ספינת האם

הסיפור "הסתלקות" של יעקב שבתאי הוא סיפור יפה ומשונה. הנכד מספר על סבתו בפרטי-פרטים, אבל בוחר למסור את סיפורה מעמדה של עד לא מעורב. לאורך הסיפור כולו הוא מקפיד לשמור על נימה תיאורית-אובייקטיבית ככל האפשר, ודומה שישנה הימנעות מכוונת מתיאור אינטרקציה ישירה בין הנכד לסבתא. יחד עם זאת, ולמרות הנימה המאופקת, הסיפור כתוב מתוך אינטימיות רבה. האם תיתכן אינטימיות ללא קירבה?

לצד הקירבה, הסיפור גם עומד בסימן של התרחקות. המהלך הגדול של הסיפור הוא מהלך של הגירה – הדימוי המרכזי הוא של ספינה מתרחקת מיבשת. פייד אאוט כהלך רוח - אנשים נודדים, חפצים נודדים, עולמות מתפוגגים אל האין.

מועדון כרייה ינואר פתוח. מוזמנים.

"קרה הבלתי-נמנע"

שלום חברים,

הפעם אני מגישה לכם את הסיפור כפי שהוא, בלי שום הרמה מקדימה להנחתה. אשמח לשמוע מה חשבתם אודותיו, אולי גם השערות בנוגע לשמו: למה דווקא "שלמות" ? היכן היא מסתתרת?

קיץ, חם, ים, גבר מתפרק ונער צעיר. האמנם קרה הבלתי נמנע?

דברו, אני מקשיבה. ושנה אזרחית טובה יותר לכולנו.

מירי

"סיפור שנבדה היטב"

בסיפור "שכר הסופרים הראשון שלי" הקוראים עדים לרגע הולדתו של סיפור. בטרם יובילנו המספר אל חדר הלידה נקבע הכלל: "סיפור שנבדה היטב אינו צריך להידמות לחיים הממשיים; החיים הם המשתדלים בכל כוחם להידמות לסיפור שנבדה היטב." מייד עולה השאלה, האם הכלל הזה תקף רק לגבי הסיפור הפנימי, זה שהמספר ממציא עבור ורה, או שמא יש להרחיבו ולהחיל אותו גם על סיפור המסגרת? כך או כך, הגבול בין מציאות לבדייה מתערער והקריאה נעשית חשדנית במידת-מה, בלשית, כזו שתתחקה אחר רמזים בגוף הטקסט כדי להתוות באמצעותם את גבול הבידיון בסיפור - בניסיון להבין היכן מתקיימים אותם 'חיים ממשיים' (למשל, הנטייה של המספר להכביר פרטים. האין בכך כדי להכשיל אותו במבחן האמת? פירוט-יתר הוא מסימניו המובהקים של השקר.)

בתחילת הסיפור אנו מתוודעים לבעלי הבית, ולהתנהגותם הקדחתנית המשפיעה על גיבור הסיפור. הוא אינו יכול להימנע מהשוואה מתמדת בינם לבינו, בין מה שיש להם ובין מה שאין לו. מתוך קדחת העילוסין, ה-ג'אנגל פיבר אליו נחשף בעליית הגג, כמאזין בעל-כורחו, הוא ממהר ליצור סימטריה עקומה באמצעות ורה, הזונה המקומית, מעשה גופני כנגד מעשה גופני. אבל רגע הגילוי הגופני הוא רגע של אכזבה עבורו - "אישה מגודלת, שכתפיה נפולות ובטנה מעוכה, עמדה לפני." בעקבות הגילוי מגיעה ההבנה  – "מה שונה היה  מעשה-הקדירה הזה, שכולו חולין, מאהבתם של בעלי-הבית שלי מעבר לקיר, מצוויחתם המשוכה, המתגלגלת…"

בנקודה זו יכול היה לסגת, אך אינו נסוג למרות תחושת הכישלון המרחפת בתוככי תודעתו. הוא מעדיף לייפות ולפדר את הרגע – אם לא באמצעות קדושת הרגש, כפי שנוהגים שכניו (בניגוד ל"שכולו חולין"), בוחר המספר להמריא מעל לעליבות ההווה באמצעות סיפור שהוא בודה. אם לא רגש, לפחות יצירה. יחד עם זאת, אי אפשר להתעלם מההקבלה שנוצרת בתוך הסיפור בין מעשה היצירה לבין עילוס עם זונה – הרגש, כך אנו נרמזים, הוא הוא הדבר האמיתי שאליו יש לשאוף, הוא העדות ל'חיים ממשיים' ורק אם איננו, נו טוב, נעשה את זה עם זונה, נכתוב על זה סיפור, יותר טוב מכלום. לא בכדי זועקת ורה באמפתיה – "משמע – זונה…אחותנו – כלבה…"

מועדון כרייה של נובמבר – פתוח. כולכם מוזמנים. תודה לתמר פלג מ'הספרייה החדשה' שאיפשרה להפיץ את הסיפור לחברי המועדון.

"ההיסטוריה שלי עזבה אותי"

שלום לכולם.

"פשטידת שחרורים" הוא סיפור קארברי מובהק כי הוא מגולל בפנינו כרוניקה מפורטת של התפרקות, הנראטיב החביב כל-כך על קארבר. אבל מעבר לכך מצאתי את הסיפור שונה עד מאד מדרך הסיפר הרגילה של קארבר, ולכן מרתק באופן מיוחד. עיסוקו של הדובר, היסטוריון, נוכחותו של מכתב – מסמך היסטורי, יובילו את הדיון לעיסוק גם במטא-טקסט של הסיפור, בשקיפות של טקסט בבואו לתאר אירוע, ביחס בין היסטוריה לספרות וכו'.  נדמה לי שצפוי הפעם דיון רחב ומרתק במיוחד.

יאללה, תתחילו. מועדון כרייה בן שנה   - 150 מנויים ברשימת הדיוור, 12,000 כניסות לבלוג שפעיל רק ימים אחדים בכל חודש.  יפה.

תודה לתמר פלג מ"הספרייה החדשה" על שהתירה לנו את ההפצה המדוורת של הסיפור.

"בבית הזה נעשתה הדברה"

שלום לכולם, כורים ותיקים כחדשים. אני שמחה לפתוח סבב חדש של מועדוני כרייה.

הסיפור המתפצל של קלריס ליספקטור, "הסיפור החמישי", כמו גם סיפורים אחרים שלה, מותיר את הקורא בתחושה עמומה שמונח שם עוד סיפור מתחת לסיפור הגלוי. ליספקטור עצמה מרמזת על כך, באמצעות הטכניקה הייחודית בה  בחרה לגולל את הסיפור: היא בחרה לחשוף בפני הקורא שכבה אחר שכבה. האם כל השכבות נחשפו? אם יש חמש מדוע לא שש, וכן הלאה. התחושה שיש עוד מה לספר, שהסיפור נבלם בטרם עת עולה גם מתוך הסיום הסתום משהו – הסיפור החמישי ניתן לנו בשמו בלבד, אך כדי שלא נתעלם ממנו ליספקטור מסמנת באמצעותו את הסיפור כולו - "הסיפור החמישי" הוא הדבק שמדביק יחד את כל החלקים. שם הסיפור אולי מצביע על כך שדווקא הסיפור שלא סופר הוא ה-סיפור. אני מניחה שאחד האתגרים העומדים לפנינו הוא לנסות לחשוף את הסיפור הסמוי.

היכולת של ליספקטור לחלץ נרטיב בעל משמעות מתוך רצף בנאלי של היומיומי, יכולת ההתעכבות שלה כמספרת - פנומנליים בעיניי. אני מאד אוהבת את הכתיבה שלה, שמתגלגלת מעניין לעניין אבל מוותרת מראש על עלילה - ובכך קוראת תיגר על אחת ממוסכמות הכתיבה הבסיסיות ביותר.

לא נותר אלא לפתוח את מועדון הכרייה לדיון ולשמוע מה יש לכם להגיד,

 בברכת שנה טובה וחג שמח לכולנו. 

מירי

תודה לכולם. נתראה בסתיו

היה נחמד לכרות סיפורים קצרים בחברתכם, לפעמים אפילו ממש אקסטרווגנטי.

מועדון הכרייה מקדים לצאת לחופשת קיץ, תעשו חיים. ניפגש בסתיו, ואולי נכרה גם שירה וגם מסות. נראה.

וכל מי שחפץ בעוד קצת ריאליזם סובייטי, כאן. עשיתי מנוי

"כמה זר העולם"

סיפור יוצא דופן מתארח הפעם במועדון כרייה.

סיפור, או אולי רק מהלך כתוב של חשבון נפש?

האם נחוצה התרחשות עלילתית כדי לכנות תלכיד משפטים בשם סיפור?

בפתיח של הספר מופיע הציטוט הבא:

"ככל שהסופר נזקק לפחות עלילה ולפחות מרחב כך כישרונו ניכר יותר. אני חושד מראש בסופרים שמצטיינים בעלילה, ושהדמויות שלהם זקוקות לעולם כולו. הדברים היומיומיים יפים ועשירים מספיק כדי להפיק מהם ניצוצות פואטיים" (רוברט ואלזר, שלושה בינואר,1937)

כתיבה נטולת עלילה? כזו המתבססת על היומיומי ועל רישום מהלכי הנפש כמוביל עיקרי של הטקסט? כששואלים אותי מהי בעיניי כתיבה נשית, מה מאפיין אותה, זה בערך מה שאני עונה.

מועדון הכרייה של מאי – פתוח וכולכם מוזמנים.

(בסוף הדיון הנוכחי המועדון ייצא לפגרה, כנראה עד חודש אוקטובר. הפסקת התרעננות. תודה לכל מי שביקר ודיבר והקשיב ואהב)

מירי

תמיד תהיה לנו פאריז?

הגיבורה של הסיפור "הרפתקה פריזאית" היא אישה נטולת שם, אבל שמה יכול היה להיות אמה, אנה או לואיז.

מתוך מכתב שכתב גוסטב פלובר לאהובתו לואיז קולה:

קרואסה, 18 בינואר 1854

"אה! היטב אני יודע, ידידתי המסכנה והיקרה, שאי אפשר לחיות תמיד עם האף בעננים! איש אינו סובל כמוני מן הצרכים, מן העול שבחיים. בשרי מכביד על נשמתי במלוא שבעים וחמישה הקילוגרמים. אך כשאני מטיף לך להוקיע את הפעולה, אינני מתכוון שחייבים לחיות כברהמינים. כל כוונתי היא שעלינו להתערבב בחיים האמיתיים רק עד לטבור. הבה נגביל את התנועה לאזור הרגליים: בל נהיה להוטים אחר השולי, החולף, המכוער או בן התמותה. אם חובה להעמיד פנים שכל אלו נוגעים לנו, נעמיד פנים שכך הדבר: אך הבה נעמיד פנים ולא יותר. משהו דק מענן ועמיד משריון דרוש על מנת לעטוף את הנפשות הנקרעות לגזרים מכל שטות ונרעדות מכף רגל עד ראש מן המגע הקל ביותר. עלינו להעביר (הבה נזכור זאת) את כל הרגשות לאחרים. וכיצד יישאר האגרטל מלא אם נטלטל אותו בשתי ידיותיו?"

(מתוך "מכתבים', גוסטב פלובר, תרגם דורי פרנס, יצא בהוצ' ידיעות אחרונות ספרי חמד, 2006)

המכתב הזה, ורבים אחרים, נכתבו סמהלך הכתיבה (הממושכת והמייסרת) של 'מאדאם בובארי'. גי דה מופאסן עמד על כתפי ענקים. מועדון הכרייה של חודש אפריל – פתוח.

אחות לנו קטנה

על הכריכה האחורית של הספר "אף אחד לא שייך לכאן יותר ממך" מאת מירנדה ג'ולי נכתב – "לספר את המוזר באופן הנינוח ביותר, ואת הנועז – כמעט בתמימות." אני חושבת שהקביעה הזאת נכונה במאת האחוזים גם לגבי הסיפור שלנו, "האחות": יש בסיפור בדידות כמצב קיומי ויש כמיהה ויש חמלה ויש רגש ויש תשוקה – והכל כל כך אנושי וקרוב ומוכר – ובכל זאת, איזו מוזרות שורה על הכל, בלבול, כאילו הסופרת הרכיבה את הסיפור הזה הפוך. מה אפשר לומר על הכתיבה של ג'ולי שעוסקת בחומרי הבסיס של ההוויה האנושית -  בדידות ואהבה – ומצליחה להציג אותם בכל סיפור מחדש  באור אחר, מקורי - אעתיק בלי בושה ביטוי אלתרמני – פתאומית לעד. מירנדה ג'ולי אני אוהבת אותך.

מועדון הכרייה של חודש מרץ – פתוח. מוזמנים.

Crazy Wabbit

בסיפור "מכתב לעלמה בפאריס" התאהבתי  מקריאה ראשונה, אבל סיימתי אותו בתחושה שאין לי בעצם מושג על מה הסיפור. לשם מה טרח קורטאסר לבנות עולם בו גבר מקיא ארנבונים? האם רק על מנת לתאר אפשרות של עולם כזה? הרגשתי שמתחת לסיפור הגלוי מסתתר עוד סיפור, חבוי. ידעתי שעוד אשוב אליו פעם. כששבתי וקראתי את הסיפור לקראת הדיון במועדון כרייה, קריאה כפולה ומשולשת, שלא לומר קריאה בולשת  – התמונה החלה להתבהר לאט. ללא ספק יש סיפור מתחת לסיפור, אבל אמתין עם זה קצת, שתגלו לבד.

מועדון הכרייה של חודש פברואר – פתוח. מוזמנים.