מועדון כרייה

קריאה נינוחה בצוותא של סיפורים קצרים מהמבחר המקומי והעולמי

"אל תפסיקי, אל תפסיקי"

סיפורי התבגרות נועדו לשבור לנו את הלב, והסיפור "ביישנית" מאת ליז מור מצליח לשבור לנו אותו יותר מפעם אחת, ובדרכים שונות. לצערי אני מנועת מחשב בשבוע הקרוב בשל בעיית ראייה, ולא אוכל להשתתף בדיון על הסיפור המקסים הזה, אבל אילו יכולתי להשתתף הייתי תוהה מהם תנאי הגידול ההכרחיים לחניכה של אדם צעיר כאיש כותב.

מועדון כרייה נובמבר פתוח לדיון,

תיהנו,

מירי

להתייצב מול הג'ינג'י

ערב ראש השנה, זמן חשבון נפש, אבל במקום להתייצב מול קונו מתייצב גיבור הסיפור "פושטקים" דווקא מול הג'ינג'י, הפושטק המפוקפק מפעם. בעשרות השנים שחלפו מאז פגישתם הקודמת, הספיקה המילה "פושטקים" להיעלם מהשפה, יחד עם הפושטקים עצמם שכנראה כבר לא יושבים על הברזלים, איפה איפה הם, הפושטקים ההם? בסופרמרקט, כנראה, כי הזירה הנוכחית היא זירה צרכנית. את הסיפור שכתב ניצן ויסמן אפשר לקרוא, בין השאר, גם כהומאז' ניהליסטי לספרי הילדות עליהם גדלנו, שיצקו במוחנו תערובת משונה של גבורה ישראלית ומצדה ותנ"ך וחסמב"ה, שנראתה די הגיונית לזמנה. הסיפור מספק פרשנות מורחבת לציווי "אתה עכשיו הגבר בבית", שאין לי ספק שהושמע באזניהם של לא מעט ילדים, בנים, בנסיבות דומות לאלה המתוארות בסיפור – האב יוצא למלחמה, או לשירות מילואים, ומותיר מאחור צו/צוואה: אתה עכשיו הגבר בבית. מה זה אומר, להיות הגבר בבית? למשל, להראות -להם- "עם מי יש להם עסק". ותמיד יש למי להראות.

מועדון כריה אוגוסט פתוח לשיחה אודות הסיפור וכולם מוזמנים. ואוטוטו ערב ראש השנה.

ליצור סוף במקום שאין בו סוף

בסיפור "דרך צלחה" דומה שכתיבתה של רמונה אוסבל נבנית מהמתח שנוצר בין ניגודים – מצד אחד, עשרות סבתות, גווים שחוחים, גרביים – ומהעבר השני תיאורים פוטוריסטיים לעילא  של מנופים, מתכת, קורות. אי אפשר שלא להשוות בין שמיכת הצמר האפורה שמשוייכת לנינה של אליס, מול יריעות מתכת ממוסמרת, צבועות בלבן.

כדי לגשר על הפער, הסיפור נעזר באמצעים קומיים:

"חלק מהסבתות מנסות מייד לברוח. הן נכנסות לסירת ההצלה שקשורה לדופן הספינה, מתיישבות, מחזיקות את ארנקיהן בידן ומחכות בסבלנות שיורידו אותן אל הכחול המפוספס".

שמה של הגיבורה אליס. אי אפשר להימנע כמובן מההשוואה אל אליס ספרותית אחרת.

אליס לידל (הרגריבס) בזיקנתה

יש המון כלי רכב בסיפור, בעיקר ספינות. אחת מהן שטהבתוך שיר:

"הם שרים: 'מייקל בסירה חתור, הללויה' מעבר לחלון רואים אגם שבקצהו גלגל ענק"

הלוויה ויקינגית, אם כך. אפשר לקרוא את הסיפור הזה מכל כך הרבה זוויות מרתקות. אז על מה הסיפור, בעצם?

מוזמנים לחלוק רשמים. מועדון כרייה יולי – פתוח.

להפנות עצומה לאלוהי הזמן

8 חברים  נפגשים לארוחת ערב חגיגית בערב סילבסטר, על קו התפר שבין השנה שהייתה לשנה שתהיה. זמן קלאסי לחשבון נפש.

ביל מעדיף לחיות בהווה, זמן הבינתיים, בחברת בת זוג שצעירה ממנו בשנים רבות. אצל חבריו, לדעתו, זה אחרת. אצלם ההיסטוריה היא חזות הכל, אבל ביל מכיר בכוחה של ההיסטוריה לפלג ולהרוס. גם בעשור החמישי לחייו אינו שוכח את איש המפלצת המסוייט מתקופת הילדות. מדוע מבכר ביל את ההווה על פני העבר? אולי משום שההווה הוא הזמן המצומצם, והצמצום הכרחי כדי למנוע תחושת החמצה.

במהלך הקריאה לא יכולתי שלא להיזכר בנובלה/סיפור קצר "המתים" מאת ג'יימס ג'ויס. אפשר לקרוא את היצירה של ג'ויס כאן. כדאי לכם, הסיפור הזה נחשב לאחד מסיפורי המופת של הספרות העולמית.

מועדון כרייה יוני – "ציון מקסים" מאת לורי מור – פתוח. ביל, דבי, לינה, ג'ק, אלברט ועוד – וגם גבריאל קונרוי, אם תרצו.

יותר מדי מציאוּת

סיפורה של גברת דולי יעקבוס הוא סיפורה של בעלת בית. היא נעה בחללים, בחדרים, מביתה לבתים אחרים, ממשרד למשרד, כפרפר כלוא בין קירות שעובד קשה בלהיות פרפר. מחפשת – מה, ומוצאת- מה. המפגשים שלה עם אנשים אחרים מותירים טעם מר. מדוע? היא נזהרת מלהיות תכליתית, כי התכליתיות היא תכונה פלבאית מובהקת, כמו אוטובוס – "למה את מתעקשת להיות אוטובוס", יורה בה גיסתה. מי את, גברת דולי יעקבוס?

מועדון כרייה מרץ – פתוח.

"מתי הם מתחילים לתקן?"

קו החשמל קרס וצריך לתקן, אבל הקו המנותק אינו הקלקול היחיד המוצג בסיפור. נתק מאפיין גם את מערכת היחסים בין שובה לשוקומר, ואולי הפסקות החשמל היזומות יצליחו לשקם גם את הנישואים המקרטעים של בני הזוג. ואולי לא.

"עניין זמני" מאת ג'ומפה להירי הוא סיפור על זמן ועל טקס. טקס הסיפורים מתקיים מדי ערב, דייט בחשיכה, אבל מי מהם הוא שחרזדה ומי מהם הוא המלך? ומי יינצל עד הבוקר הבא?

בהתחשב במזג האוויר השורר בחוץ, סיפור על הפסקות חשמל הוא אקטואלי מתמיד. בלילות כאלו התביעה היחידה שיש לי מהעולם היא לכוס תה, כירבולית, וסיפור חזק וטוב. מועדון כרייה פברואר פתוח. כולם מוזמנים.

תודה ליערה שחורי שהמליצה על הסיפור 'עניין זמני' מאת ג'ומפה להירי (עם עובד, סדרת הספריה לעם. עורכות הסדרה אילנה המרמן ונילי מירסקי. תרגמה מאנגלית שלומית אפל, 2001. הסיפור הופיע בקובץ הסיפורים "פרשן המחלות"). תודה לבתיה מישורי מ"עם עובד" שאישרה את הפצת הסיפור לחברי המועדון.

נערה טובה דייה

אנחנו מכירים את התבנית: בן הכפר מגיע אל הכרך הגדול, גוו מצומרר מעונג ואימה כשהוא מעמיד את ערכיו אל מול פיתוייה ומדוחיה של העיר. האמנם עונה סיפורנו לתבנית?

אליעזר דרור, גיבור הסיפור "כל הנהרות", פוגש את טובה, "נערה" בת שלושים ושלוש, משוררת קצוצת שיר, קצוצת בוהן, משתעלת כרונית.

בכיסו, כמו קמע, טמון לבטח הבול האוסטרי.

ואי אפשר שלא לשאול – איפה איפה הם, הנהרות ההם?

מועדון כרייה חוגג 50 שנה ליציאת "ארצות התן" של עמוס עוז בקריאה משותפת של "כל הנהרות". כולם מוזמנים.

איש משונה במקצת

דודים ספרותיים אקסצנטריים מוכרים לנו למכביר: דודי שמחה של ע.הלל והדוד סיבוני של אריך קסטנר, אם למנות שניים, ואתם מוזמנים לכרות שמות נוספים מן הזיכרון ולהוסיף אותם לשירשור הדיון. כל הדודים האלו מציבים אלטרנטיבה פוחזת ולכן גם נערצת למי שהולכים בתלם (אבות, בנים). הבחירה להציב את האחיין של דוד קלמן בתפקיד המספר היא בחירה שכופה מבנה מעט מלאכותי ומוזר על הסיפור, כי האחיין יוצא ונכנס מתוך התודעה של הדוד כאילו הייתה זו תודעתו שלו.

אנחנו באים מן העתיד אל הסיפור "מגיד העתידות", שפורסם בשנת 1966. קדם לנו העורך זיסי סתווי, שגם הוא הגיע מן העתיד אל הסיפור הזה, כשבחר להדפיסו באנתולוגיה "שלושים שנה, שלושים סיפורים – מבחר הסיפור הישראלי הקצר משנות השישים עד שנות התשעים." באנתולוגיה, שיצאה לאור ב1993, מופיעים רק שלושה סיפורים קצרים כנציגיו של אותו עשור. שני האחרים נכתבו על ידי עמוס עוז ואהרן אפלפלד.  מה טעם ראה זיסי סתווי לשוב אל הסיפור הזה כמעט שלושים שנה אחרי שנכתב? ואנו, שחוזרים וקוראים בו כמעט חמישה עשורים אחרי שנכתב?

מועדון כרייה אוגוסט – פתוח.

 

הנני אחד ויחיד

אולי כדאי להתחיל ביישור קו הכרחי: מיתוס המקור אודות המינוטאורוס השוכן בלבירינת בכרתים, מתוך המיתולוגיה היוונית. ממש כאן.

דמותו החידתית של אסטריון מהלכת על הקורא קסם אפל: בורחס יצר דמות מורכבת של גאון חייתי, חסר סבלנות, יהיר, ילדותי, מתבודד, הוגה, שוחר נקם ואכזר. הסיפור "ביתו של אסטריון" מעלה בפנינו רישום מהיר של עולם, ולמעשה בורחס יוצק לתוכו תמונת תשליל של המיתוס היווני המקורי – הזרקור הסיפורי אינו מתמקד בתזאוס הגיבור הנערץ אלא דווקא במפלצת – ומן הסתם לא אחדש לכם אם אקבע שאין יותר מדי סיפורים המסופרים מנקודת מבטה של המפלצת, גם אם אדם קרוב אצל עצמו ובסופו של דבר גם המפלצת תוכיח ששום דבר אנושי אינו זר לה.

על מה נסוב הסיפור, בעצם? נדמה לי שיש אינסוף תשובות מרתקות אפשריות לשאלה הזו ובעיניי זו שאלת המפתח שהופכת את הסיפור למעניין כל כך.  הסיפור נשען על מיתוס עתיק אבל מעניק לו פרשנות רעננה ועכשווית. מקובל לחשוב שהמיתוסים העתיקים מהדהדים עבורנו עד עצם היום הזה את תמונת הנפש היסודית של האדם, ושל הכוחות המניעים אותו לפעולה. האם גיבור כמו אסטריון יכול היה להופיע לפנינו לפני המאה העשרים? נדמה לי שלא. רק אחרי שקרענו לגזרים את דמות גיבור המופת, ניתן היה להעניק תוקף כלשהו לעולם הפנימי של המפלצת. להביט בה, להתעניין בגורלה. אולי כי המאה העשרים העניקה ה זירת פעולה נחשקת עבור מפלצות לא מעטות. ואולי אנחנו כבר מספיק מבוגרים כדי להבין שאין באמת דבר כזה, מפלצת. אבל אפילו המפלצתיות של הגיבור אינה המוקד של הסיפור, לדעתי. יש פה זווית אקזיסטנציאליסטית וזווית תיאולוגית וזווית פסיכולוגית ואפילו זווית ארספואטית, אם תרצו. וכמובן, היחיד החריג בתוך מסכת האינטרקציה החברתית, ונשאלות הרבה שאלות בנוגע לבדידות כמצב קיומי (האם אפשרי בכלל מצב קיומי אחר).  נסו לקרוא את הסיפור ולזהות את כל המופעים של הספרה "אחד" בתוכו. וגם את כל המופעים של המילה "בית".

יאללה, בואו.

ותודה לתמר פלג מ"הספריה החדשה" שמתייחסת תמיד באהדה לבקשות שלי לאשר הפצה של סיפור כזה או אחר, זה מאד לא מובן מאליו.

לתת צורה

בפיסקת הפתיחה של הסיפור "ילדה בקפה" מופיע תיאור (כמעט תקריב קולנועי) של תוכי בכלוב. זה לא תוכי אמיתי, כך אנו למדים, אלא בובת תוכי. התוכי, שתכונתו המובהקת עבור בני האדם היא יכולת החיקוי שלו, מוצג בסיפור כחיקוי של חיקוי – בובת תוכי מופעלת באסימונים שיודעת להשמיע קולות. נדמה לי שזה לא מקרי שהתוכי מופיע בפיסקת הפתיחה, שיש בסיפור רובד שעסוק כולו בעניין הזה של חקיינות מול אותנטיות, של מציאת קול – והוא קשור, במקומות היותר עמוקים שלו, להקדשה של מזי כסופרת לעתיד, כמתבוננת דור-שני (מזי כממשיכת דרכו המובהקת של מר לוגאסי). בינתיים, הדלפק של בית הקפה הוא הכלוב שלה, ועד שלא תשתחרר משם היא לא תדע אם היא תוכי, או שיש בה את הדבר הנוסף הזה.

במהותו זהו סיפור חניכה שמתרחש תוך כדי מסע. מזי ורוחמה משוטטות בעיר, אחת רחפנית ומהורהרת, השנייה מעשית ומנוסה, קצת כמו וריאציה לוקאלית על דון קישוט וסנשו פנסה. מר לוגאסי שילח אותן למשימת ריגול מגוחכת בבתי קפה של אחרים, וכמו במיטב סיפורי החניכה, מזי היא יתומה מאם, כמו סינדרלה ושלגיה וכמעט כל מעשייה שבמרכזה דמות נשית צעירה. הדרך אל הנשיות, מסתבר, עוברת דרך רצח האם, או לפחות הרחקתה. שלא תפריע. טקס ההתבגרות של מזי, מאחורי הדלת הסגורה, לא נמסר לנו במפורש, מעבר לביטוי "היא לא זזה". אולי זו התגלמות ההכרחית, רגע לפני שהפרפר בוקע. בסצנה המסיימת של הסיפור חזרנו לכאורה לאותה נקודה, מזי ישובה מאחורי הדלפק, שם הסיפור התחיל. אבל עכשיו למזי יש סוד, והיא עסוקה כל כולה בצורך לתת לו צורה.

מועדון כרייה יוני פתוח, כולם מוזמנים.