מועדון כרייה

קריאה נינוחה בצוותא של סיפורים קצרים מהמבחר המקומי והעולמי

המיתוס של שישיפוש – מועדון כרייה מס' 2

שלום לכולם, ברוכים הבאים למועדון הכרייה של חודש נובמבר 2010

כזכור, הסיפור הקצר אותו אנו קוראים הפעם הוא "שישיפוש, או המלצר של הדוד שלי" מאת וולפגנג בורכרט. הסיפור מופיע בקובץ "הרבה צרות היו לו עם מלחמות" (הספריה הקטנה, הוצ' הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה 2007. מגרמנית  – גבריאל צורן).

כולכם מוזמנים להעלות לכאן מחשבות, הגיגים, הסתייגויות ושאר השתפכויות בנוגע לסיפור – מ-ע-כ-ש-י-ו

כל מי שעדיין לא קיבל את הסיפור ומעוניין לקרוא – מוזמן לשלוח אליי מייל  אל lizadolittle1@gmail.com

מגישה אפריטיף קליל לקראת הדיון בסיפור – אפשר להתחיל למשל מהרצאת הטיוב הבאה (בעברית):

"איך ללמוד היסטוריה גרמנית דרך צפייה בסרטי עלילה" מאת ההיסטוריון פרופ' משה צימרמן

בטוחה שגם הסבב הנוכחי של המועדון יהיה מרתק לא פחות מהקודם, כולכם מוזמנים

מירי

מודעות פרסומת

88 תגובות ל-“המיתוס של שישיפוש – מועדון כרייה מס' 2

  1. ציפי 04/11/2010 בשעה 13:04

    סיפור מקסים. קראתי אותו כבר באיזושהי מסגרת ואני בשום פנים ואופן לא מצליחה להיזכר באיזו ולמה.
    על כל פנים, יש כמה נקודות שמיד עלו לי בראש.

    קודם כל, המובן מאליו, והוא שתי האופציות המוצגות לחיים עם מום. יש לנו את שישיפוש ואת הדוד, כל אחד מציג איזו אלטרנטיבה: הדוד בעל קול הבס, הנהנתן, הדורש, הלא מתבייש מול שישיפוש המלצר, העלה-נידף-ברוח, המסכן, הנבוך. זה גם גורם לנו לחשוב על מום מולד מול מום שנגרם בגיל מאוחר יותר, מה גם שבמקרה של הדוד זה מום שהוא לכאורה קל יותר מרגלו התותבת.

    עוד דבר הוא שהסיפור הזה מכיל תחבולה די איומה. אנחנו מוכרחים לקרוא קצת יותר לאט את דברי המלצר והדוד (אולי גם בקול) כדי להבין מה הם אומרים, והקריאה הפעילה הזו מגכיחה מאוד את הדברים וגורמת גם לקורא להשתעשע מצורת הדיבור שלהם. מצד אחד- אנחנו מודעים לרגישות ולקושי של מי שסובל מהבעיה הזו מעצם זה ששתי הדמויות הראשיות סובלות ממנה. מצד שני- קשה שלא להיות משועשע אפילו קצת מהמום הזה, ה"ש רטבובי ורך" הזה, ובטח כשהוא מובא מנקודת מבטו של הילד שגם טורח לספר לנו שכשדודו מבטא את ה-ש' זה גורם לפיו לעשות צורת "טוסיק של תרנגולת".

    הילד גם מעניין, הוא יכול לראות דברים שהמבוגרים שם לא רואים, והוא מביא את הסיפור ממש כפי שהוא, בלי להיות מושפע מהמבוכה כפי שנראה שאימו מושפעת. בחירה מעניינת.
    זהו לעת עתה.

    • איריס 04/11/2010 בשעה 17:01

      לגבי השפה בה כתוב הסיפור- מוצאת חן בעיני ההגדרה שלך "תחבולה איומה" לגבי הדרך בה מחייב אותנו הכותב להתקע ולהתקשות בעצמנו עם הקריאה (בדומה לקושי בדיבור)
      נדמה לי שיש דרך נוספת בה הוא עושה זאת (אני צריכה עוד לבדוק לעומק)

      בתחילת הסיפור, כמעט עד סופו, כתוב הטקסט בלשון שהיא גם ילדית: מנקודת המבט של המספר, וגם רצופה בעוד ועוד דימויים חוזרים, מילים נרדפות וחזרות אין סופיות על אותו הרעיון (כל דימוי חוזר שלוש פעמים לפחות, במילים נרדפות).
      אולי המילים האינסופיות הן האבנים הסיזיפיות שמקיפות את הגיבורים ומתדרדרות בהר?

      לקראת סוף הסיפור, לאחר המיפנה הדומע, הופכת השפה לפתע לבהירה וקולחת יותר. פחות חזרתית, פחות עמוסה. כאשר השניים (הדוד והמלצר שמופיעים בתפקידם ולא בשמם) מאחדים מאמץ, אבני השפה קלות יותר. אבל תבדקו אותי..

    • מירי שחם 04/11/2010 בשעה 22:25

      אכן. נכונה בעיניי האבחנה בין מום שנגרם על ידי פציעה הירואית במלחמה, לבין 'סתם' מום אזרחי, גם בחברה שלנו ההיררכיה הזו קיימת.
      מסכימה גם לקביעתך שהפגם הכתוב משעשע (אם כי אי אפשר להתעלם מהבעתה המתלווה לשעשוע), לפעמים נוצרים אבסורדים כמו 'פשיעה'='פציעה'.
      יכול להיות שיש כאן, צורנית, מפגש בין שני אמני-גוף, כמו הפריק-שואו'ז שהסתובבו באירופה בזמנים ההם. מההיבט הארספואטי ודאי שהעובדה שהפגם הוא לשוני טוענת את הסיפור אפילו עוד יותר.

  2. לי עברון-ועקנין 04/11/2010 בשעה 13:06

    הסיפור הזכיר לי את הבדיחה שבה מישהו עולה לאוטובוס, מבקש כרטיס בגמגום, והנהג משיב לו בגמגום, ואחר כך עולה מישהו שמדבר רגיל והנהג מדבר אליו רגיל, ואז חוזר המגמגם ושואל: ל..ל..למה צ..צחקת עליי? והנהג משיב בגמגום: לא צחקתי עליך, צחקתי עליו.

    ונראה לי שבאמת, הסיפור הוא מין הרחבה – יצירתית, הומניסטית, מקסימה – של בדיחה שהיא עצמה אהובה עליי, עוד לא פענחתי לגמרי למה, אולי בגלל קריאת התיגר על הנחות מסוימות? למשל, שהדוד המופלא הזה, למרות הפגם בדיבורו, הוא גיבור ושופע ביטחון כל כך?

    אהבתי מאוד את הסוף שבו הדוד נעתר ומחליט שלא לנטוש את המלצרון לנפשו. באמת החיים שישיפיים הרבה פחות כשמישהו מכיר בך ונוהג בך אמפתיה 🙂

    • מירי שחם 04/11/2010 בשעה 22:31

      הומניזם – כן, בהחלט, אבל בסיפור הזה יש מימד של הומניזם אפל, אם מותר לכנות את זה כך, משום שדווקא הסולידריות הבין-מעמדית שמוצגת בסיפור יפה כל כך, בהנחה שמתייחסים למום המשותף כאל מום מטפורי שמסמל את החברה הגרמנית כולה לאחר המלחמה העולמית הראשונה – הסולידריות המתגוננת של הנפגעים היא שאיפשרה בהמשך את המהלך הלאומני, הנציונל סוציאליסטי.

  3. דני 04/11/2010 בשעה 13:10

    הרושם הראשון שהיה לי הוא של אנושיות פשוטה ובסיסית. אבל יש לי תחושה עמומה שמאחורי הדברים יש מסר נוסף, שאני לא מצליח להצביע עליו. הוא טמון כנראה באמירות מוזרות שפזורות לאורך הסיפור כולו.

    הראשונה היא ממש בפתיחה: "יחד עם זה הדוד שלי כמובן לא היה בעל מסעדה". מי אמר שהיה בעל מסעדה? דרך מבריקה לפתוח בה סיפור, אבל בכל זאת, למה הכוונה מעבר לטריק?

    השניה מיד אחר כך: הבושה של המספר ואמו, שמוסברת בכך שהם היו צעירים. לא ברורה סיבת הבושה הישירה (שחוזרת ונזכרת בסוף הסיפור), ולא ברור איך הגיל הצעיר מובא כנימוק נוסף לה.

    בהמשך מוסברת תגובה מסויימת של הדוד בכך ש"היה נהג מכונית", גם זה ללא הגיון.

    בקיצור, נברא כאן מעין עולם עם חוקים נסתרים, שההתרחשויות והתחושות של הגבורים מצייתות להם, ואנחנו אמורים כאילו להבין.

    זה מזכיר לי ציורים גרמניים. Kirchner, Ernest, למשל.

    • מירי שחם 04/11/2010 בשעה 22:37

      מסכימה שיש איזו צרימה בסיפור. אולי ההסבר שלי למטה מספק מענה חלקי לצרימה הזאת, לסיפור שמתחת לסיפור.
      קירצ'נר?

      קירצ'נר, טברנה 1909

      ובאיכות טובה יותר:

      • איריס 05/11/2010 בשעה 23:09

        בדומה לציורים האקספרסיוניסטים הללו, גם הדמויות בסיפור לכאורה מאופינות היטב, אולם למעשה חסרות פנים, כשם שהן חסרות שם.
        על המלצר אף נאמר במפורש שהוא "חסר צורה", "חסר פרצוף", אך גם הדוד הנערץ הוא מעין דמות גנרית של פצוע מלחמה.
        על האם לא נמסר כל תיאור מעבר להסמקתה המוגזמת עד גיחוך (עגבניה, פרג), ובודאי שלא על הילד המספר .
        כך שנראה שכל הדמויות, מעבר לסיפור הפרטי שמספרות, אכן מייצגות תפקידים חברתיים ופוליטיים (כפי שפורט בצורה מרתקת בתגובות אחרות). מסירת אפיונים חיצוניים ופנימיים נוספים על כל דמות היו בהכרח פוגמים בייצוג הגנרי. פרטים נוספים היו עלולים להטביע את הסיפור הגדול ולהפוך אותו לקטן.
        גדולתו של הסיפור היא ביכולתו לספר שלושה סיפורים במקביל מבלי שהאחד יפגום ולו במעט באחרים:
        הסיפור הקטן, האנושי והמרגש – על הדוד והמלצר
        הסיפור הגדול, החברתי, פוליטי – על גרמניה, על מלחמה,
        והסיפור המאד גדול, האקזיסטנציאלי – על בחירה.
        כל סיפור כזה הוא עולם ומלואו, והסופר הצליח בכל כך מעט מילים לארוג הכל לשלם.
        נהדר.

        • מיכל 06/11/2010 בשעה 11:02

          מאוד יפה, ההתייחסות לשלושת המעגלים של הסיפור. אבל אני כל כך התאהבתי בסיפור הקטן, הגרעיני, ובשתי הדמויות שמככבות בו, שכל התייחסות למעגל הרחב, הסימבולי יותר, נראית לי כמו בגידה בהן (זו גישה ילדותית, אבל גם הסיפור, הוא לכאורה, סיפור של ילד).

          לגבי הפרצופים בלי פרצופים, דווקא נורא מתחשק לי לנסות לאייר את הסיטואציה הזו סביב השולחן, הדוד הגדול, המלצר הקטן, האמא והילד שכמעט נעלמים מבושה.

          • איריס 06/11/2010 בשעה 13:01

            אני איתך!
            גם אני תמיד בעד הסיפור הקטן והאישי. כל האחרים יכולים היו הרי להיכתב כמאמרים ולא כיצירת אמנות.
            אבל ההקשרים והמעגלים הללו הם שעושים את הסיפור לקטן-גדול, ומוסיפים לו עוד מימדים.

            ובהמשך חשיבה לתגובותיהם של האחרים-נדמה לי שמה שמרגיז, תוקע, מעצבן, מפריע בסיפור הזה (גם אני התחלתי להשתמש בריבוי דימויים?!) הוא השילוב המטריד והגרוטסקי של חמוד ומעוות; ילדי ואכזרי; אנושי ואלים; קטן וגדול – וכל אלה לא כהפכים מובהקים ומסודרים, אלא כמכלול אחד:
            המספר הוא גם ילד וגם מבוגר, הדוד הוא גם חזק וגם חלש, גם מלא הוד וגם שבור ומגוחך; ההתרחשות גם מלאת חמלה וגם אכזרית להחריד; המלצר גם פאטתי וגם חזק בדרכו; המלצר והדוד אינם רק הפכים, אלא בכל אחד יש מעט מן האחר וכו
            ה"גם וגם" הזה, שאינו שגרתי הוא לדעתי הגורם המטריד כל כך בסיפור, הגרוטסקה שאינה מאפשרת לנו לקרוא סיפור מזכך עד הסוף. אותו עוות שמפריע לנו בציורים האקספרסיוניסטים שהובאו כאן.

        • אורי 07/11/2010 בשעה 9:38

          איריס,

          יפה מאוד.

          שלושת מעגלי הסיפורים שלך – הגדרה מצויינת בעיני.

    • מיכל 06/11/2010 בשעה 10:52

      המשפט הפותח מתייחס לכותרת, שכתוב בה: המלצר של הדוד שלי, ואז הוא מסביר, שהוא לא באמת המלצר שלו, כי אין לו מסעדה.

  4. לי עברון-ועקנין 04/11/2010 בשעה 13:12

    מסכימה עם דני, ובאמת אחד הדברים התמוהים הוא שהאם והילד שניהם נבוכים ו"צעירים" (אני זכרתי בטעות "קטנים" – לצדו של הדוד הגדול…). ילד בדרך כלל לא חושב שאמו צעירה.

  5. עדנה 04/11/2010 בשעה 13:39

    בעניין שתי האופציות לחיות עם המום שהתחילו כאן לפניי:

    1) בסוף שתי האלטרנטיבות יש היפוך – המלצר שחי את כל חייו כקטן ומסכן זוכה להאדרה וכל דמותו מתנפחת בצחוק ובגאווה, ואילו הדוד, ענק וחסין-פגע (וברור שהגופניות כאן מייצגת את הנפש) זוכה להצצה כואבת אל העלבון הצורב, ומשהו בו נשבר ומתגמד.

    2) האם אלה באמת שתי אלטרנטיבות? הדוד שנפצע במלחמה לא עבר את ילדותו עם מום שאי אפשר להתחמק ממנו, וילדים, כידוע, יכולים להיות עם אכזר. האם ההתמודדות של השניים שווה לאורך כל חייהם ורק הגישה שונה? אני לא בטוחה.

    • מירי שחם 05/11/2010 בשעה 22:07

      יפה המהלך המאזן שתיארת, הדינמיקה הזו טוענת את הסיפור בהרבה כוח, אנרגיה קינטית של תנועה. הסיפור תזזיתי מאד. לנדנדת הגדלים שחוזרת ומתוארת בסיפור (מגי כתבה על זה למטה בפירוט) יש משמעות רבה מנקודת מבט של ילד, כי ילדים עסוקים לא מעט בשאלה מי יותר גדול, ומי נשאר קטן

  6. מיקי 04/11/2010 בשעה 14:48

    המלחמה, זו המילה שנקרה לי בראש כשקראתי את הסיפור.

    בין אם מלחמתו הסיזיפית של המלצר הנאלץ לשרוד יום יום, רגע רגע, בעבודתו הבלתי נגמרת לשרת את ציבור בתי הקפה ( הבורגנים) הלועג לו ולשפתו, כאב אותו הוא נושא כמשאו של סיזיפוס, אות קין, לאורך השנים, מאז היה ילד
    ובין אם אלה צלקות המלחמה אותן נושא על עצמו הדוד, כאותות, תרתיי.

    ישנם כאן כמה נושאים סמויים, אתערכב כרגע על אחדים (כי אני ממהרת).
    כדי להבין את הרקע לסיפור חסר לי פרט אחד חשוב, האם שישיפוש גם הוא נכתב אחרי המלחמה?
    ידוע שזה סיפור מוקדם יותר מהסיפורים המופיעים בקובץ. הוא גם סיפור אחר.
    ממה שקראתי אודותיו,בורכרט כתב במשך שנתיים, סה טו. כך שסביר להניח שהסיפור הזה נכתב בערך בשנת 44, אז אולי, זוהי עקיצת דבורה ( כמו שם העוגה שנאכלת שם בבית הקפה, ביננשטיך)
    ומתחת לפני הסיפור מתנהלים כמה סיפורים נוספים, אחד מהם, אולי, הוא דיבור, התכתבות, עם אלבר קמי והמיתוס של סיזיפוס שנכתב בשנות הארבעים.ואם נכתב לפני כן, שהרי הוא חוזה בסיפור הזה את מה שכולנו יודעים על החברה הגרמנית ויחסה לשונים.
    ברור הוא שבורכרט דק אבחנה, ציני , הן כלפי החברה הבורגנית הגרמנית והן כלפי גרמניה כאומה.
    בורכרט היה הגרמני הראשון שכתב מיד אחרי מלחה"ע נגד המלחמה, ויצא גם בסיפוריו נגד גרמניה והנאצים, על כך נכלא פעמיים ואף שילם בחייו כשמת בגיל 26 ממחלת כבד שהתפתחה בכלא.

    נידויו של הזר, השונה, הלא מושלם, אל מול המראה ההפוכה שלו, איש הצבא הגדול, הבורגני, העשיר, הגאה שכל חסינותו וחוסנו נובעות מכוח העמידות שלו ואולי מכך שמעולם לא היה נרדף, לא בצעירותו וודאי שלא כשנעשה נכה בחסות הצבא.
    המלצר, כל תנועותיו החוזרות ונשנות הן התנועה משולחן לשולחן. הדוד, למרות נכותו גם ברגל, יש לו מרחבים, הוא נהג, ההגה בידיים שלו, והוא נע בחופשיות בעולם.
    גם אם הפכו חברים, וצחוק גדול מקרב ביניהם, צחוק של ההבנה בשותפות הגורל,וגם אם המלצר הרים את מפית הכניעה וטיהר את העבר ואת האוירה , הוא עדיין נשאר בכותרת בתפקיד, שישיפוש המלצר של הדוד שלי.
    ובאשר לאותה הבושה של הדור הצעיר ( האם והילד), אולי זו בושה קולקטיבית אותה מייצגים האם הצעירה ובנה הקטן, הדור הצעיר של גרמניה, זה הצופה כאן באיזה תהליך השייך שהוא הרבה מעבר ליחסי הדוד והמלצר, אלא שייך להיסטוריה של העם הגרמני, לאופן ההתייחסות הגרמנים אל השונה, אל הנכה, אל הלא מושלם, הנחות, אותו מייצג המלצר?

    נקודת המבט של הילד מענינת. ויזואלית, הוא נשען על השולחן כשאפו מונח עליו, דהיינו, שפתיו בלתי נראות. הדיבור שייך לעילגים, הטוויסט המשעשע, כקומדיה של טעויות הוא הרבה יותר עמוק מסתם שעשוע סיפורי.
    הילד, מספר הסיפור, הצופה במנעד ההתנהלויות האנושיות המתרחש מול עיניו בזירת בית הקפה ( ה- גרמניה ה-שבעה וה-בורגנית), החל מביזוי וניכור, דרך כעס ואגרסיביות ועד חמלה.
    הוא ה-story teller ההיסטוריון, מי שמתעד וכמובן, מי שתפקידו לזכור.
    אנושי, אנושי ודק אבחנה לניואנסים הבורכרט הזה.

    • מירי שחם 05/11/2010 בשעה 7:58

      בדקתי את עניין תאריכי הכתיבה, אז ככה:
      העלילה של שישיפוש מקדימה את הסיפורים האחרים בקובץ בכעשרים שנה אבל הסיפור עצמו נכתב באותה עת יחד עם הסיפורים האחרים. הסיפור הראשון של בורכרט נכתב בהמבורג בחורף 45/46 ("שן הארי"). הסיפורים האחרים נכתבו בשנים 46/47. כך שזה חלון הזמן, 1945-1947, אם כי אני לא מוציאה מכלל אפשרות שבורכרט נשא את הסיפור בתוכו שנים רבות קודם, כמקבץ עובדות, ואת המעטפת האקזיסטנציאליסטית 'הלביש' עליו רק אחרי שחווה את המלחמה ואת הכלא.

      • מיקי 05/11/2010 בשעה 15:45

        העלילה הקדימה את כתיבת הסיפור בעשרים שנה?
        זאת אומרת שכל זה קרה ( אם אכן קרה),כשבורכרט היה בן פחות משש?
        הילד?!!
        אם הבנתי אותך נכון והסיפור אכן קרה, ביוגרפית.
        או שכוונתך היתה לתיאור התקופה שלפני המלחמה.

        כל הבורגנות הזו יחד עם אימי המלחמה הזכירו לי את אוטו דיקס.
        אולי אספיק לחבר את הפוסט הישן ההוא ( שנמחק מזמן) עלאוטו דיקס, עם בורכרט.
        אודות גרמניה שבין שתי מלחמות עולם מנקודת מבטו של דיקס ובורכרט.

        אזבשביל זה אני צריכה לפענח איך לעזעזל מדביקים כאן תמונות בחלון התגובות?

        • מירי שחם 05/11/2010 בשעה 15:55

          שלוש אפשרויות להדביק תמונה:
          הראשונה, באמצעות קוד html
          השניה, להכניס לינק ולשלוח אליי התרעת אימייל ואני אדאג להטמיע את התמונה פנימה
          השלישית להכניס את התגובה ולשגר אותה כרגיל, אחר כך ללחוץ 'עריכה' של התגובה (את מורשית) ואז להכניס את הלינק דרך התפריט, שמשום מה עולה רק בעריכה.

  7. איריס 04/11/2010 בשעה 15:58

    נדמה לי שהסיפור מדבר על השיוני שחל בשתי דמויות מרכזיות: שני הפכים שהופכים לשלם, שני שברי אדם, שהופכים לאדם שלם:

    שני הגביורים של הסיפור: המלצר והדוד, מתוארים כמנוגדיםחלוטין, הדמות האחת היא ממש היפוך מלא לשנייה הדבר מודגם בכל דרך- דימויים, תיאורים, מטונימיה.
    החפץ המאפיין את המלצר: סמרטוט (או, כפי שחב הילד בהתחלה, מטפחת אף – של אדם בוכה)
    החפץ המאפיין את הדוד – קב (ישר, חזק, זקוף, כמעט כלי נשק -למרות היותו אביזר של נכות)

    כמו שכתבה, הניגודים יכולים לאפיין את הבחירה של שני אנשים שונים לאותה הסיטואציה – ומעניינת בהקשר הזה המאסה של אלבר קאמי "בחירתו של סיזיפוס" כפי שאמרו האקזיסטנציאליסטים, כל אחד בחר להתמודד אחרת עם סיטואציה זהה!
    אבל אפשר לראות מעבר לניגודים המלאים ולמה שהם מייצגים, גם צדדים שונים של ואתה הדמות.

    בתחילת הסיפור, הדוד הוא חזק, גברי, גיבור מלחמה צבעוני ועסיסי, ואילו המלצר רק ההדהוד שלו. העתק דהה ומגוחך של ה"דבר האמיתי" הגברי.
    אבל, בסוף הסיפור, ברגע החמלה, ההשלמה והקתרזיס, מתברר שיש גם גבריות וזקיפות קומה במלצר ובמקביל, יש כאב, צער ונמיכות קומה אצל הדוד. שניהם שני פנים לאותה ההתמודדות
    רמזים מוקדמים לכך הם בתמונה החזקה שבה המלצר מתישב (כסמל דווקא לאומץ וזקיפות קומה).. ואילו הדוד נשאר ישוב (זהו מאמץ גדול מדי לקום)- דווקא כך, כך שניהם מצויים פנים אל פנים, עין בעין.
    אולי למעשה שניהם צדדים שונים של סיזיפוס- ששיפוס.
    פתאום, ברגע החמלה הכינוי המשפיל והכואב, שישיפוזס, הופך לסימן של העצמה ותקווה. "סיזיפוס מחייך" אמר קאמי!

    • מירי שחם 05/11/2010 בשעה 22:12

      קריאה יפה מאד שמארגנת את הסיפור לאורך ציר השתקפויות. מאד אהבתי את האבחנה שמתייחסת לסמרטוט ולקב, ואת הרגע המכונן בעלילה – כמו כלים שלובים, הדוד והמלצר שלו

  8. איריס 04/11/2010 בשעה 16:00

    עוד הרהור- הסיפור נראה כמעין מחזה:
    יש קהל רב: מאות יושבי מסעדת הגן הגדולה המלווים במבטיהם הפעילים את ההתרחשות כולה
    ישנם ניצבים: הילד ואימו (לילד תפקיד קריטי בעלילה, בתפנית. הוא אינו רק צופה)
    יש דרמה גדולה שהיא ספק קומדיה (קומדיה של טעיוות בתחילת הדברים)
    וספק טרגדיה יוונית
    או אולי פארסה?.
    כך או כך נדמה לי שברגע השיא (מנופפים במפית, חרב) יש קתרזיס גדול

  9. צבי 04/11/2010 בשעה 17:07

    [ראשית, תודה לך על האכסניה החשובה הזו]
    [ועוד ראשית, נהניתי מאוד לקרוא את התגובות למעלה]

    מירי, בחרת ליתן כותרת – "המיתוס של שישיפוש". שמא נלך צעד נוסף – "המיתוש של שישיפוש"?
    אני אוהב את הכותרת הרומזנית הזו; ולא בכדי.

    "…אמרתי כי העולם הוא אבסורדי, וקצת נחפזתי", כתב זוכה פרס נובל, אלבר קאמי, בספרו המיתוס של סיזיפוס [1942]. "העולם הזה כשהוא לעצמו איננו הגיוני, וזה כל מה שאפשר לומר. אבל אבסורדי הוא העימות בין האירציונאלי לבין השאיפה המטורפת לבהירות, שאיפה שקריאתה מהדהדת במעמקי נפשו של האדם". הספר פורסם בשנת 1942; מי יודע אם בורכרט הכיר וקרא [בורכרט – יליד שנת 1921, הלך לעולמו בשנת 1947]..

    בורכרט הוא סופר נהדר. כמה עולם הצליח לתחוב לתוך כל אחד מסיפוריו, הקצרים, המהודקים, הנפלאים. ו"שישיפוש" הוא סיפור מכמיר-לב. לעניות טעמי, זהו הסיפור המתוחכם ביותר בקובץ.

    "שישיפוש" גם מצביע וגם זועק-את: מצביע – על המבטים המתנכרים, חסרי הרחמים, לעיתים מתנשאים, לעיתים אכזריים, ששולחים מי שמוצבו או מיצבו את עצםם בתוככי הזרם המרכזי של כל קבוצה וחברה, לעבר כל מי שמצוי בשוליה, גם כלפי מי שלקו בעיצוריהם השורקים. אך, כאמור, "שישיפוש" גם זועק-את –את תובנותיהם השקטות – נכון יותר, המושקטות – של כל אותם שנגזר עליהם להימצא בשוליים, בבחינת מי שאומרים – אנחנו רואים, חשים, יודעים היטב היטב את טיבו ומשמעותו של האבסורד הנ"ל, ומשלמים את מחירו היקר בכל שעה ושעה מחיינו הקצובים.

    התפאורה שבנה בורכט בסיפור הזה –דווקא בו, מכל יתר הסיפורים שכתב [את הסיפור הזה לא זכה לפרסם בחייו] – היא המתעתעת מכל יתר הסיפורים שכתב. הטון הפואטי הרך, מבטו השלוח של הילד הרגיש, הסיומת המרגשת, כל הטוניקה הרכה הזו חובקת דומיננטה רועש ושובר-לב. בפתח יתר הסיפורים תלה בורכט שלטי ספויילרים בוהקים; כאן הוא טמן לקוראיו מלכודת דבש. ובכן, זהו סיזיפוס במלוא תפארתו – יצור מרושע מאין-כמותו, שנידון לעונש-עד דווקא בגין מעשה אצילים בו נקט. זהו ביטוי רב-עוצמה לאבסורד; "שישיפוש"!

    • מירי שחם 05/11/2010 בשעה 22:16

      הי צבי, גם הקריאה שלך יפה בעיניי, אני מרגישה שכל אחת מהקריאות כאן פורשת עוד את הסיפור, פותחת אותו. מה שמבדיל, כמדומני, בין הדמויות הוא העלבון – המלצר מעצם טבעו, מעמדו, ראיית העולם שלו סופג את העלבון כמעשה יום יום והעלבון הופך להיות חלק מהזהות שלו, כמו גידול שהוא נושא. הדוד, לעומתו, מצליח לעקוף את משא הנכות, בזכות אופיו העז. אולי שישיפוש זועק גם את זעקתו של הדוד, שאינו מעז.

      • צבי 05/11/2010 בשעה 23:08

        הי מירי, ותודה. מסכים לחלוטין עם דברייך.
        ובכל זאת, ברשותך אני מבקש ללבן את הנקודה הזו [הסיפור אהוב עליי מאוד]

        שבתי ושאלתי את עצמי לפישרה של התבנית שבנה המספר, לדרך ההילוך המופתית של הסיפור – הנה, מכאן, דוד הניחן בעוצמות כמעט מאגיות [לתפיסת הילד]; ומכאן, המלצר המוכה הזה. הדוד, לאורך חלקו הארי של הסיפור – אינו מבטא בושה או נחיתות בגין הפגם. זהו דוד "הצוחק את דרכו בחיים" [עמ' 14].

        אך הבה נתבונן במהלכים המתוארים בחלקו האחרון של הסיפור – לאחר שהדוד והמלצר מבינים כי ניחנו בפגם משותף-דומה – הם פורצים בצחוק; הדוד בצחוק שאגני-אופייני, צחוקו של המלצר עצור יותר… ואז-
        "…עכשיו היה זה הוא שישב בשקט אל השולחן והביט נכחו במפה, הוא לא העז להביט במלצר. הדוד שלי, הדוד הענקי, השורי, הדובי שלי לא העז להרים את עיניו ולענות למבטו של המלצר הקטן הנבוך. ושתי הדמעות העבות עמדו עכשיו בעיניו-שלו. אבל אף אחד לא ראה זאת חוץ ממני…" [עמ' 17].
        ושוב מספר המספר – "…איש משלושתנו לא הביט במלצר. אמי ואני לא הבטנו משום שהתביישנו. דודי לא, כי שתי דמעות עמדו בעיניו. אולי גם הוא התבייש, הדוד הזה…" [עמ' 18].
        ועוד – "דודי נעמד. הוא הביט בי, ואני יכולתי להבחין בברור בשתי הטיפות העבות שבעיניו… [עמ' 18].
        ולאחר הפוגה שוב מבחין המספר בדמעות בעיני הדוד [עמ' 19], שכאמור, "אולי התבייש".

        מה טיבן של הדמעות הללו של הדודו? דמעותיו של מזדהה עם סבל הזולת-המלצר? [לעניות דעתי, כן] בדמעות על סבלו שלו? [גם כאן אני חש מחוייב להשיב בחיוב].

        קל לכל כותב להשיג את הזדהותו של קורא לסבלותיה של דמות המלצר; קשה יותר לעשות כן בהקשר לסבלות הדוד, שכה טרח המספר עד-כה לבצר את אישיותו. הדוד מסמל עוצמה, חיות, שמחת חיים אין-קץ. וכאן אני מבקש להתחבר לתיזה שהצעת, ודומני שבכך עיקר הסיפור [מעבר לסגולות אחרות שבו] – למרות החזות היומיומית, למרות הבדלי המעמדות, למרות השוני בכוחות האנוש המאפיינים אנשים שונים [המלצר מזה, דוד-האיתנים הזה מזה], הסבל שלהם דומה; יושבי בית הקפה מביטים בשתיקה בלעלועי הלשון של השניים, לא רק של המלצר. הפגם איחד את השניים, הפגם הציבם על מישורת אחת, לכאורה בלתי אפשרית, שיוויונית. ונזכור – בכך פתח המספר את הסיפור – בקשר המיוחד שהתרקם בין הדוד למלצר.

        זוהי בדיוק נקודת הזמן שבה פוגש סיזיפוס את השניים – את הדוד המתנשף מנחיתתו מפסגת ההר, ואת המלצר שקיפץ אל אותה נקודה מתחתית ההר.
        זהו מופע מרשים של "האבסורד" שכתבתי עליו למעלה.

        • אבי 06/11/2010 בשעה 6:50

          אני הבנתי את זה בדיוק להפך.. יש שוני עד כדי ניגוד מוחלט לדעתי בין סבל המלצר, הסבל התמידי הסיזיפי, לבין הדוד ש"עשה את זה" הדוד החלים לפני שנים מסבלו על כבדות פיו, אות הקין לא הרס את חייו, והוא אפילו מסוגל לצחוק על המום שלו [ראה הבדיחה שהוא מספר בסוף]. אני חושב שדמעותיו הן בכי על כך שהוא, דווקא הוא, מכל האנשים בעולם, אסור היה לו לעולל את זה למלצר האומלל.
          בהצלפת הלשון שלו שהגתה את המילה הגורלית "משפיק" החזיר הדוד בבת אחת את המלצר שנגאל לרגע מסיזיפיותו אל העול.

  10. ציון 04/11/2010 בשעה 17:46

    אבל כאשר כינה אותו המלצר חסר בושה, אז לפחות קם דודי ועמד. כלומר, בעצם הוא לא קם בכלל, עם הרגל האחת זה היה בשבילו הרבה יותר מידי מסובך ולא נעים. הוא נשאר לשבת, ואף-על-פי-כן קם ועמד. בפנימיותו הוא קם ועמד. וזה גם הספיק בהחלט. המלצר חש את קימתו הפנימית של דודי כהתנפלות ונסוג שני צעדים מהוססים, רועדים, קצרים. עויינים עמדו זה מול זה. אף על פי שדודי ישב. אילו היה קם באמת, כי אז קרוב לוודאי שהמלצר היה מתיישב. דודי גם היה יכול להרשות לעצמו להשאר לשבת, כי גם בישיבה היה גדול ממש כמו המלצר, וראשהם היו בגובה שווה.

    פסקה נהדרת. סנדרסונית משהו. בעצם לא קורה שם כלום. הם עומדים ונועצים איש ברעהו מבטים עויינים, אבל התאור של הילד מערב בין מה שרואות עיניו ובין מה שרואה מכשיר הרנטגן הדמיוני בו מצויידים ילדים מינקות, ואותו יאבדו ברבות הימים.

    • מירי שחם 05/11/2010 בשעה 22:20

      זו סצנה מערבונית לחלוטין, הקרב על הגבריות בצהרי היום
      אם כי זה מערבון קומי
      המבט של הילד – אני לא יודעת אם הוא אופייני לכל הילדים. ראיתי ביכולת הזו סימן ברור לכותב שיצמח ממנו ברבות הימים. הילד לא רק מתבונן הוא גם מפרש, והפרשנות שלו מניחה את דעתנו. האם ילד מסוגל באמת להביט באופן הזה או שזו תרמית ורפלקציה מאוחרת של הבוגר שמדביק אותה לילד שהיה פעם? לא יודעת אם אפשר להשיב על השאלה הזאת אבל צריך לקחת אותה בחשבון. סיפור הוא תמיד גם מעשה רמייה, מניפולציה

  11. מיקי 04/11/2010 בשעה 18:57

    נזכרתי בשישיפוש משלנו, שהחליף כל ק' בט', טופלה טוטוריטו, המכונה, קופלה קוקוריקו ( ראש קוקוריקו)הגיבור של שלום עליכם ב"האולר",
    גם הוא סחב איתו ( חוץ מהאולר) את הדימוי של "ילד כאפות" .

  12. מירי שחם 04/11/2010 בשעה 20:26

    יופי של דברים עלו כאן. קראתי פעם אחת ואקרא שוב. שמחה לראות כאן משתתפים חדשים – ברוכים הבאים, וכמובן שנעים לקרוא גם את המשתתפים הותיקים יותר
    ובכן, לעבודה

    כשאני קוראת סיפור שמסופר מנקודת מבט של ילד אבל מפרספקטיבה של מבוגר ("הייתי אז בדיוק בגודל המתאים") אני מייד חושדת שלפניי סיפור חניכה כלשהו, שהרי רק אירוע רב-משמעות ייחרת באופן הזה, ברמת פירוט כזאת. יש שני מסלולי חניכה אפשריים:
    חניכה של המספר כגבר דרך שני מודלים שונים של הבניית גבריות, מודל אחד חיובי ומודל אחד שלילי;
    לחילופין או במקביל, גם חניכה של המספר כאמן, דהיינו כסופר שמזהה סיפור, מסוגל לשרטט נרטיב מתוך שלל הפרטים הנקרים על דרכו, אולי אפילו דרך רגע של התגלות בו הוא מסגל לעצמו לראשונה את תכונת המבט המפרק הנחוץ למי שמספר סיפורים.

    כרגע אני בוחרת להתמקד בחניכה הגברית, עוד אשוב לעניין החניכה כאמן במהלך סופהשבוע הקרוב.

    ובכן, המודל 'הטבעי' לחניכה גברית של הילד נעדר מהסיפור – איפה אבא? לא ברור. אין אבא. יש דוד ענקים, טיפוס מיתי לחלוטין הפורש חסותו על האם ועל הילד, ויש מלצר נידף. זה הכל.
    אבל מה המשמעות הנגזרת מכך שמוצגים בפנינו שני מודלים גבריים פגומים, חסרים?
    אני מציעה לבחון את הגבריות הפגומה/נעדרת על רקע התקופה ההיסטורית. גרמניה בין שתי מלחמות, אין בנמצא מודלים שלמים של גבריות, אלא רק פצועי מלחמה או חללי מלחמה או מי שמלכתחילה נושא ליקוי גופני ולא גוייס לשורות הצבא. זו גרמניה המובסת, המלקקת את פצעיה בין מלחמה למלחמה, גרמניה המגמגמת, הצולעת. הפגם הגופני הינו במפורש גם מטאפורי.

    המודל המוצע כאן מורכב יותר, לטעמי לפחות. מעבר לפגם המשותף, הקולקטיבי, הסיפור מצביע על היווצרותה של סולידריות בדיוק מתוך המקום הזה. זו סולידריות בין מעמדית, המלצר מחד והאדון מאידך – ואני מניחה שבהיותנו בני תקופה אחרת אנחנו לא מסוגלים להעריך כלל את מידת הרדיקליות של מהלך כזה, בחברה מעמדית נוקשה. האדון והמשרת מבינים זה את זה דווקא מתוך הצלקת, והפער המעמדי שהוא מסממני העולם הישן מאבד את הרלוונטיות שלו.

    רגע האיחוד המתואר בסיפור איננו רק רגע אנושי מרגש ונוגע ללב. הוא הרבה יותר מזה. היטלר עלה לשלטון משום שנתמך גם על ידי הבורגנות המבוססת, ולא רק על ידי ההמונים שנפגעו מהמשבר הכלכלי הגדול. מי שיקשיב להרצאה של פרופ' צימרמן יוכל להיווכח בכך בעצמו, כשייחשף ליצירות אחרות המנגנות בדיוק על מיתר הסולידריות הבין-מעמדית. אילו נקרא הסיפור של בורכרט על ידי היסטוריון היה הלה מציין את הרמיזה הברורה ללאומנות המתהווה בגרמניה של ווימר, ומתעצמת תחת שלטונו של היטלר. זה קצת אירוני שהגזע הארי כליל השלמות מיוצג דווקא על ידי גברים פגומים, יחד עם זאת גם הסיפור מראה בזעיר אנפין איך גרמניה המוכה והמובסת מאחדת כוחות לקראת שינוי. ואיזה שינוי.

    • מירי שחם 04/11/2010 בשעה 20:46

      כל המעוניין להגיע אל הנק' המדוייקת בהרצאה בה מסביר פרופ' צימרמן אודות המתח הפנימי הבין-מעמדי בחברה הגרמנית בשנות העשרים של המאה הקודמת ואיך השפיע המתח הזה על עליית הרייך השלישי יסיט את הנגן שלושים דקות ושמונה שניות קדימה מתחילת ההרצאה

  13. אורי 05/11/2010 בשעה 6:19

    סיזיפוס, משה רבנו וברית הלשון.

    (מיקי גנבה לי את טופל'ה טוטוריטו אז הייתי צריך למצוא כותרת אחרת).

    כבר בהסתכלות ראשונית צפים שני הערכים המרכזיים במבנה העומק של הסיפור: הלשון(והגמגום) האנושי מחד ו"סיזיפוס" מגיסא. זהו למעשה דיון מרתק בתזה המרכזית האדם=שפה, ומותר האדם, ובכל המאפיינים התוססים של התקופה (כפי שכבר צויין בצדק) החל מהאקספרסיוניזם הגרמני של פוסט המלחמה הראשונה והקונספט המרכזי של 'האדם החדש' ו'זקיפות הקומה' שלו וכלה באקסטינציליזם שאו טו טו מגיע (קאמי, סרטר, בקט) עם הדגש המרכזי שלו על שפה וסמיוטיקה ( כריסטיאן מץ, פוקו, בארת וכו').
    מופלא בעיני שוולפגנג בן ה-26 שם אצבע כה בהירה על נושא שעומד למשל במרכז היהדות והקבלה. סיזיפוס שלו הוא האדם כבד הפה והלשון העומד מול האלוהים והגורל. לא סתם ברית המילה קרוייה כך והיא מקבילה לברית הלשון (הדיבור הישר והמוסר) שתיהן קודש הקודשים אליבא דהיהדות. סיזיפוס הוא משה רבנו הוא טופל'ה טוטוריטו שצריכים להחליט אם להתכופף או להזדקף כדי להיות אנושי וחופשי עד הסוף. השפה ו'פירוקה' הוא האמצעי המרכזי דרכו משתקף המאבק הנצחי הזה ובהקשר הזה מומלץ לקרוא את זה:
    http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=940557

    כמובן שנזכרתי בזה, למרות שהסממנים האופיינים של אכספרסיוניזם אפל ומעוות הם לא ישירים כאן, הרי שהמאבק של הגולם מפראג ונוספרטו הוא אותו המאבק:

    וגם בסזיפניקית הזו (אין חובת קריאה, זה מהלך שיווקי):
    http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=186573

    סיפור נהדר. תודה על המפגש הראשון שלי עם וולפגנג. היה מאוד שווה.

    • מיקי 05/11/2010 בשעה 15:50

      איזה יופי החיבור שעשית אורי, עם השפה וכבדות הפה והלשון של משה, ובכלל.

      ברור הוא שהטריק הלשוני בו משתמש בורכרט, מחייב את הקורא "להקשיב" טוב טוב לטקסט, תוך כדי פעולת נסיון הפיענוח.

  14. אורי 05/11/2010 בשעה 7:07

    למעלה צריך להיות כמובן אקספרסיוניזם ולא כמו שכתוב.
    וגם, המזל שלנו, שוולפגנג בדרכו לאדם החדש פנה לכיוון הסוציאליזם ההומני ולא הלאומני קלגסי, חופשי עד הסוף, שילם בחייו וחירותו עבור האידיאל של זקיפות הקומה והחופש האמיתי. הרווחנו חתיכת הומניזם ספרותי.

  15. דני 05/11/2010 בשעה 7:25

    קראתי בענין את הניתוחים וההערות של המשתתפים הנכבדים, מצאתי עצמי מהנהן בהסכמה לכל, אבל נותרתי בתחושתי הראשונה, שברמה הפשוטה, של ההתרחשויות עצמן, לא של סמליותן, יש משהו נוסף המסתתר מאחורי הדברים.

    התחזקתי בכך אחרי שרפרפתי על סיפורים אחרים של וולפי, באותו קובץ.

    סרקתי אחד, רק מפני שהוא קצר:

    (הסריקה הוסרה בשל הפרת זכויות יוצרים. מירי)

    גם בו, העיקר אינו במה שמסופר, אלא במה שמאחורי הדברים. טים מלגלג על פיסת הבד, אבל נושא אותה בכיסו עד שהיא מאבדת את צבעה מרוב משמוש.

    • תמר 05/11/2010 בשעה 12:55

      דני, השיחה על סיפורו של בורכרט מענגת ביותר – אבל אתה מתבקש להוריד את הסיפור שסרקת, שכן זו הפרה של זכויות יוצרים. מירי שחם קיבלה מאיתנו הרשאה לשלוח במייל למשתתפי הדיון את "שישיפוש". העלאת סיפור ברשת בלי לבקש את רשות בעלי הזכויות, היא כבר עניין אחר. גם אם הסיפור קצרצר.

      תמר פלג
      הספריה החדשה

      • דני 05/11/2010 בשעה 18:48

        לעניות דעתי הדלה, העלאת היצירה מוגנת ומותרת עפ" סעיף 19 לחוק זכויות יוצרים, כשימוש הוגן ביצירה לצרכי ביקורת, אבל אין בדעתי להכנס לויכוח על כך.

  16. asaf 05/11/2010 בשעה 10:59

    ה"ש רטבובי ורך"
    והפה שנראה כמו "טוסיק של תרנגולת".

    המלצר לא נכה, או נכה עד כמה שנכה מי שנולד במקום לא נכון לו.
    ההולנדים כולם מדברים ב"ש" כזו.
    הם גם נולדו ועוצבו להם פנים שמסוגלות לאחוז בה בטבעיות.
    הדוד הוא אחד שההולנדיות תפסה אותו במלחמה
    המלחמות עשו אותו הולנדי.
    מהלך טבעי.
    אם כי ניכר שבכל זאת הוא לא הולנדי, הוא לארג'.
    ההולנדים צנועים וחסכנים
    ששיפיים
    בבית של הולנדים, כששותים קפה, אם הבית מוציאה את קופסת עוגיות החמאה הולנדית מארון העוגיות,
    מגישה עוגייה אחת לכל שותה ומחזירה את הקופסה לארון.
    הרבה שנים לא עברה על הולנד מלחמה וכבר סוכם שאפשר להגיש עוגיה וחצי
    שתיים לא בא בחשבון בכלל כי תמיד מלחמה מטופשת עלולה פתאום לפרוץ כשלהולנדי בא דווקא לעשן מקטרת.
    חצי עוגייה זה לא אסטטי. אז למרות שסוכם שאפשר , על פי רוב תוגש בדיוק עוגייה אחת עגולה בקוטר 4 ס"מ, עובי חצי ס"מ
    מחמאה הולנדית וקמח עם חצי בוטן אחד באמצע, שכוב על הגב, שקוע בבצק האפוי.

  17. אורי 05/11/2010 בשעה 11:26

    דני כמובן צודק לגבי הסיפור שבקדמת הבמה והסיפור שמאחורי הקלעים. תחושה חזקה של שני רבדים ויותר, טכסט וסבטקסט. כמו במשל המערה האפלטוני או תיאטרון צללים סיני. יש תמיד עוד סיפור ברקע שצריך לחשוף אותו לאור.
    בעוד שאצל קפקא זו אליגוריה סימבולית סוראליסטית, כאן הסיפור הקדמי ריאליסטי ומלא פרטים וחיות משלו, ובעוד שהסיפור הקדמי חדמשמעי הסיפור השני נתון לפרשנויות. לדעתי זה נובע מכוונת המחבר לספר גם סיפור "רעיוני" כללי מאחורי הסיפור הקונקרטי. הבן ואמו הם "צעירים" כי הם נחשפים לראשונה לסיפןר של סזיפוס. הדוד והמלצר הם "וותיקים" כי הם הרעיון עצמו "סזיפוס" בכבודו ובעצמו ו"האדם המורד" בכבודו ובעצמו. הם נפגשים שוב ושוב לאורך הנצח וכאן הם בחרו להופיע כדוד ומלצר, חברים וותיקים, אבל מאוד משכנעים במפגש הספונטני החדש שלהם.

    גם בסיפור על החולצה הוורודה יש שימוש דומה לאורך כל הסיפור יש הערות המלמדות כי יש פה התבוננות על הטבע האנושי בכלל, לא רק בדמויות העוברות בסך עצמן. גם סוף הסיפור המפתיע מגלה את הבשורה הרעיונית כי הדמות הספציפית של המספר היא שוב האדם באשר הוא השבוי בכבלי הכמיהה לטוב עצמי ואגואיזם לא פעם על חשבון האחר. אדם לאדם זאב.

    וולפגנג לכן, לדעתי, הוא כותב רעיוני. הוא ניגש לכתוב על רעיון "אוניברסלי" או מגלה אותו תוך כדי כתיבה ואז הוא כותב יחד גם את הטכסט וגם את הסבטקסט באופן מאוד בולט.

    הוא כמובן לא המציא את זה. הספרות הרוסית הקלאסית שעליה כנראה התחנך משופעת בזה. הוא רק טוב מאוד בזה.
    אמן אמנותי. גם הסיפור הזה שיכנע אותי לרוץ ולהשיג את הספר.

    יאללה, אני הולך לדוג.

    ((:

    • מירי שחם 05/11/2010 בשעה 14:58

      אם ככה, יש לי שאלה (השאלה לא מופנית בהכרח לאורי) –
      האם 'כתיבה רעיונית' אינה מכתיבה מראש פורמט של סיפור קצר, לכל היותר נובלה? אמנם יש גאונים (ג' אורוול למשל) שיכולים למתוח רעיון על פני ספר שלם, אבל ברוב המקרים בחרת לכתוב רעיון, בחרת סיפור קצר. עלילה בהכרח מפזרת ומתפזרת.
      ואם ככה וככה, יש לי עוד שאלה – מה בין כתיבה רעיונית לכתיבה מגוייסת?

  18. מירי שחם 05/11/2010 בשעה 17:54

    נדמה לי שלעת עתה התגברתי על הבאגים. ברוח התקופה המתוארת בסיפור – קישור ובו גלריה נרחבת של תמונות ברוח השפל הכלכלי הגדול, אמנם באמריקה אבל שפל הוא שפל.
    כדאי להביט
    http://www.english.illinois.edu/maps/depression/artgallery.htm

    וגם
    "אך נומה ילד, אל תפחד
    הרי המלכות שלמה
    לרוב הדודים יש רק רגל אחת
    אבל המלכות שלמה"

    • מיקי 05/11/2010 בשעה 20:52

      אבי טולדנו? חה.
      הייתי מכורה לתקליט ההוא , זה שאת העטיפה שלו עיצב בזמנו טרטקובר, עם כל הכתבות המנאצות את המחזה, מלכת אמבטיה.
      עד היום יש לי את התקליט האורגינל בבית.
      לכבוד זה שהזכרת את " אבל המלכות היא שלמה" אקשיב לתקליט החורק,
      ואנסה להדביק כאן את הלינק לטיוב בביצוע המקורי של תיקי דיין והחבורה.

  19. יעלילה 05/11/2010 בשעה 19:52

    סיפור מקסים מירי  נהניתי מאד. תודה
    לגבי ה"תחבולה איומה" אני חושבת שזו דווקא תחבולה נהדרת – היא גורמת לנו גם לחוות את הצד השומע, וגם את הצד המגמגם, הלקוי בדיבורו. תחבולה זו מייצרת אולי מבוכה אצל הקורא, אבל בהמשך, הסיפור מאפשר לנו גם לרכוש לעצמנו את התובנה של הדוד אותה המלצר בעצם העניק לו בקריאה "שישיפוש!". יש בשם "שישיפוש" אירוניה אכזרית  כיוון שהמלצר המסכן ובעצם גם הדוד נידונים להעלות את הסלע הענקי של האותיות השורקות ולראות כל פעם איך הוא צונח מחדש למטה, ומצד שני, שמו של האיש המסכן שנידון לגלגל את הסלע הזה כל פעם מורכב מכמה וכמה שורקות איומות (אני ממש צוחקת בקול כשאני חושבת על זה :). אמנם הדוד מבין באותו רגע כמה אומלל חלקו של המלצר לעומת חלקו שלו, אבל בהמשך כשהוא מגיב ברחמים והתרחקות (נותן כסף והולך), והילד מסב תשומת ליבו לפגיעה שהוא פוגע במלצר באקט הזה, הוא מבין וצוחק הפעם עם המלצר. ברגע שאנשים יכולים לצחוק על עצמם או להשתתף בהומור עצמי של אדם אחר ולא לנהוג בהתחסדות או רחמים, ניטלת הרבה מתחושת הפגיעה – המלצר שמח כל כך שסוף סוף מישהו מצליח לראות את האירוניה ולא נבהל ונרתע או לועג או מרחם עליו. הצחוק המשותף השני הזה חיבר ביניהם והכניס את המלצר המסכן לחוג בני האדם.

  20. מגי 05/11/2010 בשעה 20:21

    שלומות,
    קודמיי כבר ציינו את מרבית הדברים שצצו אצלי במהלך הקריאה, אוסיף זוית נוספת:
    עולמם של קטנים לעומת עולמם של גדולים. ערכיו של עולם הגדולים משתמע מתוך עולם של הקטנים.
    כשקטנים מתביישים. כשמתביישים מתגמדים וקטנים עוד יותר. הקטנים אין להן משמעות של גיל, אלא קטנים במשמעות של קבלה עצמית. אני מול החברה. חתירה נגד מוסכמות החברה היא נושא לבושה ולהתקטנות. זה מה שארע לילד ולאמו. הדוד שובר את המוסכמות בהתנהלותו, בגודלו ובקולו. ההתקטנות היא סוג של התקרנפות.
    ומסביב אלו הדבורים המצויות מעל השולחן מעל הלימונדה וצלחות הילדים (דבורים ומצלולם כדיבורים) הצופים שמסביב המתבוננים על האירוע. ועל השולחן (מצדדיו ומתחתיו) מתנהלים החיים. מתי הופך הקטן לגדול? כשהוא מקבל את המעמסה ומכיל אותה. במקום לדחוף אותה במלוא כוחו, כורח הקיום, היא הופכת להיות חלק מהמשא אותו הוא סוחב על גבו, כמו כל מעלה וחיסרון שהאדם משלים איתם.
    הרמז של הילד שהפך לגדול כשהבין כי זו איזה הממחטה של המלצר, אלא ההפרדה בין המלצר האיש למלצר התפקיד.
    המסעדה אינה שייכת לדוד, הוא לא היה חייב לעשות דבר, אלא לקבל שירות. עם זאת הוא משקיע. הוא משקיע בסביבה, להפוך את המושפל לאחד האדם. הכעס מהקיים, שדומה כי המלצר קם עליו להשפילו, הוא מנוע לשינוי. המלצר מתפקיד של שרת אוכל הופך לחברו לבר-שיח של הדוד, הן בשבתו סביב השולחן והן בסופו של הסיפור עם ההבטחה כי הוא ישוב לשם. מלצר אחר משרת את שניהם. מסביב השולחן לרגעים מספר הם הופכים לשווים גם בעייני הסביבה.
    השולחן מסמל את מגרש המשחקים שחיים בו. שולחן מתחיל בש'.

    סיפור מקסים, עונג. לא יכולתי שלא לחייך מההומור השזור בסיפור.
    תודה על ההיכרות שערכת לי עם הספר ועם כותבו.

  21. אורי 05/11/2010 בשעה 22:22

    מירי, לא חושב שיש בעיה של מגוייסות וכו'. כל זמן שהעלילה החיצונית עומדת בפני עצמה, דמויות עגולות, קונפליקט, מתח, סגנון ולשון – הכל בסדר. כאן זה קיים מכל טוב ובשפע. הבעיה מתחילה שהמגוייסות מבצבצת מבעד לעלילה קלושה. לא זה המקרה. כמו עוגה טובה שגם נראית מאוד טוב וגם נפלאה בטעם. אדרבא, ספרות כזו פותחת את הראש ועושה לחשוב. לפחות לי.

  22. איריס 05/11/2010 בשעה 22:45

    לגבי קטן-גדול:
    הדימויים המלווים את המלצר הם: שפן (שפנפן); ציפור; גדי קטן (ומנוזל);טלה
    הדימויים המתארים את הדוד: דב; שור;דינוזאור ענק; הר
    וכמובן לדוד מצורפים שלל דימויי מלחמה: רעם תותחים; צפלין; מטח כבוד ארטילרי;חרב.

    חשיבות הגודל (קוטן..) מופיעה בכך שהילד, זה שגרם למפנה בסיפור: שהפך סיטואציה חד פעמית מגוחכת לקשר מתמשך ועמוק בין הדוד למלצר, אומר ברגע המכונן- "אבל אף אחד לא ראה את זה (את הדמעות) חוץ ממני. גם אני ראיתי את זה רק משום שהייתי קטן כל כך עד שיכולתי להביט אל פניו מלמטה.."
    דווקא להיות קטן הוא יתרון במובן האנושי ומלא החמלה.

  23. מיקי 05/11/2010 בשעה 23:14

    מצרפת את עבודתו של אוטו דיקס "מוכר הגפרורים".
    כפי שציינתי אי שם למעלה, כשקראתי את הסיפור, חשבתי על המלחמה, על גרמניה והבורגנות השבעה ועל קרבנות המלחמה.
    ברובד הנסתר, מתחת למפת השולחן המעומלנת של בית הקפה, צפו ועלו בדמיוני, כמו שדים, העבודות של דיקס ( וגם של ג'ון הרטפילד וג'ורג' גרוס). כולם עסקו באותם נושאים, במחאה ובצעקה, גם אם הפרידו ביניהם לבין בורכרט שנים רבות.
    מחר אכתוב עליהם קצת, ובעיקר על החיבור ( שעשיתי בדמיוני) בין דיקס ובורכרט, מחאה בין שתי מלחמות העולם.

    והתמונה, מדברת בעד עצמה.

    otto dix
    מוכר הגפרורים.
    אוטו דיקס מוכר הגפרורים

  24. אבי 05/11/2010 בשעה 23:44

    אני מתנצל אם אחזור על חלק מדברי קודמי, לא יכולתי לקרוא את כל התגובות מפאת תשישות וקוצר זמן. אני רוצה להתמקד רק בנושא אחד – האימה המתפשטת
    לקבוצה מסוים של סופרים אירופים עכשוויים, הכותבים יצירות בהשראת מלחמת העולם השנייה (או כך לפחות נדמה לי גם דינה של יצירה זו) יש סגנון כתיבה המרמז על איזו אימה שאוטוטו תרים את ראשה המכוער, איזו צלקת איומה שלא תגליד לעולם עוד תיחשף במהלך הסיפור. בסיפור של זיגפריד לנץ זוהי אימת הסדר שיקרוס אם תנוע אנית המגדלור , בסיפור של הארי מוליש ההולנדי "ההתנקשות" זוהי התנקשות במשתף פעולה המשנה באורח גורלי את כל מהלך חייו של הגיבור, כאן זוהי אימת הנכים כבדי הפה ובל נשכח שגורלם של הנכים לא היה טוב בהרבה מגורלם של נרדפים אחרים בגרמניה של אז.

    בסיפור שלנו יש רגע חסד אחד, כשהגיבור, המלצר הקטן מרגיש שנמחל לו כל סיבלו וברגע זה של שיא אושרו הוא מעז לבטא את הכינוי השנוא שדבק בו מאז ילדותו – שישפוש, הכינוי שמזכיר לו יום יום ושעה שעה את סבלו הסיזיפי הבלתי ניתן לריפוי
    והנה דווקא ברגע חסד זה, האל הטוב, הדוד שמסר בידיו את המחילה והסליחה, לוקח אותה חזרה באותה שרירות לב אכזרית מאין כמוה ומכריז משפיק!
    המלצר שזכה ברגע חסד, מתכווץ מייד לממדיו הקודמים , מעמיס שוב את צלב כבדות הפה על כתפו ומן הסתם סיבלו עתה גדול יותר, כי מי שזכה בחסד יודע את מה שלא ידע קודם, מה מתוק הדבר שניטל ממנו,

    הדוד שלפתע מבין את מה שהוא הרס במו הבל פיו, הפה הנכה לא פחות מזה של קרבנו, יודע שאת הנעשה אין להשיב והוא שוקע ביגונם של אלה שגרמו נזק שאין לו כפרה

    וכאן מקומו של הגיבור השני בעלילה – המספר, הילד. לילדים הכוח שאין למבוגרים והוא הכוח לתקן עוול שלכאורה אין לו תקנה. הוא רומז לדוד והלה מתקן מעט את מה שקלקל.

    אמנם המלצר שוב לא יקרא לעולם שישפוש בחדוות אושר משוחררת כל כך, אבל קריאתו של הדוד מתפרשת כבקשת סליחה שנתקבלה ומאפשרת לגמור את הסיפור באווירה אופטימית מעט יותר.

    תודה מירי שבחרת בסיפור יוצא דופן כל כך.

  25. מירי 06/11/2010 בשעה 9:44

    "אלבר קאמי מול ההיסטוריה" – יום עיון במסגרת האונ' הפתוחה
    אולי יעניין את הנוכחים (הקישור דלעיל מרכז את כל ההרצאות)

    קישור ישיר להרצאת הפתיחה כאן:

  26. נעמה 06/11/2010 בשעה 12:40

    אני כנראה היחידה שלא הצליחה להתאהב בסיפור. שאלתי את עצמי למה. הייתי אמורה לאהוב אותו. לא בגלל דעת הכלל אלא בגלל שהוא סיפור קטן ואנושי ומלא הומור מהסוג שאני אוהבת וניכר שיש בו גם רבדים אחרים כמו שכבר צוין. קראתי את רוב התגובות ועדיין השאלה נותרה בעינה – משהו מפריע לי בסיפור הזה. משהו עוצר אותי וחורק לי באמצע הקריאה. ההתחלה (שמקפלת בתוכה את תמצית הסיפור) נפלאה! גם הסיום. קראתי שוב. ושוב. האם אני נבוכה מול מה שמתואר? האם זה חוסר הנוחות מול הצורך לפענח את המלים המשובשות? לא. אז מה קורה לי באמצע הסיפור? אני חושבת שזה המספר שקורה לי. הוא גדל. גדל ומכעיס אותי. יש בתגובות דיון מעניין על נקודת המבט של הילד ועל יחסי קטן-גדול בסיפור. המספר מזכיר את גודלו הפיזי בעת ההתרחשויות בהתחלה (הוא בגודל המתאים להניח את האף על השולחן – עובדה זניחה כביכול, אך מן הסתם לא מוזכרת לשווא) ובסיום (הוא בגודל המתאים כדי לראות את הדמעה של הדוד). גודלו הפיזי הוא נתון מיותר לאור העובדה שהוא מציין שהיה ילד אך הוא מדגיש אותו, הוא מציין כמה אמו והוא היו קטנים (והתכווצו עוד בכיסאם מול ההתרחשויות) ושהם היו רק הניצבים במחזה. המספר שמביא את הדברים בדיעבד אינו מדבר כילד וברור שאופן ההסתכלות והתיאורים מערב בין נקודת המבט של אז (הפה שנראה כמו טוסיק, המפית שטעה לחשוב שהיא ממחטה) ועכשיו (הבנה מעמיקה של הרגשות שמתחת לפני השטח) ויחד עם זאת הקורא חווה ומקבל אותו כמספר-ילד. זו מניפולציה מצוינת עד שהוא מנתץ אותה בעצמו. זה קורה בעמודים 10-11. במקביל לזה שהמלצר עומד לאזור אומץ ו"לגדול" גם הילד גדל באחת ומתאר הכול כמבוגר. הוא לוקח לעצמו את החירות של המספר הכל-יודע ומנתח את הדמויות, את העבר והמטען הנפשי שהן נושאות – מה מנתח – פורס ופורש ונובר ודופק את השניצל ומשתלט על הסיפור, הופך את עצמו מניצב שתקן למקהלה רעשנית (ובו בזמן מתאר את אמו ואותו נכלמים ומבוישים…), רעשנית יותר מהדוד ומהמלצר השתוי בהמשך. ותוך כדי המהלך הזה הוא מלעיג את המלצר ומקטין אותו עד מאוד (לעומת הדוד, ובכלל): "הלך וקטן, תמיד הלך וקטן… הלשון הקצרה מדי, גוש בשר מעוות וקיקלופי, גולם לא-יצלח של גבלולי שרירים אדומים, אותה לשון מחצה ומעכה אותו לגודל של ננס." (אני חושבת: כאילו מנסה להעביר בכוח את ההזדהות אתו ממנו והלאה).
    השינוי שחל בילד/מספר – גדילתו והתכווצותו המחודשת גרמו לי לחוש שיש כאן איזו זעקה, איזה ניסיון להפנות את תשומת הלב למה שלא מסופר. לסיפור של הילד עצמו. אפשר לראות בזה מהלך מבריק של הכותב, אבל העובדה היא שבמהלך הקריאה הוא הרחיק אותי מהסיפור ובמבט לאחור הוא מותיר בי תחושת החמצה. הפתיחה של הסיפור במלים "יחד עם זה" נותנת מיד את התחושה שנכנסתי לסיפור גדול יותר. אם לא הייתי יודעת שמדובר בקובץ סיפורים הייתי יכולה לחשוב שאני קוראת פרק מרומן או נובלה. זה מצא חן בעיני מאוד כפתיחה, אבל בסיום נשארתי עם תחושה שהשאירו אותי מחוץ לסיפור האמיתי. האכילו אותי לוקשים בקישור.

    • מירי שחם 06/11/2010 בשעה 14:29

      נעמה, תודה על ההרמה להנחתה (:

      איך גדל אדם להיות אדם כותב? במהלך חייו חייב להיות רגע של פיצול, שבו הוא לפתע חש צורך חדש לבטא במצעות מילים את מה שעובר עליו. אבל עוד לפני כן, הרגע בו הוא מתבונן סביב, כלומר מסגל לעצמו ראייה מתוך תבונה המבט. אה, וגם הרגע ההוא בו הוא חש לפתע את העוצמה המאגית של המילים והולך שבי אחרי העוצמה הזאת. או אולי רגע אחר, בו הוא מרגיש שמתוך הגרון שלו בוקעים ועולים קולות של אחרים והוא להם לפה.
      רוצה לומר, הילד הקטן חווה בסיפור חוויה מסעירה שקשורה בלשון, בקוצר הלשון, ומתוך התבוננות זהירה בסביבתו, ומתוך החזרה מן העתיד אל הרגע הזה, נוצק הסיפור. הלשון הקצרה והמסורסת של הגברים הבוגרים היא בדיוק אותו רצח-אב שאופייני כל כך לדורות על דורות של כותבים. הלשון שלהם קצרה, אבל הלשון שלו וירטואוזית ולוליינית, הוא מכשף בדיבור. אני רוצה להעתיק את הפיסקה המאגית, בה נעמה ציינה את הצרימה –
      "קטן, ממורמר, תשוש מעבודה, מבולבל, נרגז, חסר-צבע, מבוהל, לחוץ. המלצר. המלצר הקטן. מלצר אמיתי: מוקנט, נדוש בנימוסיו, חסר ריח, ללא פרצוף, ממוספר, מכוסכס היטב ואף-על-פי-כן קצת מלוכלכך. מלצר קטן. מטובק-אצבעות, נכון לשרת, סטרילי, חלק, מסורק היטב, כחול מגילוח, צהוב מזעם, מכנסיו ריקים מאחור וכיסיו תפוחים מן הצד, עקביו מעוקמים וצווארונו מיוזע כרונית – המלצר הקטן."
      השורות הקצרות, הקצובות, הפירוט האינטימי – יש לכתיבה הזו נימה של לחש, של כישוף. אפשר להרגיש ממש איך המספר מרגע לרגע נעשה שיכור מיכולת התיאור שלו עצמו, נכנס למעין טראנס. הוא מאלף את המילים, שולט בהן. הסיפור הוא רק תירוץ, רק טריגר – האירוע החיצוני, של מפגש המומים, עורר אצלו משהו, הפעיל אצלו מנגנון המרה למילים בפעם הראשונה.
      מספרים רבים חוזרים אל רגע מכונן, אחד. מאוחר יותר אעתיק לכאן את פיסקת הפתיחה של 'דיוקן האמן כאיש צעיר' של ג'יימס ג'וייס. גם אצלו, כמו אצל בורכרט, אפשר יהיה להבחין עד כמה המשחק החושי דומיננטי באותו פרק תיאור ראשוני, המבט הנפקח אל הסביבה.

      • ציון 07/11/2010 בשעה 19:44

        המלצר הקטן. האנדרדוג. הייתי שמח אילו מישהו היה ממציא מילה עברית לאנדרדוג. מישהו מרים כפפה?

        • מירי שחם 07/11/2010 בשעה 20:12

          שאלה נהדרת. מנסה את כוחי – מכיוון שהאנדרדוג האולטימטיבי הוא דוד שנלחם בגוליית, אולי כדאי לחפש את המילה בשמואל א' פרק יז'
          http://www.mechon-mamre.org/i/t/t08a17.htm
          כתוב שם שגוליית בז לדוד, שהיה רק נער – ולכן אני מציעה בוזבז

          • ציון 07/11/2010 בשעה 20:58

            הכוון מדליק, דוד וגליית, אבל הביטוי בזבז בעייתי, גם כי יש ביטוי "ביזבז" – טירון בצבא, גם כי "לבזבז" מישהו בעולם התחתון זה להרוג אותו, וגם כי בוז לא תמיד ולא בהכרח חלק אינטגרלי מהאנדרדוג ככה שהביטוי שלך בעייתי מבחינת הקונוטציה של המצלול. גם להיפוך "פייבוריט" אין ביטוי עברי. (מועמד לניצחון…בדוחק) אולי בעצם יש מילים שטבעי לאמץ במקום לאנוס. כמו סלט. במקום להסתרבל עם "המועמד לתבוסה" 🙂 אבל אולי עוד יצוץ משהו מדליק שגם מתנגן נכון.

        • מירי שחם 07/11/2010 בשעה 20:46

          ברתש = ברנש שתש כוחו מראש

          • ציון 07/11/2010 בשעה 21:00

            ממש ברתש, מה זה, ברור. הכרוז בזירת האגרוף יכריז עלייך כברתשת וקצת מטושטשת. זה צריך להיות משהו שגם עו"ד וגם סוחר במחנה יהודה יכולים לומר בטבעיות.

            • מירי שחם 07/11/2010 בשעה 21:03

              שיגעת אותי עם זה. מזמזמות לי המון מילים בראש.

              • אבי 08/11/2010 בשעה 7:53

                לוזר מכונה בעברית מפסידן. אנדרדוג איננו בדיוק לוזר אלא יותר מישהו שאנחנו מסמפטים, אבל בכל אופן חושבים שהוא יהיה לוזר, ולכן אני מציע לכנות את הכבלבל השפלן החביב הזה בשם מופסדן.

                • ציון 08/11/2010 בשעה 21:55

                  אבי, לא רע בכלל. מסתבר שיש מילה עברית די קולעת וקרובה
                  פָּסֵד (תואר)
                  בלשון חז"ל שעלול להתקלקל, מתכלה. (שעלול להפסיד? להתכלות?)
                  [מילון שוויקה]

                  אבל נודה על האמת, קשה לתאר משהו שיכריע את הטרומפלדוג

        • יעלילה 07/11/2010 בשעה 22:55

          מציעה ביטוי ידוע: בן כלב. אנדרדוג בפירוש מילולי משלי הוא "מתחת לכלב" כלומר קטן יותר מהכלב. תיאור מוחשי של מעמד נחות. בן כלב נראה לי מתאים, חשבתי גם על "ג'וק" אבל יש לג'וק קונוטציות נוספות וזה קטן מדי, בן כלב נראה לי מתאים יותר למעמד 🙂 אם כי אולי יש לביטוי הזה משמעות של "בן זונה" (סליחה מירי על הקללות 🙂
          לילה טוב (זה כדי שתדעו שלא אגיב)

          • ציון 07/11/2010 בשעה 23:18

            למעשה אנדרדוג בא מהכלב המנוצח בקרבות כלבים בבריטניה של המאה ה-19, אז אני משער היה אותו כלב שהפסיד מרוח משוסע על הקרקע כשהמנצח ניצב מעליו כדרך הכלבים, בניגוד לתקופתינו בה הכלב שהפסיד חולק מקיאטו כפול עם המנצח בבית קפה השכונתי. nice try

            • יעלילה 08/11/2010 בשעה 7:09

              אוטופי למדיי, התיאור שלך את כלבי תקופתינו 🙂

              • מיקי 08/11/2010 בשעה 7:44

                מציאות ודמיון בדייט של בוקר, סיפור טרי מהחיים.

                (מוקדש לאנדרדוג של ציון, שב-מ-קרה, התפרץ לדרך פתוחה.)

                בשבת, יצאתי כדרכי מוקדם בבוקר לצעידה, הפעם בשדות.
                בדרך לשדות אני חוצה את הכפר סמוך. כשנכנסים שמה, עדת כלבים צוהלת או נרגנת, מקבלת את פני הבאים בוולקאם סוער.
                שבת בבוקר, חמש וחצי, אני מתקרבת ללא חת, לעבר חבורת כלבלבים חומים ונאורוטיים המצווחים באטרף (לייט) ברכות לבוקר טוב לפולשת הזרה.
                לפתע, התחייך לו חיוך של הארה. וואלה, אמרתי לעצמי, ההוא, דומה לכלב שבציור של אוטו דיקס, זה שמשתין על מוכר הגפרורים. נו שויין, התקרבתי.
                בתוך בליל המצהלות הנבחניות, נשמע חירחור רוטן , נביחה מקולקלת.
                התקרבתי, ומה רבה היתה ההפתעה לגלות שאותו נבחן, שמיד כיניתי אותו השישיפוש של הכלבים, הוא לא פחות ולא יותר מאשר כלבלב קיטע בעל שלוש רגליים.
                טרומפלדוג!!!! הצטחקתי.
                ככה הסיפור של בורכרט עשה לי, תפס אותי , בחיים, אמבוש על הבוקר.
                המשכתי בשדות, והמחשבות עפו לאן שעפו.
                אילו הייתי מהפכת ב"טופילי טוטוריטואית" את הכינוי "טרומפלדוג", הרהרתי, ומחליפה ט' בק', הייתי מקבלת קרומפלדוג.
                וקרום בגרמנית זה הרי,עקום.

                אז אתמול, לא התעצלתי ושוב צעדתי לשם הפעם עם המצלמה שבסלולרי.
                הבאתי הוכחה מצולמת, שהטרומפלדוג ההוא, אינו יציר דמיוני.

                ובאשר לשאלת האנדר דוג, זה כנראה כלב מהתחת.

                • אבי 08/11/2010 בשעה 8:24

                  טרומפלדוג זה אחד הביטויים הכי נהדרים ששמעתי בשנה האחרונה
                  שאפו ענק ובוקר טוב.

                • יעלילה 08/11/2010 בשעה 8:32

                  טרומפלדוג זה נהדר, וקרומפלדוג אפילו עוד יותר 🙂 אני חושבת שאפשר לחוס על הכלב ולא לחשוף אותו בתמונה (אמנם זה גם מסקרן, ודאי חמוד דווקא 🙂

                • ציון 08/11/2010 בשעה 21:45

                  טרומפלדוג ענק! מילה עברית גאה ונכונה. אומץ בחום על ידי האקדמיה של ציון. אגב היום שמעתי את המילה העברית המקסימה לגאדג'ט: חפיץ.
                  ממש הברקה אקדמית לדעתי. יופי של פגיעה בול.

                  אבל טרומפלדוג…זה קורע את הנשמה, ואללה מיקי.

      • נעמה 08/11/2010 בשעה 20:01

        אני שמחה על הקריאה הזאת. זה ניתוח מרתק של הדברים והוא תקף בעיני לכל מהלך הסיפור ולא רק לרגעי האקסטזה של המספר/כותב. אני יכולה לראות איך מהפתיחה עד הסיום הכול מנוצל לצורך כך. הסיפור בעיני הוא תירוץ לא רק בחלק המדובר. ואני רוצה לשאול, היות ואני לא מכירה את בורכרט, האם לדעתך יש כאן סרקזם עצמי בתוך המהלך הזה שלו של תיעוד הרגע המכונן או שברצינות גמורה הוא משתמש בדמויות ובעלילה כתמונת ראי מעוותת? (אני מפנה את השאלה למירי כמי שהצביעה על המהלך שלו, אבל זו שאלה כללית כמובן) בהקשר הזה חורים לי במיוחד שני דברים: הרמיסה של המלצר על ידי המספר, שכבר ציינתי, וההאדרה (המצטנעת) של תפקידו כילד הרגיש וחד העין שגישר בין שני הגברים בסיום
        (נדמה לי שאני מבחינה בנימה צינית מתחת לתיאור הדברים, לאורך הדרך, מחוץ להומור הגלוי. אבל אני לא בטוחה שזו לא משאלת לב חסרת בסיס)

        • יעלילה 08/11/2010 בשעה 20:27

          חשבתי על מה שכתבת בעניין המלצר, על תחושתך שהוא נרמס גם על ידי המספר, שאלתי את עצמי אם אין שם כמו שאמרת, נימה צינית. אני באמת לא יודעת, יתכן. צריך לקרוא שוב. אבל (ודאי היה ברור שיגיע אבל 🙂 מתוך היכרות עם חווית הנכות אני חושבת שהמלצר כבר היה רמוס לאורך שנות חייו כל כך הרבה פעמים, שאסירות התודה שלו ונמיכות הרוח שלו הן תוצאה של דברים שנטמעו כל כך חזק, של יומיום שגרתי של רמיסה. הדבר שמציל (את הסיפור? את המספר? את המוסריות?) הוא שבהתחלה מצוין איפשהו שהמלצר והדוד הפכו חברים, שזו התחלת הקשר החברי שלהם. אני גם שואלת את עצמי מה הדבר שסיפור צריך שיהיה בו כדי שנסכים לקבלו, לא מבחינת היותו כתוב טוב, אלא מבחינה אחרת, שכרגע אין לי שם עבורה.

          • מירי שחם 08/11/2010 בשעה 20:50

            שוב, אני לא בטוחה שיש כאן רמיסה. ילדים נוטים למבט קיצוני, הכל אצלם מועצם. כשבורכרט הבוגר מנסה להציל את הרגעים ההם מזכרונו, או רגעים אחרים של ילדות, הוא מנסה אולי להתחבר לנדנדה הזאת, של האיגרא רמא והבירא עמיקתא. אני חושבת שהילד בסיפור לא מפגין אמפתיה כלפי המלצר, הוא באמת לא מחבב אותו, וכדרכם של ילדים אינו טורח להסתיר זאת. אבל הדוד כן מתחבר אל המלצר, הוא מרגיש את הניואנסים שהילד מפספס. זו משימה לא פשוטה, כמספר-נוכח, להפגין בו זמנית הסתייגות ואהדה.

        • מירי שחם 08/11/2010 בשעה 20:43

          נעמה, אני לא יודעת. חזרתי וקראתי את הסיפור שוב בתשומת לב, לתחושתי הדוד אינו רומס את המלצר אלא תופס עמדה של 'מבוגר אחראי', הוא מורגל בעמדה הזאת. ה'משפיק' שלו מגיע כמו צו של מבוגר שמציב גבולות לילד, מתוך אהבה ואכפתיות. המלצר עסוק בשחרור, בריקוד של ביזוי עצמי והדוד ממנה עצמו כשומר. אמנם יש שם רגע של בלבול, אולי אפילו מעט גועל – כפי שאנשים מאופקים חשים לנוכח מחזה של חוסר איפוק, אבל אז המלצר מספר את הסיפור שלו והדוד תיכף מאבד את הדיסטנס ושוב ניצב לצידו, כמי שעבר מבחן ידידות בהצלחה.
          לא הרגשתי סרקזם עצמי. בסיפורים האחרים בורכרט הוא האיש עם הפנס, שמחפש להאיר את המקומות החשוכים ולחפש בהם מעט פירורי אנושיות. אני זוכרת את התחושה הפיזית שהרגשתי כשקראתי את הספר בזמנו – גם התעלות וגם תחושה חזקה של אֶבֶל.

          לגבי הילד – לתחושתי הוא נוכח בסיפור כדמות כפולה. מצד אחד, כילד מבועת ומוקסם. מצד שני, שנים אחר כך, עם נוכחות של כותב דומיננטי ושחצן, שמוקסם מהיכולת שלו להחיות דמויות, להפיח בהן חיים. היבריס.

    • hamitologit 08/11/2010 בשעה 11:58

      נעמה,
      אני מודה לך על התגובה הדקה והחדה הזו.
      לא. אינך היחידה שלא אהבה את הסיפור, אבל את היחידה האמיצה, כך נראה.
      קראתי בתשומת לב את דברייך, נפעמת מהיכולת שלך לפרוט שקוף את החסר בהתחברות על הסיפור, אני מייחלת לעצמי שאי פעם אדע להיות רכה כמוך אל סיפור שאיני אוהבת.
      ……………
      בנוסף לטיעון אותו העלית,
      לי כן ואכן הפריעו שיבושי השפה. איני מתפעלת מהם. כשלעצמי, לחלוטין איני בטוחה כי זו הדרך היחידה להעביר בכתיבה – נקודת מבט, ז'רגון, אפיון של דמות. לחלוטין לא.
      התקשיתי עם ההומור
      לא רציתי לחדור לרבדי הטקסט, הוא דווקא היה גלוי לי עד מאוד.
      …………..
      הדיון כאן מרתק ומשובח מאין כמותו.
      קראתי כל תגובה, התבוננתי בכל סרט מצורף
      ולא יכולתי להתחבר לאף מילה.
      ………….
      אני שוב מודה לך.

      • מירי שחם 08/11/2010 בשעה 12:56

        אל תחששי להביע דעה אחרת
        חוסר הסכמה רק יוצר עניין ומלבה את הדיון
        אני בעד

      • נעמה 08/11/2010 בשעה 19:40

        הי ה. טוב לראות אותך פה ותודה על המלים. תכל'ס זה לא באמת חשוב אם את, אני או מישהו אחר אהב או לא אהב את הסיפור. זה תמיד מבאס לקרוא סיפור שלא אוהבים. אני מניחה שלולא הדיון לא הייתי מקדישה לו אחר-כך הרבה מחשבה (מה שלא תמיד הולך יחד, אגב) אבל, ואני מניחה שתסכימי אתי שזה מה שחשוב באמת, הדיון מעורר לקריאות נוספות והקריאות מעוררות לדיון שבסופו של דבר יצא מעניין. ולגבי בורכרט עצמו, שזה הסיפור הראשון שלו שאני קוראת, אם אקרא ממנו עוד או לא – עוד נראה. אין ספק שהתעוררה בי סקרנות יחד עם הסתייגויות(:

        • הלנה (ה) מיתולוגית 10/11/2010 בשעה 0:12

          נעמה,
          תודה לך.
          ואכן כך. מועדון הכרייה – עושה כאן עבודה נהדרת.
          והדיונים הסיפרותיים שנפרשים כאן גם למארגי תרבות, מרתקים.
          ואצלי כאצלך – עניין בסייגים : ) ().
          תודה למילותייך.

  27. אורי 06/11/2010 בשעה 13:56

    ארץ החשכה והשתיקה

    עוד משהו. מוטיב השתיקה/דיבור/שיבוש הדיבור/ זעקות ורעשים יהפך להיות דומיננטי עוד יותר אפילו באמנות הגרמנית לאחר המלחמה (תוף הפח – דוגמה אופיינית) כולל גם בקולנוע של וורנר הרצוג (פיצקרלדו, אגירה זעם האלים ועוד). יש אין סוף קטעים נפלאים שלו אפרופו הקול כביטוי לנפתולי הנפש האנושית, הקטע הרצ"ב מסרט דקומנטרי "ארץ החשכה והדממה".

    • מירי שחם 06/11/2010 בשעה 15:30

      מאד קשה לצפייה. אני עוד לא מסוגלת להגיב לזה

    • איתי() 10/11/2010 בשעה 2:22

      שאפו על הלינק ליצירת המופת הזאת.
      (כשראיתי את הסקט ב- 2002, לא היה אותו באוזן השלישית. היום כבר יש: http://www.third-ear.com/p_prod.aspx?id=4739 )

    • שוויק 13/11/2010 בשעה 12:33

      זה כל כך הזכיר לי את הסרט של וורנר הרצוג 'קספר האוזר' (במקור 'כל אחד בעד עצמו ואלוהים נגד כולם'). במיוחד את ההתחלה בה הוא יכול להגיד רק 'הורס, הורס' כלומר סוס, סוס. אבל אחר כך, אחרי השקעה מרובה, הוא מתגלה כמחונן, הוא מגלה את העולם שלנו ונכנס מזה לדכאון.

  28. מירי שחם 06/11/2010 בשעה 16:37

    בהמשך למה שכתבתי לנעמה על חניכתו של המספר ככותב, אני מעתיקה לכאן את הפתיחה מתוך 'דיוקנו של האמן כאיש צעיר' מאת ג'יימס ג'ויס, תרגמו דניאל דורון ואברהם יבין. כדאי לשים לב לשימוש האינטנסיבי בחושים, התחושה היא שהכותב מנסה ללכוד בתוך מילותיו מנעד מלא של חמשת החושים, מתוך מבט ילדותי שעסוק בהשוואות, שלומד את העולם דרך השוואות שהוא עורך:

    "לפני הרבה-הרבה שנים, וכמה טובות היו השנים ההן, הלכה פרה גועה בדרך וכאשר הלכה הפרה הגועה בדרך פגשה ילד-חמודות קטן ששמו התינוק ינוקא…
    אבא סיפר לו את הסיפור הזה; אבא הביט עליו דרך זכוכית; היו לו פנים שעירים.
    התינוק ינוקא היה הוא. הפרה הגועה הלכה בדך במקום שגרה בטי ברן; היא הייתה מוכרת מקלעות-לימון.
    הו ורד הבר הפורח/באחו קטן וירוק/הוא שר את השיר הזה, זה היה השיר שלו./הו, ולד קטן וילוק.
    כשמרטיבים במיטה קודם חם לך ואחר-כך נהיה קר. אמא פרשה את השעוונית. היה לזה ריח משונה. הריח של אמא היה יותר טוב מהריח של אבא. היא ניגנה לו בפסנתר ריקוד של מלחים שירקוד. הוא רקד.
    טרללה ללה,/טרללה טרללדי,/טרללה ללה,/טרללה ללה.
    הדוד צ'ארלס ודנטי מחאו כף, הם היו יותר זקנים מאבא ומאמא, אבל הדוד צ'ארלס היה יותר זקן מדאנטי.
    לדאנטי היו שתי מברשות בארון שלה. המברשת עם גב הקטיפה הערמונית בשביל מייקל דויט והמברשת עם גב הקטיפה הירוקה בשביל פארנל. דאנטי נתנה לו גלולה מתוקה בכל פעם שהביא לה פיסת נייר משי.
    משפחת ואנס גרו במספר שבע. היו להם אמא ואבא אחרים. הם היו אבא ואמא של איליין. כאשר יהיו גדולים הוא יתחתן עם איליין. הוא התחבא תחת השולחן."

  29. ורד 06/11/2010 בשעה 16:39

    זה סרט מופלא. מאוד ממליצה לראות את כולו מהתחלה.(זוכרת את הפתיחה החשוכה שנחקקה בי עמוקות).

  30. איתי() 10/11/2010 בשעה 2:15

    תגובה קצרה ולא מפרה במיוחד (גם כי אין לי את הסיפור לידי, כנראה נתתי את הספר למישהו).
    זהו אחד הסיפורים האהובים עלי ביותר בעולם.
    כשלמדתי בסם שפיגל ניסיתי לעבד אותו לתסריט המתרחש בנהריה, במסעדת פינגווין.
    אחת הבעיות בהן נתקלתי – המלצר.
    בארץ אין כיום מלצרים מבוגרים ותיקים שזוהי עבודתם הקבועה.
    מעניין לחשוב כיצד קרה השינוי הזה, כיצד המלצרים, בארץ לפחות, הפכו להיות ישראלים צעירים, סטודנטים על פי רוב, שעובדים בעבודה זו באופן זמני. בעבודות הנחותות עוד יותר, כמו שטיפת כלים, ניתן למצוא עובדים זרים, שאינם נראים לעינו של המבלה בבית קפה / במסעדה / פאב.
    האם החברה הצרכנית של ימינו מעמדית פחות מהחברה של פעם?

    הערה נוספת – התרגשתי למצוא כאן לינק לסרט Land of darkness and silence של וורנר הרצוג. זהו אחד הסרטים המדהימים שראיתי. כאשר סיימתי לראות אותו עם שניים מחברי, החזרנו אותו אחורה וצפינו בכולו שוב, מהתחלה.

  31. דודי 13/11/2010 בשעה 11:55

    לקראת נסיעה לגרמניה חיפשתי משהו רלוונטי בחנות המשומשים, ולקחתי את בורכרט בלי לחשוב יותר מדי. קראתי את "שישיפוש" בשדה התעופה בהמתנה לטיסה החוזרת. למרות הרעש וההמולה של שדה תעופה, שקעתי בו לעומק, כמו שקרה לי רק פעמים מעטות לפני כן ואף פעם לא אחרי כן. ממרחק הזמן (עדיין לא חזרתי וקראתי בו, הספר הושאל) זכורה לי בייחוד דרך התיאור. מצד אחד היא מלאת דמיון וחסרת גבולות ומצד שני מדוייקת כל-כך. יש בזה איכות של שירה. בזיכרון נחקק הדימוי של התרוממות הרוח של המלצר לצפיר עזים משתולל.

    אהבה גדולה לאדם, לחיים. בכל מיני מקומות ברשת קראתי תיאורים של בורכרט כסופר מדכא; יש לזה בסיס: חייו הקצרים היו רוויי סבל ונושאי הכתיבה ברוב הסיפורים הם קשים מאד. ובכל זאת, ובשישיפוש זה בולט, אני חושב שהוא היה אופטימי עד עצם הוויתו. בסיפור אחר הוא ממשיל את פעימות לבו כאשר חברתו באה לבקרו במיטת חוליו לקוף שמטפס במעלה עץ קוקוס ומתחיל להשליך אגוזים.

    אגב, המתרגם גבריאל צורן כתב מאמר על בורכרט, ב"סימן קריאה" מספר 11.
    http://www.newlibrary.co.il/htmls/page_749.aspx?c0=15692&bsp=15682
    חיפשתי בחנויות משומשים ולא מצאתי. האם יהיה אפשרי להשיג את המאמר, לסרוק ולשלוח?

    • דודי 13/11/2010 בשעה 13:41

      קראתי שוב. כמה עוצמה ויופי.

      צחוק צפיר העזים שזכרתי במעורפל הוא בעצם עולם עזי שלם, החל מגדי הפועה חלושות, עבור ב"גדיי המלצרים הקטנים והביישנים" דרך תיישים זקנים רבי עוצמה, ועד "נפיל תיישים הגועה ברשעות". כל המקנה הרב הזה משמש לתיאור המורכב של צחוקם של הדוד והמלצר. זה הרבה יותר מדימוי טוב: קשה לחשוב איך אפשר לתאר אחרת את גווני הגוונים ואת העליות והמורדות של צחוק כזה. (תיאורים אמינים וטובים של השתכרות הם דבר נדיר להפתיע בספרות).

      הסיפור, מעבר לאי-הבנה הראשונית והקומית, חוזר על אותו מהלך שלוש פעמים: המלצר עושה משהו, שמעורר את רחמי הדוד ומעורר אותו (מצליחן, נהג מכונית!) למעשה.

      בפעם הראשונה, המלצר מציג את התעודה הרשמית על הפגם בדיבור; הדוד אוחז בידיו, מזמין אותו לשתייה ולצחוק שיכורים משוחרר. בפעם השנייה, אחרי שהדוד משפיק את החינגה, המלצר מתנצל על התנהגותו מסביר על פשר ה"שישיפוש". הדוד (אולי החיבור למיתוס מאפשר לו להבין באמת כמה נורא גורלו של המלצר) נאלם, מתבייש, דוחף שטר כסף והולך. בפעם השלישית, דרושה התערבותו של הילד: המלצר עומד, מתקטן ובוכה. בפעם הזו, הדוד מסתובב על עקבותיו ומציע למלצר את ידידותו.

      בפעמיים הראשונות נופל המלצר לאחר המעשה של הדוד לבור עמוק יותר משהיה בו לפניו. אני מרגיש, שבניגוד לשתי הפעמים הקודמות, כאן עשה הדוד משהו ממשי עבור המלצר.

      כדי לעורר הזדהות ממשית עם כאבו של האחר לא די בתעודה רשמית ובהבנת הבעיה, כמו בסיבוב הראשון; גם לא באיזה מיתוס עתיק ומשתק, כמו בשני. צריך את בורכרט… וכדי שההזדהות הזו תתורגם למשהו, שבאמת ייקל על הכאב, לא די בארבע כוסות "אסבך" וגם לא בשטר שנתחב לכיס, אלא נחוצה ידידות – ולו גם בלתי-סימטרית לחלוטין, כמו בין הדוד למלצרו.

      מעניין אם גם במקור הגרמני, המשפט האחרון ("אני מבין! בבקשה! ביום ראשון!…") שאומר המלצר הוא, אולי בפעם היחידה בסיפור, נטול עיצורים שורקים. סוף סוף נותן לו המספר חופשה קצרה ממומו.

      • מירי שחם 13/11/2010 בשעה 16:38

        סחטיין על הכשרון להגיד משהו מקורי אחרי שמונים תגובות ויותר. ברוך הבא
        🙂
        -בהמשך לאבחנה היפה שלך בעניין התיישים
        יש בסיפור עוד מבנה עומק שכדאי לחשוף (ואני לא בטוחה עד כמה בורכרט עצמו היה מודע לזה, נעים לי להניח שכן) –
        המילה 'טראגדיה' ביוון העתיקה פירושה 'שיר תיישים', טראגוס ביוונית הוא תיש
        הקשר בין תיישים לתיאטרון נובע מפולחנים עתיקים לאל היין, הפריון והעליצות – דיוניסוס, כלומר העובדה שדווקא תיש צץ כאן ברגעי השכרות הכבירים אינה מקרית כלל אלא יונקת ממקורות קלאסיים עתיקים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: