מועדון כרייה

קריאה נינוחה בצוותא של סיפורים קצרים מהמבחר המקומי והעולמי

מועדון דצמבר – נעל ונישואים מאת קלי לינק (דיון כללי)

שלום לכולם,

הפעם נעסוק בסיפור "נעל ונישואים" מאת קלי לינק, שמופיע בקובץ "דברים מוזרים קורים" (תרגמה דבי אילון, יצא בהוצאת בבל 2010).הסיפור מפוצל לארבעה תת-סיפורים; מתבקש אם כך לפצל גם את הדיון למספר דיונים יעודיים, מה גם שהדיון הקודם היה קצת עמוס וצפוף.

תחת הודעה זו מומלץ לשרשר בעיקר התייחסויות הנוגעות לסיפור בכללותו ומספקות מבט-על.

הודעות בהן ישנה התייחסות מפורטת לאחד מחלקי הסיפור, מומלץ לשרשר בדיון נפרד, על פי המצויין בכותרת הדיון.

על מנת שיתאפשר לכולנו לעקוב בנוחות ובקלות אחר התגובות השונות, על פי סדר הכנסתן לאתר, אני ממליצה להשתמש בכלי שנקרא פיד RSS לתגובות. תמצאו אותו בתחתית התפריט הצדדי, תחת 'כלים'. לחיצה עליו תוביל אתכם לרשימת כל התגובות שהוכנסו, על פי סדר הכנסתן.

כמו כן ניתן להגיע לרשימת התגובות ישירות דרך הקישור הזה: https://moadonkria.wordpress.com/comments/feed/

שיהיה בכיף,

מירי

מודעות פרסומת

27 תגובות ל-“מועדון דצמבר – נעל ונישואים מאת קלי לינק (דיון כללי)

  1. kizziy 02/12/2010 בשעה 16:09

    הקישור פותח לי ג'יבריש + אותיות 😦
    אהבתי את הסיפור ואת אופן ההגשה. כמו כן את הקישורים שעשתה המחברת לאגדות ולענייני אקטואליה.
    חג אורים שמח.

  2. אבי 02/12/2010 בשעה 17:16

    אני ממש לא אהבתי את הסיפור הזה…

    הסיפור הראשון היה ככה , בסדר, וריאציה לא שכיחה לסנדל הזכוכית. נהנייתי. השני וריאציה לגודי גרלנד שרה קנזס פינת ארץ עוץ בשנת 2525 if men is still alive, ככה לפחות נדמה לי. זה כבר היה יותר מוזר מכדי שאהנה ממנו ברצינות.
    השלישי (אשת הדיקטטור) הוא וריאציה משונה של אל ורדוגו המופלא של באלזאק, והרשו לי להיות או אידיוט או רשע או שניהם ולחשוד שקלי לינק לא ממש התכוונה לייצור קשר אסוציאטיבי עם האציל הספרדי האומלל שנאלץ לטבוח את כל משפחתו. את הסוף הטוב בכלל לא הבנתי ,אבל אולי , לאור כל מה שכתבתי קודם, ייתכן שכבר הרבה הרבה לפני כן התרשלתי באופן נורא בהבנת הנקרא. והחמצתי כליל את כוונת המשוררת.

    בקיצור, מרוב תיסכול על כך שהסיפור כל כך לא מצא חן בעיניי כיתתי רגלי לאתר האינטרנט הקרוב למקום מגוריי ורכשתי בכסף מלא את הספר כולו על מנת ש- א. אוכל לקבוע דעה האם אני לא סובל את המחברת כולה או שמא רק את הסיפור הספציפי הזה. ב. לפצות קצת את המחברת , שעליה ניתכה קצפת זעמי הקדוש, בתמלוגים נאים (אני מקווה) מהספר שקניתי במחיר מוזל (אני מקווה מאוד)

    • טל יניב 02/12/2010 בשעה 17:23

      ובמילים אחרות, לא רק שהאוכל לא היה טעים, המנות גם היו קטנות מדי

    • מירי שחם 06/12/2010 בשעה 20:33

      הי אבי,
      אני חושבת שהמשותף לכל הסיפורים הוא השימוש החוזר בתבנית. התבנית שנבדקת, כפי שנרמז משם הסיפור, היא הנישואים עצמם, ובהתאמה תבנית זו מותקפת ממבחר זוויות – בסיפור הראשון זו תבנית בצורת סנדל זכוכית יחיד שדורש התאמה מושלמת. בעזרת התבנית הזו נבחנת אותה התאמה אגדתית, מושלמת עד כדי פיקציה; בסיפור השני התבנית מופשטת יותר – זו 'מיס אמריקה', הגיבורה מודדת עצמה ביחס לתבנית המשתכפלת, ייצוג נשי מושלם שנתפס כאיום חיצוני (פולשני-חייזרי-אפוקליפטי) על האתוס האמריקאי המשפחתי של בת השכן מקנזס. הסיפור השלישי הוא האפל ביותר. דמותה הלא מפוענחת של אימלדה מרקוס כרודנית נעליים מציעה את הנעל כתבנית של מוות, כמו סרקופג, כשהנעל הריקה משמשת ייצוג מיטונימי של האדם הנעדר. ומה עם האלמנט הרודני של הנעל עצמה? ומה עם האלמנט הרודני של הנישואים עצמם? ומה עם הנישואים כאקט של מוות? זה חומר אפל. קשה לגעת בזה.
      הסיפור הרביעי מתמודד עם תבנית נוספת, של happily ever after, שנפרט למטבעות יומיומיות ומינוריות, זו הבנאליה המשעממת במיטבה. אחרי כל הלונה פארק של החלקים הקודמים – החיפוש הקדחתני בסיפור הראשון, תחושת הפחד והאיום בשני, תחושת הבדידות בשלישי – בא הסיפור הרביעי ומציע את הבנאליה של הטוב. אותי זה שכנע.

      • אבי 06/12/2010 בשעה 22:30

        היי מירי
        קראתי את מה שכתבת. אני לא בטוח שהבנתי את כל הנקודות שהעלית, ואפילו הייתי מבין את כולן, אני חושד שגם אז לא הייתי מסוגל לראות את הסיפור באופן דומה לאופן שבו את רואה אותו

        כדי שסיפור ימצא חן בעיניי (ואני חושב שאני לא יחיד בדרישה הזו) הוא צריך לדבר, לפחות בכמה מרובדיו, בשפות שמוכרות לי. את הסיפור הזה אני פשוט לא מסוגל לקלוט והוא כנראה כתוב באותן שפות שאני לא מכיר.

        לא פעם יש משהו בסיפור הכתוב בסגנון שונה שמושך אותי להתמודד עם קשיי השפה וללמוד את שפתו, ולמרות שאני די צר אופקים מיסודי (עד גיל די מאוחר דיברתי רק ספרות ילדים ומדע בדיוני) , הרי שעם השנים למדתי להינות גם מרומנים קלסיים, בעיקר של סופרים צרפתים ורוסים , וגם של כמה יוצרים מודרניים יותר. אף פעם לא מאוחר מדי ללמוד משהו חדש.

        אבל את שפתו של הסיפור הזה אני ממש לא מצליח להבין.

        יחד עם זאת, כפי שכתבתי, לא התייאשתי וקניתי את כל הספר, אולי אחרי שאקרא כמה סיפורים תיפול לי איזו נעל על הראש וארוץ עירום ברחובות סירקוז ואקרא אאוריקה.

        • מירי שחם 06/12/2010 בשעה 23:39

          מהמרת שתאהב את הסיפור הראשון מאד. מחכה לשמוע רשמים מהסיפורים האחרים בקובץ, מהמרת שתאהב את הסיפור הראשון מאד ואולי גם את השני. סיכוי סביר שתחשוב ש'נשף הניצולים' – ולא דיברנו בכלל על השימוש שלינק עושה באייקונים תרבותיים כרדי מיידז ספרותיים. אני חושבת שהיכולת שלה לרבד אייקונים בני תקופות שונות זה על גבי זה וליצור שלמות אחת – היא מאד נדירה. לקרוא סיפור שלה זה כמו להביט בחתך ארכיאולוגי שנעשה בתל עתיק, כזה שמציג בבת אחת את כל השכבות התקופתיות השונות.

  3. נעמה 03/12/2010 בשעה 0:30

    קראתי את הספר ובאופן כללי סוקרנתי ונהניתי מאוד – מחלק מהסיפורים יותר, מחלק פחות. דווקא הסיפור הזה לא התחבב עלי במיוחד בזמנו, אבל בקריאה שנייה נהניתי מאוד. לא ניסיתי לנתח את ההקשרים בין החלקים, לפענח את שני החלקים האניגמטיים יותר או לתהות על הפער בינם לבין הסיפור הפותח והסיפור הסוגר. פשוט נתתי לעצמי ליהנות. ומה שנשארתי איתי בסוף זו המחשבה שזהו לא סיפור פנטזיה, אלא סיפור על פנטזיה: על הכמיהה האינסופית לה, על הפחד ממנה, על האימה שמלווה אותה (ו/או נמצאת בבסיסה), על הויתור. המקום שאליו נזרקתי, כבר במהלך הקריאה הוא העולם הוירטואלי. מאז שהוא מתקיים, מאז שאנחנו מתקיימים בו, עולם האגדות הוא לא מקום דמיוני אלא מציאות חלופית שמתקיימת לצד, ולפעמים אפילו במקום העולם הממשי. בוירטואליה אפשר למצוא את מושאי הפנטזיה ולנהל אתם קשרים, אפשר להפוך את עצמנו למושאי הפנטזיה שלנו, של אחרים. חצי מהפעילות ברשתות החברתיות (אם לא יותר) סובבת סביב זה ולא רק בהקשר של חיפוש זוגיות או פרטנרים למין, אלא בהקשר הרחב יותר של המצאת פרסונה, של המצאת חיים. מי אמר שחלומות (טובים ורעים ) לא מתגשמים?

    • מירי שחם 06/12/2010 בשעה 20:56

      הכמיהה, הפחד, האימה, הויתור – אין ספק. אולי צריך לעבור דרך התופת על מנת להפציע (בחלק האחרון) לעבר עתיד זוגי ורוד ובטוח, של לימונדה ונכדים ונעליים משופשפות. ויש שיצביעו דווקא על זוג הנעליים המשופשפות, שעוטפות את הרגל כעור שני – ההרגל – כעל מקור האיום האמיתי, כעל אימה טהורה
      🙂

  4. אופיר 03/12/2010 בשעה 18:08

    יותר מהכל פשוט הוקסמתי מן המדע בדיוני-נשי-אגדי הזה ונתתי למשפטים הקצרים, ה"בנאליים" כביכול, כמו הגדים אגדיים וקצביים המתפצלים ומתנקזים ללא הרף (הנערות האלה, הנערה הזאת), להוביל אותי בין פרצי צחוק רמים לבין תחושות גירוי ורבלי, ויזואלי, קולנועי – או הפתעה. הפטיש הזה לנעליים. איך שהיא מפיחה חיים בתבניות המוכרות של האגדה. החלק הראשון העוסק בפרפקציוניזם, לא רק מן התחום הרומנטי, גם פרפקציוניזם בתהליך היצירה אולי (ברגע שהוא מושג, מתחיל שוב החיפוש אחריו). והפויט אוף ויו של הנסיך: ברוב האגדות ישנה גיבורה נשית המתוארת מנקודת מבט גברית וכאן דווקא ה"גיבור" מתואר על ידי הקול הנשי. ואם הגבר נדרש ל"הכי גדול" הרי שהאישה נשפטת על פי כמה היא זעירה וקטנה. זו אישה הנמצאת בהשוואה מתמדת ("הנערה הזאת, הנערות ההן") והיא כאילו קטנה, מבטלת את עצמה ומתבוננת ביחד עם הגבר שלה על הנשים האחרות (בחלק השני) שהרי היא מתמזגת איתו, אולם למעשה הקול הגברי אינו קיים וישנו רק רצון נשי להתבונן ולעסוק בנשיות. הגיבורה משכפלת את עצמה עד אין קץ דרך גלריית המתמודדות בתחרות היופי (אולי כדי לרצות את הגבר שלה ולבחון את תגובותיו אבל תגובותיו אינן רלוונטיות בסופו של דבר, זה שוב החיפוש מה שחשוב – הפעם החיפוש שלה). יש רק גבר אחד, אבל נשים תמיד יש מבחר והאישה היא תמיד הנבחרת אבל הסטינג השוביניסטי הזה הוא רק מסגרת משלה כמובן. ציר הגדול-קטנה אקטיבי-פאסיבית פועל כמו מטוטלת: רגע אחד הגבר תר אחרי ה"אחת" ורגע אחר האישה מחפשת עבורו (כלומר עבורה) ואילו הוא פאסיבי לחלוטין ורק צריך 'לא להרפות' או 'להחזיק', אבל היא למעשה בטריפ משלה וזהו סימון וי בלבד על כך שהוא נמצא שם. כ"א מהם למעשה משרת את הפנטזיה של האחר ואין שום חיבור ממשי. רק התמזגות ברגע אחד נדיר של התאמה שברגע שהוא מושג לא ניתן להתענג עליו יותר.
    אוהב משפטים כמו: "אנחנו נמציא דברים. נספר להם על המלון הזה" "הטלויזיה דולקת, או אולי אנחנו חולמים". האשלייתיות שבחיי הנישואין. המחברת גורמת לקלישאות לקרום עור, אור וגידים והופכת אותן לפנינים. לגבי החלק השלישי: אחרי שנופצה האשלייה שנבנתה בחלק הראשון שעל פיה הגבר הוא הדומיננטי והבוחר, בחלק השני כאמור האישה מובילה אותו בין האופציות, עד שלבסוף היא מועלית לדרגת מיצג מוזיאוני, מתמזגת לחלוטין עם הנעל שהיתה קודם לכן מטונימיה שלה בלבד, היא הופכת לאוביקט סוף סוף כמו שכולם רצו (הוא, היא, הנערות…) אבל זוכה בחיי נצח בעוד שהדיקטטור "חוטף זיהום בכף הרגל". בחלק הרביעי ישנה אישה חיצונית אקטיבית המנהלת את הפנטזיה הזוגית, כך שלבסוף הגיבורה הנשית השיגה את מבוקשה: נסיך צייתן ואם חורגת שמבינה בנעליים…

    • מירי שחם 06/12/2010 בשעה 21:30

      מאד נהניתי לקרוא את האבחנות שלך. הנסיך (בסיפור הראשון) כאמן? נכון! הוא יוצר טקס ואחר כך משחזר אותו. בשום אופן לא בלש שתר אחר פתרון קונקרטי של התעלומה (למי שייכת הנעל) אלא אמן שיוצר תבנית ואחר כך משתמש בה שוב ושוב, כמו בהצבה של נתון לתוך פסוק מתמטי.

      אהבתי גם את האבחנות האחרות. הארת לי בסיפור השני את הדיכוטומיה בה נמצאת הגיבורה – מצד אחד, זו תחרות, הגיבורה ללא ספק מאויימת מנוכחותן של כל הנשים האחרות (חייזריות, 'יום הדין'). מצד שני היא אכן משתכפלת בהן, כפי שציינת – אולי הן מייצגות עבורה משאת נפש שמוצבת מחוץ למסגרת הזוגית, של הגשמה עצמית – ממש כפי שכל אחת מהחייזריות הבלונדיניות יכולה להציב עצמה במקומה של הדוברת ולתפוס את מקומה במערכת הזוגית, אפשר גם להיפך – היא בעצם מסמנת כאן גם מהלך הפוך אפשרי בו הדוברת תציב עצמה במקום כל אחת מהחייזריות המופלאות האלה, לא בצד, על המיטה, מחוץ לפריים – אלא במרכז העניינים, על הבמה.

      • נעמה 06/12/2010 בשעה 21:46

        ומשאת הנפש הזו, האופציה להיות מלכת יופי בעצמה היא זו שמפחידה אותה, לדעתי, הרבה יותר מהאפשרות שבן הזוג יתפתה לאחת המלכות, וגורמת לה לחזור על הקריאה הנואשת (והנפלאה!) – אל תרפה (שהדהדה לי כל הזמן גם כוריאציה על "תחזיק אותי" המצ'ואיסטי…)

  5. אופיר 04/12/2010 בשעה 0:38

    ועוד דבר בנוגע לכותרת: נעל ונישואים. הנעל האחת שאמורה להתאים "לכל החיים" הן לנועלת שצריכה להידחק לתוכה והן ל'מנעיל' הנועל אותה בכבלי הנישואין, נעל שהיא אייקון כפי שהמוסד הזה הוא סימבולי ונצחי לטוב ולרע ומאריך ימים ללא קשר לנועלים ולתשוקותיהם הנעולות. המוזיאוניות של שניהם.

  6. ורד 08/12/2010 בשעה 0:49

    בקריאה ראשונה של הסיפורים גם אני הוקסמתי (מזדהה עם אופיר, והוקסמתי גם מהתגובה). נהניתי והתפעלתי פשוט מהשליטה הוירטואוזית והמעברים המרהיבים בין שלל הפרטים המהופכים של הקלישאות והמיתוסים והשכבות התקופתיות (כמו שכתבה מירי) ומהוויזואליוּת, ומהנסיקה בין האגדה הנושנה לצורות שונות של אגדה או פנטסיה מודרנית, כמו מוטיב הכוכבנות החוזר גם בזהות ה"נסיך" (המחפש) כסלבס "סוסי נוצץ" המונח נינוח על הקיר בחדר הנערה (-היתה לי תהיה על התרגום כאן, מעניין מה אומר הביטוי "נוצצים כסוסים" במקור), וגם כמובן בתחרות מיס…, או במוטיב האגדתי היסטורי-כביכול בסיפור על אשת הדיקטטור (שהזכיר לי אסוציאציטיבית סיפורים של מארקס), עם ההצבה המוזיאלית של מיצב נעלי המתים העומד כהיכל-קודש מודרני לעליה לרגל למבקרים-(צופי ידע- חוקרים סוציאליים-מאמינים-פאסיביים?). זה נפלא כשהכל מסתכם לבסוף באיזו מגדת עתידות מפוקפקת, שתחום הניבוי שלה מוגבל מראש אפילו להצהרתה שלה, (שולחת לשכנה מפוקפקת קוראת עלי תה, מאוד מצחיק), ושמבטיחה אושר מפוקפק הטמון בנוחיות כשל זוג נעליים ישנות.
    נהניתי תוך הרגשה שאני לא ממש מבינה כלום, מה הקשר בין הדברים או בין הסיפורים השונים, ולא הפריע לי להנאה חוסר הפיענוח. נהניתי מהעיסוק המפרק בסטריאוטיפים הנשיים, המחוכמוּת המתפצלת ומפצלת, שחיטת הפרות הקדושות וכל מה שהזכרתי קודם.
    מזדהה מאוד גם עם האמירה של נעמה שזה לא סיפור פנטזיה אלא סיפור על פנטזיה ועל הכמיהה לה. בעולם שבור הגישושים הבארוקיים האלה סביב המוטיבים או שיבורם יש להם אפקט נואש כמעט וחזק, של נסיון היאחזות, בריבוי וביחיד.
    ובכל זאת, בנסיון להבין ולפענח יותר, מצאתי עצמי קוראת עכשיו שוב ושוב, מגלה עוד ועוד פרטים שאולי באמת נכון יותר לנסות לגשת אליהם בחלקים כמו שרעיון החלוקה לחלקי הקוודריך מסייעת, ואולי אנסה עוד, ומחכה לקרוא אחרים שינסו.

    כרגע אני עדיין תוהה, בכל זאת, מה משאיר ומה נשאר אצלי באמת מהסיפור הזה ומקלי לינק, מעבר להתפעלות העמוקה מהיכולת הבאמת מרהיבה-שנונה-וירטואוזית- ולשפה הפוסט מודרנית\ אבל הייחודית שלה. אני לא לגמרי בטוחה בזה שאני יודעת אם נשאר באמת משהו כמו זה שנשאר אצלי למשל בביטחון גמור מקלאריס ליספקטור, כזה שהולך איתי הלאה במובן העמוק. גדול ומוטבע. אולי יעזור לי לדעת כשאנסה להתעמק ולפענח עוד פרטים. זה נראה כמעיין בלתי נדלה. אני מצפה בסקרנות לתגובות נוספות פה, כי בינתיים כל תגובה הוסיפה לי כל כך. ופתאום אני מעיפה מבט בהתחלה שוב, וחושבת שאני מרגישה ביחס לסיפור קצת כמו ההוא שתוהה שם, בסיפור הראשון, מה יש שם מתחת לחצאיות האלה באמת? הן (היא?, אני? ) לובשות או לא לובשות(לובשת) ?
    מצפה .

    • מירי שחם 08/12/2010 בשעה 21:10

      גם אני, כמוך, ניסיתי להבין מה נשאר אצלי מהסיפורים של לינק, מעבר להנאה העצומה שיש בהתמסרות לסיפור אינטליגנטי ומשעשע המסופר היטב. אחר כך התביישתי בעצמי על השאלה הזאת, שמציגה כניעה מאוסה להלך מחשבה קפיטליסטי ((:
      בכל זאת, כשאני מנסה לפרק את זה, אני מניחה שבסופו של יום התחושה שנותרת אצלי למקרא הסיפורים של קלי לינק היא תחושת העצמה. אני יודעת שכל הנוֹן-פמיניסטיות המוצהרות עשויות להתגרד בחוסר נוחות, העצמה נשית? בעעע באבוהה! אז שיתגרדו, לא אכפת לי. אני אוהבת להיות מועצמת על רקע נשי –

      פמינו-פוטנטיות, למה לא בעצם

  7. אופיר 08/12/2010 בשעה 2:59

    לגבי מגדת העתידות המתמחה בתחום אחד בלבד – יש כאן שוב תמטיקות שחוזרות הרבה בסיפור: ההשוואות והפרפקציוניזם.
    נראה לי שמה שנשאר לאחר קריאת הסיפור הוא טעמן של הצורות הייחודיות האלה שהמחברת עיצבה. וזה גם מכוון למה שכתב אבי בנוגע לאי הבהירות של הסיפור: רק כאשר התוכן הקונקרטי נדחק הצידה יש מקום לצורות לעלות ולשטוף אותנו במלוא יפעתן ורק אז הן יכולות להפוך להיות תוכן. המשמעות שמייצר הסיפור לא מגיעה אלינו ישר לתוך הוריד, אלא מסתובבת ומפלרטטת קודם, מרפרפת ומפליקה על פני העור, אבל עדיין הסימפטומים זהים – אנחנו מתרגשים וזה נוגע לנו למרות ש"לא הבנו". חלק מהתשומות שלנו מופנות לכיוון ה"מה היא רוצה לעזעזאל" ולכן הריגוש הוא אינטלקטואלי יותר. אולי אפשר להשוות את זה להומור של החמישייה הקאמרית לעומת הומור קאנוני: אין פאנץ' ליין שאפשר לארוז ולקחת הביתה אבל יש תחושות מצטברות היוצרות חוויה מתמשכת ומופשטת יותר. זה כמו תת-הכרה של סיפור אחר אולי. אבל בסופו של דבר עניין של טעם והרגל לפואטי-אקספרימנטלי…
    ככל שהטקסט מובן פחות, יש יותר ספייס לפרשנויות. הבהירות היא אויבן של הדימיון והפרשנות (בכוונה אני מקצין). בקיצור הטקסט החידתי מזמין את הקורא להיות שותף פעיל בכתיבת הסיפור וזה עשיר יותר בעיניי.
    ולגבי ה"אל תרפה" – קלישאה של משפט הנאמר במהלך האקט המיני, גם כן מחזק לי את עניין התחרות. כי תוך כדי שצופים בכל ה"מיסים", הגיבורה מזכירה לנו ולבן זוגה שגם היא אוביקט מיני ושאכן כמו שאמרה מירי, היא נמצאת במרכז. והקריאה הזו גם מזכירה ש'על האחרות ניתן לצפות בלבד ולפנטז, אבל ברעייה אפשר "להחזיק ולא להרפות"'.
    נראה לי שכקוראים צריך לפעול הפוך מהציווי הזה ודווקא להרפות לגמרי ולתת לטקסט לשאת אותנו מבלי שאנחנו שולטים בו או מאלפים אותו אל תוך רובריקות המשמעות שלנו, מאחר וגם הוא לא מנסה לאלף אותנו ולהגדיר לנו בכל רגע נתון מה קורה ומה עלינו להבין.

  8. ורד 08/12/2010 בשעה 22:30

    מסכימה, אופיר. הקריאה –כתיבה שהטקסט של לינק מזמין, דווקא בחידתיות שלו, עשירה. אני חושבת שיש גם משהו בתימות של הסיפור מעבר לזה, שהנגיעה בהן או למעשה, הנגיעה וההצבעה על חוסר היכולת לגעת בנקודות מסויימות (וכאן אני מזדהה עם מירי, העצמה נשית…בהמשך דבריי), והתיזוז שבלהניח אותן אחרת, (אני מדמה את זה לסוג של לסדר את הבית למשל עם דלתות עומדות ללא קירות, תקרות נוזלות למטה ושולחן מגלגל עיפרון באלכסון) כך שכל הדברים מקבלים אור חדש ומחשבה וחוויה מחדש, זה מה ש"לוקח" אותי כל כך כאן ומקרב.
    מירי, לא חושבת שזה עניין של הלך מחשבה קפיטליסטי ,לא התכוונתי במובן הרכושני של מה זה משאיר לי, יותר סוג של רגש חם או חמלה כלפי כתבים שמגיעים לי פנימה ומשנים לי ת'צורה (או שפספסתי אותך ותסבירי לי למה זו כן, טפו, מחשבה קפיטליסטית) . ולמרות שאני לא חובבת של כל הדיבור הזה על "ספרות נשים", גם אני מרגישה שהצמא הענק שלי ,שנובע כנראה מאיזה חסר טראומטי בקריאה בספרות שאהובה עליי ובמיתוסים ואגדות בהם המקום לנק' מבט נשית חסר,הושתק, או הועלם וההזדהות שלי כאשה נותבה לדמויות גבריות ובכלל לנק' מבט שיש בה סוג התעלמות מנשים\סילוף וכו', מקבל פה הדהוד מחזק ו"מעצים" (מה לעשות, אין לי גם מילה אחרת), ובמובן הזה עצם הנגיעות בדבר הזה שאי אפשר לגעת בו משמעותיות לי.

    • מירי שחם 08/12/2010 בשעה 23:02

      ורד, דיברתי על התחושה שלי, כמובן, 'מה יוצא לי מזה'. לא האשמתי אותך חלילה בקפיטליזם-טפו.

      ובהמשך למה שכתבת על החסר הטראומטי, על נקודת המבט המושתקת –
      זה בולט במיוחד בוריאציה של לינק על 'מלכת השלג'. גם בגלל האחווה הנשית המובלטת לכל אורך הסיפור, כאנטיתיזה לאגדות הקלאסיות, בהן מודגש נרטיב של תחרות נשית (סינדרלה ואחיותיה, שלגיה ואמה החורגת, אפילו כפה אדומה וסבתה. אופיר קרא לזה פיצול וריבוי, כשהגבר הנחשק הוא תמיד אחד) וגם בגלל המסע הנשי המתואר בו כל כך יפה. מסע נשי מוצלח ישנו גם בסיפור נוסף, זה שמתכתב עם המיתולוגיה היוונית. הצמא הגדול נובע מכך שהספרות חסרה סיפורי מסע נשיים. אני מבינה שבז'אנר הספרות הפנטסטית מסע נשי הוא פרוצדורה הרבה יותר מקובלת, בפנטזיה כמו בפנטזיה… אבל בספרות 'רגילה' יש מעט (ואלס עם חתולה, נניח. גם לאליס מאנרו יש הבלחים. אן אנרייט, נניח. אבל בעיקרון מסע הוא טריטוריה גברית מובהקת, נשים הן סטאטיות)

  9. שירלי 10/12/2010 בשעה 11:37

    נהניתי לקרוא את הסיפור.
    אם מדברים על הרובד ה"יישומי" ((-:), נראה לי שהמבנה של הסיפור אורז אותו למנות שאפשר לקחת אותן הלאה, במובן שכל אחד מהחלקים הוא מובחן, ובגלל שהוא מאפשר להיכנס לתוך מקומות מוצקים מאוד ואז להפוך אותם למים ולגאז, בזכות התוכן. המבנה מוצק, הכותרות של כל חלק מוצקות :"סנדל הזכוכית"
    , "אשת הדקטטור", "מיס קנזס ביום הדין" , "סוף טוב". כל אחת מהן שולחת להיבט דחוס אחר ביחסים , אבל בגלל שבתוך הסיפורים עצמם מה שיש זה בעיקר הסתדרויות מולקולריות אחרות בתוך דחיסויות רגשיות ותרבותיות, יוצא שהשגור, המכווץ, מצליח לנשום. אם אפשר לקחת את הרגעים האלה של עיבויים ואידויים הסיפור ימשיך לפעול פעולתו.

    לגבי מגדת העתידות: חשתי את הנוכחות שלה בסיפור פחות כאמירה על העיסוק שלה, קראתי אותה כמגדת עבר בעצם. ההבלחה שלה בסוף הסיפור אחרי כל תצוגות הנעליים לאורכו ולרוחבו, השימה של הנעליים על השולחן כנקודת מוצא (לעומת כל משחקי המחבואים איתן עד השלב הזה), הפכו את דבריה בעיניי לסוף סיפור מרגש ומנחם . כמו קינוח של קומפוט מפירות שכמעט התייבשו.
    (והיא באה עם המים והחום).

    • נעמה 10/12/2010 בשעה 14:41

      קומפוט נעליים? (:
      אני מזדהה עם המחשבה על מגדת עבר. בעיני יש בסיפור הזה אבולוציה הפוכה: הזוג הזה של הסיום הוא כבר זוג נעליים ישנות. הם היו כאלה תמיד. לא היה להם על מה לוותר. מגדת העתידות רק מניחה עבורם את הדברים על השולחן. הגבר בסיפור הפותח, שנקרא כסטריאוטיפ שטוח, שנתלה בפנטזיה מהעבר, דווקא הוא מצליח לקיים יחד את החלקים השונים. הוא היחיד שלא צריך שישמעו את החלומות שלו או יספרו לו מה יקרה.

  10. מירי שחם 23/12/2010 בשעה 15:27

    אשת הדיקטטור:

    אשת הדיקטטור היא ארכיבאית של מוות, אוספת נעליים של אנשים מתים. הנעל בסיפור ממלאת תפקיד כפול – היא המוות אבל גם הזיכרון – הריקנות של הנעל היא המוות, אך בו-בזמן הנעל משמרת את זכר מי שחי בתוכה.
    אולי להיפך – משום שהנעל משמרת את זכר מי שחי בתוכה, היא נאספת, אך נוכחותה בהווה היא נוכחות של מוות.

    הדואליות הזאת של הנעליים הנאספות, מוות/חיים, מרתקת בעיניי, ומאירה את המפעל התודעתי של הזיכרון האנושי כארכיון עצום, המשמש נקודת מפגש וחיכוך תמידית בין המוות לחיים.

    מוזיאון הנעליים הוא מחסן זיכרונות. פרויקט חיים. הזיכרון מטבעו קשור במוות – אנו זוכרים רק לאחר-מעשה, הרגע בו מופעל הזיכרון הוא רגע שבו כבר התכלה הכל. הזיכרון מופעל על ידי החי אבל תוכנו הוא תוכן מת.

    אשת הדיקטטור כל כך מחוייבת לתפקידה כסוכנת זיכרון, שהיא מזניחה את החיים בהווה ומבכרת על פניו את העבר, שכולו מוות. אין להתפלא על כך, איפוא, שהיא עצמה הופכת למוצג במוזיאון המוות שלה:
    "מתחת לשמיכות, אשת הדיקטטור נראית כמו סידור של כוסות ועצמות" – תנוחה המזכירה קבורה טיקסית קדומה. אשת הדיקטטור מתוארת באמצעות פיאה שחורה (קטנה מדי) ושיניים תותבות – שני איברים מלאכותיים, שאינם באמת שלה. היא חובשת על ראשה "שיער של נשים מתות" ונוטה להתיישב בתוך הארונות, שם היא מודדת נעליים של מתים. גם במוזיאון, המבט שלה המכוון תמיד מטה, לנעלי המבקרים – מבטה הוא הוא ידיעת המוות. מה ההבדל בינה לבין הדיקטטור, אני תוהה. הוא הורג את כל מי שהוא רואה סביבו, היא רואה בכל מי שסביבה מת פוטנציאלי, חומדת אותו כמת פוטנציאלי, לכן לא מפתיע שהסיפור מציין את הדמיון הפיזי המבלבל בין השניים.

    הסיפור 'אשת הדיקטטור' מבקש לחלץ מהקורא קריאה פסיכואנליטית לא רק בשל דחף המוות הבולט של הגיבורה אלא משום שהוא מורכב כולו מקישורים ורמזים לתורתו של פרויד (תיכף), בגלגוליה השונים. אולי השעשוע הפרוידיאני של לינק מציג את הפסיכואנליזה כאגדה מודרנית, אני לא יודעת.

    חלומות, אלמנט פרוידיאני מובהק, תופסים חלק חשוב בסיפור. החלום שלה מציג משפחתיות אלטרנטיבית –לכאורה, לפחות בחלומותיה היא מצליחה לברוח מגורלה – אך לא, לא ממש. גם במסגרת המשפחתית החלופית אשת הדיקטטור משמרת את חיבתה לנעליים, היא מסורה לנעליים כאם, משמע – גם בחלום שלה דחף המוות נותר דומיננטי.

    ומה עם הציות לעקרון העונג? הסיפור כל כך טבול במוות, שתשוקתו של הרודן לתותים היא שהורגת אותו בסופו של דבר, מה שמחזיר אותנו מצומררים לאחד המשפטים הראשונים בסיפור, למפגש הראשון שלנו עם הרודן – "הוא אהב לאכול תותים. אני לא משתגעת על תותים. בעיני יש להם טעם של אנשים מתים." רק אחרי תיאור מותו של הרודן אנחנו מבינים למה התכוונה.

    אלמנט פרוידיאני אחרון עליו אני מבקשת להתעכב בסיפור הוא העניין האדיפאלי – האב הרודן חושש שבתו תרצח אותו ותתפוס את מקומו. תסביך אדיפוס, כידוע, תופס חלק חשוב בתיאוריה הפסיכואנליטית של פרויד. הילד מונע על ידי דחפיו הכוללים קינאה רצחנית כלפי אביו ותשוקה כלפי אימו. הוא מעוניין שאביו יסתלק על מנת שיוכל לתפוס את מקומו, ודחפים לא-מודעים אלו גורמים לו לפחד מפני נקמנותו של האב, שתתבטא במעשה סירוס. הפחד גורם לו להדחיק את תשוקותיו שלו. המקבילה הנשית לתסביך אדיפוס היא תסביך אלקטרה, לפיו הבת חושקת באביה ומעוניינת לתפוס את מקומה של האם. בסיפור של לינק נוצר סלט שלם סביב היסוד האדיפאלי – הבת ולא הבן היא שמעוניינת לתפוס את מקום האב. במסגרת כל התקבולות והשכפולים של הסיפור, הבת היא גם האם ("קירחת בדיוק כמוני") וגם התיקון של האם – היא המיועדת לרצוח את האב, היא האקטיבית מביניהן, ובעצם המעשה גם תבטל את ההפרדה הקטגורית בין תסביך אדיפוס לאלקטרה, וכך אולי גם תבטל את מקומה השולי של האישה בתורתו של פרויד.

    • נעמה 25/12/2010 בשעה 0:39

      המוות והעונג מתגלמים בצורה חזקה בשני החלקים האמצעיים של הסיפור. כביכול כהפכים, אבל למעשה כמובן שכל אחד מהם מכיל את השני והם (במצבי הקיצון, כאן) צורות שונות של אותו הדבר. אשת הדיקטטור היא המלכה – גילום מהופך של מלכת היופי מהסיפור הקודם. חיה-מתה בארץ האימה הפנטסטית. בשני החלקים יש אלמנט של אימה שהוא בלתי נפרד מהאופציה הטוטלית של החיים בפנטזיה. חשבתי על "שמש שחורה" של קריסטבה – הספר הזה, אני חוזרת אליו שוב ושוב ומבינה אולי רבע ממה שאני קוראת אז לא אתיימר להביא ניתוחים מלומדים, אבל נזכרתי בדוגמאות שהיא מביאה לצורות של דיכאון נשי – לא במובן הקליני שלו, אלא במה שהיא מכנה "האזורים הנוירוטיים של המכלול מלנכולי-דכאוניים". אחת מהן היא של האשה השקועה בקהות חושים, שגופה הוא גוף-קבר מגן מפני החרדות והדחפים המאיימים. החרדה היא זו ששומרת על החיות שלה. המוות מגן עליה מפני החרדה. לופ שכזה. נגעת באב ואני רוצה לגעת באם – הנעל הראשונה שהיא שומרת היא הנעל של אמה. משם הכול מתחיל. הנעל הנופלת של האם היא אחת ההברקות בסיפור. גם את הנעל הנופלת של סינדרלה אפשר לראות כסוג של מוות – היא חוזרת להיות לכלוכית, נופלת שוב למציאות והנעל נושרת ונותרת סמל לפנטזיה, אובייקט לאספנים.

      • מירי שחם 27/12/2010 בשעה 21:08

        כרגיל, עונג לקרוא את מה שאת כותבת. אני חושבת שכל אחד מהגיבורים בסיפורים השונים בונה לעצמו פנטזיה ובאמצעותה מגדיר את עצמו, הפנטזיה היא הכוח המניע, וכך הז'אנר הפנטסטי הוא צורה שמהדהדת את התוכן ותוכן שמהדהד את הצורה.

        לוקחת ליד את הפטיש, דופקת על השולחן שלוש פעמים – תם מועדון דצמבר, תודה רבה לכל המשתתפים, מקווה לפגוש את כולכם במועדון הבא.

  11. מירי שחם 01/01/2011 בשעה 9:04

    תגובות נוספות ל'נעל ונישואים' – המטפלות בחלק הראשון של הסיפור, כאן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: