פטל סיפורים שהיו
בעריכת אביבית משמרי ומירי שחם
לאתר שלי: סדנת כתיבה חווייתית
סדנאות כתיבה חווייתית, מירי שחם
תגובות אחרונות
 | מירי על "אל תפסיקי, אל תפסיק… |
 | שי על "אל תפסיקי, אל תפסיק… |
| מירי על "אל תפסיקי, אל תפסיק… |
 | אבי על "אל תפסיקי, אל תפסיק… |
 | עפרה בן-עמי על "אל תפסיקי, אל תפסיק… |
| מירי על "אל תפסיקי, אל תפסיק… |
| עפרה בן-עמי על "אל תפסיקי, אל תפסיק… |
 | avivitmishmari על "אל תפסיקי, אל תפסיק… |
 | shif29shif29 על "אל תפסיקי, אל תפסיק… |
 | דרגון קומודו על להתייצב מול הג'ינג'י |
איזה סיפור נפלא…
כמו כמעט בכל יצירת מופת – ההתחלה קצת קשה. עברית משונה. דמויות לא שגרתיות. אני גורס מעט חצץ ומשתאה, אבל אז הסיפור תופס אותי פתאום ולא מרפה. כמעט חונק. באמצע הסיפור אותה תחושה נדירה שיש לי בעיקר כשאני קורא את בלזאק או את הקלסיקאים הרוסים. הרגשה שאני מחזיק סוכריה ואני מנסה לדחות סיפוקים ולא לגמוע את כולה בבת אחת. להתענג, להאריך את ההנאה, להשאיר משהו למחר. אבל הסיפור כובש לחלוטין ולא נותן להרפות עד הסוף האכזרי, אך הנכון כל כך, שגורם לי למחות דמעה ראשונה.
בקריאה השניה אני כבר יודע למה לצפות ואני מוחה דמעה שנייה כשאני קורא את המילים המרטיטות "… השאר סבורים שמי שתולה פקק השקייה מבאיש מעל שולחן הקפה במחסן הצינורות שלהם, ועוד מקשט אותו מדי שבוע עם הלקט כותנה טרי, הוא האחרון שצריך לדבר על טימטום…"
בקריאה השלישית אני כבר מתענג על העברית המיוחדת, הנהדרת, מילים שכבר כמעט לא שומעים, הקיבוץ שכבר איננו אותו הקיבוץ, הנופים, השדות. אני מרים כוס דמעה שלישית לזכר ניחוחות ילדותי, ימי העבודה ומחנות הקיץ בקיבוצי המחנות העולים.
בקריאה הרביעית אני רואה לראשונה את הפועלים של פעם, את האיש הפשוט – שהדבר האחרון שאפשר להגיד עליו הוא שהוא פשוט. אנשי העמל עם הקוד המוסרי הבלתי מתפשר וערכים שהיו ואינם. אני נזכר באבי, ברזלן, אולי מאחרוני פועלי הבניין היהודים בארץ ישראל, אלה שהפכו לפועלי בניין בזכות נסיונם בעבודות כפייה ובזכות כוח השרדותם במחנות ההשמדה. אני נזכר באבי, שגם שמו היה מוישה, ומוחה דמעה רביעית.
איזה סיפור נפלא.
אבי, הזדהתי עם כל מילה, כלומר, חוץ מהאבא הברזלן.
מחשבה ראשונה, לבד מהקנאה הירוקה שלי, נזכרתי בסיפורי מנהיגות וגבורה אחרים: גבעת ווטרשיפ, שבעת הסמוראים. אנסה להרחיב בהמשך.
כתיבה וירטואוזית. ושמתי לב שככל שהסיפור פונה יותר לרגש כך קשה יותר לבצע את המעבר הנדרש מקריאה הוליסטית (נניח, האופן בו היינו קוראים סיפור בימי התום שלנו כקוראים) לבין קריאה מבתרת, עם סכין או דרך מראה מגדילה. הדחף הראשוני הוא להשאיר את הסיפור בשלמותו הלא-נגועה, לתת לו להדהד ככה. וככה.
אכן כתיבה וירטואוזית, וגם אני תהיתי כמו המספר, מהיכן בדיוק הוא לוקח את כל הפרטים הקטנים. את השטח הסימבולי והאמיתי אני מכירה, מושבניקית מלידה עד 18, ולא מצאתי בו יופי כזה. לפעמים קצת אבדתי בפרטים אבל הדמויות המושלמות והאנושיות של הנברן השיבו אותי. יפהפה
ספויילר למי שעדיין לא קרא.
על חשיבות הבילד-טפ
קראתי את הסיפור הזה בעיתון, פעמיים, כשזכה אי שם בשנות התשעים. ונקרע לי הלב. עד כדי כך שהפעם נרתעתי מלקרוא. היום, בזכות התגובה הנהדרת של אבי כאן מעלי, הייתי חייבת לפתוח את הקובץ. לפחות, להתחיל. כשקראתי את הפסקאות הראשונות, הבנתי ככל שהתקדמתי שאהיה חייבת לעצור, עוד מעט עוד מעט, כשיתחיל הסיפור. ומתי שהוא בין שקיעת הטרקטור לאיזו שהיא התרעמות על שלוליות בוץ – הפסקתי.
כי תכף תכף זה ייעשה מופלא וקשה מנשוא.
אבל אני רוצה לדבר על חשיבותו של הבילד-אפ, כי זהו הבסיס להפיכת הסיפור לחזק כל כך.
הסופר מתאר את גדולתו של איימוס, את חכמתו, את שמו שירש מעכבר מפורסם של מנהיג דגול שתהילתו דבקה בו. הוא מתאר את חכמתו ואת ערמומיותו, את ההיכרות רבת השנים של החקלאים איתו, המספר נותן שמות לחקלאים האלה וטוען או שהם טוענים, שאיימוס מכיר אותם – בשמות, בריחות, בזיעה, בקול. הם אותו והוא אותם. הוא מתואר כפושע מבוקש המטיל חתיתו על עיר במערב הפרוע. (מבוקש – הם כתבו על לוח השנה של פלייבוי עם ציור נלעג של עכבר והרי ידוע שהקטנת היריב רק מאדירה אותו עוד).
הוא מתואר כגאון ביבים, הכלאה עם חפרפרת, נברן ולא עכבר, עכבר ולא נברן, הטוב בשני (שלושה) העולמות. מומחה לצינורות השקיה, חוזה גידולים, יודע מה יזרעו לפני שקבעו בעצמם.
הוא מתואר כנועז, חוצפן, לועג למלכודות, מתחמק לחורו ברגע האחרון, נותן להם לזהות את עקבות השתן שלו שהושארו שם לא כדי לסמן משהו אלא כדי לעצבן, כמו שהם קובעים. עולה לכל מקום, נכנס לכל חור, פוגע ומכרסם מזיק ומתחמק.
הוא מתואר כוותיק – שנים של היכרות, מרדפים לשם המרדף וכדי להשאיר את הסטטוס, קיום מקביל של חקלאי-נברן/עכבר שהתקבע כבר תודעה. יש מזיקים – והדברה ויש את איימוס. ליגה אחרת.
הוא מתואר כבר מוות – אך כזה שאי אפשר להרוג. אם יכלו היו הורגים אותו בעקבם ברגע. אבל איימוס לא כזה שיימחץ בעקב נעל. בשביל להרוג אותו דרושה הצטרפות נסיבות, טעויות, מזל וחוסר מזל. נחישות, חוכמה וכניעה מול כוחות אדירים. כשסוף סוף ירך ליבם וירצו להצילו – הכוחות יהיו אדירים גם מהם והם יעצמו מולם חסרי אונים וקטנים כעכבר. כל אלי היקום צריכים לחבור כדי לייצר רגע כזה.
ולבסוף, ממש לפני שמתחיל הסיפור, פתאום יוצאות מילים עדינות להשתתף בתיאור. נברן מחמד, יפה, שברירי, עדינותו באה להציג את עצמה. זערוריותו הפיזית. קטנו.
ויצור זה עומד להיות גיבור הסיפור, שהוא תיאור אותה הצטרפות נסיבות שגדולי כוחות היקום יספקוה
לא מלכודת, לא נעל. לא רעל.
כי זה איימוס.
וכאן הפסקתי לקרוא.
אני לא צריכה. אני זוכרת את הסיפור. הוא טבוע לי בלב. ועכשיו אחרי שקראתי את הבילד-אפ, הכאב מתחיל לפמפם בי. אני כבר דומעת.
מאסטרפיס
אני מכיר את הצנרת הזו ואת צוות עובדי השלחין הזה(לא זה אבל כזה) ואני מכיר גם את העכבר הזה
והוא מסתבר מכיר ובטח יזכור אותי אם אשוב יום אחד לשדה ואקים לי מחילה ליד המגוף הנוזל.
אף סיפור בעולם לא עשה לי כזו הכרות עם עצמי לפנים. עם עצמי ועם עכבר השדה.
מה שעבר על shif שמעליי עבר גם עלי בשתי קריאות במרחק של יום אחת מהשנייה.
כל כך חזק זה עבד עלי שזה גם בא לי בחלום בלילה שבין רביעי וחמישי, שנעורתי ממנו לקול צלצול מטריד של הטלפון שעיכבר אותי לטובת החלפת שסתום נוזל וצינור קטע חלוד שגורם למשאבת דיזל אחת, שגרה במערה חצובה בסלעי הר כנען, להרעיד את הרי הגליל.
סיפור ענק
וזה נכון מאוד שיש להשאיר אותו כמו שהוא כי נעשה בו קסם סיפורי גאוני שקורה שאדם קורא בו אולי פעם בחיים.
אסף, הכל נכון.
אבל בכל זאת, יש איזה גוון קל שבקלים של צרימה, דרכה אני מנסה לדברר את המניפולציה הסיפורית שטווה הכותב.
יש לנו גיבור, יחיד מול רבים, טבע מול תרבות. המהלך גם הוא ברור: הסיפור מצייר מהלך הירואי של תבוסה, וגם אנחנו, הקוראים, יחד עם חבורת אנשי השלחין, נפעמים מהגבורה של איימוס. כמה קטן ככה גדול. כל אחד מאיתנו בסתר ליבו רוצה להיות איימוס, וכשאנחנו מספידים אותו אנחנו בעצם מספידים את חוסר יכולתנו להיות איימוס. הפורמט הזה מזכיר לי (וירחם השם על נשמתי החוטאת) את הפורמט של 'שיח לוחמים', שגם הוא במקור פורמט של קיבוצניקים אם אני לא טועה. 'יורים ובוכים' שכזה. מאד נעים לדשדש בתוך המים החמימים של ההזדהות עם החלש והקרבן, זה הופך את המזדהים לנעלים יותר. אבל יש כאן צרימה מובנית, של מי שאוחזים את העכבר המת משני קצותיו. אני חושבת שזו גדולתו המוסרית של הסיפור ואותה יש לפצח.
לפיכך, שתי נקודות סגנוניות/צורניות למחשבה: במקומות לא מעטים הז'רגון של הסיפור הוא ז'רגון צבאי, אם תרצה אחפש את הציטוטים הרלוונטיים. בעוד התפאורה המוצעת, העומדת ברקע של הסיפור- ובה המכונה מתוארת כיצור אנושי חי – תקרא שוב את התיאור של הטרקטור – התקריב הפורנוגרפי של חלקי מכונה, ואחר-כך של הצינורות בשדה, כל אלו מזכירים את הזרם האמנותי שנקרא 'פוטוריזם'. למעשה, הסיפור מעמיד שני קטבים מיתיים – העכבר הוא מיתוס והמכונה היא מיתוס. המאבק מתחולל בנפשו של האדם, בין הטבע לבין החיים המודרניים, והאדם נתפס באמצע. מצד אחד הוא מעריץ את העכבר, מצד שני הוא כבר בחר בצד של המכונה. האדם שבטנק שוב ניצח.
זה היה באוקטובר 1980 כשהשתחררתי מהטנק המנצח והקיבוץ הועיד לי טרקטור מנצח לדסקס ולהחליק באמצעותו את השדות שאך נחרשו אחר עונת קטיף הכותנה. הבנתי את זה כקונספרציה שהחיים עושים עלי. קונספרצייה שתכליתה לרתום אותי למאבק בעכברת.
השדות הללו גובלים בקיבוץ והחריש הלא מתחשב פוגע קשות במכילות עכברי השדה ובהמוניהם הם פושטים על הקיבוץ. אחדים מוצאים שם בית ידידותי, שהדייר בו לא ממהר ללכוד אותם ולהורגם . אחדים נותנים לחיות הבית שלהם להשתעשע בהם אבל הרוב נכנסים למלחמת מגננה ולשם כך מצטיידים בכלי נשק אכזריים מאוד.
במלחמה הזו אין מנצחים למעט הטבע ששומר שאלו וגם אלו ימשיכו לחיות זה לצד זה
העכברים, רובם חוזרים בסוף לשדות.
הטרקטוריסטים מחנים את הטרקטורים שלהם בסככות והולכים לישון.
ממש בעונה ההיא התמקם עכבר אחד בחדרי ולא מצאתי סיבה לרדוף אותו , יתרה מכך, הוא נהיה לי בן בית לגטימי קראתי לו ג'וזף והוא צייץ. פעם מתוך אחד הארונות ופעם מאחורי הפטיפון
לעיתים הלך לישון במיטתי שהיתה שני מזרונים על רצפת החדר. לא היו לי אז רהיטים כי את תקציב הריהט הוצאתי על אלכוהול וחשיש ועכבר כך הרגשתי, היה אסיר תודה על כך . פעם מצאתי שחתיכת החשיש הזו נשוכה וטביעות השיניים היו של העכבר.
מטבע עכברותו האיזור החביב עליו היה המטבחון.
:)))
אבל אתה יוצא דופן.
האופי של המאבק הזה, אישה מול עכבר, לא מאפשר דו-קיום כאפשרות. התרבות דורשת הכרעה. העובדה שדיסני מציב את הדו-קיום כאפשרות ריאלית, רק מחזק ביתר שאת את הפן האגדי, שלא לומר המופרכות של 'וגרה אישה עם עכבר'
אלא מה, יום אחד יצאתי למילואים והשארתי את מפתחות הבית לאמא שלי שבטוב ליבה פקדה את חדרי העזוב לעכבר השדה, ע"מ לראות שהכל בסדר שם ובחוש הזה שיש לכל תושבת כפר ותיקה
הבינה שהחדר שוקק חיים כי זיהתה שם מספר גללים. הסתבר ששכחתי לפתוח לו צוהר דרכו יוכל לצאת ג'וזף לעשות את צרכיו על הדשא בחוץ. בזמן שהותי שם הוא היה ניגש לדלת כשהיה רוצה לחרבן והייתי פותח לו. אחר כך היה דופק בדלת והייתי פותח לו שוב והוא היה נכנס חזרה.
אמא שלי החליטה לשים שם מלכודת ע"מ לתפוס אותו ופנתה לחצרן שצייד אותה במלכודת משוכללת מאוד.קופסה כזו שכשעכבר בא לקחת ממנה את הפיתיון משתחרר קפיץ שמשחרר זרוע שמעיפה את העכבר לתוך חלל סגור וחשוך שהמוצא ממנו הוא צינור גמיש שמוביל אל מה שנראה כמו חוץ אלא שזה בקבוק מיים שקוף שקירותיו חלקים. העכבר נופל לתוכו ותוך זמן מה מת בטביעה.
היא לא רצתה להתעסק במכונת ההרג הזו אז היא הניחה לחצרן לעשות זאת במקומה.
כשיצאתי לחופשה מצאתי את המכונה הזו מונחת שם על רצפת המטבחון והתכוונתי לסלק אותה משם.
נטרלתי את הקפיץ הדרוך ופירקתי את מיכל המים מהצינור. כששפכתי את המים נשפכו איתם שנים-עשר
ג'וזפים.
הרסת אותי
🙂 🙂
אחלה סיפור אסף.
תודה
אם מצאת רק 12, אולי הג'וזף ה-13 ניצל
:))
אסף,
איזה כייף של קורא אתה,
כי אתה כזה כותב
:))
זה לא נגמר שם
זה בהמשכים
חדר 101 ממש
ובשנים האחרונות יש אסכולה שהקיבוץ הוא חדר 101
בשנים האחרונות-אחרונות הקיבוץ הוא מושא תשוקה, דווקא. ושבו בנים.
מה זה חדר 101?
מושג שנטבע בספר 1984 של אוררוול: חלום הבלהות, המקום המפחיד ביותר, הפחד האולטמטיבי שעל מנת לא להגיע אליו תבגוד גם ביקר לך מכל.
בספר 1984 זה היה כלוב שורץ עכברושים אותו הצמידו לפניו של הנחקר, במינסטוריון האהבה, והסירו את המחיצה בין פני הנחקר לבין העכברושים. בסיפור שלך חדר 101 משמש לתפיסת העכברושים, אבל מי יודע- תוציא את המים מהבקבוק ותוכל למכור את המכשיר המלא לאיזה מוחבראת בסביבה.
תודה שוויק. לא קראתי את הספר אבל עוד אקרא.
אהה. תקרא, תקרא. אחר כך תבין את מקור השם "מלחמת שלום הגליל".
בעניין העכבר הכלוא בצנרת –
מחקרים רבים שעניינם זיכרון ולמידה השתמשו במודל המבוסס על מבוך כדי לתהות על קנקנו של המוח העכברי בתנאי מעבדה. כאן, במבוך המאולתר בתנאי שדה, עולה על הדעת דווקא השוואה אחרת, מיתית – המינוטאורוס הכלוא בלבירינת – האויב המפלצתי אותו יש לחסל.
מעניין.
האינסטינקט הראשוני שלי היה ההשוואה בין כוח ההישרדות של ניצולי השואה לכוח הישרדותו של העכבר, זהו חלק מבסיס ההזדהות העמוקה של ה"זקנים" בשלחין עם העכבר אל מול אדישותם של הצעירים שלא זו בלבד שלא מבינים על מה הרעש, אחד מהם הוא אפילו הסיבה לסיום האפוקליפטי.
אבל אחרי שהצטננתי קמעא וקראתי את הביקורת הנבונה כל כך שלך, אני נוטה קצת גם לכיוון אלג'רנון, עכבר מיתי אחר, שגם הוא זכה לתהילה קצרצרה במבוך, עד שצ'ארלי ניצח אותו, מה שכלל לא עזר, והוביל בסופו של דבר לסופם המר של זה וגם של זה.
האינסטינקט הראשוני של השואה ברור, גם אצלי עברה להרף המחשבה אבל כמו עדת עכברי שדה התרוצצו להן אחרי חליל הדמיון שלי עוד כמה אסוציאציות.
נזכרתי ב"מאוס", "עכבר, סיפורו של ניצול" של ארט ספיגלמן, סיפורים מאוירים של זכרונות אביו ומשפחתו ניצולי השואה בהם כמובן מככבים היהודים כעכברים.
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A2%D7%9B%D7%91%D7%A8_-_%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%95_%D7%A9%D7%9C_%D7%A0%D7%99%D7%A6%D7%95%D7%9C
נכון, אבל שפיגלמן בעצמו הסתמך מן הסתם על סרטי התעמולה של גבלס שהציגו את היהודים כעכברושים. חיפשתי ביוטיוב, לא מצאתי (למה בעצם?). אבל מצאתי את זה:
ומי שלא חשב על ג'ולי אנדרוס שתיכף תגיח לתוך הפריים בסלסולי יודל, שיקום.
היהודי הנצחי,
ואת סרטי הריאליטי של משפחת גבלס אי אפשר לשכח.
תודה רבה!
קודם כל – תודה. נהניתי מאד מ"איימוס".
אני חייבת להודות שקצת חששתי. הסיפורים שזכו בתחרות של "הארץ" בשנים האחרונות היו, אנסח זאת בעדינות – לא כוס התה שלי. אני שמחה שהתבדיתי.
בתחילת הקריאה חשבתי: איימוס = מובי דיק. הדהד לי גם הקטע על הדיג מהחלק הראשון של "איים בזרם" וזה היה מצויין כי זה אחד הסיפורים האהובים עלי. עכברים, לעומת זאת, אני לא כל כך מחבבת. בעונה הזאת של השנה הם מתרוצצים בצינורות הביוב ומנסים להכנס אלי הבייתה. אולי אלו חולדות ולא עכברים, אף פעם לא יצא לי לבדוק. לשמחתי הם לא חכמים כמו איימוס.
אוף, התבונה שלו ממש עשתה לי צמרמורת. כל פעם שעכברי הביבים מנסים לחפור את החלק התחתון של ארונות המטבח שלי אני פותחת את הברז. זה בדרך כלל מבריח אותם. עכשיו תהיה לי תמונה ויזואלית מול העיניים. כל הפרטים מהשטח.
אבל אני חושבת שהסיפור הזה בכלל לא על עכברים, זה סיפור על יהודים שחיים בתוך מחילות. האם יש בכך גבורה? גם אלו שמנסים למרוד בצינורות מתים בסוף. רק הקיבוצניקים שהשכילו לעלות לארץ לפני הכל הצליחו להציל את נפשותיהם. האמנם?
לפעמים אני מרגישה שכל המדינה הזאת נמצאת בתוך צינור, ועוד שנייה מישהו יפתח את המים וכולנו נישטף לים לשמחת הג'וקים המסוממים שחיים בתוך בקבוק.
אוף, אני מתבדרת.
תודה שוב, נהניתי מאד מהסיפור.
ועוד משהו קטן –
דמותו של המספר מאד מסקרנת. הוא נותר מסתורי לאורך כל הסיפור.
נוימן ומוישה מתייחסים אליו בכבוד מלכים, מדברים אליו בלינגו של השלחין כך שאני מסיקה שהוא אחד מהם, ולא סתם אחד אלא מהותיקים.
הוא משחק עם הקורא במשחק של חתול ועכבר אם כי לא ברור מי פה החתול ומי פה העכבר.
הלכתי לחפש את הגללים שהוא השאיר אחריו בסיפור, וחזרתי עוד יותר מבולבלת. הכל קורה חודש אחרי רציחתו של ג'ון לנון כלומר בחודש ינואר. (לפני שלושים שנה, סמליות?)
הסיפור של איימוס התרחש מתישהו בין יוני לאוגוסט. אבל הם קראו למספר רק כמה חודשים לאחר המעשה, כדי שיפיץ את הסיפור בקרב אנשים נוספים. כלומר, המספר הוא איש מכובד. אם הוא יספר את הסיפור יאמינו לו. להם אף אחד לא יאמין.
הסקפטיות של המספר עוטפת את כל הסיפור בניחוח של צ'יזבט, וכמו כל צ'יזבט טוב הוא משאיר אותנו במתח. אני לא אחד שצריך לראות כדי להאמין. והלכתי משם. יאללה ביי.
איזה יופי!
קראתי בהנאה את איימוס, ואת התגובות והסיפור של אסף, חגיגה 🙂
מה לא נאמר, איזו כתיבה וירטואוזית, איזה סארקאזם מעודן. בתום הקריאה הרגשתי כמו מירי, שאין מה לדסקס את הסיפור הזה, עדיף לא לפגום בגדודיות שהרי למרות שהנזק לשמך הטוב יעלה על הנזק הממשי לסיפור הרי שעציוני הפרא יתלוש לך את השכל ואין לך מדרס יותר באצולת המחוז, ואתה אינך אלא חריין.
דמות המספר היא מפתח אחד לפתוח בו את הקסם הזה, והצבעת נכונה. המספר כאן לא מאניש את החיה כמו הקלסיקנים, מקרילוב ועד דיסני, הוא לא קובע שלעכבר יש תכונות על ביחס לבני מינו. במקום זה הוא מעדיף לתת לפרצוב ושטנץ להציג את התאוריה הזו, בעוד הוא בוחר במעמד המשקיף שאינו מביע דעה. (מדרגה חדשה להבנת מטבע הלשון "שתיקה רועמת").
הטריק הזה מאפשר קריאה של רובד נוסף, תחתון, חזק מאוד, שחשתי כל הקריאה והתקשיתי להניח עליו אצבע. משהו שקשור באמירה טעונה כלפי דור המייסדים ובחינת אמיתותיו אל מול המציאות (הם הכריזו מלחמה על כל דבר חי והגדירוהו "מזיקים" כדי להשיג יבולי שיא בתחרויות המחוז, או בפשטות כדי לטפח לעצמם את האגו במקום היחיד בו נשאר בהם חלל לטפח משהו. ובנוסף, הם הוותיקים, העצימו בכוונה תחילה גם אם לא ביודעין את מעלותיו של העכבר, כדי להעצים את רגע הניצחון ביום בו יתפסוהו, או לחילופין כדי לגמד את כשלונם בכל פעם שחמק מהם. מעין תכונה אנושית חובקת עולם. כמו תכונת היונק לנטוש את כל כללי התוחלת המחורבנים ולפעול לפי האינסטינקט ברגעי פאניקה. אני לא חושב שנתקלתי בעברית בביטוי "כללי תוחלת". ביטוי מבריק.
הו, יופי שהגבת כאן כי בין השאר גם הסבת את תשומת לבי לכך ששכחתי להגיב לחגית.
אכן, מהנהנת בנוגע להערתכם אודות דמות המספר: הכותב מעצב את דמות המספר כסמכותי (אולי ראוי לכתוב – סמכותני) עד כדי כך שדמותו מזכירה את דמות השופט בסיפורים העממיים. מכאן, שכל הסיפור נפרש לפניו לא רק על מנת שיפיץ אותו הלאה, אלא לתחושתי יש רצון לזכות לחנינה מוסרית מידו, גם אם הרצון הזה אינו מובע במפורש. הרי עצם פעולת הסיפור היא פעולה מזככת (וההסטוריה נכתבת על ידי המנצחים).
בעניין הרובד התחתון – כן, אבל באותה מידה הסיפור מוקיע את האדישות של הדור הצעיר, את הפינוק, האהבה העצמית, הזילזול בכללים ושאר חטאים. אילו נהגו לפי הכללים איימוס היה מצליח למלט את עצמו. זו טענה מעניינת מצד הותיקים, כי היא מערבבת בין שלל האינטרסים ומחלקת מחדש ל'טובים' ו'רעים', היפוך שחל תוך כדי סיפור.
שמתם לב שיש שם אחד בשם מוישה, שהוא משה ,שמו של הסופר?
דווקא לא חשבתי על השואה, שלושים שנה לאחור זו פחות או יותר תקופת המשבר הגדול בקיבוצים – כלכלי, אידאולוגי ומה לא. לנוימן ("אדם חדש") יש פרספקטיבה שלצעירים אין, וכנראה גם מחוייבות אידיאולוגית. מאבקו של האינדיבידואל בתבנית הוא מאבק אוניברסלי, וחבר מסור מהשורה כמו נוימן מבין שבצינורות המקובלים אין מקום לאינדיבידואליסטים.
וכפי שקראנו כולנו מרותקים – גם לא בצינורות הבלתי מקובלים.
נהדר, נהדר. איך נהניתי !
אני קוראת עכבר, אני חושבת אנימציה. ככה זה, ריפלקס הפאבלוב עובד אצלי.
יכולתי לראות את כל הסיפור הזה כסרט אנימציה. הייתי נותנת לאנימטורים צ'כיים לאייר אותו.
איזה סיפור! איזו שפה הולמת.
אומרים לי שלחין, הפאבלוב שלי רואה גברים בבגדי עבודה כחולים, גופיות אפורות, נעלים גבוהות וגרביים אפורים שמספר המכבסה מבצבץ משוליהן.
מיד אני שומעת את המילה שטוצר, ואת הצצצקצצצק של הממטרות.
כמובן שלא סתם חשבתי סרט אנימציה. נזכרתי שכבר פגשתי פעם את איימוס, כן, איימוס העכבר, ההוא מהסרט "בן ואני" של דיסני, אודות פיימוס איימוס העכבר שסיפר את סיפורו ואת הקשר הבלתי נפרד שלו עם סיפור ההיסטוריה האמריקנית, מתוך ידידותו הקרובה עם בנג'מין פרנקלין.
( משל היה פורסט גאמפ של העכברים) והוא, במקור, בכלל יציר דמיונו הספרותי של המאייר והסופר רוברט לוסון שכתב בשנת 39 את הספר "בן ואני".
אז איך זה שאיימוס העכבר, האייקון האמריקני, התגלגל ועלה עד לארץ ישראל , הגיע לשדות הקיבוץ, מעוז השוויון והסוציאליזם ( המתפורר) והפך כאן אצלנו לגיבור?
כנראה שכל אומה זקוקה לעכבר שלה ( כולל אומת המחשבים).
כאן, בשדות שלנו, הסיפור ההירואי של ההיסטוריה הפרטית והלאומית, אינו מסופר מנקודת מבטו של העכבר, אלא מנקודת מבטם של אנשי השדה. עובדי האדמה, חלוצי העבר, הניו ישראלים.
כאן, בסיפור המקומי, העכבר שאג לפחות כמו הפסל של מלניקוב בתל – חי.
אין לי ספק שהסיפור של לוסון והסרט של דיסני השפיעו על הכותב שהיפך בהיסטוריה והפך והיפך בציניות וברגישות בלתי רגילה בכל מה שהיה כל כך יפה וארצישראלי, בכל מה שהיה מקודש ( כמו ערך העבודה, עבודת הכפיים, הפרחת השממה, התיישבות בארץ ישראל, שותפות, למשל) ומיקד את תשומת הלב דווקא בעכברון שדה קטן, ממזר שרדן ואינדיבידואליסט. זה העכבר -חפרפר הוא עוכר השמחות, בעל הבית השני של חלקת השדה, השותף הסמוי, חתרן בלתי… זה המגרד ומנדנד ומתעקש על חלקו. מה שמעורר אצלי מיד שאלות, מיהו באמת אותו עכבר??!!
לא אגלוש חלילה למחשבות פוליטיות, אדלג רגע לתחום הנפש, ובמעין גשטאלט קטן אפשר לשחק משחק תפקידים ולשאול, אז מיהו כאן האלתר אגו של מי? מי השיקוף או המראה ההפוכה של מי? מי העכבר ומי הענק. אלה מתעדים את זה, זה לומד את אלה. יחסים.
בתוך הריאליזם הסוציאליסטי בו מתנהל הסיפור, כשברקע מתנגן לי ה"אינטרנציונל " ( למה אין אפשרות להיפר לינק, למה?), אני מרגישה את הצביטה שעושה לי כאן המספר, את הטוויסטים.
הסופר גם הוא על תקן מצלמה מתעדת . הוא טוען להיותו מהא"ום, ניטראלי. האמנם?
כשקוראים את המילים, מול הטקסט של הסיפור, פעם בקולם של השלחינאים הוותיקים, פעם בקולם של הצעירים ופעם בקולו של איימוס, לא נותר אלא לחייך ממה שעשה כאן משה יזרעאלי במיומנות פנטסטית.
האינטרנציונל, בתרגום המקורי של אברהם שלונסקי
קוּם הִתְנַעֵרָה עַם חֵלֵכָה
עַם עֲבָדִים וּמְזֵי רָעָב
אֵש הנְקָמוֹת הַלַּב לִחֵכַה
לִקְרַאת אוֹיַב הִכּוֹן לַקְרָב.
עוֹלָם יָשָן עָדֵי הַיְּסוֹד נַחְרִימָה
מִגַּב כָּפוּף נִפְרוֹק הָעוֹל
אֶת עוֹלָמֵנוּ אָז נָקִּימָה
לֹא כְלוּם מִתְמוֹל,
מָחָר – הַכֹּל.
זֶה יִהְיֶה קְרַב אַחֲרוֹן בְּמִלְחֶמֶת עוֹלָם
עִם הָאִינְטֶרְנָצְיוֹנַל יַעוֹר, יִשְגָב אָדָם
רק לנו עמלי כפיים
רק לנו עמלי היקום
האדמה וברכתיה
ולכל הולכי בטל לא כלום
אין רב ריבנו ומושיע
לא אל, לא מלך, לא גיבור
בזרוע נטויה נבקיע
אנחנו דרך אל האור
זה יהיה קרב אחרון במלחמת עולם
עם האינטרנציונל יעור ישגב אדם!
עבור הדרור ופדות הרוח
ופרוק העול מגב העם
לבה האש והך בכוח
כל עוד ברזל עודנו חם
וכי רעם אבדון יריע
על ראש אויבינו להמם –
עלינו שמש דרור תפציע
לשפוך את זהרה החם
זה יהיה קרב אחרון במלחמת עולם
עם האינטרנציונל יעור ישגב אדם!
אז מהי שגיבותו של האדם= עכבר, אם לא ההצדעה שבני הדור הישן מצדיעים לאותו גיבור, מייטי מאוס בשם איימוס, המייצג את כל הערכים ההשרדותיים , ההרואיים הצרובים בד.נ.איי עליו הם גדלו בעצמם?
האם הדור הצעיר ( ניר=שדה)יכול להבין את כל זה? הדור הצעיר מבין את המשפט, עולם ישן עדי יסוד נחרימה. זה כן. מה להם ולעכבר, מה להם ולשגיבות הרוח, תנו לסיים יום עבודה ולרוץ למתנדבות.
המלחמה אינה באמת מלחמת הארצישראלי החדש, ניומן, באותו נברן תחמן. זה רק פאבלובי להלחם בעכברי שדה, כמו בסרט מצוייר.
המלחמה היא מול כל מה שהנברן הזה מייצג לדור ההוא. ובסופו של סיפור, הוותיקים, יודעים להצדיע לחבר, לשותף לדרך, קומראד. הם מקימים לו אנדרטה מתנדנדת ברוח, כי את רוח הדברים הם מזהים היטב. הם מבקשים להם הסטוריון המבין את שפתם, הם מבקשים להם עדות, הם רוצים סיפור שיהיה דף עד. מבחינתם זו פיסת היסטוריה, בדיוק כמו סיפור תיעוד ההיסטוריה האמריקנית של איימוס ובן פרנקלין.
ואם אחזור רגע לסרט של דיסני, אין לי ספק שהסופר השאיר לא עקבות לאיימוס המצוייר ההוא , באיור מהיר, הוא רשם רשומו של עכברון אחד על חלק אינטימי של אישה המצולמת על לוח שנה ( הזמן, ההיסטוריה) ותחתיו כתבו, wanted!
" בן ואני" הסרט המקורי של דיסני, 1953
העכבר מזכיר מאד את מיקי מאוס בוורסיות הראשונות שלו משנת 1928
חלק 1
חלק 2
איורו של לוסון לספרו " בן ואני"
http://www.eyeonlifemag.com/storage/post-images/ben%20and%20me%20robert%20lawson%20illustration%20chapter%201.jpg?__SQUARESPACE_CACHEVERSION=1250089346843
ניסחפתי, אז מה:)
אותה חתימה שהותיר יזרעלי על לוח השנה במחסן השלחין, עם איור של עכבר וכותרת wanted
היא כמו החתימות שהשאיר דיסני, תמיד הכניס איפשהו רמזים לדמותו של מיקי מאוס בכל סרט מצוייר שיצר.
מעין חתימה, כמו של היצ'קוק, שהגניב את עצמו פנימה לסרטים.
לילה טוב, עכשיו אשתוק לחודש.
אולי.
איזו ביקורת נהדרת מיקי!
אגב אני חושד שהחתימה הזו בגוף יצירה אמנותית ימיה כימי היות תינוקות אדם, הנכד שלי אוהב במיוחד את פשפש הזהב של ריצארד סקרי בספר המכוניות הגדול.הוא כבר יודע להצביע על כל אחד ואחד מהפשפשים הללו בעיניים עצומות על פי רשרוש העמודים שמסגיר לו באיזה עמוד אנחנו נמצאים.
טוב, אולי הוא מציץ.
תודה, זה אכן משחק אהוב בכל גיל.
מיקי, את תותחית על
אהבתי את התגובה!
והסיפור יפיפה למרות סופו
אני יכול להוציא תחת הידיים טונות של בובה מייסס ואפילו לא שורת פתיחה לכזה מאמר
הבובע מיייסס שלך הם יהלומים מלוטשים, וללא ספק גם המאמרים של מיקי. זה מה שנחמד במועדון הזה, כל אחד מביא את עצמו. ויום אחד עוד נעשה כרייה חיה, עוד תראה.
(זתומרת פנים-אל-פנים, לא במרשטט. ואני יודעת שכותבים מרשתת. אבל בא לי מרשטט)
אני , כפי שאת יודעת, עלול בטבעיות לכתוב מרשטט במקום…
בנוסף לכך שאיני יודע לכתוב חיבור או תשובה מנומקת בכל נושא שהוא
מאמר עלאק. אין מצב אסף, אין.
אני מכורה לבובע מייסס שלך.
מיקי, כל הכבוד. קראתי בהנאה רבה, עשית מאיימוס ממש
أخبار اليوم
תרגום בגוף הסרט בבקשה
כתוב שם אָחְבַּר א(ל)יַוּם
(חדשות היום, אם לא טעיתי. משחק מילים מפגר שכזה)
אללה הוא עכבר!
טוב, נו – אם אף אחד לא נותן את נקודת המבט האקזיסטנציאליסטית של הסיפור (שוויק? חכיתי חכיתי) אתן אותה אני –
כותרת המשנה הלגמרי -פרטית שהצמדתי לסיפור 'איימוס' מאז קראתי אותו לראשונה הייתה הסיפור האקזיסטנציאליסטי על העכבר, ככה זכרתי אותו ביני לביני. איימוס בעיניי הוא גיבור אקזיסטנציאליסטי קלאסי – אין לו מוצא מלבד המוות, ויחד עם זאת איימוס נאבק והמאבק שלו הירואי ומעורר השראה. לרגע אנחנו נשבים במחשבה שאפשר להימלט מהמוות, שאיימוס ינצל. אך לא, הגאולה האפשרית לא מציעה חיים אלא רק מאבק הירואי. איימוס לא בחר במותו. כידוע, מציאות חיינו היא כזו שגם אם זוכים בנצחון זמני על המוות, זוהי רק אשלייה. המוות תמיד מנצח, סופי ומוחלט. דרך אחת לנסות להשאיר שריטה כלשהי בעולם היא באמצעות האמנות, מופע מסוגנן של יופי, ומותו של איימוס, והסימנים שהוא משאיר לאורך הצנרת – הם השריטה שלו והאמנות שלו, מונצחים על ידי אנשי השלחין. כאן כדאי לזרוק מילה גם על יופיו (הפוטוריסטי?) של המאבק האיימוסי: במפגש חסר הסיכוי בין החי למכאני, איימוס כמעט הופך למכונה כשהוא מכרסם את המתכת, בעוד המים בצנרת הופכים לחיה ("חיית המים משתחררת") – הכל מתערבב, הגבולות מיטשטשים. ככל שהוא נואש יותר, התיאור נעשה אלים יותר ומופלא יותר. האקזיסטנציאליות האיימוסית מבליחה בשעות האחרונות של חייו, כשאיימוס מגיע להכרה שאלו רגעיו האחרונים והוא עושה הכל על מנת להאריכם, בידיעה שאין לו על מי לסמוך מלבד על עצמו. מתרוצץ בבדידותו האיומה בתוך הצינורות או ניצב לבדו מול מותו המתקרב: "לא היה לאן לברוח, לא היה טעם לברוח וגם לא היתה לו סיבה." לרגע איימוס שוקל "לקפוא על מקומו במחאה גדולה", אבל שוב יצר החיים מתגבר והוא נאבק על עוד שניה ועוד שניה, כמה שאפשר. הוא גם בוחר להכניס את ראשו פנימה, כי ברצונו למות שלם. אלה בחירות אקזיסטנציאליסטיות מובהקות- במרווח הצר שנותר לו הוא שומר על חופש ההחלטה, ככל שניתן., צינורות המים הסוגרים עליו הופכים למטפורה מוחשית כל כך של זרימת הזמן – שהיא חד כיוונית תמיד – שעון אכזרי שקוצב את ההווה.
'איימוס' עובד ליפנית, ושאלתי את עצמי למה. מה לתרבות היפנית ולקיבוץ הישראלי – אבל אז שוויק כתב על שבעת הסמוראים, וזה הבליח בי – איימוס הוא הסמוראי הבודד, המתכונן למותו בקפדנות טקסית.
קראתי רק כעת.
הזכרתי את הארנבים והסמוראים כי רציתי להתייחס למה שמכונה "רוח העכבר", אופס… "רוח האדם", בעצם- לא משנה. בשני הסיפורים ההם ישנה קבוצה שמורדת בגורל שלה ומשנה אותו בשילוב של מנהיגות, תושייה, עקשנות, ועבודת צוות. אבל תמיד ישנם גם פרטים בודדים שהולכים לבד לפני המחנה, נחשונים שמשלמים את המחיר.
מה שמוסיף עניין לסיפור זה הוא שאיימוס הופך למיתוס דוקא אצל אויביו המובהקים.
אויבים זה מקור מעולה למיתוסים. אפילו היום – המצרים בטוחים שהכריש הקטלני בשארם א שייך הוא סוכן מוסד. אם איימוס הוא סמוראי, אין שום מניעה שכריש יהיה סוכן מוסד.
ההשוואה שלך לסמוראים נהדרת.
במידה מסוימת איימוס בחר במותו, להזכירך, הוא חש אופריית מנצח על הנסיגה המוצלחת מהטרקטור ובחר להכנס למחילתו בדרך אלגנטית אך מסוכנת. הוא ידע שהיא מסוכנת. כך כתוב במקור. "בלבבונו הקטן עוד פעמו חוויות הבוקר שכה צלח והוא הרשה לעצמו התרופפות כללי בטחון קטנטנה"
מי יודע, אולי בכל זאת הוא חש שאחרי שהוכתר כמנצח הבלתי מעורער, מוטב שיעזוב את העולם בשיא תהילתו ובדרך מפוארת
או שמא התקיים בו הפתגם המקולל שהמרחק הקצר ביותר בין שתי נקודות הוא זה שבין איגרא רמה לבירא עמיקתא.
אני מעדיף את האפשרות הראשונה.
כן! עכבר סמוראי, זה גדול.
ובאשר לנצחון הרוח על נצחון המכונה, תראי מה קרה לאיימוסים בגלגולם הנוכחי, הפכו לעכברי מחשב.
היום, שוב צעדתי בשדות. החיטה ירוקה מאופק עד אופק ( בחסות הממטרות שעבדו בדצמבר) ובתוך כל הירוק ירוק הזה, ערמות חומות, זרועות לאורך ולרוחב השדה, פיסול סביבתי מעשה ידיו הקטנות ופיו של מר חולד, המכונה בטעות, חפרפרת.
זו תהיה מלחמת חרמה, אין ספק.
רציתי לצלם כמובן, אבל לא היתה איתי המצלמה. אולי מחר.
הטיפים להדברת מכרסמים
איך להיפטר מחולד או חפרפרת בגינה? הסימנים הם תלוליות עפר קטנות
חפרפרות אין בארץ, זה חולד. יש מספר דרכים להפטר ממנו:
1. הדברה ביולוגית- הנה המתכון. שמן קיק הוא חומר הדוחה מספר רב של מזיקים.
תחילה יש להרוות את האדמה במים
הכנת התמצית: 1 כפית שמן קיק, 2 כפות סבון כלים נוזלי ו-6 כפיות מים. לשים בבלנדר את שמן הקיק והסבון ולערבל עד ליצירת קרם כמו קרם גילוח, להוסיף את המים ולערבל שוב. להוסיף לכ- 9 ליטר מים. לסיום שוב להציף את האזור עם התמצית.
את יתר הטיפים, אחסוך מכם.
אפילו עכברים סולדים משמן קיק. הגיוני
(רגע, שמן קיק עשוי מדגים או מקיקיון?)
איימוס הזכיר לי את הסרט גרין מייל
גם שם היה עכבר שבעבורו הזיל הקהל דמעה. האיפוק הדרומי, תום הנקס, מאסטרפיס.
******************חידת טריוויה ספרותית קטנה***************************
העם דורש לדעת למה כל הסלב'ז העכבריים הם ממין זכר
למעט אחת, כמובן. הגדולה מכולן.
בעצם, נשאיר את זה כחידה: מי היא העכבר ממין נקבה שכיכבה ביצירה ספרותית?
(רמז – זה לא הסיפור היחיד על עכברים שחתום עליו כותב/ת זה/זו)
ומי שיגיד מיני מאוס יצטרך להקיף את המועדון עשרים פעם. אני מדברת על קלאסה עכברית אמיתית.
את מתכוונת לסיפור של בשביס זינגר, לא זוכרת איך קוראים לו, ממנו נלקחה הציטטה המפורסמת על כך שבשביל החיות כל יום זה טרבלינקה?
הסיפור אודות יחסים בין גבר בודד ועכברה?
לא
התכוונתי לטקסט אחר
יוספינה?
אכן, יוספינה זמרת העכברים הדגולה של קפקא.
אני עוד מחכה שמישהי תתן את נקודת המבט המגדרית ל'איימוס', סיפור כל-גברי. כמעט אין נשים בסיפור הזה – הרבה גברים, הרבה אדמה, צינורות (!) – אבל כמעט שאין נשים.
וואלה אתמול חשבתי על זה שלא כתבתי על כך שמסעו של איימוס בתוך הטיוב הוא כמסע בתעלת לידה, שגר שכמובן לא מצליח להבליח החוצה, לידה שנגמרת בירידת מים ובוולד מת.
גברים, צינורות, ומים זורמים – השקיה.האישה היחידה המוזכרת בסיפור אם אינני טועה היא אותה פיגורה ערומה על לוח שנה.
אפשר לכתוב כאן פוסט שלם על מיתוס האדמה כאישה, כיבוש הקרקע, זריעה, חריש.
טרקטור חורש חורש וזורע.
אכן, נקודת מבט מגדרית קום איל פו.
לידה שהיא מוות, צודקת לגמרי – מחרה מחזיקה ומוסיפה לפרוטוקול את סצנת הסיום המפוארת של "סוף דבר", מאיר נולד אל מותו, סצנה שגם היא וריאציה על החלום ושברו הציוני אבל מנקודת מבט עירונית מפא"יניקית.
(יש עוד אישה בסיפור, מרים שיש הזכירה אותה בהמשך השירשור – קיבוצניקית סקסית שמחפשת מזיקים בין העלים.)
כמה תהיות מגדריות, זה במיוחד למירי
– יש עולמות גבריים ויש עולמות נשיים. העולמות הללו הם נאות מדבר בהם נופש כל מגדר מהמגדר שמעבר לגדר. הדבר האחרון שאתה רוצה בחופש זה שמישהו ידבר איתך על עבודה.
– השלחין הוא עולם גברי. עבור הצעירים זה מעין טקס חניכה מתמשך אל אצולת המחוז. אשה בשלחין זה צלם בהיכל. (אומר מי שנס על נפשו מהעבודה המטומטמת הזו אל המדגה)
– יהיה זה רק הוגן אם לאחר תקופה ארוכה בה אנו שומעים על גברים המתחברים לצד הנשי שלהם, יתחילו נשים להתחבר אל הצד הגברי שלהן.
– הייתה עכברה בסיפור איימוס. היא מילאה את תפקידה הקצר והנהדר ונעלמה כלעומת שבאה, מותירה אותי עם חיוך רחב.
– רצית מגדר? איימוס כתוב ב"כתיבה גברית" מובהקת. אה-פרופו דיון שהיה פעם על כתיבה נשית.
בסוף היום, הכל שאלה מגדרית
צוחחחקת
אולי העולם הגברי המתואר בסיפור, עולם שגבולותיו הם גבולות שדה השלחין – שטוח, דורש השקייה תמידית (שדה במים, גברים בבירה), רוחש פעילות תת-קרקעית נסתרת – אולי יש בו יותר מסך כל השטוצרים המפוזרים בו. איימוס הוא עכבר שובניסט, שכחת לציין. בכל זאת לגברברי השלחין יש יתרון מסויים על פניו – לשדה לא הגיעו עכברות מתנדבות משבדיה. איימוס המסכן חייב להסתפק בתוצרת המקומית.
אצלנו בכותנה היו מתנדבות הולנדיות שעסקו בעישוב.
כמה אפילו חלו בקדחת בוץ שטוענים שנדבקים בה מי שבא במגע עם השתן והצואה של החד-אפיים.
והייתה גם התקופה שקדמה לזו המודרנית יותר אשר בה מכונות הידוק יוצרות "באלות" של כותנה שמובלות למנפטות באמצעות משאיות בשם "מוברים".
בתקופה הקודמת ההיא , צוות של מתנדבות הועסק בעונת הקטיף בפיזור והידוק הכותנה הנשפכת מהקטפות לסלים. היה חם שם בסלים והמתנדבות היו באות בלבוש קל מאוד והיתה עדנה לטרקטוריסטים הצעירים שנהגו את נושאי הסלים ולנוהגי הקטפות הותיקים.
וכל מי שהיה זכר שמח להתנדב לעבוד בכוותנה, בעונת הקטיף, בשבתות ובחגים .
זה לא מדוייק להגיד שהשלחין לא העסיק, מתנדבות ומתנדבים.
שלום אסף,
זה נכון, מתנדבות תמיד היו בעונות קטיף, בגיוסים, אבל צוות הליבה, ההארד קור, היה תמיד גברי. גם סיפורי כיבוש המתנדבות הועצמו סביב מדורת השבט אל מעבר לנפחם האמיתי, מאותה סיבה שהוותיקים העצימו את עלילות איימוס העכבר. המתנדבות הסקנדינביות וההולנדיות היו טינייג'רס שבאו עם ראש ליברלי ותרבות סקס ליברלית ומבחינה רגשית היו הרבה יותר מפותחות מהגולם הקיבוצניקי הממוצע. הן התייחסו לזה כמו לארוחת בוקר אוריינטלית. רק הקיבוצניקים התרגשו נורא.
זה נכון מאוד
אני אישית לא הייתי טוב כל כך במתנדבות
הראשונה שהכרתי, התאהבתי בה והיינו זוג כמה שנים
וחיינו יחד בכמה ארצות .
על פי רוב לא חייתי יותר מדי בשלום עם ההארד קור הקיבוצי
ומהיותי שליט כמעט בלעדי לגורלי, עזבתי בלי לקחת כלום חוץ ממה שנטמע שם
תרצה או לא.
(:
אולי בגלל זה לא הצלחתי עדיין לקרוא את איימוס… אבל אחרי כל התגובות הנלהבות והמלהיבות פה, אשנס מתניים שוב בהזדמנות הראשונה(:
האמת שרציתי להגיב לתגובה שלך מירי, זו שעוסקת בקיום האקזיסטנציאליסטי, ומשום מה לא ניתן: "הוא גיבור אקזיסטנציאליסטי קלאסי – אין לו מוצא מלבד המוות, ויחד עם זאת איימוס נאבק והמאבק שלו הירואי ומעורר השראה…"
הפילוסופיה הזו מבעד לעיני ה"פלחים" שבוחנים את הערכים שלהם דרך צינור ההשקייה, (כמו במשקפת) ההתבוננות הדקדנית בעכבר כמשקף את המבט שלהם על החיים, עיקשות מחמירה, ביטול הכאב, היצמדות למטרה, גאווה.
הייתי בעולם הזה, אני הנערה בשמש בלי החזיה שמחטטת תחת העלים לחפש את ההליוטיס והפרודניה (יש לי סיפור מצחיק על זה), איימוס,סיפור נהדר, שמשאיר סימנים.
כן, יש איזה באג מוזר ולא קשיח, גם אני לפעמים לא מצליחה להגיב בתגובה לתגובה. לא ברור.
מסכימה לכל מה שכתבת. הרי איימוס לא באמת 'מדבר' בסיפור, הם אלו שמספרים את הסיפור של איימוס, כביכול. התכונות שהם מייחסים לו, הגבריות הפרועה שלו, פורקת העול – אין ספק שזו גבריות מפונטזת, והם גם אלו שמתארים כיצד איימוס משלם את מחיר הזחיחות.
לגבי אותה נערה מחטטת – עלה בדעתי שכפי שאותם חקלאים רואים בהליוטיס ובפרודניה פולשים לטריטוריה שלהם, כך בדיוק הם מתייחסים גם לנערה – פולשת לטריטוריה כל-גברית.
שלא כבן דודו האמריקאי המוצלח, שכתב עבור פרנקלין את מגילת העצמאות וחיסל במחי יד אינדיאנים, אנגלים, גרמנים, יפנים, עיראקים, אפגנים ומי לא בדרך להתפננות בשלטון אבסולוטי – ידידנו המקומי, תמונת הראי ההפוכה שלו ובבואת החלום הקיבוצי הקורס, הישראלי המקרטע ואולי אף הציוני כולו הנמוג לאיטו כעשן (אליבא דהמחבר) שועט בחדווה אלי התאבדותו החיננית. במבט רחב יותר, ההרואיות שלו היא פתאטית לא פחות ממחסליו שבעצמם יהפכו לעכברים מתרוצצים, שאלה של זמן, אחרת למה אתם חושבים נכתב עוד הפעם הסיפור על איימוס ? עוד וורסיה גרוטסקית חנוך לוינית על עכברים ואנשים המתרוצצים בארץ הקודש (לפחות עד שיכבו את האור וישתמשו בדרכון השני).
אורי!!!
}{
מכיוון שהסיפור הזה נכתב לפני 13 שנים (אם אני לא טועה) – ומתוארך סמוך למותו של לנון, המופיע בתוך הסיפור כנקודת ציון זמן יחידה כמעט – הרי שהקריסה שתיארת כבר התרחשה, והסיפור נכתב בזמן עבר-של-הבדיעבד. מכיוון שכך, הבחירה לציין את הזמן דרך מותו של לנון – תאריך אייקוני שנקשר אסוציאטיבית לאבדן התמימות, מציין את סיומה של תקופה נאיבית – כנראה שהבחירה הזו טומנת בחובה משמעות.
ונחזור לפלחה, חברים ומתנדבות. יש בוורדפרס אפשרות להגדיר כמה עמוק שרשור התגובות יכול להגיע.
לידיעת בעלת הבית.
לידיעת החיילים בדימוס ומפעילי התנורים – הגדרתי את שרשור התגובות לעומק 10. זה לא קשור לזה.
בכלאופן תודה שנחלצת לסייע.
מי העכבר האהוב עליך?
העכבר שלי
כרייה חיה !!!!
הזדעזעתי….
דווקא ממך היו לי ציפיות אחרות, מעבר לזעזוע. למשל:
"אהה", אמר העכבר, "מיום ליום הולך העולם וצר. תחילה היה רחב עד להפיל אימה, רצתי הלאה ומה שמחתי כשראיתי לבסוף מרחוק חומות מימין ומשמאל, אך חומות ארוכות אלו אצות כל-כך להתחבר זו עם זו, עד שהנה כבר הגעתי לחדר האחרון, ושם בפינה עומדת המלכודת, ולתוכה אני רץ." – "אינך צריך אלא לשנות את הכיוון", אמר החתול ובלעו. (פרנץ קפקא, "תיאור של מאבק", תרגום: שמעון זנדבנק, שוקן, ירושלים ותל-אביב, תשל"ד, 1974, עמ' 97)
מנסה להדביק את התגובות מהפפייסבוק שלי
מה אומר ומה אדבר, נראה לי שאפרוש מכתיבה….
סיפור מבריק שלוקח אותך לכל מיני מקומות.
להבדיל מהקורא המצוי, אני מכיר שם כל אטם ופקק.
שלא כמו בחוף הכרמל אצלנו בחולה שילמנו על תעלוליו של הנברן במחלת העכברת "לפטוס-פירוזיס", מחלה שנגרמה מחיידק שאוכסן ע"י הנברנים ועלתה לי, אישית, בעצם הפיבולה וכמעט שעלתה לי גם בעיין שמאל. עם כל הסימפטיה ליכולת הישרדותם של המאנייאקים הקטנים, כיפר איימוס במותו על שישה ימים שלארבעים חום מעלות, אבדן מישקל של שמונה קילו (62 ק"ג על מטר תשעים-מוזלמן), ניתוח אורטופדי קשה ועוורון שהפיל אותי על גבי, עם רגל מנותחת אל תוך גינת קקטוסים בבה"ח "פוריה".
באמת חמוד האיימוס הזה, שרדן בלתי נלאה ולוזר מפואר.
שיהיה נחמד הנוימן הזה ובפעם הבאה שהוא מספר סיפור על נברנים, שיבוא אלי ולא אל התותח הזה משה יזרעלי. אני אולי אכתוב את הסיפור בהרבה פחות כשרון, אבל אמפטיה האיימוס הזה לא יקבל אצלי…..
על נברנים ומעלליהם אני יכול לספר שעות.
האמת היא שבילדותנו התעללנו בהם לא מעט. (צינור מיים בפתח המחילה והמתנה עם טוריות בפתחי המילוט, פיזור גרגירי חיטה אדומים מזרניך, ועוד אי אלו אכזרויות)
רוב עובדי ההשקיה בענפים חלו בעכברת הנוראה הזאת.
הסיפור …פשוט מצוין הן כסיפור לשמו והן כמטאפורה על יצורים אופטימיים באשר הם ששוכחים ש"לכל שבת יש מוצאי שבת"
יהי זכרו של איימוס ברוך.