מועדון כרייה

קריאה נינוחה בצוותא של סיפורים קצרים מהמבחר המקומי והעולמי

Crazy Wabbit

בסיפור "מכתב לעלמה בפאריס" התאהבתי  מקריאה ראשונה, אבל סיימתי אותו בתחושה שאין לי בעצם מושג על מה הסיפור. לשם מה טרח קורטאסר לבנות עולם בו גבר מקיא ארנבונים? האם רק על מנת לתאר אפשרות של עולם כזה? הרגשתי שמתחת לסיפור הגלוי מסתתר עוד סיפור, חבוי. ידעתי שעוד אשוב אליו פעם. כששבתי וקראתי את הסיפור לקראת הדיון במועדון כרייה, קריאה כפולה ומשולשת, שלא לומר קריאה בולשת  – התמונה החלה להתבהר לאט. ללא ספק יש סיפור מתחת לסיפור, אבל אמתין עם זה קצת, שתגלו לבד.

מועדון הכרייה של חודש פברואר – פתוח. מוזמנים.

מודעות פרסומת

87 תגובות ל-“Crazy Wabbit

  1. אבי 01/02/2011 בשעה 16:50

    לא, לא אתרכז בינתיים בסיפור מאחרי הסיפור. בינתיים תגובה ראשונית, קצת כוללנית.

    הסיפור שאני זוכר הכי טוב מהספר "שמיים אחרים" נקרא "כביש דרום".

    זה סיפור סוריאליסטי על אנשים שנתקעים בפקק בחזרה לפאריס מהוואקאנס בדרום. לא סתם פקק, כמו, נגיד, כל בוקר בדרך לתלאביב, אלא פקק שנמשך שבועות ארוכים. הסיפור הנפלא, כדרכם של סיפורים גדולים באמת, אינו על פקקי תנועה ועל מכוניות, אלא על התפתחות מערכות יחסים בין בני אנוש בתנאים קיצוניים ביותר – כמו בעת הצורך לנוע בצוותא, בקצב של כמה מאות מטרים בכל יום, במשך שבועות וחודשים.

    יש משהו משותף בין הסיפור שאהבתי לבין "מכתב לעלמה בפאריס". בשניהם מתוארת הליכה על הקצה, כתוצאה מקיומו של יסוד אפל, חיצוני, שמביא את הנפשות הפועלות לפעול בתנאים קיצונים.

    ב- "מכתב לעלמה בפאריס" הגיבור הוא אדם רגיל לחלוטין, פרט להיותו מין קוסם במהופך, הבורא ארנבים יש מאין, ועכשיו לך תתמודד עם הגיבנת הזו שהלביש עליך אלוהים או השטן.

    ב- "כביש דרום" הגיבור הוא פקק רגיל, שהופך למשהו מפלצתי הנמשך שבועות וחודשים. עכשיו לך תתמודד עם המציאות המוטרפת, בה נסיעה במכונית הופכת לאיטה (תרתי משמע) למלחמת קיום של ממש.

    ובשני הסיפורים – בסוף כל הקלפים נטרפים. בסיפור שלפנינו הארנבון ה- 11 ממוטט את שווי המשקל העשרוני העדין שהגיבור המסכן מצליח לבנות בעמל רב (ואירונית היא ההסתמכות הזו על המצאה אנושית – בסיס עשר. עשר זה בסדר, זה מספר תרבותי, זה בסיס מהוגן לחישובים – אבל 11?!? 11 כמוהו כאינסוף, מין מספר ראשוני אפל ומפחיד, בלתי ניתן לאילוף),

    ב"כביש דרום" הקלף הנטרף הוא הפקק עצמו המסתיים באותה פתאומיות בה החל, וכל המסגרות החברתיות הרופפות שנבנו בשבועות הארוכים של ההתקדמות האיטית לעבר פאריס מתרסקות לצלילי המנוע המאיץ.

    קורטאסר מזכיר לי כמה ממיטב סופרי המדע הבדיוני – כביש דרום מזכיר סיפור קצר נפלא בשם "קפיצה בטור" של סופרת מדע בדיוני בלתי מוכרת בשם גראניה דיוויס. בסיפור שלה כל האנושות, פחות או יותר, עומדת בתור שנמשך שנים ואף דורות כדי להיכנס אל.. (לא, לא אגלה, ולא אקלקל למי שעדיין לא מכיר את הסיפור הנפלא), ו"מכתב לעלמה בפאריס" מזכיר לי את הקלסיקה "הרוכבים" של רוברט סילברברג. אצל סילברברג אמנם לא מדובר באדם אחד בלבד שהשליטה בגורלו מופקעת ממנו, אלא באנושות כולה, אך בדומה לסיפור של קורטאסר, גם סילברברג מנסה לתאר את הנסיון הנואש של הפרט לצקת סדר וחזות נורמאלית, גם בזמן שאפסה כל תקווה לנורמליות.

    ותודה מיוחדת שהבאת את הסופר המרתק הזה. כבר כמה חודשים אני מנסה להיזכר מי חיבר את "כביש דרום". זכרתי את העלילה לפרטיה, אבל לא הצלחתי להיזכר, לא בשם הסיפור, ולא בשם המחבר. הפכתי את ספרייתי כמה וכמה פעמים, והנה, בזכותך, נפתרה התעלומה.

  2. יעלילה 01/02/2011 בשעה 17:23

    סתם דיכאון פשוט
    עצב עלוב
    ולעומתם איש שמקיא ארנבונים בסיפור מקסים, שהדבר היחיד שלא אהבתי בו הוא סופו. מדוע היה חייב למות? מותו כמו שם אותו באותו מקום כמו גרגור ב"הגלגול" של קפקא. מוזר שהקאת ארנבונים נתפסת כך, אני מדמיינת איש כזה והייתי רוצה להיות איתו לתמיד. מקיא ארנבונים. האם גם ילדיו היו מקבלים תכונה כזו? ואולי היו הפתעות, והם היו מקיאים יצורים אחרים.
    החלק היחיד שמאיים בארנבונים הוא התבגרותם. מה יכולים להיות הארנבונים? אולי הסיפורים שהסופר כותב. אפשר להמשיל אותם לארנבונים. אולי רעיונות. מה היה קורה אילו חברה שלו היתה מקיאה נמרים זעירים שהיו טורפים את הארנבונים?
    הארנבונים כמובן הם משל, משל למשהו הרסני, שמחבל ומכרסם בדירה שהיא גם סמל למה-שמכיל ומנסים להסתיר אותו עד שאי אפשר יותר. אני נזכרת בספר ילדים "דרקון, אין דבר כזה". שם הדבר היחיד שעוצר את הדרקון מלגדול עד אינסוף, עד שהשכנים רואים ושהוא קם ורץ עם הבית על גבו אחרי מכונית הלחם, הדבר היחיד שמחזיר אותו לגודלו הקטן המקורי – כשאמא מוכנה להודות בקיומו.

  3. דודו פלמה 01/02/2011 בשעה 17:26

    הסיפור המהודק של קורטאסר בנוי מכמה רבדים ובכולם הוא עוסק בשאלת הזהות האנושית. הוא עושה זאת באמצעות בדיקת כמה שאלות קיומיות. נושא אחד של הסיפור הוא הגלות. בואנוס איירס ופריז. קורטאסר גולה בשתיהן, והוא מנסה לברר מיהו בשתיהן.
    בנוסף לכך הוא בודק את גבולות הזהות המינית ואת זה הוא עושה באמצעות חדירת המספר לדירתה של אישה. המספר חש כפולש. החדירה משפיעה עליו בכמה כיוונים. אחד מהם הוא הפיכת זהותו המינית, דבר הגורם לו ללדת ארנבונים בקצב מוגבר (נכון שעוד קודם לכן הוא היה מקיא ארנבונים אבל הכניסה לדירה משבשת לו לגמרי את מחזור (מחזור!) הקאת הארנבונים). עם כניסתו לדירה שאותה הוא מתאר אותה כאוצרת בתוכה את "המוסיקה של האזוביון, את הריחוף של כרית הפודרה", כלומר נשיות מעודנת עד קצה הסקלה האנושית, הוא חש רגש אשמה מחד ורצון להתמסר ל"סדר הנשי" מאידך;
    "הה, אנדרֵה היקרה כמה קשה להתנגד לסדר המדוקדק שהשליטה אישה בביתה האוורירי, גם כשאתה מתמסר לו בכל ישותך". בתוכו מתפתח מאבק נואש של זהויות. במסגרת המאבק על זהותו הוא מפרק את דירתה של אנדרֵה לגורמים. הדימוי שעלה בדעתי הוא של פיל (גבר) בחנות חרסינה. מאחר ונוצרת הלימה בין זהותו לדירה, במקביל להריסת דירתה של אנדרֵה גם זהותו על כל מרכיביה מתרסקת.

    הפרנויה העולה כענן אפל וקודר מבעד לזהותו המתרסקת של הכותב, הזכירה לי את סרטו של רומן פולנסקי "הדייר" (לא בדקתי אם פולנסקי עשה את הסרט בעקבות הסיפור של קורטאסר, אך הדבר אפשרי). סרט קודר ודחוס על אדם שדעתו נטרפת בהדרגה. מדובר במעשייה קפקאית מצמררת אודות דייר עכברי (פולנסקי עצמו) השוכר דירה בבית דירות. הדיירת הקודמת בדירה התאבדה בנסיבות לא ברורות והדייר החדש משוכנע שמדובר היה בקונספירציה של השכנים שמנסים עתה לדחוף גם אותו לתהום ההתאבדות. לאט, לאט הוא מאבד את שפיותו, הופך עורו ונכנס פיזית לדמותה של הדיירת המנוחה. בסרט, הדייר החש כפולש לדירתה של המתאבדת, מסיים כמו אחד-עשר הארנבונים בסיפור של קורטאסר, כשהוא מרוסק על המדרכה. לדעתי זהו אחד מסרטי הפרנויה הטובים ביותר שנעשו. וכזהו גם הסיפור של קורטאסר. עשה לי פרנויה של ממש. הסיפור.

  4. אריאל 01/02/2011 בשעה 19:04

    הייתי ממפה זאת כאדם המפחד מעצמו, מפחד מהדחפים היצירתיים שבו שדורשים לפרוץ למרות כל הניסיונות שלו לוויסות. הוא מפחד לפלוש למקומות מסודרים, מפחד להשאיר את החותם האישי.

    בעיה יותר גדולה היא שהוא אוהב את מה שהוא יוצר, הוא מתבייש בכך, אבל הוא נהנה מהתוצר, נהנה לראות את החיות שלו והעדינות, נהנה לראות אותו גדל ומנסה לאפשר לו להשתלב בזרימת החיים בלי שיבחינו שמדובר ביצירה שלו. לכן הוא מחלק את הארנבונים לגבירה מולינה.

    אבל מה קורה כשהוא לא מצליח לשלוט בזרמי היצירה, מה קורה כשהמעיין מתגבר ומשאיר חותם משמעותי על כל הסביבה. בהתחלה הוא מנסה להדחיק את זה, למצוא היגיון וסדר בזרימה השופעת. להיתלות בגורמים חיצוניים כגון האפשרות שיש היגיון מגביל במספר הארנבונים. אבל ברגע שמגיעה התובנה שלא ניתן לשלוט ביצירה. ברגע בו הוא מבין שהחותם בלתי נמנע, הוא מאבד שליטה ו…

    סיפור מוזר ומעולה, תודה

  5. רוני 01/02/2011 בשעה 20:33

    אני מצטרפת לאריאל, גם בעיני הארנבונים הם היצירה אבל נדמה לי שכמו שהקאת ארנבונים היא חריגה מן הסדר הטוב (אם כי יש לציין שהמספר לא מפרט יתר על המידה בעניין, כאילו דברים כאלה קורים מדי פעם לאנשים כאלה ואחרים), כך הסיפורים שלו הם פריעה של הסדר הטוב. הם לא חלק מהעולם המסודר עד כדי OCD שבו מתגוררת החברה ובו מתגוררים איתה ספרים, יצירות אמנות, פרוטומה לא מזוהה לחלוטין. הם ההיפך ממנו, הם פרועים והרסניים, וצריך להחזיק אותם בחושך תחת השגחה מתמדת, כי אחרת יהיה צורך בכמויות עצומות של דבק אנגלי כדי לתקן הכל.
    ההתאהבות של המספר בארנבונים כשהם קטנים והניכור שהוא חש כלפיהם כשהם גדלים מזכירים יחס של כותבים רבים ליצירותיהם – הם מתפעמים מהן בלידתן, ואחר כך מתנכרים אליהן, ממשיכים הלאה.
    סוף הספר מסביר בבירור: על מנת להשיב את הסדר על כנו יש לרצוח את היצירות, הארנבונים, וגם את היוצר, המספר האומלל, ואז הכל יראה בסדר – אבל רק לכאורה. את הנזק שהם הותירו אפשר לראות במבט מקרוב, ואין לו תקנה אמיתית.

  6. אבי 01/02/2011 בשעה 22:19

    לא, אני לא קונה את זה שהארנבונים מסמלים יצירה ספרותית, כלומר זה הסבר אפשרי, ואין לי איזו תובנה טלפתית לקבוע נחרצות שלא לזה כיוון המשורר, אבל זה לא נראה לי הפיתרון הנכון ביותר מבין כל הפתרונות האפשריים.

    צריך לקרוא את משלי החיות, ובעצם גם את שאר היצירות שבספר, כדי לראות שמה שמייחד את כיוון כתיבתו הוא מוטיב ה ז ר ו ת. דודו קצת התייחס לזה. הכוחות האפלים שפועלים ביצירותיו של קורטאסר מנוכרים וזרים לחלוטין לגיבור, הם לא אישיים, הם לא שלו. הוא לעולם לא נלחם בהם. הוא מתכופף מולם, מצטרף אליהם, רוקד סביבם, מתמסר להם, והם בשלהם, הם לא שייכים, הם לא נעתרים ולא עונים. הם פועלים לפי כללים שבן אנוש לא יכול להבינם.

    זה לא מתאים לתיאור מערכת יחסים בין אדם ליצירתו. תקראו למשל את הסיפור הקודם, לסיפור שהביאה מירי. הסיפור בית תפוס. שם מדובר בזוג שלאט לאט מוותר על חלקים מביתו, והם נכבשים על ידי
    מ ש ה ו. מין ישות מסתורית. המשהו הזה לא מוסבר, אין תכנית אנושית שמגדירה או יכולה לו. הוא פועל בחוקיו שלו, וכל מי שאיתרע מזלו להיקלע למחיצתו נאלץ להכפיף את עצמו לעוצמה ההיא הזרה.

    זוהי לדעתי העוצמה הסיפורית של קורטאסר. היכולת לתאר את הבלתי ניתן לתיאור, היכולת לתאר את חוסר האונים בצורה שרחוקה מלהיראות חסרת אונים. לתאר את המאבק ללא מאבק, את מה שכולנו חווים בעצם כל יום בנסותנו להבין ולחיות עם הטבע סביבנו, יהא זה טבע גיאוגרפי או אנושי,

    מנסים לפלרטט איתו ולנוע לידו , כאילו בזהירות, כאילו בתבונה, אך בעצם בלי שיהא לנו באמת שום שמץ מושג מהו אותו טבע שאיתו אנו חושבים שאנו מפלרטטים.

    • יעלילה 02/02/2011 בשעה 8:13

      הזכרת לי מאמר של וולפגאנג איזר על פערים של אי -מוגדרות בספרות. הוא מדבר בדיוק על זה, על ניסיונם של מבקרים וקוראים למצוא פרשנות לטקסט, למלא את הפערים של אי המוגדרות, לפעמים בכוח, ולפעמים דווקא זה משקף אותנו, אנחנו ממלאים אותם מתוך עצמנו, ומילוים משקף חלקים בנו, לא פחות ואולי אף יותר מאשר את הסיפור. טקסטים כמו "יוליסס" שמלאים בפערים כאלו תובעים מהקורא הרבה יותר מאמץ וגם הפעלה של חשיבה, לכן לפעמים הם גם לא כל כך פופולריים (עם סיפור קצר גם אולי יותר קל להתמודד).

  7. שוויק 01/02/2011 בשעה 22:27

    זה כל כך מעניין, איך כל אחד רואה משהו אחר לגמרי. זו גדולתה של היצירה הזו, גם אם, אולי, ברגע שנפענח אותה, כל הפרטים יסתדרו מאליהם, כל אחד במקומו, כמו קומפוזיציה של אוזנפנט למשל, כמו מילים בתשבץ.
    אני למשל, חשבתי על הסרט הקונפורמיסט של ברטולוצ'י (על פי מוראביה) ועל שלטון הקולונלים בארגנטינה, ועל התקרנפות (התארנבוּת) איטית. אבל לא, לא הכל מסתדר במקומו, זה משהו אחר. הפתרון חייב להיות מושלם.

  8. מירי שחם 02/02/2011 בשעה 9:11

    אה, חגיגה של תגובות. איזה יופי.

    גבר פולש למרחב זר, מסודר מאד, נשי מאד, ומחרב אותו. מיהו הגבר הזה? למה הוא עבר לגור בדירה של העלמה, והלוא יש לו דירה משלו ("עזבתי את ביתי רק לפני יומיים")? חשבתי שזה המפתח להבנה. אם אבין מיהו הגבר, הסיפור יתפענח לי מעצמו.
    " כמה אשמה אתה מתמלא כשאתה לוקח ספלון מתכת ומציב אותו בצד האחר של השולחן, ממקם אותו שם רק כי הבאת את מילוני האנגלית שלך והם צריכים להיות בצד הזה, בהישג ידך."
    אם כן, הגבר זקוק למילונים בהישג יד.
    בהמשך, הוא מרמז על תרגומים שעליו לתרגם – סופרים צרפתים – "פרטיו העגומים של השחר האטום והצמחי הזה (…) וז'יד שלי שמתעכב, וטרויה שלא תרגמתי"
    טוב. זה מתחיל להתבהר.
    ז'יד, אגב, הוא אנדרה ז'יד, וטרויה הוא אנדרה טרויה. ואיך קוראים לעלמה הפריסאית שלו? אהה. אנדרה.

    אם לקצר, חברים, הסיפור קשור לדעתי לחוויית השהייה של מתרגם בתוך מרחב של שפה זרה, ומהו מרחב נשי עבור גבר אם לא שפה זרה? מתרגמים הלוא לוקחים יצירה קיימת ובוראים אותה מחדש. אני מניחה שיצירה של יצירה קיימת היא פעולה שמעלה לא מעט דילמות. אם רוצים, אפשר להתייחס לתרגום שירה/פרוזה כאל מעשה יצירה שאינו בדרך הטבע – בערך כמו בן אנוש שיולד ארנב באמצעות הקאה.

    המתרגם אמור לברוא את היצירה מחדש, בשפתו שלו, והוא נע בין שני קטבים – בין היצירתיות שלו עצמו (הארנבים הכאוטיים, הוא מתקשה להשתלט עליהם, הם מתפרצים מתוכו) לבין הנאמנות שלו ליצירה, שהיא מושלמת בשפת המקור (הדירה המסודרת מאד של העלמה התרבותית). אני חושבת שהסיפור מבטא את תסכוליו כמתרגם שהוא גם יוצר בעצמו.

    למעשה, בסיפור הוא מתרגם את התרגום עצמו, מהמילולי לסימבולי. כלומר מנכיח את פעולת התרגום עצמה כפעולה שקשורה להופעה על-טבעית של ארנבונים ולריסונם. היכולת להוליד/לברוא משותפת לנקבות ולאלוהים (הייתי צריכה לכתוב בסדר הפוך, אלוהים ונקבות, אבל גם לי יש אגו). בהחלט נרמז בסיפור שהארנבונים סוגדים ליוצר שלהם. תחושת הכל-יכולות של היוצר מתנפצת אל מול סד היצירה המוכנה, תרגום הוא פעולה שדורשת איפוק. בסופו של דבר היצירתיות שלו גוברת עליו ומשתלטת על יישותו. אולי מתרגם טוב צריך יותר צניעות, אולי פלישת הארנבונים והשתלטותם ההרסנית על המרחב מעידה על כשלונו בנקודה הזאת.

    האווירה הקוסמופוליטית של הסיפור – הספרים בספרדים ובאנגלית, העלמה בפאריס, אפילו הדבק אנגלי. זהו על-מקום.

    • יעלילה 02/02/2011 בשעה 18:41

      מאד אהבתי את הפרשנות שלך וגם יש לה יופי משלה 🙂
      עלה בדעתי הביטוי: "להוציא שפן מהכובע" שכוונתו לעשות קסם, להוציא יש מאין, ויש יפהפה, שפן לבן (ובעצם זה ארנב, לשפן אין אוזניים ארוכות). מעניין אם יש לכך משמעות דומה גם בשפה המקורית של הסיפור. אפשר ללכת עם הפרשנות שלך גם בכיוון של להוציא שפנים מהפה, מעשה התרגום. וגם מעשה היצירה, בעצם. אני חושבת שמעשה התרגום הוא סוג של יצירה, והצניעות הכרוכה בדבר לא שונה מזו של היוצר המקורי.

  9. אבי 02/02/2011 בשעה 9:44

    ניתוח יפה ומעמיק.
    אולי אפילו מתאים לקריטריונים המחמירים של שוויק ומפיל את כל חלקי הפאזל במקומם. אולי.
    ואולי אין פיתרון שוויקי ליצירה הזו של אמן התעתוע וההזיה

    אגב, כריכת הספר היא בחירה מעניינת. ציור של מגריט.
    ספק, חלון, ספק ראי, ספק תמונה בתוך תמונה.

    http://en.wahooart.com/A55A04/w.nsf/Opra/BRUE-5ZKEKW

    תעתוע הוא שם המשחק.

    • מירי שחם 02/02/2011 בשעה 9:54

      כן, העטיפה

      החלון השבור, ושבריו הם שברי הנוף המשתקף מתוכו

      בגלריה של מאגריט יש עוד כמה וכמה ציורי חלונות ונוף (היחס בין חלון לבין הנוף המשתקף ממנו הוא היחס בין יצירה למציאות?)
      אבל אני מחכה שמישהו יביא טיובים של היצירות שהוזכרו בסיפור – הקוורטט של ררה (מי זה?), הווריאציות הסימפוניות של פרנק.

  10. אריאל 02/02/2011 בשעה 9:48

    איזה יופי, אז הייתי קרוב 🙂
    הרצון לשמור על הסדר והאוטנטיות של המקור, מול היצירתיות שלו שלא מפסיקה לקפץ.

  11. אבי 02/02/2011 בשעה 10:17

    ררה בספרדית זה "נדיר", אני חושב שהמתרגמת התבלבלה, אבל אולי זה אני שירדתי לגמרי מהפסים…

    • מירי שחם 02/02/2011 בשעה 10:39

      אין סיכוי שהמתרגמת התבלבלה, אז …
      (ההימור שלי: מלחין ארגנטינאי מקומי שנשכח, או בדיחה פנימית של קורטאסר, בנוסח 'אנדרה' המשולש)

      בכל אופן, הוריאציות הסימפוניות של פרנק, כי מה אני אם לא שפחה חרופה של מועדון הכרייה:
      (אוף, זה כל כך יפה. על מנת להקשיב לחלק השני צריך ללחוץ על הקישור שמופיע במרכז הטיוב בתום הקליפ הראשון)

  12. שוויק 02/02/2011 בשעה 12:13

    הנתוח של מירי יפה ומעמיק INDEED
    וגם כל חלקי הפאזל נופלים למקומם, מי לא?
    בנוגע לסוף – לכאורה זהו מכתב התאבדות, אבל מי שמתאבד הוא היוצר, וכמתרגם – הוא רוצח את היצירתיות שלו, את הארנבונים.

  13. אבי 02/02/2011 בשעה 12:51

    אז נותרתי במיעוט המוחה

    לדעתי לא ייתכן שיהיה ליצירה הזו רק הסבר אחד, מעמיק ומפורט ומפוזל ככל שיהיה

    תראי כמה דברים לא פתורים, רק בעמוד אחד (88) :

    מילא תחושת ביזוי, נניח הבנתי. אבל למה זדון? זדון!? זדון!
    אולי בגלל זה:
    למה רחוב סואיפצה? (ב – 21 בספטמבר 1976 , בארבע לפנות בוקר, הגיחו אנשי צבא לובשי מדים,
    בשלושה או ארבעה כלי רכב פרטיים, ללא לוחיות זיהוי, ביניהם פלקון ודודג'
    1500, ופרצו לביתה של משפחת Coldman בשכונת סואיפצ'ה בקורדובה.
    אחרי שבזזו מכל הבא ליד עצרו, או נכון יותר חטפו, את David Coldman, את
    אשתו Eva, את הבת Marina בת ה- 18 והשאירו רק את הבן הקטן, Rubén ,
    בן ה- 11 (מתוך התביעה לשלילת החופש באופן בלתי חוקי, שהוצגה בפני בית
    המשפט הפדרלי בקורדובה, על המקרה של משפחת Coldman ואחרים, תיק
    מס' 2249).

    באותו עמוד בהמשך הוא כותב במפורש שגם בספטמבר הוא לא יחזור לביתו? אולי יש לו עוד כמה סודות.
    למה הוא חייב לספר לה על הארנבונים?

    למה השוט (רצועות המזוודה) מצליף בו בעדינות איומה? – אהה הגלות.

    למה הציוד לא מוביל אותו לשום מקום?

    איך אומר זאת קורטאסר עצמו, באותו עמוד – הכל נראה כל כך טבעי כמו בכל פעם שלא יודעים את האמת

    • אבי 02/02/2011 בשעה 13:07

      אני צריך לחזור בי לפחות מהקשר שעשיתי בין רחוב סואיפצה למאורעות שקרו 25 שנה לאחר מכן בזמן שאלפי אנשים נחטפו והועלמו. עם כל גאוניותו של הסופר אני לא חושד בו שהגיח מהעתיד.
      לעומת זאת אני לא חוזר בי מהטענה שלא ייתכן שיש רק פירוש אחד לסיפור.

      איך אומרת זאת הגבורה עצמה:

      "… המציאות סביבי לא ממש עניינה אותי. אני ראיתי את החללים, את החלל בין הכיסאות ולא את הכיסאות.
      נדמה לי שמגיל צעיר מאוד, לאסוני ולמזלי בעת ובעונה אחת, לא קיבלתי את הדברים כמות שהם. לא היה די בכך שאמרו לי שזה שולחן, או שהמילה 'אמא' היא המילה 'אמא' וגמרנו. אדרבה, באובייקט שולחן ובמילה 'אמא' התחיל בשבילי מסלול מסתורי, שלפעמים הצלחתי לחדור אליו ולפעמים התנגשתי בו… … מגיל צעיר הקשר שלי עם המילים, עם הכתיבה, אינו שונה מן הקשר שלי עם העולם בכלל. דומה שנולדתי כדי לא לקבל את הדברים כמות שהם."

  14. מירי שחם 02/02/2011 בשעה 12:57

    אבי, שום מיעוט. אין פתרון אחד, סיפור הוא לא משוואה מתמטית, וגם אם קורטאסר התכוון או לא התכוון – זה לא משנה את העובדה שכל אחד לוקח מהסיפור כפי יכולתו/צרכיו. הכיוון הפוליטי היה הכיוון הראשוני שלי (אבל הסיפורים בקובץ משלי חיות פורסמו בתחילת שנות החמישים), כלומר עוד לפני החונטות והגנרלים והתמונות בכיכר מאיו. חוץ מזה, באמת לפעמים תרגום הוא רק תרגום, ולפעמים גם פחות מזה

  15. דודו פלמה 02/02/2011 בשעה 13:07

    אבי אתה לא לבד. גם לי חסר בהסבר המושלם את האפלות והפרנויה. אולי ישנה נרדפות ב"יהודיות" של ה"ז'יד" שבשמו של אנדרה ז'יד, אבל זה לא מספיק אפל, הסיפור ספוג בתחושה חונקת של כוח בלתי ניראה השם ללעג כל ניסיון להתנגד. קורטאסר מוחה בקול רפה ואינאונים שכמה קשה להתנגד… גם כשאתה מתמסר לו בכל ישותך.
    ואולי כדי להבין את "שפת הגוף" שמקרין הסיפור של קורטאסר צריך לראות את זה:

  16. אריאל 02/02/2011 בשעה 14:53

    ובכלל, מלאכת התרגום נראת לי כקשה במלאכות. מלבד הצורך לדעת את השפות על כל הניואנסים והביטויים שבהם, יש צורך לחוש את הכותב ולהצליח להעביר מסגנון חשיבה אחד, שהינו תלוי שפה ותרבות, לסגנון דומה בפורמט שונה. זה בערך כמו לקחת מתכון למרק בשר ולהכין אותו על בסיס מלפפונים.

    אבל מלבד כל זאת ישנה הבעיה שמתוארת בסיפור. הפיתוי לשנות במעט, רק להשלים נקודה חסירה, או לסגנן פה ושם. היכולת להיות מנסרה שקופה לחלוטין, ולהעביר את הדברים בלי תוספת של נימה אישית נראת לי כגובלת בבלתי אפשרי.

    לקינוח, דבר ששמעתי באחת הפינות של אבשלום קור, שראה בספר מתורגם מעברית את המשפט "let us simply go to the market and have fun". מכיוון שהמשפט כלל לא התאים בהקשרו הוא בדק את המקור בעברית וראה "פשוט נבלה בשוק".

  17. אסף רפאלי 02/02/2011 בשעה 16:43

    קשה לי לחשוף את הדיוטותי לא כל שכן את אידיוטותי (למי זה קל?) ולכן תצטרכו לסלוח לי על התגובה הזאת. מעולם לא קראתי את אנדרה ז'יד, על טרויה לא שמעתי וגם לווריאציות הסינפוניות של פראנק (הו דה פאק איס פראנק?) לא האזנתי. הגעתי לסיפור כארנבון קטן ותמים, רך פלומה, ארנבון שמעולם לא נחשף לשמשותיו של חוליו קורטאסר.
    לאחר עיון בערך "חוליו קורטאסר" "בוויקי", כשנודע לי שהסופר הוא ארגנטיני מבואנוס איירס ושהושפע בנעוריו מהסוריאליזם, חדלתי להתפעל מהקאת הארנבונים ומשאר העניינים שמחוץ לטבע שמתרחשים בגוף הסיפור. ביבשת שבה אוניות קרב ספרדיות חונות בלב הג'ונגל, אנשים עם כנפיים ענקיות נמצאים מוטלים על החוף, או שהים מעוקל ע"י שלטון החסות האמריקאי, איש שמקיא ארנבונים קטן עלי…..
    למה ארנבונים? מדוע לא צפרדעים או כלבלבים? למה להקיא ולא ללדת (תחושת החמיצות התוססת הזאת) ? בעולם שבו אפשר להקיא ארנבונים, לגבר לא צריכה להיות שום בעיה לחרבן ארנבונים, להפליץ אלפקות או ללדת את ישוע משיח צדקם.
    מהי מערכת היחסים בין אנדרה שבפאריס לכותב? מהי הסיבה שהוא עבר להתגורר בביתה המסודר ההרמוני והנשי כל כך? מה מניע אדם לגור במקום שבו כל הזזת חפץ גורמת לו להרגיש כאילו הוא מחריב סדרי עולם?
    יצירות לתרגום? אבל את הארנבונים הוא מקיא (יוצר) בעצמו! הם לא נמסרו לו לשם גידול או המרה. אלה הרי הארנבונים שלו, בשר מבשרו, עצם מעצמותיו.
    גבר נכנס אל ביתה השלם, הטבעי, הנשי, המושלם, הנקי והטהור של אישה, מקיא (!) ארנבונים יפים, טהורים ומושלמים, מסתיר אותם בארון כמו שמסתירים שלדים (חטאים)מאכילם ומגדלם ותוך כדי כך הורס יחד איתם את כל הערכים האסתטיים, התרבותיים ולבסוף רוצח אותם וגם את עצמו.
    האם הארנבונים שנולדו טהורים ומושלמים כל כך נולדו בחטא? האם הם החטאים עצמם שאותם הוא מסתיר? האם יצירה היא חטא? האם יצירה "נולדת" תמימה, טהורה ומושלמת ורק לאחר שעובר זמן היא גדלה, מתלכלכת, מגדלת שיער ארוך ו"צועקת" על יוצרה? למה הארנבון האחד עשר שלאחריו בוודאי יופיעו השניים עשר והשלש עשר הם כבר בלתי נסבלים? למה בביתה של אנדרה נולדים יותר ארנבונים שכעת כבר לא כולם לבנים? זאת ההשפעה ה"נשית" שמשפיעה לטוב ולרע על היצירה הגברית?
    כארנבון שרק עכשיו הגיח אל מטפחתו של קורטאסר, אסתפק ביינתיים רק בשאלות האלה

    • מירי שחם 02/02/2011 בשעה 17:08

      מעולה, אסף רפאלי. כפיים, כי החזרת לי את הוורוד ללחיים
      (על אנדרה ז'יד שמעתי ובטח אקרא אותו יום אחד, על אנדרה טרויה שמעתי הרבה פחות, על פראנק לא שמעתי עד הבוקר הזה – אבל היצירה נהדרת, כדאי לך, ואני עוד מחכה שמישהו יגיד לי מי זה ררה, אפילו גוגל לא שמע עליו. מחר אני אשלים עוד חור בהשכלה עם שם של צייר שהוזכר בסיפור וגם עליו לא שמעתי מעולם. על מאגריט דווקא כן, ואני ממליצה על סדרת הנונסנס של ד"ר הנרי אונגר שנמצאת במלואה ביוטיוב, אם כי חלקה באיכות שמע בלתי נסבלת, ושם יש פרק אחד לפחות שמוקדש לאי-גיון של מאגריט)

  18. תמרה 02/02/2011 בשעה 21:19

    איזה תענוג של אי נחת גרם לי הסיפור הזה, אחרי כל כך הרבה שנים של התעלמות מסיפורים
    קצרים והתעקשות על איזו הוויה עכשווית ומקומית, פתאום נפתח בי איזה משהו, ואני שבה למילים בהנאה צרופה ומחפשת תשובות.
    אז עכשיו אחרי שנתתי לסיפור קצת לשקוע בי באוסמוזת קסם, הוא קצת העיר בי איזה זיכרון תת סיפי על מאמר נפלא של רולאן בארת שקראתי על כוחו של הדימוי ורעיון העומק, וקצת הרגיש לי שכל המרחב הקפדני הזה הוא איזה מן דימוי לאיזה סדר מאיים שהוא נדרש לו, וכל רגשות ההדחקה והאשמה והזרות נולדים כארנבים, כך גם התיאור של המרחב הסדור מעורר השתאות ציורית כשהוא מזיז את החפצים אשר מערערים את האיזון, שאינם אלא הפרה פנימית של הזהות אותה הוא מפרק לגורמים בסיפור הזה.
    גם המרחב ביניים גורם לו לאי נחת ולכן הארנבונים רוקמים עור וגידים בין קומות הביניין, ולכן גם נוספים להם צבעים שמגלמים איזו התשנות בלתי נסבלת שהיתה חייבת להוביל לסוף הרסני

    • מירי שחם 02/02/2011 בשעה 22:12

      איזה יופי, תמרה. ואולי רגשות האשם וההדחקות וכו' עולים רק מהפה ולחוץ. אולי הוא נכנס אל הדירה הזאת ומהרגע הראשון נוטל על עצמו שליחות סמויה ונסתרת – לכבוש, להותיר חותם, ליצור סדר חדש מתוך האלימות. הברברים באים

  19. צבי 02/02/2011 בשעה 23:40

    אני חש מעט חוסר נוחות מן הנטייה שלנו, כאן, לחשוף משמעויות בכלים פרשניים של מי שמורגלים בספרות מערבית. כמו אסף רפאלי, אני מזכיר לעצמי שקורטסאר נמנה על מורשת ספרותית העושה, בין היתר, שימוש עשיר בסימבוליזם ובאלגוריות.
    מירי מציעה הצעה מעניינת, שמושתת על צפנת-פענח הגלום לכאורה בסימנים שנטעו בסיפור [אנדרה/ אנדרה ז'יד/ אנדרה טרויה…]. מעניין. אבל, אליבא דגישה זו, הבה נשנס מתניים ונפענח שמות ו"רמזים" נוספים המובאים במסגרת הסיפור.
    דוגמאות?
    א] איזכור דיוקנו של מיגל דה אונמונו [עמ' 93] – שהינו פילוסוף וסופר מופת פוסט-מודרניסטי, שכתב לפני כ- 100 שנים את יצירת המופת "ערפל" [תורגמה מחדש לאחרונה ע"י ע"ע], ואשר הקדימה את זמנה בשבירת תבניות ספרותיות שהיו מוכרות באותה עת; בטשטוש הגבולות שבין דמיון ובין מציאות, ובקריאת תגר על המחבר. [אגב, ספר מומלץ ביותר לקריאה!]
    ב] ואולי, בהמשך למגמה זו, שעת הכניסה של גיבורנו לדירה – "…בחמש אחר-הצהריים, בין ערפל למיאוס…" [עמ' 88]- מתכתב עם הספר הנ"ל, "ערפל".
    אלא, שכאמור, אני מתקשה לשכנע את עצמי ללכת בתלמי הפרשנות הזו.

    • מירי שחם 02/02/2011 בשעה 23:53

      צבי, אני לא מתווכחת עם מה שכתבת, אבל אילו התווכחתי הייתי אומרת שקורטאסר היה אמון על מסורת הכתיבה המערבית, שהרי היה בעצמו מתרגם (ותרגם את אנדרה ז'יד). לדעתי לקורטאסר היה חוש הומור מצויין, וה'אנדרה' המשולש הוא לא סימן מיסטי אלא ביטוי להומור שלו. אני בטוחה שמי מצוי טוב יותר מאתנו בתרבות הארגנטינאית יוכל לגלות בסיפור עוד שפע בדיחות פנימיות. הויזואליה של הסיפור קומית מאד, לא יעזור – זה מצחיק לראות גבר מהוגן למראה שפניו מתעוותים לפתע, הוא נשנק כמו בהתקף צרבת, פולט שיעול קטן ובקצה השיעול – ארנבון. זה מצחיק. להחביא ארנבונים מפני אימת המנקה – זה מצחיק. הסיפור מצחיק. מצחיק ואיום, כמובן, אבל מצחיק.

  20. צבי 03/02/2011 בשעה 0:53

    מירי, גם "ויכוח", בהקשרנו, ייתקבל בברכה; שהרי מסכים אני עימך, שאין פרשנות אחת ויחידה. ואולם, לא הייתי רוצה להביאך לידי כעס.
    דומני שסיפוריו של קורטאסר ניחנים בכוונת מכוון – להותיר לקורא מרחב-יוצר שאינו פחות מזה הנתון למחבר. יתר על כן, הסיפור בו עסקינן מכיל כמה רובדי התייחסות שמשכו את תשומת ליבי, רבדים שבכל פעם שבתי וקראתי את הסיפור תוך העלאת האחד מהם לקידמת הבמה:
    א] ישנו הרובד עליו עמדת-במקצת;
    ב] רובד אחר שביקשתי לבחון – נוגע לקשירה החוזרת ונשנית בין העלייה [במעלית] בקומות לבין הקאת הארנבונים [בין קומה ראשונה ושנייה – עמ' 88, ,89, 93; לאחר הקומה השלישית – עמ' 91…].
    ושאלתי את עצמי, האם ישנו קשר בין העובדה הנ"ל לבין תיאור החיים – "שהחיים הם תנועה כלפי מעלה שמסתיימת בקליק, והם גם שמיים נמוכים…" [עמ' 91];

    ג] שמא ניתן לגלות רובד נוסף הנרמז ב"הרגלים, אנדרה, הם הצורות הקונקרטיות של המקצב, הם מנת המקצב שמסייעת לנו לחיות" [עמ' 90]; האם ההקאה הזו של הארנבים מסמלת את מקצב חיינו [או, למצער, מקצב חיים מסויים, של חלקנו, אולי?], את השליטה ובעיקר את חוסר השליטה, ואולי גם את חוסר השליטה במה שנדמה שנתון לשליטתנו?
    ד] רובד הבושה וההסתרה, אולי?
    ה] מיהו אותו ארנבון המוכר לכולנו, אותו ארנבון ש"בוודאי שמת לב – אולי בילדותך – שאפשר להעמיד ארנבון בעונש ליד הקיר, רגליו הקידמיות שעונות והוא עומד בלי ניע, שעות על שעות" [עמ' 94]? אנו? ילדותנו? זכרונות הילדות? האתוסים החמקמקים?

    וככל שאני חוזר וקורא בסיפור הנפלא הזה, אני חש קריאה מוכו לקריאה נוספת/אחרת/משתנה.

  21. אבי 03/02/2011 בשעה 7:53

    אני שמח שהצלחנו במאמצים משותפים ליטוע זרעים ענקיים של ספקות בקיומו של ההסבר האחד המפיל את כל חלקי הפאזל במקומם. הנה, רק כדי לסבר את האוזן, עוד זרע ענקי שלא נישתל בטעות. הארנבון אצל קורטאזר הוא ארנבון כמו שאני הדב פדינגטון (אגב, יליד פרו..) אני חותם על כך שהכול נעשה בכוונת (זדון…)

    בעמוד 89:

    הכל מהיר והיגייני ומתרחש בין רגע. אני מוציא את האצבעות מפי והן אוחזות באזניו של ארנבון לבן. הארנבון נראה שמח, הוא ארנבון נורמלי ומושלם, רק קטן מאוד, קטן כמו ארנבון שוקולד, אבל לבן ובלי ספק ארנבון. אני מניח אותו על כף ידי מסמר את פלומתו בליטוף של אצבעותי, הארנבון נראה מרוצה שנולד, הוא נרגש ועירני ומצמיד את חוטמו אל עורי ומרטיט אותו בתנועה החרישית והמדגדגת של חוטםם ארנבון על עור של כף יד. הוא מחפש אוכל, ואז אני יוצא איתו למרפסת ומניח אותו בעציץ הגדול שמצמיח תלתן בדיוק לשם כך. הארנבון זוקף את אזניו לגמרי, לופת תלתן רך בסיבוב מהיר של חרטומו ואני יודע שאני יכול להשאיר אותו שם וללכת, להמשיך לזמן מה חיים שאינם שונים מאלה של מי שקונים את הארנבונים שלהם בחוות.

    והשוו זאת לוויקיפדיה בערך "ארנבון מצוי":

    שלא כמו אצל ארנבת מצויה, גורי הארנבונים נולדים בתוך מחילה, בקן מרופד בפרווה, כשהם עיוורים, עירומים מפרווה, וחסרי ישע. אמם מבקרת אותם רק לדקות ספורות בכל יום כדי להניקם, אך חלבה עשיר ביותר ותורם להתפתחותם המהירה. הזכר לא משתתף כלל בגידול הצאצאים.
    הולד נגמל מינקות ונהיה עצמאי לחלוטין בגיל 4 שבועות.

  22. מירי שחם 03/02/2011 בשעה 8:14

    "הסטת הספל הזה שקולה לאדום מחריד בלתי-צפוי באמצע קומפוזיציה של אוזנפנט"

  23. דודו פלמה 03/02/2011 בשעה 9:55

    אני שמח, באמת, שעברנו את השלב הראשון וההכרחי בו כל אחד שם על השולחן את השאריות המרוסקות שנותרו בו לאחר שעבר את הסערה העוצמתית והקצרה של הסיפור הקצר המצחיק ומפיל מורא בעת ובעונה אחת שכתב קורטאסר. עכשיו אפשר להרים את הראש ולהמשיך לשוחח כמו ניצולי סערה שנפלטו לחופו של אי שומם. הדבר הראשון שנדבר עליו יהיה מן הסתם מה אירע לכל אחד ואחת מאיתנו בדבר המשותף שחווינו (ושאותו כל אחד מאיתנו חווה בנפרד). ואחרי שעשינו את זה נתחיל לחקור את האי השומם אליו נפלטנו. סיפור קצר בנוי כך שהוא מכריח את הקורא להשלים פערים. את הטריק הזה ידעו כבר חכמינו ז"ל כשכתבו את האגדות הקצרות המופיעות בתלמוד הדוחקות ומכנסות אל תוך שורות ספורות של טקסט עולם ומלואו. הקורא צריך לעבוד קשה, כי עליו להתרכז בחללים שבין השורות, מה שמקנה לו חוויה מגריטית לחלוטין, ולמלא אותם ככל יכולתו מהגורן ומהיקב הפרטיים שלו. נדמה לי שאין הדבר שונה בכל סיפור קצר טוב. כוחו בכך (אם הוא טוב) שהוא מאלץ אותך להשלים פערים ולאחר שעשית זאת הוא הופך להיות גם יצירה שלך. הקוהרנטיות הפעורה שלו (שהיא גם סגורה וגם פתוחה) מעניקה בהכרח חוויה שלא תיתכן ברומן רחב יריעה. וכן, התענגתי מאוד על הסיפור של קורטאסר גם בפעם הזאת שקראתי בו. וכמצטרף חדש אני רוצה לציין שאני אוהב מאוד להקשיב לקריאות הניצולים האחרים הבוקעות כאן על החוף של מועדון הכרייה הזה.

  24. מירי שחם 03/02/2011 בשעה 10:49

    דודו, מעולה (:
    קצת קשה לי לבודד את ההשפעה הספציפית של הסיפור הזה, כי בינתיים קראתי עוד כמה סיפורים קצרים של קורטאסר ושל אחרים. נכון מאד מה שכתבת, בנוגע לתהליך. הסוגה של הסיפור הקצר היא סוגה מאתגרת, וככזו היא מלווה את הקורא עוד זמן אחרי הקריאה. זו הסיבה שהז'אנר הזה אהוב עליי כל כך. השאלה היא באמת עד איזו רמה של אינטימיות כדאי לבתר את הטקסט, האם מספיק לדקור אותו דקירות קטנות או עד כדי וידוא הריגה מלא? Yet each man kills the thing he loves(נכון,
    אבל אני אישה)

  25. מיקי 03/02/2011 בשעה 23:29

    אהלן אבי, שלום לכולם.
    איזה עונג מסמרר, הסיפור, איזה כייף לצלול לתגובות.
    הנהנתי, הופתעתי, הסתקרנתי, תענוג של תגובות.
    בחרתי להעצר אצל התגובה הזו שלך, אבי, למרות שיש לי עוד כמה תחנות שהייתי שמחה לעצור בהן כאן, אילו לא הייתי עייפה .
    ברור שקורטאסר "משחק בשפנים" שהוא שולף כקוסם ממעמקיו, הרי זו מהות הסוריאליזם.
    מה כ'פת לו ש"השפן הקטן" שלו, הוא לא באמת ארנבת מצויה העומדת בכל תנאי הויקיפדיה,
    שפניו, הם שפנים נדירים, שפני ההמצאה התת הכרתיים. הם כל מה שיוצא מהקישקעס, מה שטמון שם עמוק, מודחק בפנים.
    הסוריאליסטים, היו להטוטני העל טבעי.
    שבירת חוקי המציאות , ביטול ההגיון, שימוש בסימבולים, בלבול בין מושגים ומיימדים, אשליות אופטיות, ערבוב בין עולם החלומות ועולם המציאות, העלאת התת מודע, חיבור בין מושגים ועצמים שאין ביניהם כל קשר לכדי יצירת הקשר חדש, שימוש בסימבולים המתארים מין, פחד מסירוס, הם חלק ממאפייני הסוריאליזם. קורטסאר, כמו סוריאליסטים רבים, בין אם במודע ובין אם לא, נוגע לא נוגע במיניות המאיימת, בין אם היא הומוארוטית מודחקת או לא.
    לכן, הארנבון הקטן הכדורי והרך, הדומה לפודריה, או עוד משהו, בחיים לא יהיה הארנבת זו מההסברים הזיאולוגיים של וויקיפדיה.
    כל עוד הגיבור חי בביתו, הוא מוסר את הארנבונים הקטנים ש"ילד" לידי אישה מבוגרת ולא מאיימת. שם הם יגדלו נורמלי. הם רק תחביב. בביתו יש לו שליטה יחסית על הסיטואציה, ה "לידות הללו" מתפרצות באינטרוואלים קבועים, כמו מחזור חודשי.

    עם כניסתו למעלית( פרויד ויונג היו מסכימים על סימבול המעלית העולה ויורדת בתוך הפיר, כשלטעמי המעלית מסמלת תעלת לידה) המעלית היא המעלה ופולטת אותו לדירה האחרת, הדירה הנשית, ושם עולים לו מהבטן ומגיחים לעולם כל יצוריו ויצריו הפנימיים.
    אותה דמות נשית עם שם גברי – אנדרה ( וכל מה שמירי גילתה בהקשר זה על כל הגברים הנערצים עליו, גברים כותבים בשם אנדרה, מי הם? מודל חיקוי ? הערצה? איום?) זו שנשיותה כל כך מאיימת, חייבת לפחות בשם גברי, אם לא הלאה משם.
    ככה היא נכנסת לקאנון הרבה מעבר לדירתה, אלא בזכות היותה אחת מהחברה. אישה – אישה עם שם של גבר, בין הגברים הנעדרים נוכחים.
    מרגע זה, בו הוא חדר לטריטוריית האנדרה- עולם בו הגברי והנשי מתערבבים , הוא מתחיל לאבד שליטה ולפלוט את יצורי הפרא הקטנטנים ( הגבריים אגב, הם אינם מכונים בשם ארנבת, אלא אם כן זו היתה בחירת המתרגמת)שבתוכו בקצב הולך וגובר. ערבוב המושגים גברי נשי, עובד כאן כתעתוע חזק לאורך כל הסיפור.
    הוא נע בין לידה – פעולה נשית מובהקת לפליטה- פעולה גברית. כניסה ( דלת)שמתחילה בלידה ויציאה( חלון) שמסתיימת במוות.
    הפעלים בהם משתמש בכניסתו לבית הנשי של אנדרה, בתחילת הסיפור,לקוחים מעולם המין, עולם היצרים, "כואב לי לפלוש, קשה לי לחדור, קשה להתנגד לסדר שהשליטה אישה, ( כמו דאלי ופחד הסירוס שלו מגלה אהובתו, סוריאליזם מובהק), כמה אשמה אתה מתמלא,תחושת ביזוי וזדון תחלוף מול עיני,רואה את רצועות המזוודות כשוט המצליף בי", ועוד כהנה וכהנה, הם עדות שהכניסה לבית ההוא מיצרת דיסוננס פנימי, איבוד שליטה.
    האיום הסמוי והמתגבר שבעצם גדילתם של הארנבונים הרכים והתמימים ל" מפלצות טורפניות", עד חוסר היכולת להשתלט על היצרים המודחקים, לבית אותם, ברורים, ולא צריך את הפסיכואנליטיקאים שיסבירו.
    מהחדירה לבית, המסמל ( ע'פ יונג) אבר מין נשי, בית שכולו קפסולה של נשיות מוקפדת, הנשמרת ע'י חיילת נקיון נאמנה, העוזרת שרה, המשמשת בתפקיד האלטר אגו, דרך העלאת היצרים/יצורים והמאוויים הכמוסים וסגירתם, הסתרתם בארון, הולך ונפרם הסוד הסמוי, סוד איבוד השליטה בעולמו הייצרי, מסע אל מאוויים אסורים. גורי הארנבים "נכלאים בארון" במהלך היום, בעת בו יוצא אדונם לעולם החיצון, ומשתחררים לעת לילה! אסור ששרה תראה אותם, או החברים, או העולם החיצון, החיים הכפולים, הזהירות אליה נדרש, עד קצה גבול היכולת, מובילים אותו לאיבוד שליטה מוחלט עד אבדון.
    אסור שהם, היצורים- יצרים, ישבשו את הפאסאדה החיצונית של הבית המסודר והמושלם ושל אדונם- אביהם מולידם.
    אכילת הספרים, כיליון כל מה שנחשב כנכסי רוח, היצרים משתלטים, זוהי אנרכית יצרים מודחקים.
    יש כמובן דוגמאות נוספות בסיפור, המחזקות את הפחד ממין וארוטיקה מודחקת.
    כמובן, שגם כאן, כמו בלא מעט יצירות סוריאליסטיות קיים אלמנט של הומור, ומאקאבריות ואף הומור עצמי.
    אם אני עוברת אחד לאחד על הרשימה הזו, של מאפייני הסוריאליזם,קורטאסר עשה וי על רובה, בין אם במודע ובין אם לא.

    ולסיכום, מי שנכנס במערכה א' דרך דלת, עם ארנבון שזה אתה ילד מוצפן עמוק בארון, שלא יתפלא אם ימצא את עצמו בסופו של סיפור מעופף דרך חלון, כשגשם של באגס באניז דולק אחרי הגזר שלו .

    • מירי שחם 04/02/2011 בשעה 7:48

      (((:
      כפיים.
      מוסיפה, אם כך, עוד אנדרה סמוי אחד לרשימת האנדרה-ים המתהווה כאן
      אנדרה ברטוןשלא מופיע בטקסט גופא אבל רוחו שורה עליו
      בדיבור המקובל הזרם הסוריאליסטי נתפס בדרך כלל בהקשרים של אמנות פלסטית, אבל הסוריאלזים בעצם התחיל מהספרות

      נהניתי מאד לקרוא את מה שכתבת. טקסט מנומק ומשכנע, שמוכיח שוב שספרות גדולה באמת היא אף פעם לא חד חד ערכית, תמיד רבת-פנים. ובטח שאני זוכרת את העבודה של שרה לוקאס – לא כל בעל אזניים ארוכות הוא ארנבון; לפעמים הוא שפנפנה.

      • מיקי 04/02/2011 בשעה 14:28

        אין ספק שרוחו של אנדרה ברטון, שורה על הסיפור כולו.
        ותתפלאי, מצאתי עוד אנדרה אחד שהשפיע על קורטאסר ומככב כאן כמנצח על החגיגה,
        מיסייה, אנדרה למוסיה.
        בזה הרגע נזכרתי שבסרטים המצויירים הישנים ישנים, של מרי מלודיז, באגס באני היה מלהיב את עצמו ואומר, אנדרה אנדרה!

        אולי אחפש את זה.

    • אסף 04/02/2011 בשעה 8:27

      גדול
      יותר טוב מהסיפור עצמו.
      אחד יגיד שדימוי הוא טוב כשהוא פתוח לאי אלו אפשרויות. אחר יגיד, נכון אם כי משהו בו בכל זאת צריך להיות נכון לכולן .
      העובדה שיש מי שנכנסו לגוגל ו או למילון ע"מ לבדוק מהו בכלל ארנבון, מלמדת שבעברית ע"מ להקיף את כל פרשנויות העומק האפשריות , נאלץ הקורא למאמץ יתר וקריאות חוזרות כאילו מדובר בחידה יותר מאשר בסיפור, קצר ככל שיהיה.
      "אבל זה כל העניין בסיפור סוריאליסטי קצר"- אחד שיודע יגיד.
      "נכון נכון, ספר לי על זה", יגיד לו סוריאליסט,
      "אני מקיא כל כמה זמן קופסת קרם רב-שימושי".

    • ריקי כהן 04/02/2011 בשעה 14:53

      נפלא מיקי. את הסיפור הזה קראתי לראשונה לפני 25 שנה, בתרגום קודם, נדמה לי שזה מהקובץ חיות טרף, והסיפור כמו גם הבית התפוס השאירו עלי רושם עצום לימים ארוכים, מאלו שנחרתו במיוחד בהכרה, על העולם הסוריאליסטי הקודר והמעיק, על האלגוריות שניסיתי לפענח. אבל אז לא היו לי הכלים שישנם היום, וודאי לא היה את המקום הזה, מאוד שמחה לסגור מעגל.

  26. Ofir 03/02/2011 בשעה 23:43

    הדבק האנגלי הכ"כ לא משכנע מוכר לי מהחיים בברלין – באנגלית, ללא בקיאות בשפה הגרמנית. אני משווה אותם לחיים באיטליה – באיטלקית, מקום בו לא שמעו על דבק אנגלי, וזה כ"כ מסתדר. יש משהו באנגלית שלכאורה מכיל את כל השפות, שפת דיפאולט שכולם משתמשים (וזורקים) כדי להדביק שברים של משהו אחר ולא כי הם נמשכים אליה באופן מיוחד. כמעט אף אחד (בברלין הקוסמופוליטית) לא מדבר אנגלית טובה באמת, ואני מרגיש את הנחיתות הזאת פתאום כשמזדמן לי מעת לעת לדבר עם מי שהאנגלית היא שפת אימו. אם נלמד שפה זרה אחרת הנטייה היא להשקיע וללמוד אותה כמו שצריך, אבל האנגלית זה בקטנה, אותה אנחנו כבר מכירים: מחיר המונופול.
    לגבי מספר הארנבים ייתכן ו-(זהירות וידוא הריגה מגיע-) הם מציינים את מידת הוירטואוזיות של המתרגם. האם הוא הצליח למצוא ביטוי מקביל בשפת היעד במספר מצומצם של מילים או האם הוא הולך ומסתרבל פה באיזה תירגום מצ'וקמק שהוא למעשה הסבר ארוך עם גרורות כוכביות, כי לא נמצא תחליף אמיתי.
    הזכיר לי קצת את חלומותיו של יוסף, שנים עשר שבטים, ממלכות מפולגות וכאלה, אבל אולי אני כופה פה פרספקטיבה ברית-ישנתית, ואולי אלו הם שנים עשר השליחים והאחד החסר זה הוא, יהודה, זה שבגד בקדושתו של טקסט המקור ואולי אף חשף את פגמיו…
    "כי לומר אחד עשר זה בטח שנים עשר… שיהפכו לשלושה עשר"
    12, 13, אותו דבר, הרי ברור שאנחנו מתהלכים פה במרחב של איזשהו טקסט קאנוני, מוכר ו"חוקי", ככה שממילא כולם יבינו למה הכוונה – ואני כמתרגם לא חייב לדייק.
    ואפרופו דיוק ואמינות של המתרגם: במהלך הסיפור ישנן קפיצות ופערים במסירת הדיווח על מספרם העדכני של הארנבים וכ"כ הם מתרבים באופן אימפולסיבי ובמנות מרוכזות. בעלת הדירה עשוייה לאהוב אותם בתנאי שיתאימו לה למדף, הם צריכים להידחק לתבניות שלה, אבל למעשה הם לא, ולכן בין היתר יש צורך להסתירם. מצד אחד הקיום שלהם סינטתי (שמש-מנורה וכו') ומצד שני הם יצורים אורגניים בניגוד לדירה ולאובייקטים הדוממים שבה. אפילו מקורו של התלתן אם אינני טועה אינו מגיע מהדירה אלא מהמחבר.
    השפה האורחת מלאת חיים ויוצרת חיים ואילו השפה המארחת "נוכחת נפקדת" או שתפקידה מצטמצם למעין שוטרות מטרידה.

    • מירי שחם 04/02/2011 בשעה 7:56

      בדיוק. כשאני חושבת על זה שהסיפור פורסם בתחילת שנות החמישים, כלומר נכתב לפני שישים שנה, זה מדהים עד כמה הוא שמר על חיוניות. אני מניחה שלחלק מזה אחראית המתרגמת. כלומר יש כאן עוד תרגום סמוי, בתוך ים התרגומים – מה שמכנים 'רענון השפה', שהוא בעצם תרגום לשפה עדכנית.
      מימד בולט נוסף בסיפור הוא המוסיקה, שגם היא שפה בפני עצמה. אם הארנבים מייצגים את האימפולסיבי, החושני, היצירתי והייצרי, המוסיקה מייצגת את הצד הסנטימנטלי של השפה.

  27. Ofir 03/02/2011 בשעה 23:46

    כלומר אם המתרגם לא יעמוד על המישמר תשתרבב לו מילה מיותרת והוא יגלוש לפרשנויות או לתוספות משלו.

  28. אבי 03/02/2011 בשעה 23:46

    אחלה ויופי של תגובה למופת מיקי, אהבתי ולייקתי (מלשון LIKE) בצבע ורוד עמוק גם.

    אהבתי גם את טעות הדפוס הנהדרת שלך בשורה הלפני אחרונה: ארנבון שזה עתה ילד הפך אצלך לארנבון שאינו אלא אתה ילד. וכמה נכון דיברת, ככל שאנו צעירים יותר, כך טבעי לנו יותר לתפוס את העולם כמהות סוריאליסטית, ממילא הבנתנו את העולם כל כך מועטה והחורים בו כל כך גדולים לעינינו הבתוליות שאין לנו דבר טבעי יותר מאשר למלא את כל אותם חורים בארנבונים.

  29. Ofir 03/02/2011 בשעה 23:51

    והמועקה היא דו צדדית, שפת היעד מפריעה לשפת המקור, אבל גם שפת המקור היא עול על צוארה של שפת היעד שרוצה לחיות את חייה ולא להידחק לכל מיני פינות שלא נוצרו עבורה.

  30. מיקי 04/02/2011 בשעה 0:41

    מירי, זוכרת את העבודות של שרה לוקאס?

    הנה העבודה, באני- שפנפנה.

    null

    sarah lucas

  31. אורי 04/02/2011 בשעה 9:47

    אני בעד מיקי. הארנבונים, תיאוריות היצר האמנותי וממלכת התרגום, הן רק מבוא לקרב האמיתי הגדול שהקסים כל כך את פרויד, יונג והסוראליסטים. ארוס נגד טאנטוס. השאיפה לסדר נגד הכאוס. היופי האלוהי העליון מול כיעור ההדס התחתון. האהבה מול החידלון. ושלא תחשבו חלילה שפרויד המציא את זה, הוא רק שאל זאת מאפלטון עם תיאוריית שלושת החלקים שלו על הנפש ועל מאבקה הנצחי ליפה, המושלם, הנצחי. לחכמה העילאית. ושלא תחשבו שוב חלילה שאפלטון המציא את זה, הוא רק שאל זאת מהנביא ירמיהו (תבדקו בויקיפדיה) וזה ההסבר גם למספר השפנים. זה כבר קסם יהודי טהור לחלוטין. עשר זה השלמות. עשר הספירות. אחד עשרה כבר הופך הכל בבת אחת. יופי לכיעור. אהבה לשנאה. חיים למוות.

    הקרב הזה לא מוכרע אף פעם בנוקאאוט. רק בנקודות. רק חמש עשרה סיבובים מלאים.

    ןלמי שלא מכיר:

    • מיקי 04/02/2011 בשעה 14:21

      אורינק'ה, גם אני בעדך:)
      וואלה, אתמול חשבתי על כלב אנדלוסי.
      לך תפרשן את זה. יפה החיבור שעשית לקבלה.
      שבתשלום.

  32. אריאל 04/02/2011 בשעה 11:06

    "אז נותרתי במיעוט המוחה,לדעתי לא ייתכן שיהיה ליצירה הזו רק הסבר אחד, מעמיק ומפורט ומפוזל ככל שיהיה"

    נכון שסמלים רבי משמעות, ונכון שסופר טוב מטמיע ומכניס רבדים נוספים. אבל בכל זאת נראה לי שבסיפור קצר תמיד ישנו הנושא שהעסיק את הכותב. לאחר מכן הוא שיחק עם דימויים, לאחר מכן הוא הוסיף רבדים ובצד הוא שילב את הבדיחות הפרטיות.
    אבל בשורש הסיפור, אבל במשיכת הקולמוס הראשונה, עומד לו שורש אחד ומרכזי שמייצב את העלילה.

  33. שוויק 04/02/2011 בשעה 12:03

    אני יושב בפינה כארנבון מבוייש, מתענג על התגובות.

  34. אבי 04/02/2011 בשעה 12:16

    למה? למה צריך להיות שורש אחד ולא שניים או ארבעה, או אפילו אחד עשר?
    למה אי אפשר לכתוב משהו שעונה על כמה צרכים פנימיים בעת ובעונה אחת, ללא מיצב אחד מרכזי?

    סתם, אולי לא קשור, הנה חלקו הראשון של אחד הקצרצרים והנפלאים של יואל הופמן (קטע מספר 114 מסיפרו "מצבי רוח"):

    " אנו שואלים את עצמנו מה הטעם בספר הזה או בספרים בכלל.
    בשום מקום לא ראינו חלוקה של ספרים לסוגיהם. כלומר ראינו, אבל לא ראינו חלוקה נכונה. מה הטעם לחלק את הספרים לספרי בדיה או ספרי הגות, למשל כשהבדיה כרוכה בהגות וההגות כל כולה בדיה?
    או קחו למשל ספרי מדע. אלו אינם סיפורים? נכונים. אבל סיפורים. או החלוקה לביוגרפיות ורומנים. ישנה ביוגרפיה שאינה רומן? או רומן שאיננו סיפור חיים?

    אם רוצים לחלק את הספרים לסוגיהם צריך לעשות זאת אחרת לגמרי. ראשית, צריך להבחין בין ספרים שמחים לספרים עצובים. לא ספרים שגורמים לשמחה או ספרים שגורמים לעצב. ספרים שמחים פשוטו כמשמעו. ספר שיכול לצחוק או לחייך או לבכות. הספר עצמו, והקורא יכול לנהוג כאוות נפשו. אפילו ההפך הגמור מן הספר. … "

  35. מירי שחם 06/02/2011 בשעה 15:41

    יופי של עבודה נתתם כאן, חברי מועדון כרייה יקרים.

    אבל עדיין נותרה עומדת בעינה תעלומת ררה:

    בפיסקה הפותחת את הסיפור קורטאסר כותב – ""את משחק הכינור והויולה בקווארטט של ררה". ככל שניסיתי לברר מי הוא ררה זה, כשלתי טוטאלית. למישהו יש השערה במי מדובר?

  36. מיקי 06/02/2011 בשעה 16:42

    מה מקבלים אם פותרים?
    התשובה היא מוריס ראוול שכונה, ררה.
    מתוך וויקיפדיה,
    Ravel was known in his own circle as Rara, and the composer's friends believed that Douardouard's personality had been effaced by Rara's fame. …

    הקווארטט עם הכינור והויולה , העלה חשד ראשון,
    התרגום לאנגלית שמצאתי ברשת, אישש. שם כתב המתרגם בפירוש, ראוול ולא ררה..
    וויקי, חתמה את העסק.

  37. מיקי 06/02/2011 בשעה 19:37

    הצחקטיזינג.

  38. ציון 07/02/2011 בשעה 11:22

    לאחר שתי קריאות בהפרש של שבוע גחתי לקרא תגובות. שאולי אני מפספס כאן דבר מה. אולי שפת התרגום הארכאית שעיצבנה אותי מתחילת הקריאה בעוכריו של הסיפור. אולי חוסר ידיעותי בנבכי נפש של פילוסופים דגולים שנזכרו כאן, אולי אני פשוט לא מבין מה גדולה נמצאה בסיפור הזה, שלא חן בו ולא תחכום, ואף לא פשטות כובשת. והגרוע מכל, הסיפור יבשושי ונעדר רמז להומור כלשהו. תכונה שבהעדרה, אין הסיפור סיפור ואין המספר בן אנוש. ואין לי כקורא דלת כלשהי, חלון, צוהר, חור עכברים, משהו שיאפשר לי כניסה ולו דחוקה אל עולמו המשמים משהו של הכותב. לא אהבתי את הסיפור בלשון המעטה.

  39. אורי 09/02/2011 בשעה 7:00

    מזה השקט פה? הבטיחו קפה ועוגה, מינימום לחם צר ומים, היה דווקא דיון מעניין, תגובות מצויינות, כולל זו פורצת הדרך של ההנהלה (בטח עסוקה בלמכור את הסטרטאפ הזה למורדוק או צוקרבג או מינימום נוני מוזס.

    אני דווקא רציתי להשוות את הסוראליזם של קורטאסר לכתיבה המרהיבה והחד פעמים של ברונו שולץ, אבל הלללווווו, יש כאן מישהווווווו ? אחת, שתיים, ניסיון, ניסיון, טוב התייאשתי, יאלללה ארנבון, קישתא, קישתא…

    • מירי שחם 09/02/2011 בשעה 7:58

      ההנהלה כבר שלושה ימים מנסחת התנצלות בפני ציון-ציון. חוץ מזה הכל בסדר. דווקא רציתי מאד להביא את ברונו שולץ למועדון, אבל נציגת המו"ל אליה פניתי בבקשת היתר הזדעזעה מהרעיון שסיפור בן שני עמודים (ציפורים) יופץ באימייל בין המנויים, רחמנא וגעוולד (:. דווקא חשבתי שהפצת שמו ברבים תועיל. אולי נעשה פעם מועדון כרייה חי (נניח, בתוך המערה החשמלית) ושם נקרא ביחד את שולץ (לא יופץ באימייל אז זה בסדר) ואני באופן אישי אדאג לך לאספקה שוטפת של עוגות (אתה טיפוס של פאי תפוחים או של היער השחור?)

  40. דודו פלמה 09/02/2011 בשעה 12:56

    אורי, תיראה, אמנם מקובלני מבית אבא ש"שקט הוא רפש", ועם זאת ברצוני לציין שנגעת בתופעה ידועה בחברה הישראלית המכונה "נמנמת". יורם קניוק תאר זאת כדבר שגורם לישראלים לבכות על עליית מחירי הדלק ולהרדם באמצע הבכי. בסופו של דבר אך טבעי הוא הדבר שאנשים השייכים למעמד הפועלים עייפים קימעה בסוף יום העמל כאשר הם שבים לביתם עם מספיק כסף כדי ללכת לבית התמחוי ולאכול שם מרק שמנוני ותפוחי אדמה מיום אתמול. לבורגנים כמוך יש זמן. הם יכולים לעשות מהפכות, להתלונן על המצב ואפילו להתעסק במועדוני כרייה. ובאשר לציון חמדתי, דומני שמי שקורא את קורטאסר ולא מוצא בו חוש הומור כנראה כרתו לו את חוש ההומור בלידה. יש אנשים כאלה, אל תבוזו להם, זה יכול לקרות גם לכם.

  41. דודו פלמה 09/02/2011 בשעה 13:01

    אגב מירי, אני טיפוס של עוגות גבינה!

  42. אורי 09/02/2011 בשעה 22:13

    אם איני טועה, נעשה למעלה השימוש בהגדרה "פנטסיה" בהקשר לסיפור. מבלי להיכנס להגדרות מילון של מהי סוגה פנטסטית (בד"כ הכוונה לג'אנרים פנטסיה/מד"ב) אותי מעניין יותר כאן המונח "טרנסדנטלי". בעוד פנטסיה/מד"ב בונים עולם אחר, שונה לחלוטין, ספרות טרנסדנטלית, באמצעות טכניקות שונות "משדרגת" את העולם ה"רגיל" לריאליה ש"מעבר". בהקשר הזה למשל ברונו שולץ כותב אין ספור משפטים "רגילים" כגון : "חתולים חצו את דרכם, פעם משמאל, פעם מימין. הם חלמו על כלב שחור וחשו גירוי בכף היד" (מתוך הסיפור "הספר"). משפט, כמו כל משפט שני אצלו, המקלף את טבע המציאות הנראה לעין וחותר אל עבר ממשות סמויה, "עליונה" יותר שלה. עולם אחר בתוך העולם הרגיל. זו לא פנטסיה במובן השגרתי, אבל זו ריאלית-על שמביאה את הקורא למקומות אחרים ומאפשרת לו לגעת בדברים ש"מעבר". ( אני בכוונה לא מתייחס לקטעים היותר מוקצנים, סוראליסטיים שלו , כמו קטעים שבו אביו הופך לסרטן וכו' המזכירים את הסגנון האליגוריסטי נוסח קורטאסר וקפקא).
    בהקשר זה כותב שולץ על הטרנסדנטלי : "ובכן, כך נלקט את הרמזים, את החיקויים הארציים, את התחנות והשלבים שבדך חיינו, כשברי מראה. נלקט חלקים-חלקים את אשר הוא אחד ובלתי מתחלק – תקופתנו הגדולה, העידן הגאוני של חיינו.
    אולי, במרוצת ההצטמצמות, בעודנו נתונים לאימת הטרנסצדנט הבלתי נתפס, הגבלנו אותו יתר על המידה, עירערנוהו והעמדהו אותו בצל הספק. כי למרות כל ההסתייגויות: היה היה. (הסיפור, עמ' 95-6, חנויות קינמון וכו', שוקן).

  43. נעמה 10/02/2011 בשעה 0:15

    בעוונותיי הגעתי לסיפור רק עכשיו. בעוונותיי המכופלים הצצתי כמה פעמים בדיון לפני כן וכמעט ויתרתי על הקריאה. אני מודעת לעובדה שזה מידע לא מועיל, בעל אופי נרגן, שאין בו עניין לציבור אבל אני בכל זאת אמסור אותו כי אני חוזרת וקוראת את הדיון ויש בו הרבה דברים מעניינים אבל איכשהו אני נשארת עם התחושה שמרוב עיסוק בפירוק, פענוח והרכבה ההתייחסות לסיפור כפשט וחווית הקריאה נשארו בצד כאילו הם נספח מיותר עבורנו כאן וזה מבאס לי את הצורה. במובן הזה, למרות שנהניתי מהקריאה, התגובה של ציון היא היחידה שהצלחתי להזדהות אתה.

    • אבי 10/02/2011 בשעה 4:58

      היי נעמה

      לא הבנתי מה את מציעה, שכולנו נקרא קריאה דמומה ונצא בשקט בשקט בגמר הקריאה, אחרון מכבה את האור?

      קודם כל כמה תגובות התייחסו לחווית הקריאה, ולא רק פרקו והרכיבו אותה. שנית, דווקא התגובה של ציון היא בהחלט תגובה מתחום הפירוק וההרכבה. תראי מה הוא כותב:
      – תוקף התגובה: לאחר שתי קריאות בהפרש של שבוע גחתי לקרא תגובות.
      – שפת התרגום: הארכאית שעיצבנה אותי מתחילת הקריאה
      – עומק: אולי חוסר ידיעותי בנבכי נפש של פילוסופים דגולים שנזכרו כאן,
      – גודל: אולי אני פשוט לא מבין מה גדולה נמצאה בסיפור הזה,
      – שקר היופי: שלא חן בו ולא תחכום, ואף לא פשטות כובשת.
      – הבל הרטיבות: הסיפור יבשושי ונעדר רמז להומור כלשהו. תכונה שבהעדרה, אין הסיפור סיפור ואין המספר בן אנוש.
      – כיווני אוויר: ואין לי כקורא דלת כלשהי, חלון, צוהר, חור עכברים, משהו שיאפשר לי כניסה ולו דחוקה אל עולמו המשמים משהו של הכותב.
      – סיכום גיליון הציונים: לא אהבתי את הסיפור בלשון המעטה.

      בלי ציוניות, וברצינות גמורה – האם את יכולה לפרט איך תראה אלטרנטיבה למה שאנו עושים כאן? כזו שתניח את דעתך?

      • נעמה 10/02/2011 בשעה 8:54

        כל מה שאני אומרת אבי הוא שהפעם הדיון הרחיק אותי. אפילו מהקריאה. זו תגובה מהבטן, לא מהראש. עדות ולא טענה. אין טעם לפרק גם אותה.

  44. מירי שחם 10/02/2011 בשעה 6:39

    יעלילה, כן, שמיכות משובצות, מערה חשמלית, עוגות וחבילת שי קטנה עם מוצרי פרסום הנושאים עליהם את הלוגו של 'מועדון כרייה'. מייד כשאמצא שוגר דדי או שוגר מאמא למועדון הכרייה. צריך לברר מה מצב המערות החשמליות באיים האנטיליים.

    אורי, נהניתי לקרוא את מה שכתבת בתגובה. אני יכולה לשחזר כמה סיפורים שלך שעוסקים בקו התפר הזה בדיוק, ככה שאין ספק שאתה מרגיש בנוח בסוגה הזו. כבר שאלתי את עצמי לא פעם על קו התפר שבין מציאות (בדויה) לבין פנטסיה, ועל הזליגה בין כתיבה ריאליסטית לז'אנר הריאליזם הפנטסטי, אבל אצלך נוסף גם היבט מיסטי (טרנסדנטי, בסדר) שמאד קשה לי לזלוג לתוכו. בכרך ב' של 'הרהורים' לוולטר בנימין מובטח עיסוק במבט המיסטי של בנימין, מסתבר שהיה לו כזה. אני קצת חוששת לצלול פנימה, כי אם מישהו כמו בנימין החד כתער מתעקש על מיסטיקה, אולי יש דברים בגו. אבל התגובה שלך דרבנה אותי לפחות לנסות. אומץ אומץ.

    נעמה, אבי – מסכימה עם שניכם. אגלה לכם סוד – בכל פעם שאני ניצבת לפני בחירת סיפור ל'מועדון כרייה' חדש, אני מתלבטת עמוקות אם לבחור בסיפור הכי אהוב עליי בקובץ, ולחזות בפירוק שלו, או לבחור סיפור שקצת יותר רחוק ממני, ואז אני פחות מעורבת רגשית בהווי חדר המכונות שמתפתח כאן. לפעמים אני בוחרת כך ולפעמים אחרת. כשאני נתפסת למלנכוליה בעקבות קירקוש-יתר בקרביים של סיפור אהוב, אני משכנעת את עצמי שהמטרה היא לקרב לסיפור הקצר את מי שהז'אנר הזה זר לו. קריאה בסיפור קצר (אצלי) היא תמיד קריאה פעילה, וקריאה פעילה היא בדרך כלל קריאה מבתרת. אני רוצה לתת לקוראים פה את התחושה שסיפור קצר הוא שיקוי לטווח ארוך, שמוסיף ופועל בך גם אחרי הקריאה, בדומה לשירה. ונימוק אחרון, אולי ישכנע –
    לפעמים הביתור יפה.
    פרנסיס בייקון

  45. דודו פלמה 10/02/2011 בשעה 9:02

    מירי, בנוגע לשעת הביתור, או שאט הביתור, או אולי שעת הויתור, קראתי שוב את הסיפור (ולא כדי לבתר אותו או לוותר עליו), ונדמה שעלה מתוכו איזשהו פטרן, דגם, שאפשר לראות בו סוג של ריטואל, טקס, שהכותב בורא/יוצר כנגד הכיאוס המשתלט. ככלל האדם יוצר ריטואלים מתוך ניסיון להכניס יציבות למערכת מעורערת או מתערערת. החזרה על הטקס וההתמדה בו מעניקה איזושהי יציבות, שיגרה לא שגורה שניתן לסמוך עליה. יש מצבים בהם הטקס הופך להיות סוג של אובססיה ואז הוא משתלט והופך למשהו אחר ממטרתו הראשונית ובמקום להכניס יציבות הוא משבש ומערער. קונרד לורנץ כותב בספרו "הרע לכאורה" על טקסים אצל אווזים ומתאר כיצד הם בוראים טקס לאחר שהם חווים טראומה. לפי קונרד לורנץ הטקס מסייע להם להתגבר על המשבר. ובאשר למה שאורי מכנה "טרנסצדנטי" אני מסכים איתו עד מקום מאוד מסויים. הייתי אומר שישנה בנו נקודה בתודעה (או אולי בזכרון הגוף דווקא ולא בתודעה) שבה אנחנו זוכרים את החוויות הפגניות שחווינו בשחר ההיסטוריה של המין האנושי, המקום ההוא שבו האדם היה חלק מהעולם שסבב אותו ולא ניצב מולו ועירער עליו ועל מהותו. אפשר שהמספר מנסה לגלות את העולם המסתתר מעבר לעולם התרבותי שבראנו לנו על גבי העולם שמעבר. אך בסופו של דבר נחזור תמיד לעוצמה הטמונה בסיפור קצר טוב. סוד הקסם המיניאטורי של עולם שלם המסתתר בתוך גרגר של חול, הפוך בו והפוך בו הכל נמצא בו.

    • מירי שחם 12/02/2011 בשעה 10:05

      זה מעניין. כלומר העובדה שהמספר כפוי לטקס הולדת הארנבונים, לא מנתקת אותו מהאחריות להולדתם. האחריות היא סממן של תרבות וזה בדיוק קו התפר עליו מהלך המספר עד שהוא מועד, תרתי. יסוד הסגידה שמתקיים שם כערוץ נלווה וסמוי, מטריד ואפל (מישהו כתב על זה למעלה בשירשור, אין לי כוח לחפש. אולי אתה) רק מחזק את האספקט הפגני הקדום שהעלית.

  46. אורי 10/02/2011 בשעה 9:53

    אני אחרון המוהיקנים ולא המיסטיקנים (: אבל כן מתעניין במטאפיזיקה (ראה ויקיפדיה) שהוא תחום הגות העוסק באופייה האמיתי של המציאות. המיסטיקה שלי מתחילה ומסתיימת בתורת הנפש (שכן, גם החסידות גילתה אותה, מה לעשות) כולל הנפש הקולקטיבית האנושית (כמו שדודו שם על זה אצבע) ונפתוליה דרך ההיסטוריה (ראה גם נורטרופ פריי באנטומיה שלו) עם תוצריה התרבות שלה. אני גם מאמין שיש סדר "עליון" בדברים שהאדם עודנו מגלה ויגלה טיפין טיפין דרך המדע. בטרדנסטלי אני מתכוון לאפשרות האמנותית של יוצרים מסויימים להתחבר ולתאר את התכנים הללו. אגב, פול שרדר, התסריטאי של טכסי דרייבר ועוד סרטים חשובים כתב ספר על הקולנוע הטרנסנדטלי שמתייחס גם הוא לעניין (כדאי בהזדמנות לקרוא).

    ולמה את חושבת התכוון ברונו שולץ במשפט שלו על הטרסדנטלי או קלריס ליספקטור בסיפורים שלה?

  47. דודו פלמה 10/02/2011 בשעה 16:21

    ובאשר ליופיו של הביתור:
    ללא רמברנדט http://www.alon.hasharon.k12.il/new_ataralon/mikzoot/art/pictures/rembrandt_ox.jpg
    וללא חיים סוטין

    לא היה גם פרנסיס בייקון

  48. ציון 10/02/2011 בשעה 21:36

    משבית שמחות מקצועי אני. למען הגילוי הנאות קראתי עד היום הרבה מאוד סיפורים קצרים. אני מת על הז'אנר. רבים בהמלצתה של מירי וזה הראשון מתוך טעמה שלא קלע לטעמי. אין מה "להציע" דרך כזו או אחרת של קריאה או של תגובה, הכל דבש ונקטר. אחלה בלוג, אחלה מועדון כרייה. נתראה בסיפור הבא ותודה למירי.

  49. אורי 12/02/2011 בשעה 8:38

    למי שבאמת מתעניין,

    ברונו שולץ, וולתר בניימין – אנטומיה של עיוות

    http://www.e-mago.co.il/Editor/literature-2565.htm

    • מירי שחם 12/02/2011 בשעה 10:17

      קודם כל- תודה על המאמר. קראתי חצי ואשלים את המחצית השניה בהמשך היום, אני שמחה שהבאת את המאמר הזה, בלעדיו סביר להניח שלא הייתי יכולה להניח את האצבע על קירבת הדם שבכתיבה של שולץ ושל בנימין. במהלך הקריאה כל הזמן חשבתי על האח השלישי הנעדר שלהם – נחש למי אני מתכוונת – ניחשת?

      בורחס, דווקא, מתפלאת שלא הזכרת אותו בעצמך (הרי אתה הפנית אותי בזמנו לראשונה ל'גן השבילים המתפצלים') – גם הוא, כמו שולץ וכמו בנימין, משתמש בארכיטקטורה כדי לבטא מבני יסוד של הנפש, גם הוא מתבסס על עולם קדום ופלאי, המיתוסים הקדומים נחלמים כמעט מאליהם בתוך הכתיבה שלו, גם הוא כמו בנימין, מתענג על מבוכים – אבל בניגוד לשולץ ולבנימין, בורחס נעדר כמעט לחלוטין מימד של סנטימנטליות בכתיבה.

      • אופיר 13/02/2011 בשעה 1:12

        נראה לי שבמועדון הקריאה יש כמה מחלקות. יש את הכורים, יש את המיסבאה שאחרי ויש את מחלקת הביתור, גיזור, הפקת מילים על מילים. אפשר לנוע ממחלקה אחת לשנייה. אין סתירה בין ההנאה החושנית מהסיפור עצמו לבין הצורך לספר לחבר'ה אח"כ, למלל על המלל, להתמסר לאופיינו הפרשני-תלמודי-פולמוסי, שהרי בתכלעס כזו היא המילה העברית, חודרת בבשרו החי של הטקסט, נוטה כביכול לפזר ענני מיסתורין, פוקחת סדק-עין בקושי אל אור-ירושלים מסנוור ולא עוצמת מפעת עמימות-חשיכת אירופה, שלג-שכבות, ויזואליה לוריד. פה זה רש"י פה, כל מילה בוחנים בזכוכית מגדלת ומקיאים ארנבומילים. כאילו בואו לא ניתמם ונתכחש למספריים שכולנו אוחזים בהן.
        אני חשבתי שהסיפור הזה "פשוט" נפלא.

        • אבי 13/02/2011 בשעה 4:50

          אופיר, שכחת את הקיביצערים, אלה שעומדים בגזוזטרה ומתבוננים בשחקנים. מידי פעם עולה מקרבם קול מלמול מתפעל למראה מהלך מבריק: 8. ברונו שולץ-ג7+ (גמביט דרום אמריקאי), מטאפיסיקה טראנסצנדנטלית:ה5 (מוטב אולי להקריב ארנבון לבן בערוגת הבוטן); 9. בורחס-ח3 + ומט בתגובה הבאה (מחיאות כפיים)

        • מירי שחם 13/02/2011 בשעה 8:27

          כן, ובהתחשב בצייטגייסט של הwww, זה בכלל נס שמאריכים פה שורות, ואני מקווה שהחוט המאריך לא במהרה יינתק. מחלקת התה מוסרת שבסיפור של קורטאסר זו לא חכמה להפליג רחוק על גבי פרוות ארנבונים, נראה אתכם כורים משהו בסיפור ששותק את עצמו בכוונה, כזה שנכתב עם הרבה גב לקהל. אני חייבת למצוא אחד כזה.

  50. מירי שחם 13/02/2011 בשעה 17:20

    כווריאציה אפשרית על נושא – זה הסיפור אליו לינקקתי היום בדף הפייסבוק של מועדון הכרייה

    (למי שלא יודע – בדף הפייסבוק של מועדון כרייה מתפרסמות שפע הפניות לסיפורים קצרים ברשת, חינם אין כסף!)

    • יעלילה 14/02/2011 בשעה 8:13

      אשתדל להתעדכן בפייסבוק – אם את מציעה ממתקים כמו סיפורים קצרים 🙂
      גם לי קשה עם הכתיבה של אמיר גוטפרוינד, לא יודעת למה, הפעם התאמצתי לקרוא עד הסוף. אולי הוא מכביר מדי בפרטים אבל נדמה לי שזה לא זה. אולי חוזר על עצמו? לא ברור. לגבי מה שכתבת על מאיר שליו, מאד מעניין, לא חשבתי עליו כעל מארקס ישראלי אבל כן, מאד מתאים. והגלות אני חושבת שהיא עדיין מאד חלק מההוויה הישראלית-יהודית, ודווקא מוסיפה עומק ורבדים, ולא הייתי רוצה שתיעלם. ההיסטוריה של תרבות היא חלק מכל תרבות, אולי אפשר לומר שאוי לתרבות שמתכחשת או מתאמצת למחוק את ההיסטוריה שלה (אמנם גם זה שכיח בתרבויות שונות אבל חזקה על אנשים (סופרים למשל) שישמרו אותה.

  51. אבי 13/02/2011 בשעה 18:27

    לבושתי עלי להודות ש:
    א. לא שרדתי מעבר לשורה מספר 20 בערך.
    ב. אני לא אוהב לקרוא את אמיר גוטפרוינד.
    ג. הסיבה לאמור בסעיף ב נעוצה בעובדה שבדרך כלל כשאני קורא אותו מתקיים סעיף א.

  52. מירי שחם 13/02/2011 בשעה 18:38

    הבאתי את הסיפור הזה כדי להציג את ההשפעות הברורות של הכתיבה של ברונו שולץ על סופר משלנו ובן זמננו. ההשפעה הזו אינה עניין של מה בכך וגם לא מובנת מאליה, וסליחה על הנימה המעט דידקטית – כשסופר ישראלי כותב טקסט מהסוג הזה, הומאז' ברור, הוא מדלג קוממיות על אבות המזון הספרותיים המקומיים ובוחר בגלות.
    בגדול, אני חושבת שסופרים מציעים לנו שתי אופציות (אני לא מאמינה שיצא לי משפט כזה מהמקלדת, אבל ניחא, אזרום עם זה) – ספרות כמולדת, ספרות כגלות.
    איכשהו אופציית הגלות סבלנית יותר, ומאפשרת זרמים כמו ריאליזם פנטסטי (זה מסביר למה ריאליזם פנטסטי כמעט לא 'תפס' כאן, נניח אורפז כדוגמה ראשונית, "אבל מאיר שלו" ישיבו לי, נכון, אבל מאיר שלו גייר את מקונדו, אז יש לו מולדת גם אם היא לא מאה אחוז מקומית)

  53. אורי 14/02/2011 בשעה 9:07


    ההשוואה בין גוטפרוינד לשולץ מעניינת.
    אפשר לכתוב סמינריון אבל בשלב זה שתי הערות:
    1. הדובר אצל שולץ הוא תמיד עצמו, בין אם ילד או כמבוגר. זה מאפשר לחוש אמפטיה ישירה אליו.
    אצל אמיר הדובר הוא "אנחנו" נעלם לחלוטין (משפחה? חברים? הקורא?) וחסרה כל מערכת היחסים בין הדובר לגיבור. זה פותי אפיק אפשרויות נרחב אבל בו בזמן – מרחיק את הקורא לדעתי, כמו שקרה לאחדים מכוריינו.

    2. למרות ששניהם מפתחים ומשרטטים מיתוס כמפת נפש של הדמויות, הרי שגוטפרוינד מרחיק עד השואה כבסיס המיתולוגי, בעוד ששולץ לא יודע גבול כלל, הולך עד תחילת הזמן ועד סופו ולא מהסס כלל לפתוח גם כל פיסקה שלישית בדיון פילוסופי ולנטוש כליל את העלילה. העלילה שלו היא בלתי נפרדת מהדיון ולהיפך. אצל אמיר המיתוס ברור ושולץ תמיד מחפש עוד שכבה, קדומה יותר, מתחת למיתוס שכבר מצא.

    התמונה למעלה: דניאל ששון "בריחה".

    • מירי שחם 16/02/2011 בשעה 9:35

      תמונה נהדרת. ראית את תערוכת הפרפרים השחורים במוזיאון ישראל? גימיק, אבל גימיק מעיק.
      נכון מה שכתבת על השואה כבסיס מיתולוגי אצל גוטפרוינד, זו אבחנה יפה מאד בעיניי. יכול להיות שבאופן לא מודע הוא מבקש 'להמשיך' את שולץ מהנקודה בה נרצח. באחד הסיפורים שלו בקובץ 'אחוזות החוף' הוא לובש את דמותו של שולץ, כלומר שולץ הוא הפרוטגוניסט שלו. מעניין שגם דוד גרוסמן בתחילת דרכו הציב את ברונו שולץ כאייקון, וגם הוא 'השתמש' בו כדמות, ב'עיין ערך אהבה' המופתי. כשזו התרבות המקומית, שלנו, אנחנו שוחים בה ויכולים לצייר שושלות ספרותיות כאלה בקלות יתירה – אבות, בנים, בני דודים. מעניין איך מי שאמון על התרבות הלטינו-אמריקאית קורא את קורטאסר. (ובזאת סגרתי מעגל, בקול ענות נקישה)

  54. אורי 14/02/2011 בשעה 9:47

    אולי עכשיו

    Uploaded with ImageShack.us

  55. דני 05/03/2011 בשעה 10:24

    לא הבנתי כלום מהסיפור. אבל האוסמוזה של תמרה עשתה לי משהו. אפשר לומר פעפוע, אבל זה לא יהיה אותו דבר.

  56. טל ניצן 20/11/2011 בשעה 1:59

    מירי יקרה, תגובה מאוחרת:
    לפרשנות שלך אני לא נוטה: היא מאוד מצמצמת, מטא-ספרותית [קורטאסר לא היה סופר מטא-ספרותי, לדעתי נתת משקל יתר למרכיבי תיאור ויוצרי אווירה], והעוצמה של הסיפור נובעת מכך שהוא מדבר על משהו הרבה יותר עמוק וקיומי, שחלק מהקריאות עמדו עליו:
    יצרים ומאוויים סודיים, סטייה קיצונית מהנורמה שמתבטאת "רק ביחידות" ו"מובן-מאליו" שאי אפשר לספר עליה, שבגללה נאלצים "להתבייש ולהתבודד ולשתוק", קשורה הדוקות להתנגשות בין גברי ונשי [אלמנט מרכזי ורב ביטויים בסיפור, שהקריאה שלך לא נוגעת בו: הגברי חסר-השליטה שהורס – אנוס להרוס – את הנשי העדין והשברירי], דחוקים לארון אבל מתפרצים החוצה בעוצמה ומאיימים לקרוע את החזות המהוגנת ולהחריב את העולם שנבנה בעמל.
    וכל הפרשנויות, המרתקות-באמת, מתעלמות מנקודה אחת נורא מטרידה וטעונת משמעות, כעין פליטת קולמוס של המספר: "לעתים עולה בדעתי להקיא ארנבון". לא 'אני נאלץ', לא 'קורה לי' – עולה בדעתי! שזה כמעט 'מתחשק לי'. כאן, כמו בהיסח הדעת, נחשפות האשמה והאחריות, שיכולות להצדיק את ההתאבדות בסיום.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: