מועדון כרייה

קריאה נינוחה בצוותא של סיפורים קצרים מהמבחר המקומי והעולמי

אחות לנו קטנה

על הכריכה האחורית של הספר "אף אחד לא שייך לכאן יותר ממך" מאת מירנדה ג'ולי נכתב – "לספר את המוזר באופן הנינוח ביותר, ואת הנועז – כמעט בתמימות." אני חושבת שהקביעה הזאת נכונה במאת האחוזים גם לגבי הסיפור שלנו, "האחות": יש בסיפור בדידות כמצב קיומי ויש כמיהה ויש חמלה ויש רגש ויש תשוקה – והכל כל כך אנושי וקרוב ומוכר – ובכל זאת, איזו מוזרות שורה על הכל, בלבול, כאילו הסופרת הרכיבה את הסיפור הזה הפוך. מה אפשר לומר על הכתיבה של ג'ולי שעוסקת בחומרי הבסיס של ההוויה האנושית –  בדידות ואהבה – ומצליחה להציג אותם בכל סיפור מחדש  באור אחר, מקורי – אעתיק בלי בושה ביטוי אלתרמני – פתאומית לעד. מירנדה ג'ולי אני אוהבת אותך.

מועדון הכרייה של חודש מרץ – פתוח. מוזמנים.

מודעות פרסומת

91 תגובות ל-“אחות לנו קטנה

  1. Ofir 03/03/2011 בשעה 11:50

    כל כך נהנתי מהסיפור הזה והפעם כבר ממש חיכיתי שייפתח כבר המועדון 🙂 אולי כי התחברתי אליו מכיוון אישי לחלוטין ופחות אינטלקטואלי.
    לא פעם ולא פעמיים היה נדמה לי שאכן זה רק עניין של אלכוהול או סם כלשהו המפריד בין "הוצאת הסטרייט מהארון" לבין הישארותו שם, נישה שמעולם לא נכנסתי אליה, אגב! הכל כל כך לא חד משמעי כשמדובר במיניות. וחוץ מזה שנפלה בחלקי ההזדמנות לחלוק דירה עם בחור שבבוקר הוא-הוא ובערב הוא-היא וההיא מבחינתו נחשבת כ"אחותו" ממש כמו בלנקה של ויקטור. כך הוא מציג אותה וגם הוא נוהג להפתיע ככה חברים באותה הצורה בדיוק.
    וחוץ מזה שזה מעלה כל מיני אפיזודות מסצינת הגייז, הישראלית במיוחד, של שימוש בלשון נקבה ומפיח חיים באוחצ'יות, מנטרל אותה מהבנאליות והטרנדיות ומנכס אותה ל"אמנותי" ו"לעמוק" שזה תמיד מרגיע.
    זה מגיע למוכר בדרך אחרת והופך אותו למפתיע, ממש כמו שנכתב בדברי הביקורת על הספר.

    • מירי שחם 03/03/2011 בשעה 13:47

      גם אני חושבת שמיניות היא עניין נזיל לחלוטין, ויחד עם זאת יש לו גם פן הצהרתי ופומבי בו נאחזים כחלק מההגדרה העצמית, שגם היא חמקמקה, לא רק מההיבט של ההעדפה המינית אלא בכל אספקט אפשרי כמעט. אני יודעת על עצמי שאני סטרייטית מאד, אבל אלכוהול? סם? אין לדעת.
      רוז סה לה וי, כמובן, אולי האלף השלישי הוא האלף האנדרוגיני. ההבדלים מצטמצמים והולכים, ויעיד השגשוג של מכוני הדה-שׂיעור.

      • kizziy 03/03/2011 בשעה 17:05

        לדעתי- ההבדלים לא יצטמצמו, יווצרו הבדלים חדשים. ככה טבעו של האדם.
        אחרת מה ימשוך את זה לזו וזו לזה?
        או במקרה של הסיפור- זה ל"אחותו" של זה.

        היתה לי חברה שבאה אליי בגלל אחי.

        והסיפור כתוב יפה ונגוע.

  2. יוסי ריבלין 03/03/2011 בשעה 13:12

    הפעם הראשונה שלי

    בגדול אהבתי. ותכף אסביר למה. כי בקטן' מרגיש צורך להגיד, סיפור שנגמר בתחת זה לא כוס התה שלי.

    אבל כאמור אהבתי.

    נזכרתי בערב אחד לפני 20 שנה. היינו חבורת מילואמניקים שנשארה שבת בבסיס כלשהו בדרום. הטבחים פינקו אותנו בארוחת ערב שבת מעולה. אוף כמה אני מתגעגע. אכלנו שתינו דיברנו וצחקנו בקול גדול כדרכם של מילואימניקים זחוחים. איכשהו התגלגלה השיחה לדבר על רווקוּת. סיפרתי להם על אחותי הגדולה והיפה שהייתה כבר אז רווקה זקנה בת 30. גם שאר השולחנות האזינו לשיחה ומיד נזרקו לעברי הערות ובקשות מכל מיני כיוונים שאזרוק להם איזה עצם…

    לא נבהלתי. סיפרתי לכל שוכניי חדר האוכל שאבא שלי, שכל כך רוצה כבר שבתו הבכורה תתחתן, יעניק מאזדה 3 חדשה – זו עם הפנסים המזדקרים, שהייתה אז להיט היסטרי לפחות אצל קהל היעד שאחותי נמשכה אליו (לדעתי כמובן) – למי שיינשא לבתו הבכורה. המצאתי את זה לראות מה יקרה ואולי גם אוכל סוף סוף לבשר לאחותי ש"כן אני דואג לה", כששוב תאשים אותי בתשובתה הקבועה לשאלתי – נו, אז מה עם חתונה?

    הארוחה הסתיימה, שבנו לאוהלים. איש לא פנה אלי בעניין. הדבר היחיד שכן קרה בעקבות הארוחה הטעימה ההיא, ששנים רבות אחר כך ביום הראשון למילואים היו ניגשים אלי מלא פרצופים, שאת רובם לא הכרתי והיו שואלים האם המאזדה נמסרה כבר למישהו. התשובה תמיד הייתה, לא! היא עדיין לא התחתנה

    לכן אגב אני סבור שתיאור של רווק מושבע המפתח כמיהה עמוקה לאחותו של מישהו. ניראה לי אעפס לא ממש אמין. אם היה מסוגל לפתח כאילו כמיהות משכנעות, כבר היה נשוי מזמן, אבל מה אני באמת מבין ברווקות? אני כשלעצמי התחתנתי עוד לפני שנולדתי.
    .
    אז למה אהבתי את הסיפור? הכתיבה של ג'ולי היא "אכזרית". כתיבה טובה מאוד. לא מתנחמדת, הדמויות חתוכות היטב, מה שצריך לקרות קורה, גם אם הוא לא אסטטי, לא נעים למגע. אני גם רוצה לכתוב ככה יום אחד. אולי אלמד קצת ממנה. אולי, כשאחותי שחצתה כבר את גיל ה- 50 תתחתן.

    חוץ מזה נדמה שכתיבה על יחסים הומוסקסואלים, (והתנצלות אם אני טועה פה) מיועדת תמיד לקהילה שלה. סופר הומו יכתוב לקהל קוראיו ההומואים. איש לא יעז להצליב גבולות. פה ניכר שהכותבת דווקא מנסה כן לעשות זאת ולכתוב סיפור על יחסים הומוסקסואלים גם למי שלא כזה. די מצליח לה.

    לכן אהבתי.

    תודה למירי.
    אשמח לתגובות על תגובתי

    • מירי שחם 03/03/2011 בשעה 13:54

      אה.

      קודם כל, ברוך הבא לבתול הכרייה.

      שנית, התגובה שלך – מאזדה שלוש זה הגמל החדש? אני לא כל כך יודעת איך להתייחס לתגובה שלך ועדיין לשמור על גבולות השיח התרבותי. אומר כך: אני רוצה להאמין, מקווה ממש, שדברים השתנו במהלך עשרים השנים האחרונות.

      הרווק המושבע בסיפור לא התחתן כי הייתה לו העדפה מאד מיוחדת בנוגע לבנות הזוג שלו, אותה לא יכול היה לממש. כמו רבים מאיתנו בעלי טעם אקסטרווגנטי יותר או פחות הוא הסתפק בעצם הכמיהה, ולמעשה הגדיר עצמו סביבה. ממליצה על 'מוטי' של אסף שור, ספר גאוני עם פרספקטיבת עומק בנושא.

      אה, ובעניין הכתיבה שמיועדת לקהילה – ממש לא מסכימה. למירנדה ג'ולי יש עוד סיפורים על אהבות חד-מיניות, וכולם נפלאים ומדברים אליי למרות הסטרייטיות שלי, כי רגש הוא רגש.

  3. יוסי ריבלין 03/03/2011 בשעה 14:47

    חן חן ואבקש, בתול לשעבר, מזה דקות אחדות.

    אל תקחי את אעניין המאזדה כה ברצינות, אבי ז"ל היה לארג' אבל לא עד כדי כך. אם תשימי לב צוין שזו המצאה.

    פרשנות מעניינת לגבי העדפותיו של הגיבור. אני אישית לא הייתי כזה חד משמעי. לא בטוח שאף הוא לא איבד – להבדיל – את בתוליו באותה סיטואציה. מכל מקום ברור שלא היה סגור על עצמו בעניין.

  4. מקסים 04/03/2011 בשעה 1:59

    לילה טוב לכל הכורים,

    אם לצטט את מירי עצמה, "…איזו מוזרות שורה על הכל, בלבול, כאילו הסופרת הרכיבה את הסיפור הזה הפוך." ואכן זוהי התחושה. מבחינה כרונולוגית הגיבור נמצא בהווה, מספר לנו על העבר ועם זאת, אף על פי שהעבר נהיר לו, הצורה שבה הוא בוחר לשטוח את עלילותיו היא מבולבלת, רוויה בביטויים מילוליים ללא פשר ממשי שמובנים רק בתור "המללה" של הרגשות שלו, כגון: "היתה לי הרגשה שהאוויר מכפיל את עצמו". הדבר היפה בסיפור, לדעתי, הוא שאין בו רמז להלך הרוח של הדובר מלבד אזכור של רגשות מקריים, כגון: "הרגשה שהכל קודח וכואב". סגנונו המבולבל של הדובר וההתעלמות הגורפת משמץ אינטרפרטציה של האירועים מטילה את כל המלאכה על הקורא עצמו, היינו לעשות סדר בדבריו, להעלות בדמיונו את מטען הבדידות שהוא נושא עמו בשלב מתקדם זה בחייו, למצוא הגיון ולתת תוקף מוסרי להתנהגותו ולסיטואציות המתפתחות. הסופרת הופכת את הקורא לחלק אינטגרלי מהיצירה שלה בקריאת התיגר הקוגניטיבית עליו, כאמור, להשלים את כל החוסרים. לאור זאת, בסוף הסיפור נותרות הרבה שאלות פתוחות. מהו טיב אותו המהום שבו חי דובר הסיפור? האם זוהי תהיה והתלבטות אינסופיים בין קטיעת היחסים וחזרה לחייו השגרתיים? אם כן, למה הוא מוסיף ואומר שזה קל? האם הסופרת מבקרת בכך את טבעו הלא רציונלי של האדם?

    אם כן, אנו, בתור קוראים, נחשפים לשני רבדים עיקריים של דיון: האחד נסוב סביב הנסיון להבין את הלך רוחו (המסתורי) ואת טיב פעולותיו והחלטותיו של הגיבור: האם הוא אכן כואב ובודד? האם הוא הומו? האם הוא עושה זאת מתוך בדידות? מה הפגם המדובר שלו? והשני פותח פתח לשאלות כלליות יותר הנובעות מהסיפור – על חלקן שמתי לב כי דובר בפוסטים קודמים – הומוסקסואליות, פדופיליות, מוסר וכו'

    אשמח לדעתכם.

  5. חגית 04/03/2011 בשעה 11:23

    אם הייתי צריכה להגדיר את הסיפור הזה במשפט אחד הייתי קוראת לו סיפור וירטואלי בעולם אנלוגי.
    באינטרנט גבר מקסיקני מזדקן יכול להפוך בקלות ליפהפייה לטינית בת 17. סיפורים כאלו היו מדווחים בחדשות כשהרשת הייתה בינקותה לפני כעשור ומחצה והפכו היום לנדושים, למרות שאנשים ממשיכים ליפול גם היום לסרטים דומים (ע"ע קאטפיש http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1217151.html).
    מצד שני, הסיקורים של פרשיות האינטרנט התרכזו בהתחזות עצמה ופספסו את הפנטזיה שהולידה את הסיפור מלכתחילה, והפנטזיה הזאת היא בעצם הגיבורה של "האחות".
    הגיבור מתאהב בפנטזיה, בדמות בדיונית שהוא ברא לעצמו. לא סתם קוראים לה בלנקה (בספרדית בלנקה=לבנה, אבל מאחר והסופרת היא אמריקאית אני מניחה שהיא רצתה שבלנקה יהדהד כ blank = ריק), ולא סתם למי שמנצח בסוף קוראים ויקטור. בעיני, הבחירה בשמות הללו הפכה את הסיפור לצפוי למדי ובערך במחציתו כבר ידעתי איך הוא יסתיים. זה קצת העציב אותי ואחר כך העציב אותי הרבה, כי אני מוכנה לקרוא סיפורים עם סופים צפויים כשאני נהנית מהדרך אבל פה לא כל כך נהניתי. אני חושבת שהסיפור הזה הוא פספוס כי הוא לא משאיר אחריו עקבות, אולי בגלל שהמחברת לא נוקטת עמדה. היא בחרה בזווית ראייה מאד מרוחקת מהסיטואציה, והיא לא הצליחה לשאוב אותי כקוראת לתוך הסיפור. הרגשתי כאילו שמעתי את הסיפור הזה מסופר ברכבת (קשה להאמין איזה דברים אנשים מספרים אחד לשני ברכבת …). אני חושבת שתחושת הריחוק הזאת נובעת מההמהום בסוף. לדעתי, משפט הסיום הוא המשפט הכי טוב בכל הסיפור. הוא מעורר מחשבות. בלעדיו כל הסיפור היה סתם אפיזודה, פרשיית אינטרנט שמהמהמים עליה וממשיכים הלאה. אבל מצד שני, המשפט הזה מבוזבז על הסיפור הזה. אולי בגלל שהטון הסיפורי הוא די מהומהם ונוצר קונפליקט בינו לבין הסיום הדרמטי שנותר לא פתור.

  6. מירי 04/03/2011 בשעה 12:18

    אני אוהבת את המרחב האינטימי (העקום, יש להודות ביושר) שמירנדה ג'ולי מציבה בכתיבה שלה. היא הכותבת עם היכולת הכי כבירה לייצר אינטימיות שיצא לי לקרוא אי-פעם. האינטליגנציה האינטימית של ג'ולי מופעלת על אוסף אנטיגיבורים, אנשי שוליים עם אוסף תכונות מופרכות, שמתנהגים כאילו הם לא יודעים שלא נהוג לשתף את הזולת/הקורא בדברים שהם משתפים. זו אינטימיות של אוטיסטים. היא לא נעצרת במקומות בהם סופרים אחרים נעצרים, אל מול קודש צנעת הפרט במובן הכי עמוק של הביטוי הזה. פעמים רבות כשאני קוראת אותה אני מרגישה מבוכה של מי שהזדמן לה להיקלע אל האיזור התת-עורי של הדמות, המקומות אליהם איננו נוהגים לקחת את זולתנו, ואני לא יכולה שלא לחוש היקסמות לנוכח הפתיחות הזאת, ואפילו לנסות לחקות אותה בעצמי עם כל הקושי. וזה נורא קשה. ההיפוך אצל הגיבורים שלה נוצר כשחולשה הופכת לחוזקה. הם כל כך חשופים, כל כך פתוחים וכל כך פגיעים – שהחשיפה המוחלטת מקנה להם חסינות. החסינות נובעת מכך שאי אפשר להטיח בהם את החולשות שלהם, הם עושים זאת בעצמם, ממש כמו גיבור הסיפור שלנו.
    קשה לחבב אותו. אין בו זיזי חיבוב להיאחז בהם. הוא מסוג האנשים שהייתי ממלמלת לעברם שלום מהיר, ומחייכת חיוך מאולץ ומגבירה את קצב צעידתי בחולפי לידם. אף על פי כן הוא מתמסר לעיניים הקוראות שלי, ואני לא יכולה שלא להוקיר את ההתמסרות הזאת.
    וישנה בלנקה. הדמות הנעדרת, שנוכחת בהיעדרותה. רוח הרפאים של הסיפור. הסיפור משרטט את גבולות היעדרותה ושוב אותה יכולת לייצר אינטימיות גם מול חלל ריק, אינטימיות שמהדהדת את החלל הריק שבנפשו של הגיבור.
    מה בעצם קרה כאן, אני מנסה להסביר לעצמי את התהליך. משהו פקע בנפשו של הגיבור, שמעיד על עצמו שמעולם לא היה מאוהב – והוא נפתח אל העולם הרגשי, מרחיב את המינעד הרגשי שלו. פנטזיית בלנקה היא בדיוק מה שהוא צריך, הזרז במימוש המינעד הרגשי, הארוטי, החושי שלו. אני לא יכולה שלא לצטט את המשפטים הבאים – כתיבה מדוייקת, לא מתייפייפת לרגע –
    "אף פעם לא הייתי מאוהב, הייתי אדם שליו, אבל עכשיו אחזה בי סערת רגשות. פצעתי את עצמי בטעות, כאילו הייתי שני אנשים מגושמים שרבים ביניהם. החזקתי חזק מדי דברים מסוימים, כשהפכתי דפים קרעתי אותם, וחפצים אחרים, כלים, שמטתי בפתאומיות רבה מיד ושברתי."
    זה תיאור של אדם שחורג מתוך עצמו. כשמתברר שבלנקה איננה זה בכלל לא משנה, כי המסע שהוא עבר משאיר אותו בנקודה אחרת לגמרי בכל הקשור לחיבור שלו אל עצמו. הוא פתוח לאינטימיות, השאלה המגדרית חסרת חשיבות. אני לא חושבת שהייתה לו נטייה הומוסקסואלית מודחקת שהתפרצה פתאום. אני חושבת שהוא הבשיל לכדי מוכנות רגשית וארוטית, בחסות ויקטור. עדיין אותה גמלוניות נאבקת קיימת, המנורה התנפצה – אך הוא כבר לא פוחד כי הוא עבר את נקודת האל חזור של ההסתגרות פנימה.

  7. אבי 04/03/2011 בשעה 12:19

    רק רציתי להגיד שזה חרא של סיפור. ואפילו לא חרא תרתי משמע. סתם סיפור גרוע שלא חן בעייני בכלל.
    לדעתי הנבובה הוא משתייך לסוגת סיפורי הפאנץ'. שיכולים להיות טובים, ובתנאי שהפאנץ' לא רחוק מדי מנקודת הפתיחה ובתנאי שבדרך הקורא לא מנמנם לו לנוכח ההתפתחות הצפויה עד לזרא.

    אז זהו שבסיפור הזה גם הפאנץ, לא מיודעמה, גם באמצע אין קלישאה אחת שלא נתארחה בסיפור ולא נתארכה לה יתר על מידת הכנסת העורכים (ועכשיו כן תרתי משמע).

    בקיצקוץ – אין לי מושג מה המטא-סיפור ניסה ללחוש בחורי אוזני אבל הוא ללא ספק ניקב אותם למשעי בטרם התחרשתי כליל.

    עד כאן דבר הקורא ה- (בכל זאת) אטום. ועכשיו אחכה בהכנעה לפיצוי המובטח לי בסיפור של אפריל.

  8. mishmishovsky 04/03/2011 בשעה 13:36

    שלום לכולם,
    הכתיבה של מירנדה ג'ולי היא מקרה מיוחד בעיני,
    קודם כל כי היא לא באמת סופרת, למרות שהיא מפרסמת סיפורים,
    היא גם לא באמת קולנוענית למרות שהיא יוצרת סרטים
    ("אני אתה וכל מי שאנו מכירים" הנפלא וגם "העתיד" שייצא בקרוב)
    היא גם מפיקה סרטונים לשירים ויוצרת מיצגים ועוד ועוד…
    כלומר מדובר בבחורה מוכשרת ויצירתית עם חוש הומור שהיא לא ממש שום דבר ספציפי.
    נדמה לי שכך גם צריך לקרוא את הסיפור הזה ולא כמו, נניח, שהיינו קוראים
    סיפור של טורגנייב.
    לגבי הסיפור עצמו אני די אמביוולנטי : מצד אחד אין ספק
    שהוא נכתב בתבונה וברגישות. סגנון הכתיבה נותח יפה על ידי מירי
    לעיל אז לא אכנס לזה, אני דווקא רוצה לכתוב על הבעייתיות בסגנון הזה
    ואני חושב שקל להבין את הבעייתיות כשמסתכלים על יצירות אחרות
    של מירנדה ואפילו על סיפורים אחרים בקובץ הסיפורים הזה :
    הדמות המירנדה ג'וליית הטיפוסית היא דמות שסטריאוטיפית אנחנו לא תופסים אותה
    כבעלת רגשות – פועל ייצור מזדקן במפעל ארנקים, ילד בן 6 שרק למד לכתוב,
    נכים ובעלי מוגבלויות וכולי. אני חושב שעצם הכתיבה על דמויות כאלה
    כבעלי נפח רגשי יוצרת כשלעצמה את האפקט הרגשי – הנה מירנדה עוצרת
    לרגע ומתייחסת למשהו שאנחנו עצמנו היינו מתייחסים בביטול בעצמנו
    (או זאת בכל אופן התחושה)
    האלמנט השני הוא הכמיהה : הדמות תמיד מחפשת סיפוק רגש בסיסי ביותר
    שכולנו יכולים להזדהות איתו : אהבה, קבלה, רכישת מיומנות שתהפוך אותנו למקובלים
    בעיני החברה הסובבת אותנו :
    ילד בן 6 שמחפש חבר, זקנים בעיר ללא בריכה שרוצים ללמוד שחייה, פועל ייצור מזדקן שמחפש אהבה וכולי
    ההומור לרוב נובע מהפער בין הרגשות הבסיסיים והמצב הבסיסי הנואש מראש של הדמות והאמצעים האינפנטיליים שהדמות מבקשת להפעיל למימוש סיפוק הכמיהה.
    זה יוצר את הפער בין הנשגב לארצי, טכניקה שאהובה מאוד על צ'כוב למשל.
    כושר ההמצאה והיצירתיות של ג'ולי מאפשרים לכתוב את התבנית הזאת
    באופנים מעניינים מאוד ומשעשעים לא פחות אלא שבסופו של דבר
    לא מדובר בהרבה יותר מזה, לכן בעיני לא מדובר בספרות טובה, אין
    כאן פסיכודינמיקה מורכבת בין הדמויות, אין התפתחות אמיתית של הסיפור
    מעבר לרצון לתאר את התבנית לעיל וכל דבר בסיפור משרת את הצורך הזה.
    מעבר לכל זה, יש לי תחושה, מוצדקת או לא,
    שג'ולי כביכול מנסה לכתוב באופן מוצהר
    "ספרות אמיתית",
    כלומר כזו שעוסקת באנשים רגילים, בחיי היום-יום
    וברגשות ה"אמיתיים" ש
    "מעסיקים את כולנו"
    המבוכה היא אלמנט מאוד חשוב בטכניקה שלה.
    בעיני כל זה הוא קצת חשוד, נראה שכאילו היא הודפת מראש
    האשמות של מי שטוען שהיא לא עוסקת בדברים
    "אמיתיים". זה קצת מזכיר לי את מה שכתב
    דורון רוזנבלום לאחרונה על משה קצב מייד כשנכנס למשכן הנשיא :
    הוא התייצב לפני המצלמות והצהיר שהוא "יישמור מכל משמר את טוהר מוסד הנשיאות",
    כלומר ישמור מפני מי ? ולמה יש צורך כזה ? זאת אותה תחושה שאני מקבל מהכתיבה של ג'ולי,
    בהפוך על הפוך, יש תחושה שג'ולי דווקא מנסה להתחמק מכתיבה עמוקה יותר
    על ידי אימוץ של מסווה מתוחכם.

    הערת אגב : אשתי העירה את תשומת לבי ש"ניטים" באנגלית זה
    studs
    דהיינו חתיך או במובנו המקורי – פר הרבעה.

  9. מירי שחם 04/03/2011 בשעה 14:38

    איזה אוסף תגובות פרובנציאליות. די, תמשיכו.

  10. לאורה 04/03/2011 בשעה 16:33

    אכן סיפור שונה וכתיבה חדה. למרות שלקראת הסוף היה קצת צפוי שבלנקה היא המצאה והסיפור הפך לסיפור המוכר של "יש לי חברה" כאשר ה"משדכת" היא המעוניינת אבל בסיפור במרכז התרמית עומד גבר.
    כן נגע בי התאור שג'ולי עושה על הזיקנה, שהזכיר לי את "אהבה בימי כולירה" של גרסיה מרקס.
    הזמן ככוח שלא ניתן לנצח, שרומס את הגוף ואת התקוות. החיים שדועכים יחד עם החלומות.
    בעיניי נושא הזיקנה כאן קצת מאזן בגלל האוניברסליות שלו את המגדריות של סיפור האהבה (או בעצם סיפור על חיפוש אהבה).

  11. דודו פלמה 04/03/2011 בשעה 16:50

    למעשה זהו סיפור על אהבה. זהו גם סיפור על בדידות וניכור ורצון נואש להשתייך למין האנושי. והמין האנושי מסתדר במעמדות ובמשפחות. כאשר אין משפחה נוצר חיקוי למשפחה, משום שהצורך חזק מן ההיעדר. יש משהו בתיאור חסר השפיטה של מירנדה את שני האנשים המנסים להתקרב ואינם יודעים, או אינם זוכרים כבר את הדרך לקירבה, עד שכמעט ונחנקתי מרוב אמפתיה. והם מנסים, בכל זאת, ובכל הדרכים, באופן נואש ואנושי כל כך שרציתי לבכות. זהו סיפור אהבה, אבל לא באופן שאריך סיגל היה כותב אותו, עם המוזיקה והלוק הנכונים (אולי בעצם זהו אפילו סיפור המוחה באופן חתרני ומרשים על סיפורי האהבה נוסח אריך סיגל) זהו סיפור אמיתי כל כך על אהבה של בני אדם שאין להם אף אחד מלבד זה את זה, עד שאם זאת איננה אהבה, אז מה זאת אהבה?
    התיאור בסוף של הנשרים המזדווגים כל כך מרשים ופואטי עד שהוא הזכיר לי את החנווני ההומו ב"הר אדוני" של ארי דה לוקה. וגם הכתיבה חסרת השופטנות היא דומה. כאילו מירנדה באה לומר, באופן רגיש ובלתי סנטימנטלי בעליל, שכל עוד ישנה השתוקקות לזולת כלשהו, תהיה אנושיות ויש עוד סיכוי, לקשר?

  12. ימה 04/03/2011 בשעה 16:56

    איזו הנאה של אי נחת. אהבתי מאוד את השימוש בארכיטיפים, האחות הקטנה, הזקן הערירי שכמה למתבגרת שהזכיר לי במעט את הומברה הומברה ואת הקואבוי המתנגן של ג'וני קאש, קראתי את הסיפור בעיניים עצומות, כשהכול ברור ומובן, אבל אז התהפכה לי הבטן, והיא לקחה אותי למקום העלוב הקיומי הקטן הזה, האפל של הבדידות, מיותר היה לי השימוש בסמים בסיפור, הייתי משתכנעת גם אם היה מתרחש בצלילות ובחדות, הרי הפחד לוקח אותנו גם בשכלתנות גמורה למקום שבו אנו משלמים מחיר של גועל, ואז צריכים להתמודד עם הניטים של היומיום ופשוט לבלוע את הקיא שעולה בגרון ולהמשיך. נפלא וגאוני.

  13. ז'אן-קלוד 04/03/2011 בשעה 20:11

    באמצע הרגיז אותי שאני יודע את הכיוון. כך שבסך הכל התאכזבתי. אך בהמשך נעשיתי ער לדואליות שבסיפור. לכאורה סיפור על אנשים תלושים , שלפחות אחד מהם זוכה לגאולה, ומגלה שניתן למצוא אותה באמצעות זיון בתחת.
    לא רע. יש תקווה, גם במקומות הכי חשוכים, צרים ודי מסריחים.
    מה שחרג מעט, הינו הטריק של "האחות", רעיון יפה. שניתן להוביל אותו לכל מיני כיוונים. אני בחרתי בהיבט המשפטי. האם אין כאן, ניצול ציני גס? לדעתי הרבה יותר מכך. ע"פ הפסיקה הישראלית, ולבטח האמריקאית, הרשעה באונס אינה בלתי סבירה. אדם אחד יצר במירמה, ציפיות אצל רעהו, ומצליח באמצעות אותו שקר, לקיים איתו יחסי מין. דבר שע"פ נתוני הסיפור, סביר מאוד להניח לא היה מצליח להשיג באופן אחר.
    אם כבר נשאר בסגנון האמריקאי, אני רואה סרט בו תובע צעיר ונמרץ, מצליח לשכנע את המושבעים ( שלושה הומואים, שני פורטוריקנים, שלושה שחורים, שתי לסביות, רווקה מצחיקה, ורופא יהודי) כי מדובר באונס לכל דבר.
    בפתח הכלא האנס נפרד מקורבנו בנשיקה רכה ומבקש " שמור על אחותי".

    • מירי שחם 04/03/2011 בשעה 20:43

      איזהו חכם? הרואה את הנולד, כך שאין סיבה להתרגז. מכיוון שלי לא היה מושג לאן הסיפור הולך, פשוט נשביתי בו וזהו – נחסכה ממני עגמת נפש של הידיעה המוקדמת.
      תגיד, ז'אן קלוד,
      על פי תגובתך אני מרשה לעצמי לשאול אותך את השאלה הבאה:
      האם לדעתך סיפורים קוויריים מיועדים רק לחברי הקהילה?
      כי נראה לי שהסיפור קצת הלחיץ אותך, ועוד אחדים מהמשתתפים כאן.

      • ז'אן-קלוד 04/03/2011 בשעה 22:02

        ממש לא מיועד לחברי הקהילה. מדובר בסיפור אוניברסלי, באותה מידה זה יכול היה להיות קשר סטרייטי לחלוטין. בעצם אונס סטרייטי. נראה לי כי דווקא את פיספסת את האונס, בגלל שמדובר בקשר הומואי. אין לי ספק כי באם היה מדובר בקשר בין גבר לאישה, המין בכפייה היה זורח באור נגוהות.
        לא הבינותי מאיין את מסיקה שהסיפור הלחיץ אותי?
        לסיכום:

        • מירי 04/03/2011 בשעה 22:06

          לדעתי אין שם אונס. לדעתי העובדה שראית שם אונס מעידה על לחץ מסויים מהסיטואציה.
          אני לא רוצה לרדת יותר מדי לפרטים פלסטיים, אבל הגיבור של הסיפור לא נחדר אלא חדר. האם יכול להתקיים אונס כשהנאנס חודר? תמהתני עד מאד.

          • ז'אן-קלוד 04/03/2011 בשעה 22:53

            באונס או מעשה מגונה בכפייה, יכול להיות גם שהקורבן אקטיבי לכאורה. למשל מין אוראלי הנכפה על בחורה.
            במקרה שלנו, אם נחבר את המצג השקרי של יצירת "האחות" עם הסמים (המעוותים כידוע את תפישת המציאות ו/או את הרצון החופשי) שניתנו לקורבן, הרי שמעשה מגונה בכפיה היה גם היה. בעניין אונס יש אמנם בעייה, אך מה רע רק במעשה מגונה בכפיה? אם כי איני בטוח כי פרשנות משפטית עמוקה ויצירתית לא תוביל להרשעה באונס. אך נשאיר זאת "בטעון עיון". (האמת היא שדילגתי על הקטעים הספציפים הנ"ל, שאינם משנים את מהות הניצול המיני).
            לסיכום:
            נראה לי כי דווקא את נלחצת מעט, ממה שאת רואה בקורת על משהו שלדעתך אמור להיות חסין מבקורת, עקב אהבתך ליוצרת.
            ד"א, תגובתך אלי ו"ללחוצים האחרים" נראית לי פרובנציאלית (כלשונך), וכן גזענית/מגדרית:
            1) אין לי כמעט ספק, כי אילו היה מדובר ביחסי גבר/אישה, האונס היה זורח למולך באור נגוהות.
            2) מאיין לכל הרוחות את מסיקה כי הסיפור הלחיץ אותי? אולי עקב הנחתך הסמויה, כי גבר אינו יכול להעריך כתיבה נשית, וכן מאויים מכתיבה על הומואים. אין בדברי שום תימוכין ל"לחץ" שהפיל עלי הסיפור.

            • מירי שחם 04/03/2011 בשעה 23:20

              על ויקטור נאמר שהוא "חיבק אותי" ותו לא. הגיבור אומר תיכף לאחר מכן – "שפשפתי אותו" – הוא הראשון שמסמן התנהגות מינית מופגנת. רק אחר כך ויקטור מרשה לעצמו להיות הרבה יותר מפורש במגעיו. אני מציעה לך לחזור ולקרוא את הטקסט, למרות הסתייגויותיך המובנות מקריאה של הקטעים הנ"ל. תוכל להכין מראש את הטור של דורון רוזנבלום, למשל, ואז לעבור מהר מהקריאה של פיסקת הפיתוי בסיפור לחומר קל יותר לעיכול.

              בנוגע לפרובנציאליות, הרשה לי לצטט את הירשפלד שציטט את דן פגיס. "…המשורר דן פגיס נולד בעיר קטנה, העיר רדאוץ' שבבוקובינה. באמצע העיר עמד מגדל גבוה, אתם מבינים, רדאוץ' השתוקקה להיות צ'רנוביץ'. וצ'רנוביץ' רצתה להיות בוקרשט ובוקרשט רצתה להיות בודפשט ובודפשט רצתה להיות וינה, ווינה רצתה להיות פאריס.
              ופאריס, פאריס הייתה פאריס"
              אתה מבין, גם בפרובינציה יש היררכיה.

  14. אבי 04/03/2011 בשעה 20:59

    הבהרה קטנה למען הסר ספק ובלי לפגוע בזכויות.
    הסיפור לא הלחיץ אותי – הוא פשוט היה נורא צפוי. אין לי מושג איך צריך להראות סיפור הומוסקסואלי טוב, אם בכלליש דבר כזה סיפור הומוסקסואלי טוב.אבל אני יודע שהסיפור הזה הוא ל א סיפור הומוסקסואלי טוב.

    קראתי עכשיו שוב כדי לראות למה אני כזה סתום ולא מבין שום דבר אבל לצערי גם בפעם השנייה לא מצאתי נקודות אור.

    הטיפול של הסופרת בנושא נראה לי נורא שרלטני, ואני ממש לא התרשמתי משום טריק שהיא ניסתה או לא להפעיל עלי. גם עניין הבדידות כאן נראה לי מאולץ וצפוי ולא נגע לליבי.

    אני גם לא מבין איזו אהבה מצאו מי שמצאו כאן בין השורות. זו אהבה בערך כמו האהבה שפקיד הבנק שלי רוחש אלי בכל פעם שהוא מצליח לסדר לי הלוואה בתנאים דשנים לבנק.

    • מירי שחם 04/03/2011 בשעה 21:12

      למה שלא יהיה סיפור קווירי טוב?

      האהבה שמצאתי היא אהבה של האדם כלפי עצמו, כלפי האפשרות להתאהב ולהיאהב. אולי בעיניך זה טריוויאלי, בעיניי זה לא טריוויאלי – יש שיאמרו כשרון ככל הכשרונות, יש שיאמרו טעם נרכש. חוץ מזה כל התיקים בעולם באמת מיוצרים באותו מקום.

      מצחיק אותי שהאסוציאציה שלך ל(אי-)אהבה היא בנק. ז'אן קלוד בטח יגיד שגם בנק הזרע הוא בנק.

      • אבי 05/03/2011 בשעה 8:23

        המימשק של wordpress שונא אותי שנאת מוות – רציתי רק לערוך משהו ,ובטעות נעלמה לי כל התגובה המושקעת, הפנטסטית והנהדרת שכתבתי כאן בעמל וזרע.

        עד כמה שאני זוכר, מה שכתבתי היה ביסודו קריאת התפעלות מכך שכל התיקים בעולם מיוצרים במקום אחד ויחיד, ולא סתם באיזה מיזעון בסין, אלא, מכל המקומות, דפקא בליבה של ארה"ב של אמריקה, שכבר כמעט לא מייצרת דבר.

        וזה הזקיר לי את המיזם של יפני חרוץ אחד שבשנת 1936 הקים את YKK, חברת הרוכסנים הגדולה בעולם, ולמיטב ידיעתי היצרן היחיד בעולם לפריט זה.

        ואי אפשר לסיים מסה מרתקת זו בלי הזיון המרוכסן של אריקה ג'ונג. ואתכם הסליחה והמחילה על יכולות השימוש העלובות שלי בממשק ימ"ש.

        זיון מרוכסן - אריקה ג'ונג

  15. יעלילה 04/03/2011 בשעה 21:47

    יש משהו מאד מאיים במקומות שג'ולי מאירה בסיפוריה – בעיקר בעליבות האנושית ובאופן בו אנשים מגיעים למקומות שעשויים להיחוות כמאוד מביכים, קטעים שקורים אולי לכולנו אך לעולם לא נספר אותם לאיש. נראה לי שעם כל הפתיחות בעידן שלנו, עדיין האסתטיקה שולטת – כל הכתיבה הפתוחה והלכאורה מביכה – עדיין יש איזו רמה (נדמה לי שכתבת על זה מירי) שלא חודרים אליה, ויש שאיפה לאסתטיקה של המביך. אצל ג'ולי העליבות נותרת לא אסתטית עד הסוף, אבל עדיין ניתן להתחבר, בגלל כתיבה שבעיני מאד אנושית (ומיוחדת). התגובות לדעתי מתחלקות לפי המידה שבה עליבות זו מאיימת עליך. ככל שיותר מאיים, כך ההגנות פחות שקופות.
    לא היה ברור לי בהתחלה שהאחות היא תרגיל כדי להתקרב, יש אפשרות שבאמת הוא רצה לשדך לו את אחותו אבל האחות לא שיתפה פעולה. כלומר יכולים להיות לדעתי מצבים שונים ברקע. יכול להיות שהאחות היא בכלל מטפורה לכל הדייטים שנכשלו בגלל הפער בין הפנטזיות שהוא מפנטז לבין המציאות. הפינטוז על נערות/ילדות באופן אובססיבי שכיח אצל מי שמתקשה ליצור קשר עם נשים בוגרות.
    אני חושבת פתאום גם שהסיפור מאד יפה ואין צורך לנתח אותו מבחינה פסיכולוגית – רק לחוות אותו – אני חושבת שמה שמעניין הוא איך הקורא מגיב אליו, ומה הסיפור מעורר בו ומדוע. זה מזכיר לי, שוב, מאמר על אי המוגדרות בספרות. מה הסיפור מפעיל אצלנו ואילו מחשבות מעורר? ולדעתי הוא כתוב היטב וסיפור נהדר וחדשני בסגנון שלו, ואהבתי את כל הספר 🙂 תודה מירי

    • מירי 04/03/2011 בשעה 22:01

      מסכימה אתך מאד. הייתי גם מחברת את מערך המבוכות שבסיפור למושג ה"בזות" של קריסטבה ("צומת של פוביה, אובססיה ופרוורסיה") – מה שיוצא מתוכי אבל כבר איננו אני ומעורר בי התנכרות וסלידה, או מבוכה. שני הגופים הזקנים משקפים זה את זה, ההשתקפות הנרקיסיסטית הזאת יוצרת זרם חילופין של תיעוב ומשיכה. שבסופו הבזוי הופך למוקד משיכה ומאפשר תוך כדי כך קתרזיס.

      • יעלילה 04/03/2011 בשעה 22:59

        זה מעניין מה שאת אומרת לגבי הבזות, מזכיר לי את הסוף של האקט (כמעט סוף הסיפור) (וסליחה גם ממני על הפרטים הפלסטיים), כשויקטור מלקק את הזרע הטעון רגשית מהספה ומנשק אותו עם הלשון – כאילו מחזיר לו את עצמו בחזרה.
        אגב אני לא חושבת שיש שם אונס אבל יש יצירה של סיטואציה, של פיתוי מצד ויקטור (ואולי זה נחווה כתקיפה בין גברים). וכן יש משהו מבזה מאד בסיטואציה, אולי דווקא לאור הקירבה הנוצרת (ויקטור מסתובב אליו ומצמיד פניו לצווארו – פעולה של התרפקות – ו"החיים החדשים" שבאים בסוף – אפשר לדמות איך עם "גיבורים" אחרים בסיפור זו יכלה להיות סיטואציה רומנטית ומלאת תקווה ושחר וורוד 🙂 וכאן מעמידים אותנו במקום כמעט בלתי נסבל, מול החוויה הלא דיסנית בעליל, שאין בה אפילו לא דברים "שגרתיים" שהתרגלנו לסבול אותם, כמו פיתוי של ילדה ע"י גבר מזדקן, או אונס של אישה/גבר, או גילוי עריות.

        • מירי שחם 04/03/2011 בשעה 23:08

          נכון. כי הבזות מתקשרת לטומאה, ולציווי התנ"כי נגד משכב זכר, והבזות מתקשרת גם לרתיעה מכל הפרשה שהיא ומאידך גם למשיכה לכל מה שציינתי בתוקף היותו איסור מסומן.

          הביזוי בסיטואציה מגיע גם משום שהפיתוי מתבסס על מעשה רמייה ועל נטרול ההגנות הטבעיות באמצעות סימום, וגם בגלל ההתנהגות של ויקטור, שמתואר כ'מתייפח כמו ילדה', ובעצם אני חושבת עכשיו שההתייפחות הזאת היא מתנה, כי גיבור הסיפור כמהָ לילדה קטנה וויקטור בעצם מעניק לו את מבוקשו, משתף פעולה עם הפנטזיה. או מה שסביר יותר, שהגיבור המגורה מסיט את הגירוי שחש אל המקור המפונטז הטבעי שלו, ילדות קטנות. זה מאד מעניין.

          חווייה לא דיסנית בעליל. הגדרה מדוייקת.

          • יעלילה 04/03/2011 בשעה 23:16

            מסכימה לגבי העניין של הפיתוי, לא חשבתי על זה. וגם מעניין מה שכתבת על ההתנהגות של ויקטור.. של קליטת הפנטזיה או הצרכים וסיפוק שלהם, כהתחלה של יצירת קשר.

        • יעלילה 04/03/2011 בשעה 23:09

          אגב אני חושבת שזה ממש לא אונס, לכל היותר זה פיתוי והדחה, משום שראשית הוא לא מסומם עד כדי שלא מסוגל להתנגד – הוא עושה פעולה אקטיבית וקשה (של חדירה לויקטור) והוא מסוגל גם לגמור בחוץ – בקלות יכל ללכת בהתחלה כמו גם בסוף. לא דבר שיכל לקרות אילו היתה שם אישה שמסוממת ונחדרת.

          • מירי שחם 04/03/2011 בשעה 23:12

            עם שינוי המוסכמות המיניות – מהי הטרדה, למשל – זה הגיוני שגברים יחושו מותקפים ויאמצו את הלקסיקון הנשי כתגובה למה שמצטייר בעיניהם כדחיקת הגברים ממקומם ה'טבעי'.
            ז'אן קלוד! תהיה חזק!

            • יעלילה 04/03/2011 בשעה 23:19

              🙂 מרתק, מצייר את ג'ולי כיוצאת דופן עוד יותר בנוף של הכתיבה והתפיסה החברתית והאישית, ותחשבי על שם הספר (חשבתי על כך גם קודם אבל עכשיו עוד יותר התבהר לי למה כל כך אהבתי): אף אחד לא שייך לכאן יותר ממך.

  16. שלמית 05/03/2011 בשעה 3:22

    בעיני הסיפור הוא על אהבה ועל חסד. הם מולבשים על דמויות שאינן מעוררות אמפטיה, ועל סיטואציות יומיומיות ועלובות כביכול. המוות נוכח בכל פינה (בתיקי העור, במסיבת האיידס, בהורים הזקנים של ויקטור). אבל דוקא משום כך, היחסים שנוצרים פתאם בין ויקטור למספר משקפים בעיני את הנשגב. מוזר בעיני שאנשים פה בחרו דוקא להתמקד על הצהבהבות שכאילו עולה מן הדמות ולזקק אותה להבחנות (אבחנות) ברורות. במידה מסויימת זה אפילו עשה לי קצת רע. הלכתי וקראתי את הסיפור מחדש כד להרגע. קריאה מחדש זה תמיד טוב. הנה שמתי לב עכשו לדברים חדשים.
    העמימות של הדובר עצמו לגבי אמירות ברורות, לגבי מילים בכלל. בתחילה הוא מבקש להיות מאד לעניין. הוא מזכיר את חוסר הנחיצות שבמילים סתם: תתקשרו אלי כשתהיה לכם תשובה לאיידס. כלומר דיבור בעיניו צריך להיות קונקרטי, מעשי. אבל אחת הסיבות שבלנקה מושכת אותו כל כך היא העמימות שבה, האיכות הרפאיות שלה של נוכחות והעדר. ואולי זה דוקא המקום העמום הזה שפותח אותו לראשונה לאהבה. ובמקום של האהבה והרכות – נדמה לי שההגדרות לא מאד משנות. ולכן מתמסמסת לו האמירה על הניטים (ויפה צויין לעיל שניטים מציינים "פר הרבעה"), והסיפור נגמר בהמהום.

    • מירי שחם 05/03/2011 בשעה 8:04

      כן
      ומכיוון שהזכרת את הביקור המשונה והמצחיק אצל ההורים – אני רוצה להתייחס לברית שהמחבר המובלע של הטקסט כורת עם הקורא מעל לראשו של המספר – שני הראשונים יותר אינטליגנטיים מהאחרון.

  17. מירי שחם 05/03/2011 בשעה 8:06

    אם הסיפור הזה היה סרט, מי היה משחק בתפקידים הראשיים?
    [אם הסיפור הזה היה סרט צרפתי, אז ז'ראר דפרדייה וז'אן רנו]
    [אם הסיפור הזה היה סרט ישראלי, אז משה איבגי ואורי גבריאל]

    רק את הסרט האמריקאי לא הצלחתי לאייש.

  18. ורד 05/03/2011 בשעה 14:55

    אני מזדהה עם שלמית, שאמרה שמדובר בסיפור על רגע נשגב של חסד ואינטימיות, של קירבה שמעבר להגדרות זהות, חסד של מציאת חופש מההגדרות של הזהות שהתקבעה סביבן כל הימים, בתוך השיח הכללי שמתעקש להכריע חד משמעית: אני גבר, אני סטרייט, אני הומו, אני עובד ותיק, אני נשוי, אני בלאום מסויים,אשתי מלאום מסויים, יש לי\אין לי אחות, פדופיל,פגם וכו'.

    בתוך אורח החיים ה"יצרני" המנוכר והעלוב משהו בעולם: בנאדם עובד למעלה מ20 שנה באותו מפעל לתיקים, כלומר מבלה את רוב שעות חייו שם, עם עובד נוסף שנמצא שם איתו כל הזמן הזה- מי יאמר לנו מי הוא האדם הזה, ואיך הוא, מה יאמר לו מה הוא ומה יכולות להיות פעולותיו עקב כך? מה הוא מפנים לגבי עצמו וכלוא בו בבדידותו שנים על גבי שנים? עד כמה ההגדרות מגבילות אותו לכלא צר של מילים מובנות אך חסרות משמעות, ואיך ימצא את הדרך לניצחון, לחיים האחרים, להשתחררות ולבחירה בנהימה הזאת מהגרון, במקום המילה המכרעת, הכולאת, הנהימה הזו שהיא הדרך היחידה שמובילה לאינטימיות, לנצחון הויקטורי של הנשיקה דווקא בצוואר, על הגרון שם "נתקעה" המילה , ולגמרי מבחירה.

    הגיבור מוגדר רבות מתוך השלילה, קצת כמו בלנקה שמוגדרת מהיעדרותה. מוגדר מה שלא עשה או אין לו ומה שהוא לא. זה מעניין: הוא זה שלא זה הפגם שלו.(ומה הפגם שלו? אולי זה שמעולם לא היה מאוהב לא במתה ולא בחיה, כמו שהוא אומר באותה נשימה?וגם זה "לא".), הוא אין לו אחים ואחיות. הוא לא הספיק לתת מתנה מפירות עבודת חייו להוריו בחייהם, תהיה מתנה מגוחכת וחסרת תועלת ככל שתהיה.
    בסופו של דבר כמה שאולי הוא לא "אינטליגנטי" במיוחד, כמו שמירי טוענת, הרי הוא יודע שמה שחושבים ועושים כולם אינו הדבר הנכון דווקא: רצח, תאוות בצע, מלחמות, איידס ללא תרופות, אי ידיעה של שפת הכלבים, אם כל אלה מתקיימים, הרי שכל ההגדרות והמילים לא שוות כלום, ושם מתחיל המרד שלו, אל מעבר לידיעה לכאורה, אל הנהמה שהיא הדבר הקרוב ביותר לעצמו ולחסד.

    כל אלה שכתבו כאן שהסיפור צפוי וכו, גם אותי זה העציב. זה כמו שבסיפור בלשי אתה "מבסוט" שגילית מראש מי הרוצח. אוקיי שם זה לפחות נחמד לטפוח לעצמך על השכם שהבנת, אולי אפילו חלק מהעניין. אבל כאן זה בדיוק הפוך: אין לזה משמעות ש" הבנתם" כבר בהתחלה שאין אחות ושיש "הומו" .זאת ממש לא הפואנטה. אני חושבת שחלק מהעניין המרכזי של הסיפור הוא לשקף את עצמך במלכודת הזאת של מגדריות יתר, שכביכול מזהה אותנו אבל למעשה מגבילה את היכולת שלנו לאינטימיות עם עצמנו ועם הזולת. מה שמירנדה ג'ולי עושה זה ללכת כל הזמן אל הסף שלה(של ההגדרה המתארת) ולחרב אותה באויר הדחוס של המחשבות המכויילות במכונות התודעה שלנו.

    • לאורה 05/03/2011 בשעה 22:40

      כפי שהכתיבה היא חוויה חופשית אין דרך אחת ויחידה להיתייחס לקריאה. כל אחד נותן לסיפור לקחת אותו למקומות אחרים ובעיניי הכל לגיטימי.
      ובכל זאת, אם מישהו יכול להתעצב על העובדה שמצא את סוף הסיפור צפוי שה רק הקורא עצמו.
      במקרה שלי, זה היה סוג של פיספוס. אין ספק שג'ולי שיחקה עם אלמנט ההפתעה לאורך הסיפור. אילו היא הייתה מצליחה להפתיע אותי ייתכן שהייתי חווה את הסיפור אחרת, הייתי מגלה בו דברים אחרים ובקיצור הוא היה מצליח לרגש אותי יותר.

      • מירי שחם 05/03/2011 בשעה 22:45

        אני חושבת שהציפייה לריגוש היא אחת הרעות החולות הגדולות ביותר של החברה שלנו בעת הנוכחית – ולסכם סיפור בשאלה אם הוא הצליח לרגש אותי או לא זו גישה שאני לא יכולה להסכים איתה. האם הפכנו כולנו לתינוקות מפונקים השוכבים על גבנו, ידינו ורגלינו מנופפות באוויר, ואנו מצפים לתורן-הגרגורים שיעמוד מולנו ויעשה לנו פרצופים משונים? יש משהו מאד פסיבי בעמדה הזאת, של ציפייה לריגוש. סיפור טוב משנה אותי. אני כבר לא אותו אדם שהייתי לפני שקראתי את הסיפור. אני לא יודעת אם קראת את הקובץ כולו או לא, יש שם סיפור שמתאר זוג נשוי ותיק שמשחק כסטטיסטים בסרט – מסטרפיס של מחוות, הסיפור הזה.

        • לאורה 06/03/2011 בשעה 7:53

          התכוונתי לרגש לא לריגוש. לא ניתן להתעלם ממנו בשום תחום בו אנחנו עוסקים, וזה כולל גם קריאה. אנחנו מאוד מתאמצים להיות לוגיים אבל בשורה התחתונה הרבה מאוד החלטות מונחות ע"י הרגש.
          ואל תביני אותי לא נכון, כן מצאתי את הסיפור מעניין. הוא מצליח לגעת בנושאים מגוונים: בדידות, הכמיהה לאהבה ולאינטימיות, זיקנה, דעות קדומות, הסתיגויות חברתיות. הוא בכל זאת משאיר הרבה חומר למחשבה.

  19. מיקי 05/03/2011 בשעה 19:41

    דבר אחד קטן, כי הכל כבר נאמר. רעיון "המאזדה -פרס" ( הוירטואלית) למי שישחרר את הרווקה מאסוריה, בתגובתו של יוסי ריבלין ( ברוך הבא ), הזכיר לי את השיר "אחות לנו קטנה", פראפרזה שובניסטית של חיים חפר על הפיוט משיר השירים "אחות קטנה" (אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ מַה נַּעֲשֶׂה לַאֲחֹתֵנוּ בַּיּוֹם שֶׁיְּדֻבַּר בָּהּ.)
    אחות לנו קטנה
    מילים: חיים חפר
    לחן: סשה ארגוב

    ביום אחד ראינו, את בנו של המוכתר
    מציץ באחותנו, מציץ ולא נרגע,
    ראינו שזה ככה ובלי לומר דבר –
    אחד חתך לו עין, שני ידו שבר,
    וכמו שהוא הציץ – כך הוא נפגע…
    אחות לנו קטנה –
    ויש לה, יש לה, יש לה!
    וכל אחד בכפר,
    רוצה לראות מה יש לה.
    על כן, יומם וליל
    נשמור כאן על פיתחה –
    שאיש לא יחלל את כבוד המשפחה.

    לפני זמן מה הרגשנו פתאום איך המוכתר
    מקשיב לאחותנו, לסילסולי קולה,
    ראינו שזה ככה, ובלי לומר דבר –
    אחד סתם לו אוזן, שני ידו שבר,
    וכך מאהבה האיש חלה…

    אחות לנו קטנה…

    על יד הבאר ארב לה דודו של המוכתר
    אמר לה: "יא ג'מילה, השקיני מכדך".
    ראינו שזה ככה, ובלי לומר דבר –
    אחד פתח לו בטן, שני ידו שבר,
    יותר הוא לא אמר לה, מה דודך…

    אחות לנו קטנה…

    אז יום אחד הגיע אביו של המוכתר,
    נגע בה ואלפיים לירות הוא שילם
    ראינו שזה ככה ובלי לומר דבר
    אחד ספר הכסף, שני ידה מסר
    וכבוד המשפחה נשאר שלם

    מטבע עובר לסוחר אחותנו הקטנה, משקלה שווה בזהב ונע מאלפיים לירות ועד לפנטזית המאזדה.
    וכעת נעבור בקלילות לשיר השירים ולאחותנו בורסיה הקלילה,

    וז'אן קלוד שרי,
    הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים ( והחיות) גם יחד.

  20. ציון 05/03/2011 בשעה 22:17

    סיפור טוב מאוד, קראתי מרותק. קראתי גם את אשכול התגובות, מרתק לא פחות.
    כביכול סיפור שדוף-שפה על איש מבוגר וערירי. ומה כדור אחד של אקסטזי יכול לעשות. אני מכיר בעל משפחה וילדים שמודה שלולא כדור של אקסטזי הוא לא היה נשוי היום לאשתו.
    האקט עצמו היה תחת האקסטה, ולכן לא חרג מכל סיפור אפשרי אחר תחת הסם הזה. מה שהפתיע הוא ההמהום שאחרי. לולא המהם אולי היה הסיפור מסתיים אחרת לחלוטין. כיוון שהמהם, מצא אהבה ולא רק סקס, והחיים החדשים באו בקלות. אמנם היה כאן פאנץ' כפי שציין אבי, אולם הפאנץ' היה במציאת האהבה לא בזין שבתחת.
    סיפור אופטימי אחרי ככלות הכל. עגום ואופטימי אם אפשר שיהיה בכלל דבר כזה.

    • מירי שחם 05/03/2011 בשעה 23:23

      בעניין הפאנץ', אני חייבת להעיר הערה טכנית – סיפור פאנץ' בדרך כלל מסתיים בפאנץ', על כן שמו סיפור פאנץ'. העובדה שהסופרת המשיכה הלאה עוד כהנה וכהנה מהלכים, ועיבתה את הפאנץ' ושיחקה איתו וכדררה וזרקה לסל והגישה לאורחים – היא עדות (נסיבתית אמנם) שהטענה שזהו סיפור פאנץ' לא עומדת במבחן המציאות. לדעתי (=שוב העירו לי שאני נחרצת מדי).

      • ציון 05/03/2011 בשעה 23:57

        כן, מסכים עם הקביעה הזו למרות שאני אוהב סיפורי פאנצ'ים טובים במסגרת אהדתי הכללית לדברים שלא באופנה לאהוד. הרהרתי באפשרות של מי שלא חווה אקסזי להבין את הסיפור הזה…

  21. אבי 06/03/2011 בשעה 8:01

    הבעת מחאה בשם כל אלה שלא אהבו את הסיפור:
    אני מרשה לעצמי לדבר בשמם של אלה שלא אהבו את הסיפור כי נכון למפקד החברים האחרון מנינו, לפי סדר האלף בית, את האישים הבאים: אנוכי.
    ובכן – לא חיפשתי ריגוש, מה פתאום ריגוש?! מאיפה הבאתם את ההאשמה הקטלנית הזו?? גם לא חיפשתי פאנץ'. כמו שאמרתי למורה בכיתה ט' כשהחזרתי לשופי סטירה – זו היא שהתחילה. זו הסופרת המאניאקית הזאת שבנתה ככה את הסיפור. אני לא אשם.
    ובכלל – אין לי דעות קדומות כשאני קורא סיפור. מקסימום קנאה עזה שכוסאוחתק איך שהם יודעים לכתוב. יש לי רק דעות לאחר מכן. ודעתי ששווה כקליפת השום היא שהסיפור הזה היה שטחי נורא. אני לא מצליח, למרות קריאת התגובות הנהלבות, לראות את כל הרבדים והמשמעויות שמוצאים בו קוראים חדי עין בהרבה ממני, ואין לי אלא להלין על עצמי הרדוד ומוחי הרופס שלא מצליח להיפתח למצלול המגוונים המוצע לי חינם אין כסף.

    ובברכת סומים בארובה ננוחם.

  22. אסף רפאלי 06/03/2011 בשעה 16:56

    פורנוגרפיה היא עניין של גיאוגרפיה, אמר מי שאמר ופרובינציאליות היא עניין של היררכיה גאוגרפית שכזו, הוסיפה מי שהוסיפה…..ואנוכי, שנולד בכפר קטן שבתחתיתה של קרית שמונה והיגר לקרית היובל שבעיבורה של ירושלים, אין פרובינציאלי ממני. טוב, נו, אולי תמצאו מישהו בשיכון ג' שבירוחם.
    עשו מהסיפור הזה סרט על שני זקנים,אחד וואספ ואחד מכסיקני שלאחר שלשים שנות עבודה ברקטום של אמריקה הפרולטרית, הענייה, השמרנית, הדתית וחובבת הפורנו האקזוטי (מקסיקנים, כושים, מטיפים וזונות, בחורים שקוראים להם ויקטור ובחורות שקוראים להן בלנקה ותמיד הלכו טוב במערב התיכון), הולכים להזדיין בתחת והרי לכם יצירה שאפילו במועדונים ההכי סליזיים בת"א תתקבל בלפחות הרמת גבה. אבל כאן הרי מדובר ב"ספרות" ו"בספרות" הזאת כאילו מותר. מצטער, יתכן שאני פרובינציאל בן פרובינציאל שלא מסוגל לקבל את פריצת הדרך הזאת. ליקוק זרע מהספה לא עושה לי את זה. אני בנאדם שמדמיין, ובנאדם שמדמיין, מדמיין תמונה, צליל וריח… נכון יש כאן בדידות. נכון יש כאן הונאה. נכון, יש כאן הונאה עצמית.ובטח שיש כאן המון עליבות. אפילו הומור יש פה במידה מסויימת אבל גם בסרטים הכחולים ההם עם האינסטלאטור שמגיע להיבדק אצל האחות הרחמניה, לפעמים, כשחושבים על זה קצת, אפילו שם תמצאו סיפור על בדידות, חרמנות ועליבות, ולפעמים זה אפילו נעשה באיזה הומור. מה לעשות שבפורנו, כמו בפורנו, הצדק צריך לא רק להיעשות אלא גם להיראות והסיפור תמיד מסתיים לו בליקוק הזרע.
    "אוהבים נקניקיות (פורנו)? כככןןןןןןןןןןןן" אז לכו ללצפות, לקרא ולצרוך פורנו ותקראו לזה "ספרות", "אמנות", "תרבות" וכל מה שאתם רוצים. אני מצידי, פרובינציאלי שכמוני, הולך רגע לשירותים. משהו חמצמץ מטפס לי כלפי מעלה……. או, בפורנוגרפית, אני הולך להקיא קיא חמוץ ירוק ומסריח.

    ועוד משהו על תדגום. אם המתרגמת היתה עולה על הקטע של הניטים והסטאדס, היא בטח היתה משתמשת במילה פינים……כנראה שעל דקויות כאלה אפילו היא לא חשבה.

    • מירי שחם 06/03/2011 בשעה 18:49

      פפפפ אסף, תשמע
      פורנו זה לא רק צילומי תקריב של איברים נוטפים וליקוקי זרע לציון סימבולי של סיום האקט, פורנו הוא בעיקר מכאניזציה של אירועים, מהלך אוטומטי שכולו צפוי מראש ונועד לשם גירוי, אך ורק גירוי ושום דבר מלבד גירוי. בדרגה גבוהה יותר מצוי הטקסט האירוטי, בו המכאניקה משנית. סיפור יכול להשתממש בסממנים אירוטיים מבלי להיות סיפור אירוטי, ולתאר מכאניקה מבלי להיות מכאני בעצמו. סקס הוא חלק מהחיים, ספרות היא חלק מהחיים, נקניקיות הן חלק מהחיים. לטעמי אי אפשר להגיד "זה? לא!". מריח כמו צנזורה.
      יש עוד תת ז'אנר, של אסתטיקה פורנוגרפית נטולת הקשרים מגרים, שמשמשת בעיקר לצרכים שיווקיים. דוגמה לכך הוא ספרה של מדונה, סקס:

      http://www.madonna-online.ch/m-online/galleries/1992/92-10-21_sex/92-10-21_sex.htm

      • מירי שחם 06/03/2011 בשעה 18:52

        אה, ועוד הערה טכנית בנוגע לשם ויקטור – לדעתי יש פה הומאז' לסרט פולחן ידוע

      • אסף רפאלי 06/03/2011 בשעה 21:21

        צנזורה? אני? נו באמת. שכל אחד ילקק זרע כאוות נפשו עם אקסטא או בלי…..
        שלום חנוך (עוד בזמן שהחומרים היו אורגניים):
        בבוקר ראיתי
        שלא טעיתי
        מה ששם הרגשתי זה נכון
        זה לא גברת זה אדון.
        זה לא גברת זאת אומרת…..
        כנראה שעל אקסטא הוא היה מתאר את זה בתאור יותר פלסטי……
        האירוטיקה היא השארת מקום לדמיון ולכן תיאור הליקוק לקח את הסיפור למקום שבו אני, אישית, לא כל כך אוהב להיות.ישנו איזה גבול דק בין אירוטיקה לפורנוגרפיה ונכון שסקס ונקניקיות הם חלק מהחיים אבל משום מה, מעולם לא קראתי תיאור פלסטי של חירבון או תיאור מדויק של פיצוץ פרונקלים….גם זה חלק מהחיים לא? ההליכה של ג'ולי צעד אחד רחוק מדי, הצעד שציון כל כך נהנה ממנו, נראה בעיני כבחירת הדרך הקלה. זה לא האומץ ציון, זו הדרך המציצנית הערוץ-שתיימית לדוג תשומת לב.
        בוויכוח מר עם איזה דוקטורית אחת לספרות (שרה שגיא) דווקא הגנתי על גדי טאוב ועל הדרך שבה הוא בחר לספר סיפורי אהבה על הרקע המבחיל של מועדוני החשפנות בת"א. גם שם לא אהבתי כל כך את תאורי המין והאלימות המדוייקים מדי לטעמי אבל בתוך הסביבה המגעילה רחשו אנשים אמיתיים עם שכל ורגשות ולא שני הקרטונים האלה שהגיעו לגאולה בדרך שבה הם הגיעו.
        בסה"כ מירי לאחר השנים שאת מכירה אותי (וירטואלית) ומודעת ל"פחד" שלי ממך ("אני מעודדת אנשים לפחד ממני" כתבת לי פעם), נראה לי שזה לא כל כך נורא שלא כל דבר שאת אוהבת יהיה גם לטעמי (וכמובן שלהיפך). זה בסדר, אני דור אחד לפנייך וקצת פרובינציאלי כמו שכתבתי כבר.
        אקסטא זה לא לגילנו, אני מעדיף חומרים אורגניים, רצוי מתוצרת ביית….

        • מירי שחם 06/03/2011 בשעה 21:36

          אסף – לדעתי זה לא סיפור ארוטי ולכן הוא לא נענה לקודים שאתה מחפש.
          בנוגע לעשיית הצרכים או לענייני היגיינה של העור – הרמת לי להנחתה – רציתי לדבר על ההיבט ההיפר-ריאליסטי של הסיפור ושכחתי. היפר-ריאליזם – מציאות מוגברת. שם תוכל למצוא את המכוער והבזוי בגוף האדם, בהדגשה מוגזמת – לדעתי הסיפור של מירנדה ג'ולי מושפע מהזרם ההיפריאליסטי ולכן יסוד הקתרזיס שבו כל כך חזק –

          אמנים שמשתייכים לזרם ההיפר-ריאליסטי – לוסיאן פרויד הוא הידוע שבהם, אני חושבת,
          http://www.bing.com/images/search?q=lucian+freud&qpvt=lucian+freud&FORM=Z7FD

          אבל באופן אישי אני מאד מאד אוהבת את ג'ני סאביל.
          http://www.bing.com/images/search?q=jenny+saville&qpvt=jenny+saville&FORM=Z7FD

          בנוגע לפיסקה המסיימת – צוחקת צחוק גדול. פעם הייתי הררבה יותר מפחידה, תשאל את ציון.

          • מירי שחם 06/03/2011 בשעה 21:37

            בנוגע לדיג תשומת הלב בנוסח ערוץ שתיים – כמובן שאתה צודק, אבל זו התקופה שלנו וזו רוח התקופה שלנו וג'ולי משקפת מציאות תרבותית קיימת. לכן גם הבנתי כדוגמה את ספרה של מדונה, שעיקר כוחו בסנסציה ובפרובוקציה

    • ציון 06/03/2011 בשעה 19:54

      עיצבן אותך הסיפור אסף ר 🙂
      טוב מאוד שאתה מתעב אותו. אהבתי את התיעוב שלך. באמת. מירנדה ג'ולי הלכה צעד אחד רחוק מידי עם הליקוק. לכן אני אוהב גם אותה, תמיד אהבתי את אילו שמחליטים לפסוע עוד פסיעה אחת.
      אני אחדד את האמירה המגומגמת שלי למירי: מירנדה ג'ולי עשתה אקסטזי, אחרת לא הייתה כותבת את הסיפור הזה ואתה לא היית מתעצבן, ואז ציון המסכן היה מפסיד פעמיים.

      • מירי שחם 06/03/2011 בשעה 19:56

        פחחח ציון, הסבטקסט של התגובה שלך מצביע על כך שכדי ללקק זרע, או כדי לכתוב על ליקוק זרע, צריך להצטייד באקסטזי? הכצעקתה?

        • ציון 06/03/2011 בשעה 20:14

          אבקש מכבודה לא לשים מילים בפי. דברי הוצאו מהקשרם. מעולם לא עשיתי סקס עם האשה הזו. ריד מיי ליפס!
          לא כדי ללקק זרע מהספה צריך את הכדור. ללקק את הזרע מהספה זה עניין של הכותבת עם עצמה ועם בחירתה ללכת עוד צעד.
          כדי לשכב עם גבר כשאתה שישים ומשהו שנה סטרייט צריך אקסטזי. ליתר דיוק, ובואי נעבור לפאזה רצינית, איש לא יכול להבין בנחרצות (כמו אסף ר) את הסיפור הזה אם הוא לא חווה אקסטזי. זה סם חזק. מסוג הסמים שיותר חזקים מבני אדם.
          ושאלה אלייך, למה בעצם מעולם לא ניסית לקחת סמים משני תודעה? את קונטרול פריק או משו? את לא מאמינה בלאבד שליטה? ותגידי שלא הרמתי להנחתה…

  23. מירי שחם 06/03/2011 בשעה 21:03

    ומי שלא כורה אותנו בפייסבוק – מפסיד מיני תופינים, סוכריות ומגדנות. און דה האוס!
    http://www.facebook.com/#!/profile.php?id=100001789104497

  24. אבי 07/03/2011 בשעה 9:24

    בהמשך למסע הצלב שלי, אני רוצה להתייחס לקלות הבלתי נסבלת שבה כל דבר שמתפרסם באיזה הוצאת ספרים מכובדת פחות או יותר זוכה כמעט מראש להכתרה בתואר יצירה ספרותית.
    נכון שגבולות ההגדרה יצירה ספרותית עמומים, ובהחלט ייתכן שספר שכתבה מדונה יזכה לתואר יצירה ספרותית. אין שום הוכחה מראש כל מה שיצא תחת ידה הוא זבל, יש אולי הסתברות גבוהה שאכן זה זבל, אבל גם השוטה הגדול שבכפר יכול להפליט אמרות שפר מעניינות, ואני משוכנע שמדונה כלל אינה שוטה.

    אבל גם הצד השני נכון. כלומר ייתכן שמירנדה ג'ולי סופרת נהדרת, אמנם מעולם לא שמעתי ולא קראתי שום דבר שלה פרט לסיפורון שמירי הביאה, אבל זה לא אומר כלום, א. מי אני ומה אני לעומתה. ב. גם לא כל מה שיצא מתחת ידו של שייקספיר היה יצירת מופת.

    לכן עלי לשפוט רק לפי הסיפור הזה האחד ואין בלתו. אז ככה:
    א. שפתו רזה, יש אומרים שבכוונה ואני אומר אם יש כוונה צריך שלכוונה תהיה איזו משמעות, לא מצאתי שום משמעות מיוחדת דווקא ברזון של השפה ולכן הרשו לי לחשוד שמדובר בחיפוף.
    ב. יש מהלך די ארוך של סיפור פאנץ' שבסופו אין פאנץ' יש האומרים שבכוונה ואני אומר אם משהו מריח כמו פאנץ' ומנסה להתחבב עלי כמו פאנץ' ובסופו אין פאנץ' אז מישהו חיפף פה וזה לא אני.
    ג. יש סיפור על בדידות – יש כאן הרבה געגועים לחום אנושי ורצוי עם קטינה. יש האומרים שזו תמצית האקזיסטנציאליזם הבודד או הבדידות האקזיסטנציאלית (מחק את העונש המיותר) ואני אומר שתיאור הבדידות כאן אינו שונה מתיאור הבדידות הזו במאות סיפורים של נערים מתבגרים בפורום כזה או אחר שלא זכו ולא יזכו לצאת בשום הוצאת ספרים ואולי אפילו בצדק.
    ד. חוש הומור – שיהיה, אני לא זוכר כאן שום הומור אבל הומור זה משהו בעיניי זה שלא סובל מקלקול קיבה.
    ה. אירוטיקה/פורנוגרפיה – תרשו לי לגחך קמעא. ארוטיקה בטח אין כאן, בקשר לפורנוגרפיה, היא נועדה לגרות, אבל אפילו באיזה רמת מופרעות קיצונית קשה לי להתעלם מכך שברגע היחידי שבו אולי אפשר היה ליחס את המילה פורנוגרפיה לסצנה, טרחה הסופרת לציין שמדובר בשני אנשים זקנים. ובכן, זקן וצעירה זה בהחלט אופציה לפורנוגרפיה, זקן וצעיר – לא כל שכן, צעיר וזקנה – סבבה, צעירה וזקנה – יש על מה לדבר. אבל זקן וזקן? עוד לא נולדה הסצנה הפורנוגרפית שתעמיד למישהו שצריך לדמיין את זה.

    כך, לאחר שפסלתי את כל האפופציות, לא נותרה לי בררה אלא להאמין שמדובר באיזה סיפור שכתב איזה נודניק ששלח אותו למירנדה ובמקום לשלשל אותו לסל עליו כתוב באותיות של קידוש הז'אנר " הוצאת אשפה" היא שילשלה אותו בטעות לסל עליו כתוב "הוצאת ספרים", וכשגילתה את הטעות כבר היה מאוחר מדי כי הביקורת גמרה על הסיפור וגם גמרה את ההלל.

    כולנו בני אדם. כולנו טועים לפעמים.

    • מירי שחם 07/03/2011 בשעה 9:34

      מוגש כשירות לציבור:

      א. הספר זכה בפרס אוקונור שהוא פרס נחשב בתחום הסיפורים הקצרים
      http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3454827,00.html
      אבל גם שופטים טועים לפעמים

      ב. מבקרי ספרות שקראו את קובץ הסיפורים מצאו שהוא מוצלח
      http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1069732.html
      http://www.nrg.co.il/online/47/ART1/833/550.html
      אבל גם מבקרי ספרים טועים לפעמים, זה נכון

      ג. יש לא מעט בלוגרים שדיווחו על הנאה מושלמת מהספר, אבל בלוגרים, למי אכפת מה בלוגרים חושבים

      ד. יכול להיות שזה עניין של מנגינה – שהיית צריך להלחין את הסיפורים אחרת בזמן הקריאה הדמומה ולהבין שזו ספרות ילדים שקהל היעד שלה הוא מבוגרים ולפיכך הוא מתחפש לספרות מבוגרים, אבל הגיבורים שלה כל כך ילדותיים ואולי זה מה שמפריע לך.

      ה. לא נורא.

      • יוסי ריבלין 07/03/2011 בשעה 10:10

        התיאור, הספרותי משהו, של אבי על אותו נודניק וסיפורו שבטעות הושם בטריי של הוצאת הספרים ולא בזבל וגו', גרר איתו תגובה וחצי – להלן. הסיפור של מירנדה ג'ולי רק פה, כבר גרר כ- 70 תגובות להערכתי. מה בעצם עושה סיפור טוב אם לא גורר מלא תגובות? רק את זה. אם צודק אבי מיודענו ומדובר פה בסך הכל ב"טעות סופר" (הא? סטגדיש!) בכך שהניחה את הסיפור של הנודניק בטריי הלא נכון, אז רק על כך מגיע לה פרס.

        ליית מאן דה פליג שאהבתיו.

  25. דודו פלמה 07/03/2011 בשעה 19:23

    רק כתוספת לסערת ההפרשות שחולל אסף. אני, אמנם בן דור אחד לפניו (למה בעצם קשורה לכאן שאלת הדורות? שרלוק הולמס היה נכנס למיקוד באמצעות אופיום ולא גידולי גינה והוא היה קיים לפני שנינו) ומצאתי את הסיפור נקי ממסכות, ישר, הגון עם הדמויות שהוא מאיר עליהן (ולא שופט אותן בעליל) בה במידה שהוא הגון אם הקורא. כל זה לא עוזר לו לסיפור שלא להיתפס ע"י חלק מהקוראים כסיפור לא מוסר(נ)י.
    באותה מידה אפשר היה לקרוא בתגובות המבקרים הראשונות על "הגלגול" של קפקא בחילה מכך שסופר יכול להיות אמפתי לאדם שהפך יום אחד לג'וק. אז זהו שקפקא רק הרחיב את גבולות הספרות בסיפור "המבחיל" הזה ולא צמצם אותם.

    • מירי שחם 07/03/2011 בשעה 20:07

      תוספת לתוספת – השאלה הכי חותכת באמצעותה נבדיל בין סיפור פורנוגרפי לבין סיפור שאינו כזה הינה האם גיבורי הסיפור הם אובייקטים או סובייקטים. בפורנו האנשים הם לא יותר ממכשירים

  26. אבי 07/03/2011 בשעה 22:29

    מירי – לא הבנתי את הקטע עם המכשירנות/מכניזציה של הפורנוגרפיה.
    אנשים בכל יצירה פילמוגראפית או סיפרותית הם מכשירים. קחי למשל את הסרט מרי פופינס, שאיננו חשוד ח"וח במנת יתר של פורנוגרפיה. גם בסרט הלכאורה תמים ההוא, האנשים הם מכשירים בידי האג'נדה הפנימית של הבמאי להראות את אהבת החופש של אותו חלק בעם האוסטרי שלא הלך שבי אחרי הנציונאל סוציאליסטים, ובאותו סרט הילדים החמודים הם מכשיר בידי הגברת נאני אנדרוס כדי לצוד את ליבו של האוסטרי המקשיש, אך נאה המראה ועתיר הנכסים. וכל זה מרוח בשמאלץ' עבה של מוסיקה מרגשת וסצנות יפות תואר שאינן אלא מכשיר בידי ההפקה לדוג מצלצלין כבדים מהקהל, הנוהר בהמוניו לבכות על זיו עלומיו שאבד וכו' וכו'.
    ובעצם למה רק בספרות ובקולנוע? גם בחיים הממשיים ממש כולנו מכשירים, כולנו משתמשים באחרים כמכשירים, ומה שהופך יצירה לפורנוגרפיה איננה השאלה האם אנחנו מככבים כמכשירים ביצירה, אלא מצד אחד זוהי השאלה מהן גבולות ההעזה של מה שאנחנו מעזים לצלם או לכתוב ומצד שני זוהי השאלה מהן גבולות ההעזה של מה שאנחנו מעזים לקרוא או לראות.

    • דודו פלמה 08/03/2011 בשעה 10:08

      אבי, אתה מתכוון מן הסתם ל"צלילי המוזיקה". מרי פופינס לא מתרחש באוסטריה כי אם באנגליה וארובותיה הציוריות.

  27. מירי שחם 07/03/2011 בשעה 22:35

    לא מכשיר כזה
    אינסטרומנט, יענו חפץ
    לכן גם כתבתי אובייקט ולא סובייקט
    האם הדמות (גם אם היא מומצאת) מתפעלת את עצמה ולוקחת אחריות על עצמה, או שהיא חפץ נטול רצון ותודעה וכל ניצוץ עצמאי נמחק ממנה

  28. אבי 08/03/2011 בשעה 4:10

    אאה, עכדשיו הבנתי למה את מתכוונת.
    קודם כל צריך להבחין בין פורנוגרפיה טובה לגרועה. הקריטריון היחיד, ואני מסכים איתך בנקודה הזו הוא הגירוי. אם זה מגרה זה טוב, אם זה לא מגרה זה לא טוב. שימי לב לא כל מה שמגרה הוא פורנוגרפיה, רוב מה שמגרה זו דווקא ארוטיקה אבל כל מה שהוא פורנוגרפיה טובה הוא מגרה.
    כלומר תחת קורת הגג של כל הדברים המגרים ישנו הילד הגדול, המסורק היטב והמחונך ארוטיקוס ולידו מתרוצצת בלי תחתונים אחותו הקטנה, השובבה והחצופה פורנוגראפין.
    ושם בפורנוגרפיה טובה ומגרה להפליא האנשים בכלל אינם חפצים נטולי רצון. הם פשוט עושים דברים נועזים להפליא, פורצי דרך וגבולות מבחינה אנטי-מוסרית, אנטי-חברתית, אנטי-אסטתית ועוד הרבה אנטים אחרים כיד הדמיון הטובה על היוצר המוכשר והמוכשר פחות. יצירות אלה מאתגרות את גבולות המוסר ואת גבולות היכולת של הקיבה שלך לסבול.
    אגב ראשיתה של הרשת היתה חממה לתמונות וסרטים פורנוגרפיים. באותם ימים היתה הפורנוגרפיה גם פורצת גבולות מבחינה טכנולוגית (סטנדרטים של דיגיטיזציה של וידאו), והיא זו שגרמה להתפשטות המהירה של האינטרנט בכל העולם.

    אגב, כשאני מדבר על פורנוגרפיה טובה אני לא מתכוון לפורנוגרפיה קשה בהכרח, אבל זה נכון שהרבה מסיפורי וסרטי הפורנוגרפיה הטובה הם קשים. גם שם, בפורנוגרפיה הקשה, יש המון זבל לא מגרה. כמו שיש בכל יצירה פסרותית – יש יצירות משובחות, ויש המון זבל וסבל.

  29. אבי 08/03/2011 בשעה 8:25

    היי מירי בוקר טוב
    איך ענית לי למעלה כשהסתייגתי מגברת גולי?
    ה. לא נורא

    אגב – הוצאת לי את המילים מהפה בתגובתי לסיפור של מירנדה – הסיפור שיעמם אותי. בעייה של
    שידפון יתר. (חוסר איבזור קיצוני?)

    נ.ב אין לי מושג למה פתאום הוורדפרס כותב אותי משמאל לימין. אני יודע כבר ממממזמן שהוא שונא אותי. אבל עד כדי כך ?!

    • מירי שחם 08/03/2011 בשעה 10:23

      בוקר טוב, לא הבנתי את השאלה ("איך ענית…")

      קראתי שוב את ההסבר האחרון שלך בעניין הפורנו, ואני חושבת שמה שאתה מתאר אינו פורנו אלא יצירות אמנות שעושות שימוש בדימויים פורנוגרפיים – פאזוליני, נניח.
      אבל גם כאן צריך להבדיל בין אמנות טובה לגרועה ואני אומרת את המובן מאליו כי נזכרתי באנדרה סרנו, צלם פרובוקטיבי שגם הוא מתבסס על נרטיבים פורנוגרפיים קיצוניים – כל מה שכתבת אודות האתגר האסתטי/המוסרי וכו', ועדיין התחושה היא שהפורמט המהודר לא מוכר דבר מלבד את ההתפעמות העצמית מהנועזות שלו
      http://andreysworld.blogspot.com/2009/09/i-love-photographyandres-serrano.html?zx=ac73798c31368eed
      אזהרה – הקישור הנ"ל כולל סדרת צילומים נועזת מאד. למבוגרים בלבד.

      • אבי 08/03/2011 בשעה 11:09

        זו הייתה שאלה רטורית. כשפסלתי את הסיפור של מירנדה נתת לי קבוצה נכבדה של טיעונים כבדי משקל כנגד הפסילה שלי ולסיום (סעיף ה) קינחת במסקנה – לא נורא. ובכן את מציינת שאת לא חובבת פורנו וחסכתי לך ארבעה טיעונים כבדי משקל בזכות הפורנו וקיצרתי היישר למסקנה בסעיף החמישי – לא נורא. זו כמובן זכותך לא להתגרות מפורנו כמו שזכותי לא להתפעל מהסיפור של ג'ולי.
        בענייני פורנו – אני לא מדבר על יצירות אומנות שעושות שימוש בדימויים פורנוגרפיים למרות שזה נושא מרתק בפני עצמו ויש כאלה שיגידו שזו פורנוגרפיה ויש כאלה שיגידו שלא.
        אני אסכים עם אלה שיגידו שזו פורנוגרפיה טובה רק אם אגלה שאין להם בעצם איזו אגנדה פסאודו מוסרית לטעון שכל השאר זו פורנוגרפיה רעה.
        ולכן אני חוזר להגדרה הברורה והפשוטה – כל מה שמגרה הוא פורנוגרפיה טובה כל מה שלא מגרה – הוא פורנוגרפיה רעה. יש המתגרים מאלימות קשה ויש חברות אנושיות שבהן בועלים עיזים. אני לא שופט מה מוסרי ומה חוקי אין לבלבל בין פורנוגרפיה טובה לבין פורנוגרפיה חוקית. ייתכן בהחלט שעל מנת להגן על החברה יש לחוקק חוקים קשים נגד צריכת פורנוגרפיה, אפילו זו הטובה, ואולי אפילו במיוחד זו הטובה. שאלת החוקיות זו שאלה משעממת להחריד, למרות שיהיו כאלה שיגידו שאני מבלבל את המוח.
        כל עוד יהיו אנשים שייתגרו מאלימות קשה, מרצח מאונס בתוך המשפחה ושאר רעות חולות של בני האנוש, הפורנוגרפיה הטובה תמשיך להחציף פנים אל מול דמותו המוסרית לכאורה של בן האנוש ותמשיך לאתגר ללא הרף את מהותנו האמיתית, את גבולות המוסר וכושר העיכול שלנו.

  30. אסף רפאלי 08/03/2011 בשעה 10:16

    http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%A0%D7%95%D7%92%D7%A8%D7%A4%D7%99%D7%94

    פורנוגרפיה בויקפדיה.

    אני, אישית, חושב שפורנוגרפיה עוסקת לא רק במין אלא גם ברגשות, בנפש באלימות ועוד. אני חושב, אולי בבורותי, שפורנוגרפיה היא הצצה חודרנית/קלוזאפית למקומות שגורמים ריגוש יתר ונתפסים בעיני הקורא/צופה/ כלא נורמטיביים. נורמטיביות היא שם המשחק ולכן "פורנוגרפיה היא עניין של גיאוגרפיה" במובן התפיסתי. סם פקנפה "המציא את הפורנוגרפיה של האלימות, צילום תקריבי של חדירת כדור לגוף האדם או ריסוק איברים וכיו"ב. בעידן הנוכחי, סרטיו של פקינפה נראים ככמשחק ילדים. כמו בסמים, ככל שהשימוש גובר עולה גם המינון.
    בפעם האחרונה שמירי התעצבנה עלי בגלל איזה סיפור שלי שנראה לה שוביניסטי, כתבתי את הסיפור ההכי קיטשי שכתבתי בחיי……..ההצלחה לא אחרה להגיע ועשרות גולשים טענו בפני שזה סיפור נהדר ובכלל לא קיטשי……הזהרי מירי, אני עוד עלול לכתוב משהו פורנוגרפי, לקוראים יש טעם מוזר.

  31. אסף רפאלי 08/03/2011 בשעה 10:52

    שאלה לגברים
    מה מגרה יותר, שרון סטון משכלת את רגליה ב"אינקסטינקט בסיסי" (לונג-שוט – יש תחתונים או לא?) או לינדה לבליס שואבת מחבט בייסבול ב קלוזאפ? בסרט "גרון עמוק?
    איזה סרט מהסרטים האלה מגרה אותך ואיזה לא? איזה סרט משני הסרטים האלה נחשב כאירוטי ואיזה כפורנוגרפי.

    • מירי שחם 08/03/2011 בשעה 10:56

      אסף, סגרת את הבלוג?
      השאלה הזו לא שייכת לגבולות הדיון. עד כאן.

      • אסף רפאלי 08/03/2011 בשעה 12:29

        הבלוג שם, חפשי "צפל" איו הרבה סיפורים חדשים, לא כתבתי הרבה בשנה האחרונה.
        השאלה מתייחסת להגדרת הפורנוגרםיה, נושא שעלה כאן לדיון.

      • מיקי 08/03/2011 בשעה 12:50

        טוב נו, נרגעתם?
        אז ככה. קראתי פעם ואפילו פעמיים. אני עם אלה שראו את האנושיות בסיפור, וכל מה שנכתב כאן בעדו ובאמת לא היה לי מה להוסיף. ואז, פתאום, בקריאה שניה, קפץ לי עוד איזה סיפור לעין.
        הסיפור הנוסף, הוא סיפור רחב. כמו מעגלים שנוצרים בבריכה שזורקים אליה אבן, מירנדה ג'וליי מכניסה את הזוג שלה לתוך מבחנה, שם מתבצע ניסוי רחב שמסקנותיו בוטות.
        הסיפור הרחב הוא סיפור האול אמריקאנה ( הדימוי של סרטי קאובויאים. חלומו של ויקטור להיות קאובוי, להפוך מאינדיאני מתולוגי- שהוא בעצם מהגר מכסיקני, לגיבור סרטים אמריקני ואולי אף לככב בהר ברוקבק 2), ג'וליי יוצאת כנגד חברת השפע האמריקנית הקפיטליסטית הדורסנית. הסיפור האנושי של שני הברגים המזדקנים שחיו מול מכונת הייצור האמריקנית, להלן נציגים בכירים של מעמד הפועלים, הוא הרזולוציה הכי גבוהה של הסיפור. אבל כשעושים זום אאוט ומתבוננים בהקשר הרחב של הסיפור, מבחינים בהמהום המכונה התעשייתית, בדורסנות הקפיטליסטית האמריקנית כובשת העולם, במקרה זה תעשיית התיקים/נרתיקים. ומה מאפיין יותר את הקפיטליזם האמריקני מאשר תיקים? תיקים הם אביזרים שנועדו למילוי קניות, להוצאת כסף, לאגירה. תפקידם של השניים לעזור בתעשית יצור תיקים, להציף את העולם בתיקים. הם, הברגים הקטנים והיחידים ששרדו את שנות העבודה מול המכונה . גיבורי הסיסטמה, חלק מפס היצור. האחד אמריקאי אסלי, השני מהגר. נקודת פתיחה לא שוויונית, אך שניהם ברגים בודדים במערכת.
        כפרס לסיום שנות העבודה, הם לא קבלו שעון זהב, או מגן, הם זכו בכבוד המפוקפק של תיקים חינם לכל החיים. התיקים לא עוזבים אותם, משורה ישחרר רק המוות.
        תיקי כתף, זה מה שיעניק ויקטור מתנה גם להוריו הזקנים, שמתוארים בסיפור כמו היו לקוחים מצילומים של דורותיאה לאנג או ריצ'ארד אבדון, כאלה שאינם הולכים לשום מקום חוץ מלכוון ברור אחד אליו לא אורזים כלום ממה שאגרת כל חייך. הבחירה בנשיאת התיק האמריקני על הכתף או הגב הולכת עם הדמויות עד הקבר.
        זה כמובן הזכיר לי את התרגום לשיר של פיט סיגר little boxes שנקרא בתרגום לעברית, תיק של ניילון תיק של פלסטיק

        ויקטור הוא המהגר הזר, המכסיקני. הוא נישא לאמריקנית, קרוליין.
        למרבה ההתפעלות, המספר לא העלה בדעתו שאשתו המתה של המהגר, היא כמו שאומרים בעדה שלי, פון אונזרה, דהיינו, משלנו. ע'פ חינוכו, מהגר ראוי למהגרת.
        חלומו של ויקטור הוא להלבין את עצמו. ע'י בריאתה של בלנקה, הוא יהיה אמריקני "לבן" כי יש לו אחות " לבנה". להיות בלנקה זה להגשים את החלום הלבן הוואספי, זו האידאליזציה. אבל למרבה האירוניה, בלנקה ישאר שם ספרדי, של אישה שאינה קיימת. "השידוך" בין האמריקני ל"אחותו" הנפשית הוא למעשה חלום ההתמזגות תרתיי ומירנדה ג'וליי מנווטת אותנו בין החלום החברתי למפגש האישי אינטימי.
        ברוח הבנתי זו, כל מה שקרה שם בין השניים בחדר המיטות, הרבה לפני שהתבוננו בסיפור ברזולוציה האינטימית בה נחשף רובד הקרבה האנושית, הכמיהות, האנושיות וההזדקקות הוא המבט הרחב, החברתי, האמירה הנוקבת פוליטית של מירנדה ג'וליי, העטיפה של הסיפור כולו.
        והאמריקני, הוא לעולם נשאר בפוזת המזיין, סליחה על הביטוי, גם אם "הזר" סימם אותו.

        ובהמשך, אם יתאפשר היום, אוסיף כאסוציאציה ישירה להבנותי אלה, כמה מילים על האמנות הסינית בת ימינו, וזה יהיה לכבוד יום האישה.

  32. יוסי ריבלין 08/03/2011 בשעה 11:14

    מסכים עם מירי. כשנצא פעם למילואים ספרותיים אז סביב בישול הקפה עם הל – נדבר על זה..:-)

    • אסף רפאלי 08/03/2011 בשעה 12:36

      אני כבר זקן מידי למילואים, שלשים שנה הספיקו לגמרי. השאלה מתייחסת לטענות שהועלו כאן.

  33. אסף 08/03/2011 בשעה 17:26

    אהבתי הכל וקראתי הכל כולל מה שבפייסבוק.
    חמודה המירנדה.
    לא אהבתי את הסיפור של ההיא במטעם .

    • מיקי 08/03/2011 בשעה 23:00

      הבטחתי, מקיימת. אזהרה, זה הולך להיות ארוך, אז למי שאין סבלנות, שידלג.

      אז ככה. לפני כמה שנים ראיתי את התערוכה "תוצרת סין" במוזיאון ישראל. נגנבתי מהאמנות הסינית העכשוית ( שווה להציץ בעבודות הנמצאות ברשת, אוסף אסטלה).
      הדור הצעיר של האמנים הסיניים העכשוויים, נולד בימי המהפכה התרבותית ועוסק במציאות החברתית -פוליטית-כלכלית הסינית המשתנה. רבים מהם קורצים קריצה רחבה למערב ואף "מפשקים רגליהם" ומשתלבים בחוקי המשחק ומככבים בשוקי האמנות העולמיים. מחירי העבודות שלהם נוסקים בבורסת האמנות הפורחת. האמנים הופכים להיות סלבס, מפורסמים ועשירים. רבים מהם משתמשים עדיין בטכניקות מסורתיות המשתלבות בשפה האמנותית העכשווית והדיסוננס הזה מרתק.

      אחד המפורסמים שביניהם שצד את עיני הוא LIU JIANHUA
      הסיפור של מירנדה ג'וליי, והתובנה החברתית שנגלתה לי תוך כדי קריאה, הזכירו לי את העבודות שלו.

      JIANHUA הוא אמן רב תחומי, פסל קרמי, שלמד והתמחה בבתי הספר החשובים ביותר לפורצלן- שהיא כידוע אמנות סינית מסורתית עתיקת יומין שהיתה סודית אף יותר מסוד הקוקה קולה, ודלפה למערב רק בתחילת המאה השמונה עשרה.
      כלי פורצלן היו כלים המיועדים לבית המלוכה, לאנשי המעמד הגבוה. כדי להתמחות ביצירת כלי פורצלן נדרשה הבנה עמוקה ומומחיות, שנים רבות של לימוד הטכניקה כולל לימוד רזי התרבות הסינית ואמנויות נוספות כמו קאליגרפיה . כמובן שהכלים יוצרו אחד אחד בעבודת כפיים.
      המילה "פורצלן" הגיעה ללשונות אירופה מאיטלקית, porcellana, ומציינת צדף מסוג "פי-הכושי" – הקשר לחרסינה הוא כנראה המראה המזכיר צדף. שמו של הצדף נגזר מהמילה "porcella", שפירושו "חזירה קטנה" או "פות", בגלל דמיונם של הצדפים לאיבר המין הנשי. ( מתוך ויקיפדיה).

      אז מה בין אמריקה – חברת השפע, וסין, זו הנקראת " המפעל של העולם", יצרנית המוצרים הזולים ו"סל המיחזור" של המערב?
      בזה מתעסק LIU JIANHUA שהוא אף אמן מייצג חברתי נחשב.
      ושאלה נוספת שעלתה לי בעקבות הסיפור, מי " דופק" את מי כאן, המערב את הסינים או שהסינים יהמהמו למערב בסופו של דבר?
      בביאנלה שנערכה בשנגחאי הציג האמן את עבודתו, EXPORT TRANSIT CARGO בה הוצגו בין היתר מכולות ענק מהן נשפכו לאולם התצוגה טונות של שברי צעצועים, מכשירים, טלפונים- כל פסולת מוצרי הצריכה מפלסטיק שנשפכת חזרה לסין, הישר מאמריקה הדשנה וארצות המערב. פסולת זו חוזרת למערב, נשלחת חזרה בקונטיינרים ממוחזרת, ארוזה יפה – מוצרי צריכה חדשים, מוחתמים בתו התקן, מייד אין צ'יינה. גלובליזציה, זה הסיפור.
      יחסי העולם המערבי לסין נחקרים ע'י האמן הן ברמה החברתית- פוליטית- כלכלית והן תרבותית אמנותית.
      לטעמו, אין הפרדה בין היחסים הנ'ל ליחס הפטרוני של המערב לאמנות הסינית העכשווית ולאבדון התרבותי אליו הולכת סין.

      עבודות הפורצלן העדינות שלו, פיסול טורסו של נשים שבורות ידיים וכרותות ראשים, כשגופן נח על גבי צלחות פורצלן יוקרתיות בפוזות פתייניות פשוקות רגליים, הן עבודות שאי אפשר להתעלם מהן.
      מחד, הן אסטטיות וצבעוניות להפליא, ומאידך, מעוררות למחשבה, ויותר מכך, להתנגדות עד תחושת איום ואלימות.
      מי היא "הארוחה" הזו שעל הצלחת, זו שאולי כבר ננגסו ממנה את הראש והידיים, זו שהיא רק גוף פתייני שוכב בהיכון מפושק, לבושה בשמלה מערבית קלילה מופשלת ונעול בנעלי עקב?
      מי היא הגופה, נטולת האישיות, החיים והמבע, עשויה פורצלן שברירי הנחה לה על מצע תרבותי כה עדין ?

      בתחילה התבוננתי בעבודות האלה ואמרתי לעצמי, ליו הזה, איזה פמיניסט, קורא תיגר כנגד חיפצון נשים. כן.
      אחכ הרהרתי, אולי הוא בכלל אמן שובניסט המתנגד לתהליך השחרור ממסורות כובלות למודרניזציה אותה עוברות הנשים בסין? לאט לאט הבנתי, הנשים כפרטים אינן כל הסיפור, בדידותן האישית אולי מסקרנת אותו אבל הוא מתבונן רחב יותר,הוא מדבר על סין כולה ומדמה אותה לאישה נבזזת! גם מירנדה ג'וליי מדברת על אמריקה שלה, מעל לסיפור האנושי האישי מסוככת מטריה רחבה הרבה יותר. מירנדה ג'וליי מתבוננת באמריקה שלה דרך הדמויות הכל כך אנושיות ובודדות. ליו מדמה את סין הענקית לאישה אנונימית ללא פנים, מנוכרת, חסרת ראש וידיים. זו הצ'יינה שלו, המגישה עצמה לעולם על צלחת מעוטרת במיטב האלמנטים הסיניים המסורתיים. הבדידות צועקת גם בסין בתוך ההמון והמאס פרודאקשן אין מקום לרגשות ולסיפור אישי. (וגם בעבודות בהן הוא מציב שתיים או יותר נשים בצוותא, כל אישה שוכבת לעצמה נטולת מבע והמהום או גירגור). בסין הבדידות עשויה היטב על בסיס טס המסורת אבל זו אינה ארוחה מסורתית , זה קומופלאג' זו כבר הפכה למעשה לארוחה של מזון קריר ומהיר העשויה להמונים ( הוא פיסל עשרות צלחות כאלה והיציב אותן זו לצד זו על דלפק). צ'יינה, ירד לי האסימון, זה שם הנרדף לפורצלן. צ'ינה הפך מותג מערבי, את הצלחות היוקרתיות איש אינו מפסל עוד בעבודת יד אלא בתי חרושת, על פס היצור של המאס פרודקשן מייד אין צ'יינה, עומדות עשרות פועלות איש לא נעצר על הסיפור שלהן, הסיפור שלהן זה הסיפור על צ'יינה .

      כל אישה תרבותית ומהוגנת במערב תחזיק אצלה בויטרינה לפחות סרוויס צ'יינה אמיתי אחד או רוזנטאל. ואם אין, אז צ'יינה מייד אין צ'יינה חיקוי, שיהיה לפסח. חלומם של הסינים להתמערב, להלבין את עצמם ככלי הפורצלן הבוהקים הוא החרב שהם נועצים במערב ובעצמם. זו חרב פיפיות, סין משתלטת על המערב בייצור ההמוני של מוצרי צריכה זולים, אך המערב הפך את סין לפח האשפה שלו, וחוזר חלילה.
      אני מתבוננת בדמויות השרועות על הצלחת, מנה סינית פטיט, שעברה בדרך לצלחת מטמורפוזיס. הן לבושות בשמלות מערביות, את סד נעלי הקשירה של דור הסבתות שלהן מחליפות נעלי העקב – סטילטו,חלקן משוחררות נעליים ואצבעותיהן מרוחות בלאק אדום ( התיקים, התיקים האמריקניים של בית החרושת של מירנדה ג'וליי כבשו גם את הסינים עבדי תרבות הצריכה הדורסנית). האמן הביא את סין עד הצלחת, ובכלים מאד מסורתיים הוא מכריח אותך לנתח ולעכל את הארוחה הקרה הזו. מירנדה ג'וליי, סוגרת אותנו בחדר חושך, מנתצת עלינו את המנורה ומותירה אותנו שם מול כל הפחדים כולם, זיקנה, מוות, בדידות, תאוות , איבוד שליטה והומוארוטיקה. אצלה חם. כשמקרבים את האף לצלחת הסינית, ברור שהאמן מספר כאן גם את סיפורן של הנשים, אבל כאן הכל סטרילי, כמו שצריכים להיות כלי הפורצלן בשרותים.

      צלחות ציינה מקוריות הן פריט יקר ושברירי, אייטם המיועד לאספנים ואניני טעם. פתע מוטלת שם דמות אישה שבורה, מיניאטורה פורצלנית של בובה אישה. הכלי המושלם מכיל פריט שבור, דילמה. האם להשליך את המוצר לסל המיחזור, או לחלופין להציב אותו בויטרינת המוזיאון בניו יורק, שם, לקול מחיאות הכפיים של ההמון המערבי, יהפוך לסמל.
      בהפוך על הפוך, מצהלות ההצלחה שמקבל האמן המוחה, נשמעות עד סין וחזרה סביב הגלובוס, ובכך גם הוא, הופך לחלק בלתי נפרד מהשיטה נגדה הוא מוחה. גם גברת מירנדה.( ולא אכנס כאן לאיך מירנדה מקדמת את מכירות הספר שלה)

      שני הגברים המזדקנים, רקויזיטים על צלחת הפאסט פוד, תערובת של המבורגר-צ'ילי וטאקו שטיגנה בחום גבוה, מירנדה ג'וליי. אין ספק, מעדן לאומי.

      • מירי שחם 09/03/2011 בשעה 8:06

        מעדן גם הטקסט שלך. לא הכרתי את העבודות האלה, קראתי מרותקת, תודה רבה
        כולנו פועלי ייצור ובו זמנית פועלי צריכה בכלכלה גלובלית זללנית

  34. אבי 09/03/2011 בשעה 5:32

    מיקי אני ממש לא מסכים לניתוח שלך של מצבה של סין בעיניי הפורצלן ומצבה של ארצות הברית של אמריקה בעיניי המירנדה

    אבל

    כתבת מאמר נהדר ומסקרן על אמנות סינית עכשווית ועל כך תבורכי – יישר כוח!

    אגב – אני סקרן לדעת – האם יש אי שם הוכחה שניתן לנפנף בה שכל התיקים בעולם מיוצרים או יוצרו בעבר בארה"ב?
    זה נראה לי נורא מוזר – כי מבחינה כלכלית אין בזה שום הגיון. הייצור בארהב עולה פי כמה וכמה על הייצור בבנגלדש
    ריצראצים אני מבין, היה פעם זול לייצר ביפן וYKK הצליחו להשתלט על השוק העולמי לפני שאיזה מתחרה ייצר כמות מספיק גדולה כדי להתחרות בהם, אבל אפילו YKK בטח כבר לא מייצרים ביפן וגם הם בטח כבר לא בלעדיים, אלא נגיד 70% – 80% מהשוק העולמי שגם זה יפה מאוד מאוד במונחים של מיליארדים של דולרים. (ליתר דיוק מכירות של כ- 5 מיליארד דולר ב- 2010)

    אבל תיקים בארהב???

    תרשו לי לפקפק – תיק זה מוצר מורכב, זה מוצר ממותג ובדרך כלל זה גם מוצר הרבה יותר יקר מרוכסן כך שגם לחברות קטנות יש זכות קיום ואינטרס לייצר אותו בעצמן.
    אני ממש לא מאמין שכולם, או אפילו מקצתם של התיקים, מיוצרים בארהב – אולי פעם בראשית המאה העשרים, וגם בזה אני מסופק, אבל בהחלט לא כיום.

    • מירי שחם 09/03/2011 בשעה 8:09

      אבי, ברור שלא כל התיקים מיוצרים בארצות הברית. זו אמירה אמריקנו-צנטרית, שמביעה את תחושת העוצמה של הגיבור הלבן, שבעצמו הוא פועל ייצור כמו שהסבירה מיקי, ואין ספק שיש כאן לא מעט אירוניה בקביעה הזו, החתרנית, כשהמושג 'מעצמה' מומר ל'מעצמת תיקים' גלובלית.

  35. אבי 09/03/2011 בשעה 7:16

    אהה, אבל לא נישאר בנימה פסימית- לאחרונה נמצאתי למד שארה"ב בכל זאת מצטיינת בכמעט בלעדיות של משהו שחשוב בהרבה מתיקים כאלה או אחרים –
    ארה"ב היא המאגר הכמעט יחיד בעולם להליום. נחים להם מתחת לאגמים הגדולים אמבטיות ענקיות של גז הליום, שפעם חשבו שאין להן סוף ומכאן מחירו המצחיק של בלון גז כזה. ועתה, אללי, מסתבר שתוך כמה עשרות בודדות של שנים, המאגרים הענקיים הללו ייכלו ומחיר ההליום ייזנק לשמים , כי יצטרכו להפיק אותו במקומות אחרים על פני הכדור ממאגרים קטנים בהרבה.
    והנה, כל העולם מתכנן את צעדיו בזהירות לקראת סוף עידן הנפט הקרב והולך, וכך לפתע וללא אזהרה מוקדמת, מסתערת עליו מהצד צרה חדשה. ואל תקל בעיניכם צרת ההליום האוזל. הליום חיוני למערכות רפואיות רבות, לצוללנים, לספינות חלל. וכן, גם לבלונים של יומולדת. ולייצר אותו באופן סינטטי יידרוש משהו כמו כור מימני עתיר אנרגיה וזיהום.

    הומם, דפקא רציתי לכתוב משהו אופטימי ויצאה לי בשורת האיוב הזו. סליחה, סליחה.

  36. מיקי 09/03/2011 בשעה 7:58

    אבי דרלינג,
    זה הרי ברור!!! ברור שהתיקים זו המצאה מצחיקה ומופרכת של ג'וליי. זה בכלל היה הטריגר הראשון שהעלה בי את המחשבה על הגלובליזציה וסין. עקיצה של ג'וליי.
    היא כמובן הקצינה את כל העסק כדי לעשות מהשניים האלה פיונים, או פינים ( מי שכתב את זה למעלה, הבריק!). היא ניסתה לטעמי להעצים את תחושת הגלובליזציה והניכור בחברה האמריקנית ועל רקע זה לפתח את מערכת היחסים הבדידותית הזו בין השניים.
    כל עוד השניים היו ברגים במערכת ושרתו אותה נאמנה, לא יכול היה להווצר שום קשר אינטימי ביניהם.
    האחד לא ידע דבר על חייו הפרטיים, בני משפחתו, של השני. הם היו שני צדדים של אותה מטבע.
    אגב, בקטע הקרבה אל המשפחה, רק ויקטור אקטיבי, הוא זה שרוצה לקרב את האמריקני למשפלתו הממשית או המדומיינת, וכל זה כדי לקבל כרטיס כניסה אליו עצמו.
    ויקטור אקטיבי עד האקט החודרני. שם, זו מלאכתו של בעל השליטה האמיתי.
    ובאשר לסין, זו אכן משנתו של האמן כלפי ארצו. תקרא עליו קצת, גם על האחרים, מרתק.
    האנלוגיה שלי? מסכימה איתך, היא יכולה להיות מופרכת, גם היא, רק סיפור בתוך סיפור.

    משהו אופטימי לסיום, אם יאזל מלאי ההליום בעולם, אאלץ לחדול ממנהגי ההתמכרות שלי להסניף מידי בוקר בלון הליום (עם ציור של פוקימון) או אז לא יהיה לי יותר קול ציף ציף ואפסיק לעופף על גבי רעיונות.
    @
    בון ג'ור.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: