מועדון כרייה

קריאה נינוחה בצוותא של סיפורים קצרים מהמבחר המקומי והעולמי

תמיד תהיה לנו פאריז?

הגיבורה של הסיפור "הרפתקה פריזאית" היא אישה נטולת שם, אבל שמה יכול היה להיות אמה, אנה או לואיז.

מתוך מכתב שכתב גוסטב פלובר לאהובתו לואיז קולה:

קרואסה, 18 בינואר 1854

"אה! היטב אני יודע, ידידתי המסכנה והיקרה, שאי אפשר לחיות תמיד עם האף בעננים! איש אינו סובל כמוני מן הצרכים, מן העול שבחיים. בשרי מכביד על נשמתי במלוא שבעים וחמישה הקילוגרמים. אך כשאני מטיף לך להוקיע את הפעולה, אינני מתכוון שחייבים לחיות כברהמינים. כל כוונתי היא שעלינו להתערבב בחיים האמיתיים רק עד לטבור. הבה נגביל את התנועה לאזור הרגליים: בל נהיה להוטים אחר השולי, החולף, המכוער או בן התמותה. אם חובה להעמיד פנים שכל אלו נוגעים לנו, נעמיד פנים שכך הדבר: אך הבה נעמיד פנים ולא יותר. משהו דק מענן ועמיד משריון דרוש על מנת לעטוף את הנפשות הנקרעות לגזרים מכל שטות ונרעדות מכף רגל עד ראש מן המגע הקל ביותר. עלינו להעביר (הבה נזכור זאת) את כל הרגשות לאחרים. וכיצד יישאר האגרטל מלא אם נטלטל אותו בשתי ידיותיו?"

(מתוך "מכתבים', גוסטב פלובר, תרגם דורי פרנס, יצא בהוצ' ידיעות אחרונות ספרי חמד, 2006)

המכתב הזה, ורבים אחרים, נכתבו סמהלך הכתיבה (הממושכת והמייסרת) של 'מאדאם בובארי'. גי דה מופאסן עמד על כתפי ענקים. מועדון הכרייה של חודש אפריל – פתוח.

מודעות פרסומת

54 תגובות ל-“תמיד תהיה לנו פאריז?

  1. אבי 01/04/2011 בשעה 7:46

    אחלה סיפור

    גילוי דעת קטן – אדון מופאסאן הוא לא אחד מהענקים בעיניי. מצד שני אני בעדו. הוא בהחלט בסדר. הוא מהסופרים הטובים. קראתי כמה סיפורים שלו שקובצו בעם עובדניק אחד חמוד בשם "הירושה". הספרון חביב בהחלט, אבל אין מה להשוות בינו לבין באלזאק או דוסטוייבסקי, או אפילו קורטאסר. מצד שלישי כמובן מי אני שאחלק ציונים לסופרים.
    מצד רביעי – למה בכלל להשוות?? אפילו בתוך כתביו של אותו סופר אני חש אי נוחות מסוימת כשמשווים בין שני ספרים. זה קצת כמו ילדים: את מי אתה אוהב יותר, את הילד המופנם והרציני שעלילתו מפותלת וסופו מר, או את הילדה שמרחפת כמו יפהפיה הוליוודית בין שדות הרומנטיקה והמלודרמה.
    אז תסלחו לי אם אשכח את כל מה שאני יודע על מופאסאן, וזה באמת לא הרבה. את תקופתו, את מי שהשפיע עליו, את משנתו ואהובותיו ואתייחס לסיפור, בלי להשוותו לשום דבר, כאילו נכתב בירחון נעמת בגליון החגיגי על משבר גיל המעבר.
    פרט להיותו תאור חביב של משבר גיל המעבר, הסיפור הוא וריאציה אחת מיני רבות על סיפור דג הזהב ושלושת המשאלות, שאינו אלא גרסה ימי ביניימית של הפתגם היווני – "כשהאלים רוצים להעניש את האדם, הם מגשימים את משאלותיו".
    הלאה.
    גם הגירסה היוונית בתורה אינה אלא עיבוד לסיפור המצויר שעוד יימצא באיזו מערה עתיקה, על בעלה של אישה קדמונית שחילץ ממותה ממלכודת השבט, ובתמורה העניקה לו החיה אסירת התודה ורבת הכשף אישה יפהפיה שמררה את חייו, עד שצלע הלה בבהלה חזרה לאישתו הלאה, ומאז לא העז יותר לשחרר ממותות מעניקות חסדים מכלאן.

    כמו שמירי ציינה – זהו סיפור קלאסי, כולל כמה משמעויות שליליות של המילה "קלאסי" ומיד אדגים למה הכוונה.
    התרגום מצוין, הסיפור זורם היטב והסצנה במיטה משעשעת ואירונית למשעי. אותות הזמן כמעט לא ניכרות בסיפור, פרט לסיום, שבימינו רבי התיחכום ייחשב לסיום מגושם ומנחית.

    והלז, כלומר הסיום המסורבל משהו, מהווה לדעתי דוגמא נאה למגרעת שכיחה בסיפור "קלאסי" – ששלמות עגולה, לעיתים עד כדי טרחנות ומטיפנות, מתחייבת ממעמדו הרם.
    הסיפור יכול היה לוותר על חלק מקלסיותו בלי שייגרם לו נזק של ממש, ולמרות הצער שבוויתור על הדימוי המקסים של התנועה הריתמית של המטאטאים בשדה החטאים, היה אך נשכר לו הסתיים בפסקה:
    "היא קמה, התלבשה בשקט בשקט,
    וכשכבר פתחה את הדלת כדי מחצית היא החריקה
    במנעול, והוא התעורר ושיפשף את עיניו.
    חלפו כמה שניות עד שהיה שוב במלוא חושיו. ואז,
    כשנזכר בהרפתקה כולה, תהה: "מה, את הולכת?"
    היא נותרה על עומדה, נבוכה. היא גימגמה: "כן,
    בהחלט, כבר בוקר."

    • מירי שחם 01/04/2011 בשעה 12:54

      כדי למרוד בקונבנציות כתיבה, נדרש להעמיד דגל מיינסטרים החלטי וברור, ומופסאן בעיניי מסמן את המיינסטרים של הסיפור הקצר, או במילה פחות מעליבה – קלאסיקה. כדאי לקרוא את מופסאן מדי פעם כדי להיזכר בזמנים ההם, כשסיפורים נכתבו על מנת לתאר ישירות חוויות אנושיות, והתמקדו פחות ביכולת הוירטואוזית של הכותב לפרק נרטיב כזה או אחר, הא, הזמנים הנרקיסיסטיים שלנו! במקום לשאול את עצמנו אם הסיפור של מופסאן נס ליחו או לא, ולבדוק עד כמה הוא נקרא בסלחנות [כפי שמקשיבים בארוחה המשפחתית לקרוב משפחה קשיש וחביב, קצת טרחן] – אפשר לקרוא את הסיפור הזה כשכבה גיאולוגית של יחסי מגדר, שעון שמורה את זמנו. מה השתנה ביחסים המגדריים מאז ועד היום? כשאני קוראת משפט כמו שכתבת, "כאילו נכתב בירחון נעמת בגליון החגיגי על משבר גיל המעבר" – בא לי, לא יודעת מה, ליילל? לתלוש שערות? לירוק ארס משבעת ראשיי? כי אני מבינה שלא השתנה הרבה.

  2. שלמית 01/04/2011 בשעה 10:51

    מאד אהבתי את מופאסן כשלמדנו אותו בבית הספר ("המחרוזת" וכד'). אבל יום אחד הזדמן לי לקרוא ספר שקיבץ את סיפוריו, ומאז לא חשבתי שאתקרב יותר למופסאן. סיפור אחר סיפור התעלל מופסאן בגיבורותיו – כמעט תמיד נשים, כמעט תמיד בנות המעמד הבינוני- נמוך. במין חדווה מיזוגנית הוא הכניסן בזו אחר זו למלכודות דבש, עד לסיום עצוב ונטול חמלה. והסיפור שלנו לא שונה בהרבה, אם כי הסוף הרבה פחות מבהיל ממה שפחדתי.
    ועם זאת, מופסאן הוא אמן הסיפור הקצר. בכמה משפטים בנויים הוא משרטט סיטואציות רבות פנים. במילותיו שלו: "מסכים שהופשלו כדי גילוי טפח בלבד במשפטים שהסתירו טפחיים, ואשר היה בהם כדי
    להעלות על הדעת אופקים רחבים של עינוגים אסורים." שאפו.
    והערה שלישית. ב"מגילת סן מיקלה" המופלא יש הערה מעניינת על מופסאן. למיטב זכרוני הקלוקל מעיר מונטה כי מופסאן הוא בין הסופרים הבודדים שכתבו על נשים מתוך ניסיון של ממש, ולא רק מתוך פנטזיה. אלא שניסיון זה הוא מה שהביא לקיצו. מופסאן חלה בסיפיליס שהביאו לאובדן השפיות ולמוות בגיל צעיר יחסית.

    • מירי שחם 01/04/2011 בשעה 13:01

      "סיום עצוב ונטול חמלה" – השאלה היא האם ייתכן סיום אחר לסיפור הזה? האם הסיום הריאקציוני, שמאשר את הסדר הקיים, יכול היה – בנסיבות המתוארות – להתהוות אחרת. האישה בסיפור אינה פועלת מול אנשים אחרים, אלא נעה מול ייצוגים מדומיינים של מציאות נחלמת. זאת מלכודת דטרמיניסטית, ואני שואלת את עצמי מה הטעם לקרוא או לכתוב סיפור שממלכד את עצמו ככה, לכלל סיום ידוע מראש. אולי כאן באמת נעוצה הטרגדיה (מיני-טרגדיה, למעשה. היא לא מאדאם בובארי.), בדיוק בדטרמיניזם הזה: כל אחד משחק את התפקיד שלו, כי כך נגזר. במובן זה הסיפור הוא כולו מאה תשע-עשרה. נשים היום, כך אני מקווה, גם אם הן מתנהגות כמו הגיבורה של מופסאן – האינטרוספקציה שלהן לגבי עצמן היא אחרת לגמרי, הרבה יותר מורכבת ושלמה.

      • ציון 01/04/2011 בשעה 15:38

        "נשים היום, כך אני מקווה, גם אם הן מתנהגות כמו הגיבורה של מופסאן – האינטרוספקציה שלהן לגבי עצמן היא אחרת לגמרי, הרבה יותר מורכבת ושלמה."
        מלכודת ההכללה.
        ל"נשים היום" יש אלפי תצורות-מופע ומליוני פנים. אין דין אישה צעירה ואומללה שנשאבה אל ביתו של גואל רצון כדין קאנצלרית מערב גרמניה. הכללות מסוכנות לבריאות…
        יכול להיות מעניין לנער את הטקסט הזה ולהפוך בו את התפקידים. הנוטריון הכפרי יהיה הגיבור שרוצה לטעום את טעמן של נשים מפורסמות. את כל השאר אפשר להשאיר בלי לגעת.

        • מירי שחם 01/04/2011 בשעה 18:27

          צודק כמובן. אחרי שהגבתי, חשבתי – שההבדל בין הגיבורה של מופסאן לבין אמה בובארי הוא, שהגיבורה של מופסאן קראה מן הסתם את 'מאדאם בובארי'. מעניין שגם אני חשבתי להפוך את הטקסט הזה, והגעתי למסקנה שזה עובד, אחד לאחד. חוץ מהסוף. נוטריון כפרי שנופל לידיים של אשת מדוחים עירונית – אין מצב שהוא יוצא משם וחצי תאוותו בידו. ההבדל בין המיניות הנשית לגברית הוא עמוק מיני ים, בטח ובטח במאה התשעעשרה.

    • ציון 01/04/2011 בשעה 15:20

      מעניין.
      אולי הוא בעצם כתב סיפור מתוך האוטוביוגרפיה שלו כשהוא מתאר את אחת הסטוצים שלו? במקרה כזה אני מסיר בפניו את הכובע על תאורו הפיזי של הסופר הנוחר.

      • מיקי 01/04/2011 בשעה 18:05

        יש מצב ציון.
        פלובר כתב באחד המכתבים שלו, "אמה בוברי היא אני"
        הקשר בין פלובר למופאסן ידוע, מופאסן גדל "על ברכיו" , בביתו, ממנו שאב את השראתו, פלובר הוא זה שדחף את מופסאן לכתוב.
        אז אולי, הרהרתי, גם הגברת נטולת השם הזאת, היא רק היטל, הצד הנשי של הכותב עצמו , המרחיב את גבולות הבדיקות שלו עצמו?
        מה שברור לי , שישנה כאן התכתבות עם פלובר. יש כאן מהלך שמופסאן עושה עם המייצגת של דורו, ממשיכתה של אמה בובארי, הגברת נטולת השם. מופאסן משתמש בגברת האנונימית הזו ( בכמה מישורים) ומשסיים, מחזיר אותה הביתה מבולבלת ואבודה עוד יותר.
        מאדאם בוברי הדהד גם לי מידית. אז קראתי את הסיפור של מופאסן שוב וסימנתי בו סימני דרך וכוונים שזכרתי, המתאימים לתיאורית ההתכתבות הזאת, ויש המון. מאחר וקראתי את מאדאם בוברי לפני שלושים שנה, כמעט ארבעים ( מיי גוד!!), אני חייבת לאשש את זה מול הטקסט, ולכן אקרא שוב את מאדאם בוברי בהזדמנות קרובה, עשה לי חשק.
        פריז שלהם, כמו ירושוליים ליהודי מאמין. האחת הולכת אליה בדמיונה, השניה יוצאת מן הבית ומגיעה פיזית, לתור את העיר – את גבולותיה שלה עצמה.
        פלובר, יצא לא פעם מגבולותיו תרתיי, והגיע עד אפריקה בחיפושים אחר ריגושים. מופאסן ספג את כל הסיפורים והחוויות האלה. אחפש אחר כך, מכתבים שכתב מופאסן על חוויותיו המיניות הסוערות באפריקה, על חוויותיו ההומוסקסואליות, על פתיחות עצומה בכל הקשור לחקר הארוטיקה, האיסורים ומתיחת הגבולות. אגב, על ביקורו בפלשתינה הוא כתב שהיה משמים לחלוטין, חול וחול וגמלים. מופסאן מכיר היטב את הסיפורים וע'פ הביוגרפיה שלו, גם הוא היה תיירן מצטיין.
        הגברת נטולת השם של מופסאן מובלת לעשות צעד נוסף, היא לא נשארת תקועה בפרובינציה עם הפנטזיה על פריז, גברים מקומיים או אהבות אפלטוניות כמו אלה של אמה בוברי, היא הולכת מהבית, משקרת ובאה עד "מקור השחיתות והחופש" לחפש את הפנטזיה ולממש אותה.
        שני הסופרים משתמשים בגיבורות שלהם ככלי לניגוח הבורגנות השבעה, הרדיפה אחר הממון,
        לקרוע את התחסדות והצביעות, ( בחירת מושא הפנטזיות בלא פחות ולא יותר מאשר סופר שמן.. האם אגב פלובר לא היה נראה כמו ההוא המתואר בסיפור? אני אבדוק את זה.) הנשים האלה, על אישיותן המפורטת, הן הכלי איתו ניתן להשתלח ממסד. ואולי במקרה של מופסאן לצבוט טיפה לפלובר ולעצמו.
        האחת כזכור, סיימה את חייה בהתאבדות, ואילו השניה שבה הביתה אבודה.

        מן הסתם, מסעות התענוגות האמיתיים נותרו הטריטוריה של שני הסופרים, אך לא לעולם חוסן, שניהם חלו בסיפיליס, ומופסאן גם השתגע וכך גם סיים את הביקור שלו בעולם הזה, בגיל יחסית צעיר.
        אז אם זו התכתבות עם פלובר , ופלובר הוא אמה בובארי, מי הוא מופסאן בגשטאלט הזה, האישה נטולת השם, או הסופר הנוחר, או שניהם?

        • מירי שחם 01/04/2011 בשעה 18:29

          ((:
          מופסאן, בגשטאלט הזה, הוא המוכר בחנות – המצביע על המצאי, מכריז על הנוכחים, ומנהל את ההתרחשות מבחוץ.

        • מיקי 02/04/2011 בשעה 7:34

          יצאתי למבצע ווטסון דיר, עלאק, לאשש את ענין הדיברור עם פלובר. או שמא זה רק דמיוני הפרוע?

          "השניים ( הסופר וההיטל שלו- הפיסלון) היו מכוערים באותה מידה, מכוערים כמו שני אחים שבקעו מרחם אחד."

          אז מיהו הסופר עליו משליך מופסאן את סיפורו?

          זה?

          או זה?

          מי משניהם קרוב יותר לתיאור, גבר נמוך קומה, שמן, שגולגלתו נטולת שיער ואילו סנטרו מאפיר, מופסאן עצמו או פלובר?

          • מירי שחם 02/04/2011 בשעה 8:51

            פלובר לא היה נמוך קומה (:
            (וגם לא התגורר בפאריז)

            • מיקי 02/04/2011 בשעה 15:48

              נו בחיאת מירי, אל תהיי קטנונית. אז לא מתאים בול אחד לאחד, מותר לו לסופר (וכמובן לקוראת) לקחת חלקיקים מכאן ומשם .
              לתחושתי, מתכתב. גם עם פלובר עצמו, וודאי שעם העולם הנפוח של הסופרים הידוענים, הנרקסיסטים, הדשנים ( ומה לעשות ששניהם היו חלק מהעולם ההוא, וזאת למרות עקיצותיהם המושחזות בבורגנות הדשנה)ובעיקר מתכתב עם היצירה של פלובר, מאדאם בוברי.
              ופלובר, שאין לי מושג מה היה שיעור קומתו הפיזי, לא סבל את פריז שבה חי כשש שנים, שם למד משפטים. כשאביו נפטר, עזב את פריז ואת הלימודים וחזר לכפר הולדתו לאמא:)).
              (את זה למדתי מויקיפדיה)

  3. יוסי ריבלין 01/04/2011 בשעה 12:20

    לא יותר מדיי התלהבתי.

    ההתחלה מעניינת: הרצאה קטנה על סקרנות נשית שכתובה טוב ונשמעת אמינה. ההמשך לרגע מפתיע אם כי גם סובל מבעיית אמינות קטנה. אישה פשוטה, אשת לבלר קרתני, שכל חייה חיה חיים מהוגנים, משנה יום אחד את חברבורותיה והופכת לטורפת בעלת ביטחון עצמי עז, פורצת אל תוך חנות מזכרות יוקרתית, רוכשת פסלון במחיר יקר, ומעניקה אותו בכוח לאיזה סלב (לא ממש הבנתי מי זה) או שמא הם עושים עליה תרגיל מכירתי סטייל צ'רלי וחצי?

    ההמשך יותר מדי ליניארי ולא יצירתי להערכתי. ממופסאן ציפתי ליותר. (אגב, שנים הייתי בטוח ששמו הוא גי. דה. מו. פאסאן). היא פחות או יותר אונסת אותו. "משעבדת" אותו לרצונותיה, סטיותיה מאווייה, ובסוף סליחה על הביטוי – מזיינת אותו. נו.

    ואחר כך בוכה. ובא לשאול מה את בוכה מה? האסרטיביות הנשית שלה מוגזמת לדעתי, ועל רקעה הבכי מוזר. האם הכותב נבהל פתאום שהוא הלך רחוק מדיי עם הדמות שיצר אז הרגיש צורך לאזנה באמצעות בכי תמרורים? על מה היא בוכה על הכרס? על הנחירות? על הקרחת? לא יודע, הייתי שמח לסוף קצת יותר פילוסופי מבכי.

    כתיבה טובה, סיפור קריא מאוד, תרגום מעולה, סוף מאכזב. ציון כללי 7.

    יוסי

    • מירי שחם 01/04/2011 בשעה 13:13

      יוסי יוסי,
      בכל פעם שאני רוצה להרגיש את התהום הפעורה בין נשים לגברים, אני פשוט צריכה לקרוא את נקודת המבט שלך. באמת הרגשת שביום אחד שינתה את חברבורותיה, מתוך גחמנות נשית טיפוסית? ואולי היה כאן תהליך סמוי, כזה שמתפתח טיפין טיפין (תחשוב על התהוות של נטיפים במערה), שצבר תנופה לאורך זמן וביום אחד התממש?
      החיבור בין צ'רלי וחצי לבין הסיפור של מופסאן הוא מסוג החיבורים המופלאים, כמעט כמו החיבור המיתולוגי בין רונלד ריגן לבין מרסל פרוסט
      http://www.newyorker.com/online/2009/06/08/090608on_audio_franzen

      לגבי 'אונסת אותו' – שוב אני מביטה בתמיהה על הקריאה הגברית. האם הוא הביע התנגדות? איפה כאן האונס בדיוק? ולמה האסרטיביות מוגזמת – האם היית חושב כך גם לגבי גבר?

      הבכי לא מוזר. זה בכי של פורקן, שמסכם חווייה מאכזבת מבחינתה. אבל אילו היא הייתה אדם כותב, היא הייתה מבינה שדווקא כאן, בפער הזה, טמון האוצר שחיפשה. אבל היא לא הייתה אדם כותב. חבל.

      • יוסי ריבלין 01/04/2011 בשעה 18:06

        הצחקת אותי מירי, אמנם מן הרגע הראשון ההכרות ביננו היתה תחילתה של ידידות ספרותית מופלאה אבל למען הגילוי הנאות אנחנו מכירים זמן קצר מאוד, והרקורד שלי עד כה אצלך מסתכם בתגובה אחת בלבד. "הבכל פעם" שלך נשמע לפתע זמן ארוך כמו התהוות נטיפים במערה.
        אבל גם הרמת לי להנחתה לגבי שאלתך "האם הביע התנגדות?" איפה כאן האונס, "והאם היית חושב כך על כגבר". אז בואי לשם הפולמוס הספרותי נחליף את שם גיבורתנו ל"קצב".מושה קצב.

        הוא נכנס לתוך חנות, קונה מתנה לאישה נאמר קוראים לה א. שהוא לא מכיר, אבל נדלק עליה, לוחץ עליה לתת לו את כתובת ביתה ומשהיא מסרבת, הוא משיג אותה בערמומיות, מכניס אותה לרכבו בכל מיני תרגילים אקרובטיים, 'והיא טרודה מאוד'. א. שלנו "מבקשת ומפצירה" אבל קצב "לא מוותר לה במלא הנימה!! נו נו בהמשך הוא מפתה\ מאלץ\דורש (את זה בתי המשפט יקבעו) ממנה לשחק איתו מעין משחק של אמת וחובה שמסתיים כדרכו של המשחק במיטה. הוא מצליח להיכנס לדירתה להתפשט ואף ל"נופף אולי במה שיש לו ואין לה..ואחר כך קורה מה שקורה.
        אז לשאלתך הספרותית איפה כאן האונס? יש מתבוננים שבעינהם עלול להיות כאן אונס במיוחד בהינתן החלפת מיני הדמויות.
        נ"ב
        כאמור התיאורים פה הם לשם הפולמוס הספרותי. אני בוחל בכל מאודי במעשיו של קצב, מאמין באמונה שלמה וגם קצת בידיעה למתלוננות כנגדו (אם כי סבור שהעונש שהושת עליו אכזרי).

        יוסי

        • מירי שחם 01/04/2011 בשעה 18:45

          התכוונתי ש'בכל פעם' עליי לחזור ולקרוא את התגובה האחת שלך, אותה תגובה שוב ושוב, כדי להרגיש את הפער הממוצע בין גבר ממוצע לבין אישה ממוצעת. שאלת ההסכמה היא שאלה נכבדת, ואני, ברשותך, אתעלם מההשוואה הדמגוגית לקצב, זו לא הסיטואציה – קצב לא קרתן שחיזר אחרי ידוענית בעלת עצמה חברתית, אלא נטפל לאישה חלשה ממנו, קוראים לזה ניצול יחסי מרות.

          כל מה שמופסאן כתב בנוגע לאינטימיות שהתקיימה בין השניים – הוא כתב שהיה ביניהם פער של אי הבנה, שהשניים לא הבינו זה את זה. עפ"י הדימוי המרהיב של הפחה אפשר להסיק שהתובענות המינית שלו הייתה מורכבת מדי עבורה, שזה כבר נגע לתחום שנסתר מאחורי מסך עבורה, מה שלא נכתב בעיתונות אותה בלעה בשקיקה. היא דמיינה, ומסתבר שהמציאות עולה על הדמיונות שלה! כך שבעצם היא מימשה את הפנטזיה שלה. אם כך מדוע אינה מרוצה? מניין נובעת האכזבה שלה?

          מפערי שפה. היא לא הבינה אותו. היא לא הצליחה למצות מהרגע את מה שרצתה למצות ממנו, ונשארה עם כמיהה לא ממומשת, קרובה כל כך ועם זאת רחוקה – אישה ונבו לה על ארץ רבה. אם לצטט במדוייק את רחל – "בכל ציפייה יש עצב נבו."
          http://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=1259

          אם קוראים את הסיפור מנקודת מבטו של הסופר:
          בשום מקום לא נרמזת מורת רוח מצד הסופר, אלא רק פליאה ושעשוע. הוא מסוקרן, משועשע מהסיטואציה, ולכן משחק את המשחק שלה ומאפשר לה להוליך אותו באף. אם זאת לא הסכמה אז איני יודעת הסכמה מהי. מלבד זאת, זו סיטואציה ספרותית לעילא שמתממשת לפתע פתאום בתוך החיים שלו. הוא לא יכול לסרב לה, לא רק כגבר, אלא גם (ואולי בעיקר) כסופר.

  4. אבי 01/04/2011 בשעה 14:07

    מירי סבבה בהחלט על נקודות המבט המפתיעות שלך. כל פעם מחדש את משכיבה אותי עם אבחנות מופלאות.
    המשפט שלך : "דווקא כאן, בפער הזה, טמון האוצר שחיפשה." עשה לי את זה היום.

  5. ציון 01/04/2011 בשעה 15:09

    אהבתי הרבה.
    אהבתי את שפת הסיפור. את הלשון הקולעת, נטולת הטרחנות. שאפו למתרגמ/ת.
    (אגב התרגום פתר לי סוגיה שולית במשפט הסיום של סצינת הזיון: "הם לא הבינו זה את זה. כלל וכלל לא. " הרי היא נקבה והוא זכר ואי ההבנה היתה הדדית. בשפות לטיניות אין בעיה כזו).
    סיפור קלאסי. הזדהיתי עם אשת הנוטריון הכפרי. הרהרתי באמרה "אכזבות באות תמיד על רקע של ציפיות מוגזמות".
    הדיון למעלה עם מירי יוסי ואבי מתרים ואין לי מה להוסיף שם, חוץ מזה שאני בצד של מירי לחלוטין. וסהדי במרומים…כמה קשה לי להוציא את המילים הללו מהפה. מירי, מבטיח שזה לא יקרה שוב.
    מסכים עם המגיבים מעלי, שהנושא המרכזי בסיפור הוא רצונו של אדם להתנסות בסקס אחר בטרם ייקמול גופו. בטרם יכלו חייו. לא להסתלק מהעולם בלי להתנסות בתאוות בשרים מטלטלת חושים. בטעימה מהאסור. בבגידה. במה שמכנה הסופר "חיי פריצות".

    אני עסקתי בזמן הקריאה בנושא אחר, הלא הוא העונג שחשה האישה (סוף סוף) בחנות, כאשר פריזאים ראו אותה משוחחת כמכרה עם הסופר הנודע. אושר אמיתי הציף אותה, אושר שלא חוותה מעודה.

    הרצון להיות סלב, מהיכן הוא נובע? לכשעצמי אני חש סלידה פיזית מענייני הסלבריטאים אבל אני מבין בהחלט ומכבד את רצונם של אנשים אחרים שאינם אני – להיות ידועי שם. להיות נישאים בפי כל.
    האמנם לא חוותה אשת הנוטריון אושר בביקורה בפאריז אלא רק פחי נפש? חוותה גם חוותה. בסצנה בחנות היא הגיעה לתעצומות אושר. לקליימקס אמיתי. שם הייתה צריכה לפרוש. מה שקרה לאחר מכן עם האבסינת התאטרון והמסעדה, כל זה התרחש במדרון שלאחר הקליימקס. האם אנחנו יודעים לזהות קליימקס וחכמים לדעת כיצד להישמר מהחבטות בזמן שאנו מתגלגלים במדרון האחורי שלו?
    אני אומר: בעבור קליימקס אני מוכן לספוג חבטות. ההבדל הוא שאני לא מופתע יותר, לא מהקליימקס ולא מהחבטות, לעומת אשת הכפר הפשוטה שהכל בא לה בהפתעה מוחלטת.

    • מירי שחם 01/04/2011 בשעה 19:00

      נ.ב.
      הקריאה החומלת שלך – פאריז כרצף של חוויות – גאלה את האישה בסיפור מלהרגיש זיפת. כשההלם הראשוני ישקע, ברבות הימים, היא תספר לנכדותיה על הרפתקאותיה בעיניים נוצצות.

  6. מירי שחם 01/04/2011 בשעה 18:58

    פעם מישהו שמבין בזה העיר לי שכותבים שהדי במרומים, זה קשור לשוהדא, עדות, אם אני זוכרת נכון את ההסבר הרי שהשאהיד הוא עד, והביטוי הזה מבקש ממנו להיות למליץ יושר במרומים.

    ציון, שאתה תדלג ככה על עניין פחה-בעל-שלושה זנבות?
    מויקיפדיה, הערך פאשה –
    "בשדה הקרב נישא לפני הקצינים הבכירים נס לפי דרגתם. על הנס היו 1-3 זנבות סוס או טווס, (לפי המסורת הטורקו מונגולית) כאשר לסולטאן לבדו היה נס עם ארבעה"

    מעניין שכשמופסאן נדרש לתאר את הגבר הכי גברי, הכי דקדנטי, הכי הדוניסטי – הוא נודד עד למזרח הקרוב. היש סמל יותר פאלי משלושה זנבות מתנפנפים על נס, בשדה קרב, קבל כולם? התיאור הזה מעיד בעיקר על העמדה האימפריאליסטית של הצרפתים בני זמנו של מופסאן, שראו במזרח אתר מדוחים אקזוטי.

    • ציון 01/04/2011 בשעה 19:20

      במקור כתבתי שהדי ואחר כך במקום לגגל את הספק שיניתי. כעת גיגלתי וזה אכן שהדי.
      חוץ מזה אני מכיר שני שהדים. אחד מנצרת ואחד מירושלים. איש מהם לא שוכן במרומים 🙂

      • אבי 01/04/2011 בשעה 21:24

        לענייני שהיד ושהדי – אכן המקור הוא עד והציטוט מספר איוב "גם עתה, הנה בשמיים עדי; ושהדי, במרומים". אבל מה הקשר בין עדות לבין הקרבת החיים למען האל?
        ובכן, מיצינו שהקשר הוא אותו הקשר שבין המילים קירבה, קורבן והקרבה. שלושתם נועדו להעיד על קירבת האדם לאלוהיו ומוכנותו להקריב קורבן ו/או את חייו למען העדות על קיום הקירבה הזו. אגב, גם ביוונית המילה מרטיר פירושה עד ,ונמצאנו למדים שכשבמתן עדויות פאטאליות עסקינן, אין הנצרות מדדה הרחק מאחור.

    • אושרית 02/04/2011 בשעה 22:48

      אפשר (למיטב זכרוני) לכתוב גם סהדי שבמרומים. סהדא = עד בארמית.

  7. יעלילה 01/04/2011 בשעה 21:52

    נוגע ללב, הסיפור, ולמרות שישן, אפשר להזדהות עם המשאלה האולטימטיבית לעשות מהחיים שלך משהו שהוא קצת יותר מהרגיל, ולהתאכזב עד בכי כשמה שדמיינת מתברר כרחוק מהמציאות. ומסכימה איתך מירי, אילו היא היתה אישה כותבת, יכלה לעשות משהו אחר בחומר שעלה, למצוא את האוצר בפער. בכלל היכולת ליצור מתוך עצמך אולי מבדילה אותנו מחיים של סתם (של חול?), אימת רבים (אולי אלה שמחפשים את התהילה ב"סלביות", מתבלבלים בין יצירתיות לסממנים חיצוניים שלה?)

    • מירי שחם 02/04/2011 בשעה 9:05

      ממש ככה. הסלב נדרש לנוכחות ותו לא, תהילתו על עצם היותו. איך הגענו למצב הזה, בו יצירתיות מומרת בנוכחות, זו שאלה מרתקת בעיניי. גיבורת הסיפור, ככל שהיא מוצגת כקרתנית מהפריפריה, עדיין מוכיחה בקיאות לא קטנה ביצירותיו של הסופר 'שלה'.

      • יעלילה 02/04/2011 בשעה 21:31

        פשוט קל יותר לתפוס טרמפ על כנפי הסלב (או היוצר), מאשר לחפור בתוך עצמך, בבדידות, ולהעלות מים מתוך הבאר. כפי הנראה נולדנו לנוח 🙂 ובדרך כלל ייסורי היצירה גובים מחיר כזה או אחר (ובעצם גם המנוחה גובה מחיר). אולי הפולניות צודקות ככלות הכל באמרן ננוח בקבר.

  8. אסף רפאלי 01/04/2011 בשעה 23:16

    היו ימים שחיכיתי בכליון עיניים שיגיע תורי לקרא את "העולם הזה" במועדון הקיבוץ". חשבתי "ששם, בעיר הגדולה, נמצאים הסיכויים והסיכונים, ששם קורים הדברים האמיתיים, הבלויים והכסף הגדול . "
    כתבתי פעם באיזה מונולוג.
    ובסופו של דבר הסיפור הוא סיפור על פרובינציאלית קטנה שחלמה על העיר הגדולה ששם קורים ה"דברים האמיתיים" לאנשים האמיתיים" ל"סלבס". אני מניח שחלק גדול מהמגיבים המשכילים והמתוחכמים שכאן גדל ב"עיר הגדולה"" והם לא מבינים את תחושת ההחמצה של אנשי ה"פריפריה" ביחסם אל ה"פאריז" הזאת.
    הגברת, בחוצפה שרק סקרנותה של אשה יכולה לגרום, קמה ועשתה מעשה והסופר, הגבר המשכיל אך המטומטם, לא היה מסוגל להבין מה לאשה נאה כמוה במיטתו. ואיך הוא יכול היה להבין?, הוא שפאריז בשבילו כמו גם פרסומו ומעמדו היו בעיניו דבר יומיומי וטבעי. זה מזכיר לי את מעמד המשוררים בכסית של שנות השישים. יותר מפתיה פרובינציאלית אחת התגלגלה למיטותיהם של כל מיני מפורסמים. היום אתה לא צריך אפילו להיות משורר או אמן , מספיק שהופעת ב"אח הגדול" או גיעגעת באודישן של "כוכב נולד"…..
    והאכזבה….אוי האכזבה….מזכיר לי את המסיבה הראשונה שלי עם כל ה"תלמידי בצלאל" בירושליים של שנות השבעים. קצת טחינה עם הקרום החום הזה מלמעלה….קצת יין חמוץ וריקודים בסלון. הבוהמה הירושלמית עאלק…איפה הסקס, סמים ואלכוהול של הקיבוץ? במקום שני הודים על האש, מריחואנה אורגנית, אלכוהול 96% ובלונדיניות, קיבלנו טחינה בצלחת.
    סיפורים יכתבו בכל מיני צורות אבל תחושת ההחמצה הפרובינציאלית כמו גם האכזבה מ"פאריז" או תלאביב או ה"נויורק" תמיד תשארנה.
    ונכון מירי, את צודקת. היא בטח תספר לנכדותיה על ההרפתקה ההיא בפריז וגם הן, כמוה, תערוגנה אל ה"פאריז" הזאת, אבל אני מקווה בשבילן שגם את לקח השמן המכוער והנחרן היא גם תספר להן.

    • מירי שחם 02/04/2011 בשעה 9:13

      הודים על האש ובלונדיניות בצלחת, החיים הטובים (:
      אני לא מבינה את העניין הזה עם הסקרנות הנשית. גברים לא סקרנים? נשים סקרניות יותר?

      והאכזבה…האכזבה היא בילט-אין בתוך חוויית החיים שלנו, בפער הקבוע בין הנחלם למתממש. אבל מי שלא חולם לא מתאכזב, וטוב שיש ספרות שדוחקת רגל לתוך הפינה הזאת ומצליחה לרומם את העליבות רק בתוקף המבט שמאיר אותה. מאד אהבתי את תמונת המטאטאים בסוף – מטאטא הוא ידידה הטוב ביותר של האישה כבר אלפי שנים.

      • אסף רפאלי 02/04/2011 בשעה 9:31

        "אני לא מבינה את העניין הזה עם הסקרנות הנשית. גברים לא סקרנים? נשים סקרניות יותר?"
        הפוך גוטה, הפוך. נתתי דוגמאות מעצמי כדי שיהיה ברור שאנחנו חולקים את אותה הסקרנות ופרובינציאליות של נשים שווה לפרובינציאליות של גברים…"הסקרנות הנשית" היא בגוף הסיפור ונטענה ע"י גי. די. בכבודו ובעצמו. והמטאטאים? הם נאחזו בידי "מטאטאי הרחובות ולא המטאטאות. רחובות פאריז וחלומות קרתניים זער בורגנים מטוטאים לבסוף ע"י אלה (גברים ונשים) שגורלם לא שפר ולא מאפשר להם חלומות מעבר לפרוסת הלחם היומית.

  9. דני 02/04/2011 בשעה 8:07

    אני חושב שיש בסיפור רובד נוסף, ואת קצה החוט אליו אני מוצא בפניות אינטימיות של הסופר לקוראיו, כאילו יש להם רקע משותף. בפעם הראשונה זה מופיע בהגדרת המוצגים בחלון החנות, כ"אותם חפצי חן יפניים", אחר כך זה צץ ב"עשתה מעשה נועז מאין
    כמוהו, כמצביאים הללו לפני צאתם למתקפה". ה"אותם" וה"הללו" מציע לקורא חיבוק מוקיר, כאילו ברור לסופר שהקורא בקי בחפצי חן יפניים ובודאי הוביל צבאות להתקפה.
    נותר להרהר במטרת החיבוק הזה על רקע הסיפור הסתמי.
    אני חושב שמטרתו להגביה את הקורא מעל דמותה של הגיבורה, אבל בה בעת להביך אותו שכן היא עושה באמת מעשה נועז, שהקורא לא מעז לחקותו. הבכי בסוף אינו מוחק את המבוכה הזו.

    • מירי שחם 02/04/2011 בשעה 9:19

      כן, יש בסיפור מהלך כפול של רוממות והשפלה, או מדוייק יותר – השפלה ויתר-השפלה. בדירוג ההשפלות מופסאן דואג להעליב את האישה (הוא גם מעריץ אותה, שלא יהיה ספק) אבל דואג להעליב את הסופר יותר. התיאורים הלא מחמיאים של הסופר נועדו, בסופו של דבר, כדי להשפיל את האישה עוד יותר. זו בדיוק הבעייה עם מספר כל יודע, החיץ היהיר בינו לבין הגיבורים שלו, והוא כל כך בודד, המספר הכל יודע, לא פלא שהוא מחפש לו בני ברית מבין הקוראים, כי כמותם הוא מתמקם מחוץ לסיפור.

  10. אבי 02/04/2011 בשעה 11:37

    טוב – אז עכשיו זווית קצת אחרת
    אני חושב שהיינו מעט סלחנים והחלטנו שהסיפור קלאסי, רלוונטי ומחכים. תרשו לי בבקשה לחלוק על דעתי הקודמת.
    הסיפור הזה רלוונטי לעידן הפיסבוק בערך כמו בטאון הסתדרות הדגים המלוחים של אשתקד.

    אני אדגים – הסיפור מתחיל בסטראוטיפ מזעזע על האישה ושלושת הרבדים שלה.
    אני לא יודע על איזו אישה הסופר מפנטז , ואני מניח שהיו איזה חמש נשים בהסטוריה האנושית שיש להם באמת את השילוש שאין דבר העומד בפניו של דאגנות על לוע הר געש, עורמה של שועל טורף ונכלוליות בוגדנית מענגת. הרשימה מתמצית פחות או יותר בקליאופטרה, מאטה הארי, תמר גולן והחותנת שלי.
    לא נראה לי ששרה נתניהו, פאינה קירשנבאום או אפילו שושנה ארבלי אלמוזלינו בשיא תפארתן נחונו ולו במקצת מאחד הרבדים הללו.
    הסיפור נותן איזה הסבר דחוק להעדרות בת יומיים מביתה הכפרי, אבל מנסה למכור לנו כאילו הספיקה גיבורתנו האגדית כבר ביום הראשון לכסות את מכלול מאורות החטאים של פריז וגם את כל מדורי הרכילות בעיתון וגם להרגיש מצוקה של ייאוש . בלתי אמין רבותי, בלתי אמין.
    גם תמימות ההתבשמות בצילו של הידוען נראית מופרכת למדי. כן, גם בימינו לא חסרות פתיות שתלכנה אחרי דמותו מעוררת ההשראה של איזה טייקון מקריח, גיבור שירות ציבורי בערב חיסול הקריירה שלו או שורד זיבולי השכל של גיא זוארץ, אבל אני חושש מאוד שהתמימות (אם אכן מדובר בתמימות מצידה של נכלולה ערמומית ודאגנית) הנושבת מיצירתו של מופאסן אבדה ללא שוב הרבה הרבה שנים לפני שויקי כנפו נרתמה לצעוד מאחורי עגלת הסופר של מגה.
    אני מניח שחלק גדול מהקביעות הסטראוטיפיות של מופאסן נועדו לשעשע את בני תקופתו, ייתכן שהיה ידוע בהבנתו החודרת את נפש האישה, וכל הסיפור אינו אלא קפיצת פליק פלאק לאחור אגב קריצה כדי לשעשע את ידידיו ומוקיריו, בהחלט ניתן לקרוא גם את הסוף המר כבכי המסתיר צחוק עז של אישה טורפת רבת רבדים ועומק שהשיגה את מטרתה ונהנתה מכול רגע. הכול אפשרי, וזוהי בדיוק הנקודה.
    הנקודה היא שהתחושה שהכול אפשרי, ושכל סיפור ניתן לקריאה כהפוך על הפוך היא מודרנית לעילא ולא הייתה קיימת בימיו של מופאסן, ומכל מקום אחת דינו של סיפור זה – להיקרא כיצירה עבשה שנס ליחה לפני שנים רבות או כפרודיה מתוחכמת שהקדימה את זמנה, כך או כך מדובר ביצור כלאיים מוזר ובלתי שייך.

    • מירי שחם 02/04/2011 בשעה 11:47

      זווית מה זה קהה.
      אני מכירה לפחות עשר נשים שנושאות את השילוש הלא-קדוש הנ"ל, בתוספת עוד כמה סילסולים ושנצים און דה האוס. על הכתיבה של פלובר אמרו שהיא ריאליסטית, משמע, אמה בובארי שלו תיתכן. וטולסטוי, עם אנה קרנינה? ואירינה, של צ'כוב, הצעירה מבין השלוש?
      לכל היותר, ניתן לקבוע בזהירות, שנשים כאלה נמצאות בריכוז גבוה יותר בסביבתם של סופרים ומחזאים, גם בסיפור של מופסאן זה כך, כי בנשים כאלה יש איזו כמיהה לפואטי, לנשגב, אבל הדת לא מספקת להן תשובות (בגלל הערמומיות, כנראה).
      בקיצור, אבי, אתה מוקף בנשים הלא נכונות.

  11. מיכל 02/04/2011 בשעה 12:32

    קראתי סיפור כתוב היטב ונהניתי. תאורי מינאטורה של פריז בכירכרה מנוקדת ב"חפצי מחמד יפניים".
    מחשבות נשיות המותאמות לתקופה ואפילו מהפכניות במידה. בעיקר ייפי התיאורים האוירה והארומה הסיפורית. יצירת אמנות אמנם לא מהגדולות אך כזו שמוסיפה תמונה לתודעה.
    בהתייחס לדיון היצירה אינה צריכה לההפך עכשווית! נדמה שכל דבר נשפט היום עפ"י אמות מידה תיקשורתיות/עיתונאיות רכילאיות/מגדריות.

    • מירי שחם 02/04/2011 בשעה 12:40

      שלום מיכל,
      כל יצירה על-כורחה הופכת עכשווית בתוקף הקריאה העכשווית שלה, בתוקף היותו של הקורא – קורא עכשווי. אין לנו יכולת לקרוא את הסיפור שלא באופן עכשווי, גם אם נתכחש לכך שנתיים.

  12. מיכל 02/04/2011 בשעה 13:01

    לדוגמא התנ"ך, התלמוד, – על הקריאה! לא על היישום ההלכתי.
    הקונטקסט התקופה משמשים כמו משטח קנבס ליצירה.\אי אפשר לעקור אותה
    ולעשות לה מעשה דושאן.
    כך אני מתייחסת אל כל יצירת אמנות לא רק הכתובה.

    • מירי שחם 02/04/2011 בשעה 13:10

      בלתי אפשרי, מיכל. את לא יכולה לקרוא את התנ"ך כמו מישהי מתקופת הברונזה התיכונה, ולא את מופסאן כבת המאה התשע עשרה. את אולי חושבת שהקריאה שלך היא על-זמנית, אבל קריאה כזו היא בלתי אפשרית. אין קריאה אחרת מלבד קריאה עכשווית.

  13. אורי 02/04/2011 בשעה 13:46

    פריז, פראג, ביאליסטוק, רעננה, הכל אותו דבר, תמיד, בבוקר מתחרטים (או שלא), בערב מחפשים עם מי לישון (או עם מה שיש).

    זה ברצינות מפריז

    וזה בצחוק מביאליסטוק

    • מירי שחם 02/04/2011 בשעה 14:43

      אולי על אלו שלא מתחרטים בבוקר אין טעם לכתוב.
      אתה צודק, בעניין הפאם פאטאל שמתעוררת בבוקר ונזכרת שבעצם היא יידישע מאמע והולכת לבשל פופיקלעך מיט לוקשן, או איך שלא קוראים לזה בעדה שלכם

  14. אבי 02/04/2011 בשעה 14:17

    קיבלתי בהכנעה את הנזיפה והסכמתי לצירופה של אנה קרנינה לאולימפיאדת הנשים בקטגורית רבדים. נזכקתי שגם תמר גולן הייתה גדולה מהחיים, והגעתי בסה"כ לחמש נשים.
    בהתחשב בעובדה שתחזיות אופטימיסטיות מדברות על מקסימום של כ- 50 מיליארד לידות מאז האדם הראשון , כלומר בכ -25 מיליארד נשים, הרי שגם בלארג'יות יוצאת מן הכלל מדובר באחוז שאפשר לכנותו רק במילה אחת, וגם היא תהיה הגזמה פראית: זניח.
    לא נעלמה מעיניי ההערה שלא מדובר בכל הנשים אלא רק בכאלה בעלות נטיות ספרותיות כלשהן. שאלתי את השכנה שלי שבצעירותה נהגה לעשות מה שמכונה לעיתים בייבי סיטר אצל פנחס שדה ומאז היא סמכות בלתי מעורערת בעיניי בענייני ספרות ובוהמה. ובכן שאלתי אותה מה דעתה על תיאוריית שלושת הרבדים והיא נעצה בי מבט זועף, אמרה לי שאין לה זמן לקישקושים שלי, ושהנכדים באים עוד מעט, וחזרה לטאטא בתנועות ריתמיות את העלים בגינתה הקטנה.
    אגב – אם בענייני סטטיסטיקה ונשים עסקינן – לא מופלא עד מאוד בעיניכם שכל בן אדם תשיעי או עשירי שנולד אי פעם עדיין חי איתנו כיום?
    וואאאוו!

    • מירי שחם 02/04/2011 בשעה 14:40

      התבלבלת (היתכן שגם אדם רציני כמוך לכוד במלכודת הסלב?)
      מה אנחנו מחפשים?
      אנחנו לא מחפשים נשים גדולות מהחיים.
      גיבורת הסיפור היא לא ידוענית, אלא שוחרת-ידוענים בעצמה. היא נאה, ויחד עם זאת אפרפרה. קוראת שטויות בעיתונים והחלומות שלה גדולים עליה. יש בה זרמים תת-קרקעיים, שהתפרצו התפרצות אחת יחידה, מנוגדת לטבע שלה. היא לא גדולה מהחיים, החיים גדולים עליה. את כל האנרגיה שהצליחה לאגור היא ריכזה לזינוק האחד ההוא. זינוק אחד.

      לפנחס שדה היו ילדים?

      • אבי 02/04/2011 בשעה 15:07

        לא, למיטב ידיעתי לא היו לו.
        לבושתי עלי להודות שגם אין לי שכנה שהתבשמה בצילם של ידוענים ואך משל הייתה. השכנה שלי היא דווקא שביסאית מרובת צאצאים שבעברה הרחוק הייתה חילונית. לא אתפלא אם לשכנתי שתחיה, ולא כמשל, יש זרמים תת קרקעיים מהסוג שתארת.
        מה שבטוח – עם כל כך הרבה ילדים ובעל תשובה, היא בהחלט נראית כאחת שהחיים גדולים עליה.

  15. מיכל 02/04/2011 בשעה 14:27

    אין צורך לקרוא את התנ"ך כבתקופת הברונזה התיכונה המדובר על אמות השיפוט.
    ודאי שהקריאה שלי היא עכשוית אבל הכלים שבהן נבחנת כל יצירה חייבים להיות מותאמים למקור.

    • מירי שחם 02/04/2011 בשעה 14:35

      הכלים לא יכולים להיות מותאמים למקור. אין מקור. זה מקור מדומיין, פיקציה סובייקטיבית מתעתעת שרוטטת במרחב הדעות הקדומות שלך, הפרה-קונספציות איתן הגעת לקריאה, המידע החלקי שאת אוחזת בידך אודות הזמנים ההם. מנין לך איך המקור התנהג כמקור? אין לך שום דרך לדעת, זו יומרה ריקה.

      • ציון 02/04/2011 בשעה 17:29

        בתקופת הברונזה התיכונה אי אפשר היה לקרא את התנ"ך מתוך כך שטרם נכתב. בתל מגידו נחשפו עדויות על כנענית קרתנית, שניסתה לשכנע את בעלה המיצרי לקחת עמו רשימת קניות בכנענית על קלף במקום בלטה עם כתב יתדות, אולם הג'נדר הכריע גם הפעם את דפי ההיסטוריה והיא נשלחה אחר כבוד לרעות את שתי העיזים המשפחתיות, לעשות ספונג'ה באוהל, ולא להתערבב בעניינים גבריים.

        שכחתי איך קוראים לדימוי של דימוי, יש לזה שם. קוראת שמדמה בנפשה את דמותו של נניח… יהושוע בן נון, בעזרת כלים חסרי תועלת ובסיס ונטולי קשר לעובדות. כלים בהם האכילו אותה בלימודי התיאולוגיה שלה. סביר להניח שגם בעזרת דמיונה המושתת על איורים בספרי ילדות, סרטים וסדרות טלויזיה.

  16. ז'אן-קלוד 02/04/2011 בשעה 15:25

    לדעת חלק ממוקיריו של מופסן, מדובר בנבואה שהולבשה -אמנם בחן ובכשרון המופסני המוכר- על סיפור קצר.
    מופסן אינו עושה את החיים קלים. לכאורה אין הוא מכסה מהקורא דבר. האמנם?

    בפתח היצירה הוא מתייחס לאישה כאל חיית מחמד. חביבה, מסקרנת, סקרנית וגחמנית, כזו שגבר מתייחס בסלחנות אבירית לשיגיונותיה. אף בהמשך נדמה שאנו עוקבים אחר חתולת בית ותיקה, שלא חרגה מחדר השינה של גבירתה. עם זאת היא משתוקקת פעם אחת לפחות לבקר במחסן שורץ העכברים, ולצוד אחד, עז פנים במיוחד.

    כאותה חתולה מארי לור (כך אני קורא לגיבורה נטולת השם) המונעת על ידי רגש נוקב, נוסעת פריזה. שם היא נסחפת בהרפתקה, שאינה ברת שליטה. הרפתקה , שאין בה קמצוץ רציונליזם.

    בסיכום, היא מבזבזת סכום עתק. מוצאת עצמה במחיצת יצור עלוב, המתחזה לפחה תורכי בעל שלושה זנבות. החתולה צדה את העכבר, אך הוא מתגלה במערומיו, אין הוא מעניק לה את שרצתה, ובסופו של דבר אין היא אפילו טועמת מדמו, זונחת אותו בשאט נפש, ומייללת במרירות.

    הבה נבדוק זאת מזווית אחרת. יש זווית אחרת? ודאי שכן, ומופסן אפילו מרמז לנו על כך. מארי לור הינה אשת נוטריון כפרי. הוא מעניק לנו פואנטה בסיפור נטול פואנטה. אך זו אינה מצוייה בסיום, אלא מעט לפניו.

    נוטריון קרתני נוסע לבירה.
    אשתו של נוטריון קרתני נוסעת לבירה.
    מה מפריד בין השניים- כמאה שנה.
    מה מאחד בין השניים- שניהם מסמלים עידן עולמי חדש.

    ב1789 נסע נסע נוטריון צעיר לפריז, שמו היה רובספייר והוא מגלם בדמותו את המהפכה הצרפתית. כמאה שנה אחריו נסעה מארי לור הבדיונית פריזה, והיא מכילה בתוכה את האישה החדשה, המשוחררת, המוערת.

    אז גחמות של אישה? היסחפות? או אולי הכרה של אישה בזכותה לאושר, גם לגחמות, אם תחפוץ. זו זכותה הטבעית. ממש כשם שזכותו הטבעית של החתול לצוד עכברים.

    אגב, המהפכה הצרפתית נוהלה על ידי עורכי דין. באסיפת המעמדות, כחצי מבני המעמד השלישי, היו עורכי דין, שהייתה להם השפעה מכרעת בדיונים ובכתיבת הצהרת זכויות האדם והאזרח.

    המהפכה עצמה לא העניקה עדנה לנשים. ערפה את ראש בנות המעמד העליון. והשתמשה בבנות המעמד הנמוך, להסתערות על הבסטיליה ביולי 1989, ובאוקטובר אותה שנה. תהלוכת נשים שהורכבה ממוכרות דגים שבתה את לואי ה16, והחזירה אותו מורסאי לפריז, ממנה לא יצא חי. זכויות כלשהן לא הוענקו לנשים אלה.

    והנה מאה שנה אחרי זה יוצאת אשת המעמד הבינוני, רעייתו החוקית של נוטריון, לפריז לבשר את המהפכה הנשית. זה יקח זמן. הרבה יותר זמן מאשר לקח למהפכה הצרפתית, אך זה יקרה. מופסן נזקק כאן להבהרה גסה במקצת, מארי לור קונה את הסופר בכסף, ממש כשם שגברים עשו זאת במשך אלפי שנים. אין שה משנה שכסף אינו מועבר מיד ליד, יכולתה הכספית לרכוש את הפסל, איפשרה את תחילת היחסים המהופכים בין השניים.

    הסיום, בכייה של מארי לור ניתן להתפרש בכמה אופנים:
    ההסבר הבנאלי ביותר הינו כי הדרך לשחרור כרוכה בכאב ומאבק.
    מעליו נעמיד את העובדה כי הבכי מטהר, משהו בסגנון "עולם ישן נחריבה וכו'”
    הדבר ששלדעתי מופסן כיוון אליו, הינו כי למרות הכוח הגברי שהאישה החדשה תיטול, היא עדיין תשאר אישה.

    מופסן הספיק לחיות לא מעט שנים עם הסופרג'יזם, מעניין כי בשנת מותו 1893, ניתנה לראשונה זכות בחירה לנשים (בניו זילנד).

    ד"א- נבואה או לא נבואה, סיפור קצר או לא. נשארו מספר דברים שקשה לבארם, במושגי הימים ההם, וחלקם אף במושגי היום:
    1)ראשית, מאיין לאישה באותם ימים סכום גדול כזה? ועוד סכום היכול להנתן במקום. השליטה על כסף, המחאות, העברות וכו' הייתה בידי הגבר. מה עוד שבעלה נוטריון האמון על דברים כאלה.
    2)שנית, כיצד תסביר לבעלה, הוצאת סכום כסף גדול כזה?
    3)הסיפור הקצר אינו רומן, אך אפילו בסיפור קצר הייתי מצפה שהסופר יביא את הרהוריה של מארי לור בעת הוצאת הכסף, בעיקר לגבי הסבר לבעלה. או אפילו מחשבה בנוסח "לא אכפת לי מאום, אני הולכת על זה" ולא היא.
    תהיות אילו רק מוכיחות כי אכן מופסן כתב על בשורה, נבואה, משאלת לב שהתגשמה.

    • אבי 02/04/2011 בשעה 17:36

      אכן רקחת סיפור בלשי כהלכה וקצת מצחיק שהפכת את האישה הקרתנית והמטופשת למדי לגיבורה סופרזיסטית שהקדימה את זמנה. יחד עם זאת אני שמח לזרום עם הההסבר שלך, כי הוא צובע את העלילה בנופך רענן.

      בקשר לתהיות הכספיות שהעלת – לא נראה לי מסתורי בכלל. עוד לא נולדה האישה שמכבדת את עצמה שלא הצליחה להסתיר מבעלה סכומי כסף ניכרים אותם חסכה במשך תקופת חיים שלמה לידו.

      ייתכן אפילו הסבר פשוט יותר, שכן נמסר בתחילת הסיפור שנבצר מבעלה ללוותה, ואולי הכוונה שהנ"ל חולה, מטופל ע"י אחות רחמניה ומתלוצץ עם רופאיו 24 שעות ביממה ולא בדיוק מחובר למה שקורה סביבו.
      מכל מקום, זה לא נראה לי עקרוני יותר ומופרך יותר מאישה שמבלה יומיים בפריז , ואחרי יום אחד בלבד מכירה את כל הבולווארים וכל מדורי טיים אאוט בעיתונות, וכבר ביום השני מתגשם באופן מלא ומופלא חלום שטיפחה עשרות שנים.

    • ציון 08/04/2011 בשעה 20:32

      איך פיספסתי את התגובה הזו. עונג של קו מחשבה, בין אם התכוון לכך מופסאן בין אם לאו. לעולם לא אבין היכן נופלת התגובה בממשק הזה, התכוונתי לז'אן-קלוד.

    • מיקי 08/04/2011 בשעה 23:42

      בונאר,

      ג'ה פאנס קה סה מאניפיק , סה פורמידאבל, ג'ה טומברס פור סה .
      מה, פארדונה מואה, ווטרה אימאג'ינסיון אה טרו טרו קומפליקה פור מואה.
      בון נווי .
      ובעגה מקומית, מארי לור עלאקי, כולה מרי לו של צביקה פיק, שהיא בעצם מירי לוי, ההיא ממושב זנוח שבהרי ירושלים.
      כפרה עלייכי.

  17. מירי שחם 03/04/2011 בשעה 6:20

    נזכרתי
    שרציתי לשלב בדיון את המושג "פסטיש", לכל מי ש"הרפתקה פריזאית" הזכירה לו את "מאדאם בובארי":
    פסטיש (Pastiche) היא טכניקה אמנותית שמחקה באופן קליל, ומבלי שלחיקוי זה תהיה חשיבות פרשנית, סגנון או עלילה של ספר אחר. למרות שהפסטיש לרוב היתולי באופיו, הוא על פי רוב מלא כבוד לטקסט המחוקה. דוגמאות ניתן למצוא בסיפורים הרבים המציגים את שרלוק הולמס, שלא נכתבו על ידי ארתור קונאן דויל. ספרות מעריצים רבה כתובה בפסטיש.

    (הגדרה מועתקת מויקיפדיה)

    ואם כבר מזכירים את המושג הזה, הנה פסטיש עוקצני שכתב יונתן סואן,
    "הָאוֹיָה! הגדול של תשרי מאת אגי משעול" מתוך חוברת 20 של "מטעם".
    http://www.mitaam.co.il/mit20yonatan.htm

  18. דודו פלמה 12/04/2011 בשעה 13:27

    האמת היא שאהבתי את הסיפור. גי דה מופסן יודע לכתוב סיפור קצר והוא מעביר את הסיפור מבלי שנחשוב שהוא לועג למשתוקקת הוונובית, כך שבמקום לעג הוא גרם לי להרבה אהדה וסימפתיה לאישה המבקשת לחרוג מכבלי המשפחה הכובלים אותה בכלא רך וחונק. הלעג לבורגנות הוא לא אמיתי, משום שהוא נובע מבפנים. וכמו בכל פעם שהדבר קורה, נחמד לגלות שכבר אז הייתה איזו הילה לסלב שגרמה לו לזהור ככוכב ברקיע למרות דמותו הפיקוויקית המגוחכת.

  19. מירי שחם 12/04/2011 בשעה 14:06

    הי דודו, הנהנתי לכל אורך התגובה שלך. האינטליגנציה הרגשית של מופסאן מאפשרת לו להיות אמפתי אבל גם ביקורתי, כך שהסיפור ניצל מסכריניות טראגית. חוץ מזה שהומור הוא אלמנט די נדיר בתיאור יחסים בין המינים, ולו רק בשל כך יש להוקיר את הכתיבה של מופסאן.

  20. מירי שחם 12/04/2011 בשעה 16:53

    משהו על ההיבט האירוטי של העיר (מתוך 'במרחק הליכה', ארנה קזין, הוצ' בבל. הציטוטים המופיעים כחלק מהטקסט שהעתקתי שייכים לאייריס מאריון יאנג בספרה Justice and Politics of difference)

    "מתוך מגוון השונויות המתקיים בעיר, נוצרת האירוטיקה העירונית, 'במובן הרחב של משיכה; של הנאה והתרגשות הקשורים ליציאה משגרה בטוחה ולמפגש עם החדש, הזר והמפתיע'. חיי הקהילה הבטוחים, המתבססים על היכרות בין הפרטים, ועל הזדהות וזהות אינטרסים – ובאותה מידה, בוודאי גם החיים הציבוריים שבקניון הממושטר והמסודר – מעקרים כל היבט אירוטי של הסביבה, משום שאירוטיקה מושתתת על המרחק בין הנושא למושא, על הפתעה ועל זרות. ההיבט האירוטי של העיר, מציינת יאנג, כרוך גם בהיבט המפחיד שלה – הוא טומן בחובו את האפשרות לאבד בה את הזהות, ליפול. אבל הוא גם מקור בלתי נדלה לעונג ולחיות."

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: