מועדון כרייה

קריאה נינוחה בצוותא של סיפורים קצרים מהמבחר המקומי והעולמי

"כמה זר העולם"

סיפור יוצא דופן מתארח הפעם במועדון כרייה.

סיפור, או אולי רק מהלך כתוב של חשבון נפש?

האם נחוצה התרחשות עלילתית כדי לכנות תלכיד משפטים בשם סיפור?

בפתיח של הספר מופיע הציטוט הבא:

"ככל שהסופר נזקק לפחות עלילה ולפחות מרחב כך כישרונו ניכר יותר. אני חושד מראש בסופרים שמצטיינים בעלילה, ושהדמויות שלהם זקוקות לעולם כולו. הדברים היומיומיים יפים ועשירים מספיק כדי להפיק מהם ניצוצות פואטיים" (רוברט ואלזר, שלושה בינואר,1937)

כתיבה נטולת עלילה? כזו המתבססת על היומיומי ועל רישום מהלכי הנפש כמוביל עיקרי של הטקסט? כששואלים אותי מהי בעיניי כתיבה נשית, מה מאפיין אותה, זה בערך מה שאני עונה.

מועדון הכרייה של מאי – פתוח וכולכם מוזמנים.

(בסוף הדיון הנוכחי המועדון ייצא לפגרה, כנראה עד חודש אוקטובר. הפסקת התרעננות. תודה לכל מי שביקר ודיבר והקשיב ואהב)

מירי

מודעות פרסומת

23 תגובות ל-“"כמה זר העולם"

  1. אסף רפאלי 30/04/2011 בשעה 23:43

    דוד אבידן:

    אדם זקן – מה יש לו בחייו?
    הוא קם בבוקר, ובוקר בו לא קם.
    הוא מדשדש אל המטבח
    ושם המים הפושרים יזכירו לו
    שבגילו … שבגילו …

    אדם זקן, מה יש לו בבקריו?
    הוא קם בבוקר קיץ וכבר סתיו
    נמהל בערב בנורות חדרו.
    ממסעו במסדרון הוא טרם שב
    כי שם הוא עוד חשב …
    מה לעשות עתה ומה לקרוא
    אדם זקן …

    אדם זקן, מה יש לו בגילו?
    הוא מנמנם כי הוא פוחד לישון.
    עיניו פקוחות למחצה,
    מנחשות לפי תנועת הכוכבים,
    אם הלחישות רומזות,
    כי זה לילו האחרון.

    אדם זקן, מה יש לו בערבו?
    לא מלך הוא
    ויפול לא על חרבו

    האם פרוזה יכולה להרשות לעצמה את מה שמותר לשירה? האם סיפור יכול להתקיים ללא עלילה? כנראה שכן, בדיוק כפי שיכולה יצירה מוסיקלית להתקיים ללא מלודיה…..כפי שיכולה יצירה מוסיקלית להתקיים ללא הרמוניה…כפי שתמונה יכולה להתקיים ללא פיגורה. אני גבר, ראבאק, תביאו לי סיפור! תנו לי משהו לנעוץ בו את השיניים. אז הבנתי, החיים של קלייסט ברטנאו(היינריך פון המתאבד?) בזבל, סו וואט . החיים שלו כל כך בזבל בגלל איזו גברת עד שהוא מואס בחייו ומוכן לאבד את חייו לטובת הכנסיה הקתולית ששרות בה מר ממוות, סו וואט.
    כתיבה על היומיומי לא מצאתי כאן, רק קיטורים על אדם שאיבד את טעם החיים, וואלה יופי. בג'אז יש המון אילתורים סביב הנראטיב, גם במוסיקה הקלאסית תמיד תמצא המלודיה שנתמכת ע"י ההרמוניה וע"י מלודיות משנה שברקע. פיקאסו עיוות את דמויותיו אבל הן קיימות. לא יודע מה זו כתיבה נשית אבל נראה לי שתאור של הלך רוח נפשי יכול לעניין אם הוא כתוב היטב אבל אני לא היתי קורא לזה סיפור….

    תרגיל: האופק הלך ונפתח לפניו….כל הטבע המופלא שמסביב…ציפורים מציצות, זריחה מופזת…מעולם לא היה ברטנאו מאושר כל כך…..וכו'. נכון קיטש? כמו לשמוע את תפקיד השורה השניה של הכינורות בסינפוניה, לא מעניין, אפילו אם אקבל בסוף הסינפוניה בדיחה מוזיקלית על האפיפיור….
    מתאים לכותבות/ים של סדנאות של כתיבה יצירתית.
    מצטער, לא איטונג, לא קונה. לא מאמין בכתיבה לשם כתיבה.

    • מירי שחם 02/05/2011 בשעה 21:32

      "אני גבר, ראבאק, תביאו לי סיפור! "
      (אהה! לפחות שכנעתי אותך שהכתיבה הזו היא כתיבה נשית!)
      הכתיבה של ואלזר היא כתיבה שדורשת מאמץ מסויים של ניתוק מתפישות קודמות – אנחנו רגילים לאתוס המצליחני, זו שטיפת המוח הקפיטליסטית שעברנו כולנו – תתאמץ, תצליח. הגיבורים שלנו הם אלו שנאבקים בשיניים על מה שהם מאמינים בו, ואולי זו הסיבה שאנחנו מתקשים לסלוח לקווי המתאר הנפשיים שפורש בפנינו רוברט ואלזר, שלא מוכן להיאבק. השקר המוסכם שעליו מבוססת הספרות (הגברית?) הוא ההרואיקה. אפילו מהאנטי-גיבורים שלנו אנחנו דורשים שיהיו הרואיים – אולי מהם במיוחד, אפילו. ואלזר מסרב להיכנס לתבנית הזאת, של איך ספרות אמורה לייצג את החיים (בהגדלה מופרזת שלהם, כמובן). אם הסיפור שלו היה מפה, אז קנה המידה שלה היה אחד לאחד.
      קרה לך פעם שרצית להיעלם? לא להיות? ששום פרט מיופיו של העולם לא חדר את השיריון המלוכלך של הדכדוך? אני מאמינה לואלזר. יש בסיפור גם המון אירוניה מובלעת, גם ביחסו לאישה, גם ביחסו לכנסיה הקתולית. הטרגיות שלו חסרת פאתוס, זוהי טרגיות יומיומית. קל לי לקבל אותה.

  2. אבי 01/05/2011 בשעה 10:05

    התחלתי לקרוא את הספר מההתחלה ואחרי מספר סיפורים התעייפתי מעט. לא, זה בכלל לא ספר גרוע, אבל זו כתיבה מרוכזת מאוד.
    סיפורים מסוג זה יש לקחת במינון זהיר ולמהול בהרבה עלילת חיים בין סיפור לסיפור, ובאין עלילות אז לפחות בקריאה על עלילות של אחרים, מדומים או מציאותיים ככל שיהיו.
    חתונת החברים של בקהאם ואלטון ג'ון החזירה קצת מרץ לעצמותיי שקפאו לנוכח פרצי הדיכאון של ואלזר והמשכתי לקרוא במרץ מחודש עוד כמה סיפורים עד שהגעתי לסיפור שבחרה מירי. שם עצרתי עד להודעה חדשה.
    אין לי כל כך מה להגיד על הסיפור הספציפי הזה. האם זה בכלל סיפור. ואם זה לא סיפור אז מה.
    באמת יש באווירה משהו שמזכיר את קפקא. אומרים שקפקא העריך מאוד את ואלזר, וייתכן ששאב ממנו השראה. אבל קפקא ידע לתרגם את הסגירות ללא מוצא הזאת למשהו בעל איכות סיפורית גאונית. אצל ואלזר יש איזו רכרוכיות וכניעות שפוגמת בחריפות התבשיל.
    בחלק מהסיפורים יש נסיון להקצין עד אבסורד (מה שמכונה לעיתים חוש הומור) וזה בהחלט יפה ומושך, אבל לטעמי אין בסיפורים כמות מספיקה של התבלין החיוני הזה.

    הצטערתי לשמוע שאנו יוצאים לחופשה מאונס לשישה חודשים. שישה חודשים זה המון. אני מקווה שנקבל קיצור שליש, ואני גם מקווה שזה לא קשור בסכסוך בין ויצו נעמת ואמונה לבין משרד התמת מי יישא בעלויות האבטחה של גני הילדים. ואם זה כןקשור – אז אני מתחייב להתנהג יפה ולייתר את הצורך באבטחה.

    כך או כך – תודה ענקית למירי על התענוג, על היוזמה – ובמיוחד על שמונת הסיפורים הנפלאים שהענקת לנו

    • מירי שחם 02/05/2011 בשעה 22:47

      באין עלילה מקור הדרמה והשבר מתחולל בשדה הלשוני, בציורים הקטנים (איקונות?) שואלזר מפזר בדרך. משפט כמו "הוא נכנס בביישנות שמזכירה לו את ילדותו" הוא קפסולה שחובקת עולם ומלואו. זה משפט גאוני, מיקרוטקסט מושלם. ואלזר אפילו לא זקוק למשפט שלם כדי לצייר תמונת עולם – לפעמים מספיקה מילה, כמו בשאלה הרטורית שהוא שואל את עצמו "איפה היו ההתמוססויות". המילה הזו, התמוססויות – ודווקא בלשון רבים – היא מעשה אמן של שיבוץ. הוא לא צריך לומר יותר מזה. דייקנות וירטואוזית.

      • אבי 03/05/2011 בשעה 10:18

        אבל זו בדיוק הנקודה, יש כל כך מעט בסיפור עד שמשפט כמו איפה היו ההתמוססויות מאיר באור יקרות ובולט מעל לרעש הרקע האפור.
        לא פלא שאת מלאה התמוגגויות ממנו.
        על זה אני קובל – לעניות דעתי מילה כזו, התמוססויות, חביבה ככל שתהיה, לא ראוי לה שתקבל חשיבות כזו. אפילו בצורת הרבים שלה היא לא מכילה מספיק תוכן.
        בדיוק כמו שהמילה התמוגגויות שכתבתי קודם לא ראוי לה שתיהפך לחזות הכל.

        • מירי שחם 03/05/2011 בשעה 10:44

          בעניין ה'לא ראוי לה' – כתיבה עלילתית מתייחסת (בשם הפונקציונליות) אל המילים כאל מסך שקוף שנועד לקדם את ההתרחשויות. בטקסט מהסוג שואלזר כותב, המילים נוכחות כסוכן זר, ומנסות להקיף את החלל הריק הגדול שאת זרעיו הוא זורע בסיפור. קצרה ידן של המילים מלבטא את תחושותיו, את חוסר הניחומים של הגיבור. מילים גדולות כמו 'אהבה', 'שמיים', 'רגש' וכו, עוברות רדוקציה – הן מאבדות את המשמעות שהן נושאות ונשארות רק כצליל-רפאים שמהדהד בחלל הסיפור. ברנטאנו הגיע לקצה של עצמו ומשם והלאה – רק שממון. כבר אין מילים. אבל בדרך לשתיקה ולחושך הוא מפזר זיקוקים (שדועכים והולכים ככל שמעמיקים אל תוך שתיקת המערה) מסוג "התמוססויות"

  3. אבי 01/05/2011 בשעה 10:17

    אאה נזכרתי במשהו הנוגע לצימצום מרחב הכתיבה
    אני מסכים עם ואלזר – ככל שיש פחות אלמנטים בעלילה כך ניכר יותר כשרונו או חוסר כשרונו של הכותב. קראתי משהו ברוח זאת בהקדמה המפרגנת שכתב גונתן פראנזן לספר "בריחה" של אליס מונרו. מונרו היא דוגמא מרשימה של סופרת שמעיין כתיבתה הוא מרחב מצומצם: עיירת שדה באונטריו, סודות משפחתיים ונערה שעוזבת וחוזרת אחרי שנים. אבל איזה עושר יצירה נובע מאותו פלג נסתר!

    אני חושש שואלזר לקח את הרעיון קצת יותר מדי רחוק. המעיין שלו אכן נסתר ומרוכז עוד יותר – אבל אני חושש שבכך נפגע גם העושר הנובע ממנו.

  4. אורי 01/05/2011 בשעה 12:42

    לפני דיון – חושב שצריך לקרוא את זה.
    http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,1045,209,55900,.aspx

        • אבי 03/05/2011 בשעה 9:58

          יסלחו לי ספקי הלינקים דלמעלה שאינני שועה לעצתם הטובה ואינני קורא את הלינקים המוצעים. מצויינים ככל שיהיו.
          אני משוכנע שכתובים שם דברים מאלפים וחכמים מאין כמותם, אבל אני חושב שמטרת המועדון הספציפי הזה היא לספק במה לאנשים שאוהבים ספרים להביא את דעותיהם ותובנותיהם האישיות, והזדמנות לשוחח על הדעות הללו.
          כמובן שמותר ואף רצוי להתלות באילנות גבוהים ולהביא מדברי אנשים נבונים אחרים , כחלק מגוף תגובה אישית כזו או אחרת. עם זה אין לי שום בעייה. להפך.
          אבל אין לי שום חשק לקרוא דברים, מלומדים ככל שיהיו , של אנשים שאינני יכול להתווכח ולהגיב אליהם.
          כלומר יש לי חשק עז לקריאה כזו – אבל בבית ספר אחר.

  5. אסף 02/05/2011 בשעה 17:34

    קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה. שלמרות שיש לו אב ואם, אחים ואחיות, שפה ותרבות – הוא בעצם ממקום אחר, והוא לא יודע את זה. הוא כואב כל חייו, עד שהוא מבין, ומתחיל את המסע חזרה אל ארץ מולדתו, שמעולם לא היה בה ואף אחד לא יכול להבטיח לו שהיא אכן קיימת. אדם כזה נולד לתוך גיהנום, ובהתחלה הוא אינו יודע שזה הגיהנום. הוא ממשיך לחיות את חייו וליפול שוש ושוב, ורק אחרי זמן ארוך משהו קורה: איזה רגע של חסד, שבו הוא זוכה לראות, ולו לרגע מהיר ובהיר, את המקום שלו. פיסת גלויה קרועה מן המקום שלו, נאמר. או מישהו משם שחולף על פניו ומחייך – רגע שמשנה את חייו, משום שבבת אחת הוא מבין שאכן יש מקום כזה. שהוא לא חולם. שיש חיים טובים מאלה שהוא חי עכשיו. וגם, כמובן, באותו הרגע הוא גם מבין שהוא חי בגיהנום.
    ריימונד קארבר.

    תרגם עוזי וייל

    • מירי שחם 02/05/2011 בשעה 22:57

      אני בהחלט יכולה לדמיין מצב בו מישהו (כמו ואלזר, אבל לא כמו קארבר) מתאהב בגהנום שלו. זה כמו להתאהב באישה לא מושכת – מה החכמה להתאהב בגן עדן? להתאהב בגהנום, ואחר כך להתאשפז מרצון בבית משוגעים.

      • אסף 03/05/2011 בשעה 16:22

        אין לי בעיה עם החלק השני
        לגבי ה"כמו ואלזר, אבל לא כמו קארבר" איך אדע
        רק את הסיפור הזה קראתי
        אבל אנסה לתפוס את הספר שמתוכו זה בא.

  6. דודו פלמה 02/05/2011 בשעה 17:55

    סיפור כל כך מיאש. כל כך חסום. כל כך מוטרף. כל כך נואש. כל כך מחפש מוצא. כל כך הולך לאיבוד. כל כך משתוקק לזולת. כל כך מפחד מהזולת. כל כך אנושי.

    • מירי שחם 02/05/2011 בשעה 23:09

      נו נו, לא הכל אבוד. שים לב לרהב התרנגולי בו נכתב הקטע הבא:
      "והנשים? ברנטאנו חייך. הייתה זו תערובת של חיוך ילדים וחיוך השטן, והוא החווה תנועת יד מתגוננת, מפוחדת. וגם זכרונותיו הרבים, הרבים כל כך, איך שהם הרגו אותו, ייסרו אותו!"

      אתה יכול לבחור במה לדבוק – בחיוך השטני או ביד המתגוננת. ובהמשך – האם לא מספיק היה לציין שזכרונותיו רבים? מדוע היה צריך להדגיש "רבים כל כך"? כי הוא לא מת. הוא נמצא בתחנת ביניים. כאן הוא עוד יכול היה לבחור.

      דוגמה נוספת לנקודת המבט האירונית שבחר המספר – "אין לו חשק להוסיף לחיות עוד, והוא מחליט אפוא לשים בעצמו מעין קץ לחיים המעיקים עליו"
      מעין קץ???
      בנקודה זו כדאי לחזור ולקרוא את מענותיה של הדמות הנשית. היא מלינה: "אינך פוחד מעצמך, מלחיות לך את חייך ככה, בלי ערך נעלה ובלי תוכן?"
      וכשהוא בוחר להצטרף למנזר – כל הערך והתוכן שרק ניתן להעלות על הדעת, על פי מקורות זרים – הוא בעצם קשוב לאישה שזרקה אותו וממלא אחר הוראותיה, אבל בדרך עקומה כזו שסוגרת אותו במנזר ואוסרת אותה עליו. לא אירוני?
      במקום שיש כל כך הרבה אירוניה, הטרגדיה מתקהה.

  7. אסף 02/05/2011 בשעה 19:14

    יש עוד כאלה וכולם מדברים אלי מאוד.
    הקטע הזה הוא כמו מבוא לקריאה של סופר שאפילו לא קראתי ממנו כלום, נראה שאוהב אותו.
    תודה גם על הכתבה מעכבר עיר.

  8. מירי שחם 02/05/2011 בשעה 22:31

    הסיפור בעיניי הוא סיפור של עצירה. מתוך שאון החיים לוחץ פתאום הגיבור על דוושת העצירה, ובדרכו החוצה הוא עסוק במנייה של כל אובדניו. אם עוברים על הסיפור בתשומת לב, מגלים שהוא איבד דבר מה שממנו נובעים כל אובדניו האחרים –
    הסיפור נפתח בקביעה "הוא כבר לא ראה לפניו עתיד"
    ובהמשך "הטבע היה דומה לתערוכת ציורים, שסייר בין חדריה בעיניים עצומות. בלי שנמשך לפקוח את עיניו, שהרי בעיניו כבר בחן הכול זה כבר"
    "איפה… הירוק שרענן את עיניו, השמיים שמבטו אבד בהם?" ויש עוד.
    אבדן ראייה, כלומר הגיבור לוקה בעיוורון (לקסמיו של העולם) – ומקובל בספרות לקשור בין עיוורון גברי לבין סירוס (אדיפוס). ברנטאנו הופך לנזיר מרצון לאחר שנדחה על ידי אישה, ומתאר את המנזר לתוכו הוא שוקע בתיאור שמזכיר מאד רחם"מערה עמוקה" "אל הכוך המוסתר בעומק, הקריר, השקט" – אבל גם בור קבר. כך שאבדנו מבשר גם את לידתו מחדש, וקצת מושך הצידה אל משל המערה של אפלטון. בכל מקרה, אם ברנטאנו מאבד את יכולת הראייה שלו, הרי שאין שום בעייה באורח חיים המתנהל בתוך כוך חשוך.

  9. יעלילה 06/05/2011 בשעה 6:53

    אני אוכל לקרוא ולהגיב רק בסופש 😦 מקווה שעדיין תהיי פה ותקראי, ובינתיים חופשת התרעננות מרעננת להפליא שתהיה לך! 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: