מועדון כרייה

קריאה נינוחה בצוותא של סיפורים קצרים מהמבחר המקומי והעולמי

"בבית הזה נעשתה הדברה"

שלום לכולם, כורים ותיקים כחדשים. אני שמחה לפתוח סבב חדש של מועדוני כרייה.

הסיפור המתפצל של קלריס ליספקטור, "הסיפור החמישי", כמו גם סיפורים אחרים שלה, מותיר את הקורא בתחושה עמומה שמונח שם עוד סיפור מתחת לסיפור הגלוי. ליספקטור עצמה מרמזת על כך, באמצעות הטכניקה הייחודית בה  בחרה לגולל את הסיפור: היא בחרה לחשוף בפני הקורא שכבה אחר שכבה. האם כל השכבות נחשפו? אם יש חמש מדוע לא שש, וכן הלאה. התחושה שיש עוד מה לספר, שהסיפור נבלם בטרם עת עולה גם מתוך הסיום הסתום משהו – הסיפור החמישי ניתן לנו בשמו בלבד, אך כדי שלא נתעלם ממנו ליספקטור מסמנת באמצעותו את הסיפור כולו – "הסיפור החמישי" הוא הדבק שמדביק יחד את כל החלקים. שם הסיפור אולי מצביע על כך שדווקא הסיפור שלא סופר הוא ה-סיפור. אני מניחה שאחד האתגרים העומדים לפנינו הוא לנסות לחשוף את הסיפור הסמוי.

היכולת של ליספקטור לחלץ נרטיב בעל משמעות מתוך רצף בנאלי של היומיומי, יכולת ההתעכבות שלה כמספרת – פנומנליים בעיניי. אני מאד אוהבת את הכתיבה שלה, שמתגלגלת מעניין לעניין אבל מוותרת מראש על עלילה – ובכך קוראת תיגר על אחת ממוסכמות הכתיבה הבסיסיות ביותר.

לא נותר אלא לפתוח את מועדון הכרייה לדיון ולשמוע מה יש לכם להגיד,

בברכת שנה טובה וחג שמח לכולנו.

מירי

מודעות פרסומת

38 תגובות ל-“"בבית הזה נעשתה הדברה"

  1. riky cohen 29/09/2011 בשעה 5:34

    ברוכה השבה.
    בשנה שעברה קראתי את "שעת הכוכב" קובץ הסיפורים ואהבתי מאוד את היכולת הסיפורית שלה ואת הכתיבה שתיארת היטב. התחושה שלי הייתה שמצאתי עוד סופרת למסדר הענקיות בספרייה שלי. אני גם אוהבת סיפורת מטאפורית פסיכולוגית שלא מחויבת לעלילה.
    הסיפור הזה לא מספיק נהיר לי. קראתי אותו פעם אחת, מהתחלה היה לי ברור שהיא מספרת משהו אחר לגמרי, רק לא הבנתי מה, ונדמה לי שמשפט המפתח שאמור לרמוז על כך הוא הפסקה האחרונה "ההתמכרות לחיים שתנפץ את תבנית היציקה הפנימית שלי, רגע מר של בחירה בין שתי דרכים נפרדות זו מזו, כך חשבתי, והייתי בטוחה שכל בחירה תחייב הקרבה: אני או הנשמה שלי. בחרתי. והיום מתנוסס בסתר ליבי שלט המעיד על טוהר מידות: "בבית הזה נעשתה הדברה". זה כל כך יפה וזה עומד בפני עצמו כשיר. זה אולי הסיפור, או שלא הבנתי דבר.

  2. אבי 29/09/2011 בשעה 6:41

    כדי לפענח את הסיפור יש לשים לב להתפתחות. הסיפור הראשון הוא ה- Gory Details. התיאור הענייני של איך הורגים. משהו בסגנון שלב איסוף הפרטים הטכניים באינטרנט שביצע דניאל מעוז.

    הסיפור השני הוא היסוד הרגשי, כולו תיאור של מה שאנו עושים לשם המטרה. הורגים ג'וקים שהם "שלנו", בשם איזו מטרה. בשמנו. אנחנו האלוהים ואנו מעניקים שמות לדברים (כמו השמות השונים לסיפור אחד) ובשם השם נעשים הרבה דברים, גם מזעזעים.
    אל מול הדברים האיומים שאנו יכולים לעשות בשם, מציבה המחברת גם לגלוג קל למידת היוהרה – בשמנו אפילו מאיר הבוקר! אבל בלגלוג יש גם התרסה כנגד הבריחה לדת, לא נוכל לתלות את האחריות בהשם. האחריות היא עלינו, בשמנו.

    הסיפור השלישי הוא השלב השלישי – השלב המטא-סיפורי. סיפור המטאפורות. גוויות הג'וקים הופכות לפסלים סביבתיים. אנו שמים לב לצבעים, לכתמי האור והצל. מדמים את אורגיית המוות, מפליגים בדימיוננו עד פומפיי. חדוות הלילה שהפכה לאבן. סיפור קריסתו של עולם.

    הסיפור הרביעי הוא ההכרה שהסיפור אינו אלא פרק בתופת נצחית שתחזור על עצמה יום אחרי יום. ובכל יום נצטרך לבצע את הבחירה בין אלוהים לשטן. במה נבחר היום? הסיפור הרביעי הוא גם הסיפור היחיד שאין לו שם, ולו רק בגלל שבכל יום הבחירה אחרת ובעקבותיה הסיפור שונה לגמרי.
    זהו אינו סיפור אלף לילה ולילה, זהו סיפור נצח לילה ולילה.

    את הסיפור החמישי לא הבנתי ואולי זו מטרתו. משהו חסר מובן.
    כי מה נמצא מעבר למבנה המסודר והמתפתח הדרגתית של ארבעת הסיפורים אם לא הכאוס המוחלט?

    שנה טובה

  3. מירי שחם 29/09/2011 בשעה 11:42

    אני חושבת שיש מספר מפתחות אפשריים לקריאת הסיפור הזה, הבחירה בין אלוהים לשטן היא אפשרות אחת. אני רוצה להציע מפתח אחר, עדיין מתקשה בניסוח המילולי שלו אם כי רגשית כבר פענחתי אותו באופן מלא.
    המהפך העיקרי בסיפור, אני חושבת, התרחש במחצית הדרך, בסיפור השלישי. שם הסופרת עברה צד. הג'וקים, שבהתחלה נתפשו כמיטרד ואויב, הפכו פתאום, במהלך הסיפור השלישי, למושא קינאתה של הסופרת. הקינאה היא רגש מאד דומיננטי בכתיבה של ליספקטור (כמו בסיפור שנושא את שם הקובץ, 'אושר סמוי'), אבל הקינאה שלה לא קטנונית, אלא טרנסצדנטית. קשה לי להסביר את זה. כאילו מהות הקיום שלה, דחף החיים שלה, נובע מתוך השוואה מתמדת בין המצב שלה לבין מצבם של אחרים בעולם.
    בכל אופן, בסיפור השלישי הג'וקים מאבדים את האנונימיות הקולקטיבית שלהם והופכים לפרטים חד פעמיים, עוברים סובייקטיביזציה. אין להתפלא על כך שהיא בחרה במטפורות מתוך השדה הסמנטי של האמנות, כי האמנות לרוב היא הביטוי המזוקק של הסובייקטיביזציה, אין מיצוי מלא יותר של היותך סובייקט מהרגע שבו אתה יוצר משהו שהוא שלך. למרבה הזוועה, ברגע ההוא היא מתחילה להזדהות עם הג'וקים, עם דחף החיים שלהם שמתקיים בהם בתוקף היותם יצורים חיים. כשהיא מדבירה אותם, היא מבינה שהיא מדבירה בתוכה את אותו ניצנוץ חד-פעמי של היותה סובייקט. פתאום, לנוכח הג'וקים שקפאו תוך ביצוע פעולות חיים, כמו בהתפרצות העתיקה של הווזוב, מתעורר בדוברת דחף חיים חגיגי ("ההתמכרות לחיים שתנפץ את תבנית-היציקה הפנימית שלי"). היא קולטת, למעשה, שגם היא מאובנת בתוך תוכה באותה תבנית יציקה פנימית, בלתי נראית. היא קולטת שהיא הודברה כבר – "בבית הזה נעשתה הדברה" לטובת "טוהר המידות" זו היא ההודאה שלה בתבוסה.

    עכשיו, אחרי שההבנה הזו מכה בה, נשאלת השאלה האם זהו פתח לשינוי. האם היא תחזיר את עצמה לחיים, או תשלים עם מותה הפנימי, עם ההתאבנות. הסיפור החמישי, העיקרי, נשאר פתוח כי אין הכרעה. היא משרבבת את לייבניץ פנימה כדי לרמז על עניין הבחירה החופשית. הבורות המוחלטת שלי בעניינים פילוסופיים מונעת ממני לפתח הלאה את סוגיית הבחירה החופשית ועד כמה חופשית היא הבחירה החופשית, אבל מריפרוף גוגלי מהיר עולה שאליבא דלייבניץ הבחירה החופשית היחידה האפשרית היא 'בחירה מתוך עצמך', כלומר הוא מדבר על אותנטיות. אשמח אם מישהו יוכל להסביר את זה באופן מבוסס יותר. וכמובן, הפצצה שנזרקת בדמות המילה 'אהבה', והנסיגה המהירה שלה לכיוון ההומור באמצעות המילה 'פולינזיה' – האקזוטי שמאפשר את ההרחקה ואת ההדחקה, וכמובן הניסוח הכמו אובייקטיבי, כמו מדעי. ואולי גם הניסוח הזה מרמז לתבוסה – האובייקטיבי (המדעי) ניצח את הסובייקטיבי, כלומר ההכרעה היא לטובת ההדברה הפנימית. סיפור שמאד קל לי להזדהות איתו, הזדהיתי איתו עוד לפני שהבנתי אותו כי הזדהיתי עם המצוקה שעולה מתוכו.

  4. אבי 29/09/2011 בשעה 12:45

    כמובן שכל הסבר הוא לגיטימי ,ובהסבר שלך יש הרבה קסם והוא פותח כיווני מחשבה נוספים. אבל מוכרחה להיות משמעות לעובדה שלסיפור הרביעי אין שם, זה יותר מדי צועק מכדי שזו תהיה סתם השמטה של הסופרת. הייתי שמח אם מישהו היה מציע הסבר משכנע להשמטה הזו.

    אגב לייבניץ אמר המון דברים על מגוון נושאים, ומבחינות מסוימות הוא מסמל את הפילוסופיה לא פחות מאפלטון ואריסטו. אפילו בהתפתחות המתמטיקה אי אפשר להגזים בחשיבותו. אבל למרות כמה קורסים בזה ובזה, הידע הפילוסופי שלי שואף לאפס ולכן אהנהן בהכנעה לכל הסבר שישבץ אותו בסיפור.

  5. ערוץ האמנות 29/09/2011 בשעה 13:12

    כנראה שכולם צודקים, כמו כל סיפוריה, גם זה סיפור של גילוי והתגלות. הנובלה שלה "הבשורה עפ"י GH" שלא פורסמה עדיין בעברית, היא הרחבה של הסיפור הזה – אשה, בחדר לבן ריק, פוגשת/מתעמתת/מזדהה עם תיקן, זוכה להתגלות טראומתית גם של עצמה וגם של החסד האלוהי, שזה כידוע בעולם הג'וקים – אותו הדבר.

  6. מירי שחם 29/09/2011 בשעה 15:30

    אבי, אין לי הסבר מושכל לגבי השמטת שם הסיפור, מעבר לעדות חיצונית הקשורה לאובססיה שמתגברת אצל הדוברת, משילה את הקליפות של הסיפור המוסדר והשיטתי. ליספקטור מוותרת על הפורמליסטיקה ברגע האמת.

    ערוץ האמנות – בעניין הגילוי וההתגלות, מסכימה לגמרי. מוסיפה את שני הגרוש שלי – התרנגול שקורא בשניים מתוך חמשת הסיפורונים. יש המון תרנגולים ותרנגולות ואפרוחים בסיפורים של ליספקטור, אבל תחושת הבטן שלי היא שאיזכור קריאת התרנגול כאן מרמז לסיפור הנוצרי מתוך הבשורה על פי מרקוס:

    "כאשר אכלו לקח ישוע את הלחם, ברך ובצע ונתן להם באמרו: "קחו, זה גופי." לקח את הכוס, ברך ונתן להם וכלם שתו ממנה. אמר להם: "זה דמי, דם הברית הנשפך בעד רבים. אמן אומר אני לכם, לא אשתה עוד מפרי הגפן עד אותו היום אשר אשתהו חדש במלכות האלהים." לאחר ששרו את ההלל יצאו אל הר הזיתים. אמר להם ישוע: "כלכם תכשלו, שהרי כתוב, 'אכה את-הרעה ותפוצין הצאן,' אבל אחרי שאקום אלך לפניכם לגליל."

    אמר לו כיפא: "גם אם הכל יכשלו, אני לא אכשל!" השיב לו ישוע: "אמן אומר אני לך כי היום בעצם הלילה הזה, בטרם יקרא התרנגול פעמים, שלוש פעמים תתכחש לי." אך כיפא אמר ביתר תקף: "אם עלי למות אתך, בשום פנים לא אתכחש לך!"

    ואכן, כפי שניבא ישו, לפני קריאת התרנגול אכן התכחש פטרוס (כיפא) לאדוניו שלוש פעמים. האיזכור של קריאת התרנגול יוצר הקבלה אירונית בין ההתכחשות של פטרוס להתכחשותה של הגיבורה לעצמה. בסוף הסיפור השלישי היא עדיין חיצונית לסיפור, מביטה במתים מ"מרומי הצינה של קומת האדם שלי." רק בסיפור הרביעית היא משילה את נשל ההכחשה שלה עצמה.

  7. אסף 29/09/2011 בשעה 19:25

    בבית הזה לא נעשתה הדברה

    השעה הייתה עשרים לשבע
    הדרך למקלחת הייתה
    רצופת מכשולים
    זה רק חלום הוא חשב
    ונשאר לשכב
    מהחריצים בתריסים נראה אור
    בפנים פעל מזגן
    ג'וק גדול חיטט בשאריות אוכל על
    השולחן
    עוד ג'וק בא בעקבותיו
    שבע עשרה לשבע, הוא שוב ישן

    אחר כך אחד קפץ לתוך כוס הקפה
    ולא יכול היה לצאת
    הוא שמר על ראש מעל הקפה
    וניסה לטפס על
    הקיר החלק של הכוס
    הבוץ איים
    לבלוע אותו
    השני לא נכנס בעקבותיו
    הוא המשיך לאכול
    מה שעוד נותר בשולחן
    אחר כך הלך לשתות מיים מתוך
    השלולית בכיור
    והלך משם לאיזה מקום

    השעה הייתה שבע והוא
    לא קם

    בשמונה הוא קם
    ורצה ללגום
    מהקפה ההוא,
    מאתמול
    הוא ראה את הג'וק המת
    וחשב
    הדרך למקלחת
    לא מובילה לשום מקום
    הוא חזר לישון

    בשתיים בצהריים הוא
    התעורר, התרחץ
    ושפך את המקק המת
    לאסלה

  8. yaelila 29/09/2011 בשעה 19:48

    אהבתי את הפירוש שלך לסיפור. מעניין השם שבחרת – "בבית הזה נעשתה הדברה" את מחלצת מהסיפור מוקד של הבית-העצמי שבו הושמד משהו לא רצוי.
    המעבר מסיפור לסיפור נראה לי כמו טראנס – מעגלים שחוזרים והולכים וחוזרים עד לאיזה שיא – של תובנה? הסיפור החמישי הוא חידה – נראה לי שגם מומחה ללייבניץ יצטרך להבין את כוונת הכותבת מתוך עצמו.
    ודרך אגב, קניתי (כמובן) את הספר, וכבר בסיפור הראשון (המקסים) יש ג'וקים – עיני המורה מדומות לג'וקים מתוקים. כלומר נראה שיש יחס אמביוולנטי לג'וקים.
    הג'וקים בהתחלה לא שייכים אליה, הם שייכים לקומה התחתונה (בפסיכולוגיה – הלא מודע, היצרים) הם עולים בצינורות (צינורות עשויים להיות סמל מיני, ובעצם גם חרקים – אני נזכרת בציורים של דאלי). כשקראתי על הרעל שהיא מכינה "כמו לג'וקים פיקחים כמוני" חשבתי בהתחלה שהיא מזדהה איתם – שהיא עצמה "ג'וק". כמובן שנזכרתי גם בגלגול של קפקא. איזה מין ג'וק היא רוצה להרוג?
    מעניין עוד יותר לקרוא בסיפור הרביעי על איזשהו יאוש שמתגנב, כשהיא חושבת על כך שגם הלילה תשוב ותתחדש על הצינורות אוכלוסיה אטית וחיה בטור עורפי. כמו כל הדברים המודחקים, ככל שתדחיקי ו"תדבירי" אותם, כך הם ישובו ויתרבו.
    בסיפור החמישי נראה לי שהמפתח הוא הטרנסצנדנציה של האהבה, בעוד פולינזיה ולייבניץ הם קריצה, קישוט. אולי זו השלכה שלי, אבל נדמה לי שמדובר באהבה נכזבת כלשהי 🙂

  9. מירי שחם 29/09/2011 בשעה 20:34

    הי יעלילה – רכישה נבונה! אולי החזרה העיקשת על הסיפור היא כמו פרישה של גירסת הנאשם, שוב ושוב מבקשים ממנו החוקרים לספר את הסיפור שלו דווקא על מנת לאתר את הסדקים, את אי ההתאמות, את הצרימות. אהבתי את הקריאה הרב-קומתית שלך, את ההתייחסות להדחקה של המספרת ולחוסר התוחלת שיש בהדחקה.
    אני שמחה שהזכרת את הגילגול – אי אפשר שלא להשוות בין שני הגיבורים של שני הסיפורים:
    "בוקר אחד, כשהקיץ סמסא מתוך חלומות טרופים, ראה את עצמו והנה נהפך במיטתו לשרץ ענקי." משפט המפתח כאן לטעמי הוא "ראה את עצמו". בראשית סמסא רואה עצמו כשרץ, וכתוצאה מכך גם סביבתו רואה אותו כשרץ, ומתוך הדה-הומניזציה מתחילה הידרדרות עד למוות הבלתי נמנע. שרץ אחת דינו – ראוי להשמדה.
    אצל ליספקטור התהליך הפוך. בהתחלה היא רוצה לחסלם, והיא מרעילה אותם, אך המבט המתעכב שלה לאחר מעשה מחלץ אותם מתוך המוות, הפסלים שהיא רואה הם כמעט אל-מוות.

    אי אפשר שלא להתעכב גם על ההרכב של הרעל – קמח, סוכר, גבס. חומרים ביתיים, יומיומיים. יחד עם זאת טמונה בהם סכנה סמויה. בשימוש מסויים, בהרכב מסויים, גם הביתי עלול להיות ממית.

  10. ורד 29/09/2011 בשעה 20:57

    מתנצלת מראש על האורך, יש לי כל כך הרבה מחשבות ותחושות מ\על הסיפור הזה.
    כל כך אהבתי אותו. ( ובכלל את ליספקטור) ,שמחתי על ההזדמנות לחזור אליו כאן. מסוג אלה שאפשר לחזור אליו שוב ושוב, יותר מאלף לילה ולילה.
    בעיני (ובאזני) לא רק המשפט שציטטה ריקי יכול היה להיות שירה, (כל כך שימח אותי שזה נאמר), אלא הסיפור כולו יש לו איכות כזאת, מוסיקלית, של שירה : החזרות עם הואריאציות והקצב של המשפטים, החידתיות שמשאירה מרחב לכל מיני פרשנויות, והתגובה הלגמרי רגשית לתחושת המצוקה, עוד לפני שמבינים משהו, כמו שמירי אמרה.
    (לפני כמה שנים הזמינה אותי רחל עוזיאל שגם הכירה את ליספקטור אישית, לערב שהוקדש לה, ויצאתי מרחפת לגמרי מאושר: הקריאו שם לסירוגין-שורה פורטוגזית שורה עברית את הסיפור על התרנגולת שברחה (עוד תרנגול, אבל נקבה, אמהית ומטילה ומורדת), והחוויה היתה כל כך חזקה, יותר מכל ערב ניתוחי משמעות וכו'. המוסיקה עבדה בשתי השפות, אגב.).
    ולגבי הסיפור, הדבר הראשון שעלה בי, כשמהרגע הראשון המספרת מנכיחה את עצמה ככותבת סיפורים, זה הפירוק של המעשה הזה, הקונבנציאלי, המעשה של לקרוא לדבר בשם, שהוא בעצם מעשה הכתיבה, ואיך הצורך לתייג ולספר במילים מתעמת עם חוסר היכולת להגיע לדבר, מבקש לסרב להמית, מבקש למצוא אופציה אחרת, או לפחות לשמור על אפשרות הבחירה לדרך של ההמתה מתוך מודעות לזה שהיא בלתי נמנעת.
    סדר הסיפורים באמת אינו מקרי, גם בעיני, כמו שאבי כבר אמר. אפילו רשימת סדר השמות בונה מתח ופורקן הומוריסטי שלו (הפסלים, רצח—ואז שמדובר "סך הכל" באיך הורגים ג'וקים) והשם האחרון מופיע במפתיע בסוף כמו בסיפור פואנטה אבל לא פואנטה שמסבירה את הכל אלא מעלה מימד חדש על כל מה שהיה קודם ויחד עם זה משאירה את הכל חידתי.
    נדמה לי שמירי גם כתבה משהו כזה, וגם אני ראיתי שלבים של הזדהויות וחילופי זהות ביחסים בין הדוברת לג'וקים. הסיפור הראשון, ב"כמו" אובייקטיביות הקצרנית שלו, מבעית ב"כך עשיתי" ו"הם מתו" –המעשה הכל כך יומיומי שלא מדברים עליו בכלל, הדבר המזוהם, ג'וקים! – כמה אירוטיקה מודחקת-מתפרצת יש שם: -לא סתם כלי הרצח היומיומי מפתה- את הג'וקים, וכבר בסיפור השני הופך לגירוי, ולתכונה של המספרת (…"הנחו אותי פחד מגורה"…), בשלישי כבר יש אורגיה בחשיכה, "חדוות הלילה" , ומעורבות תחושתית אירוטית במעשה ההפיכה לפסל- מעשה שמדומה ל "כמו שמילה נקטעת מהפה"- . זהו מעשה האהבה שבעצם עשייתו ( הגיית המילה, תודעת הסתכלות פנימה מוגזמת), הוא נותן למחווה שם לשווא, מקפיא למוות את תודעת הגוף.

    לסיפור הרביעי אין שם כי בו מתרחשת התובנה של חוסר התוחלת המעשית שבלתת שם, שזהו ריטואל אקסטטי רב עונג שאינו מצליח לעולם לתפוס את הדבר עצמו. שהסובייקטיביות בלתי ניתנת לתפיסה. קצר בתקשורת. סוג של אוננות. זה חסר תוחלת לתייג ולספר במילים: הרי ג'וקים הם אינסופיים ויחזרו מהלמטה שאינו שלה כמו שהם אינם שלה "אפילו", עד לאחר שהיא מחליטה להכין את תערובת המוות ולהרוג=לשלוט בתנוחתם מסגירת פנימיותם.

    וריטואל הרצח בסיפור הרביעי כרוך כבר בתאווה ו"עונג מרושע" –(הרע עבר מהג'וקים אל המספרת וגדל)- טקס שנקשר במכשפתיות , כמו אישה שכותבת =מכשפה. ישנה האימה מההתבוננות הפנימית המוגזמת, שאסורה כי תביא לפיצול וליחסים כוחניים : או אני או הנשמה.
    ולייבניץ, לבסוף—נו, טוב, לצערי גם אני בורה לגמרי בלייבניץ, אז זה נשאר די חידה-
    אבל מהמעט שניסיתי להבין, נראה לי שאולי בפואנטה ה"שמית" הזאת, מובאת האופציה האחרת, זאת של תפיסת אהבה אחרת, ממקום אחר (פולינזיה), של תקשורת אחרת, שבה מתפקדים לא יחסי סיבה-תוצאה מכאניים כמו אצל ניוטון, וכמו ב" אני חושב משמע אני קיים" של דקרט, אלא יחסי מונאדות וצבירי מונאדות שייבנו את הההכרה ואת הנפש ואת תפיסת הסובייקט, ואת הגוף המדומיין המתהווה מהן: יחסים שכאלה, כאלו בהם כמו בבת אחת, בלי כוחניות, זו לצד זו מתוך הכרה בקיום הדדי, בו זמנית לכל אחת מהמונאדות יש תפיסה על קיומן של האחרות מבלי שהעבירו ביניהן מסרים.

    באמת נראה לי שאני יכולה להמשיך לדבר על הסיפור הזה עוד ועוד… ועוד לא אמרתי כלום על המתחם היומיומי הביתי, והחתרנות תחת הקונבנציות הסיפוריות, והרע והאושר הסמוי או החשאי, והג'וקים מול השרץ של קפקא (היי, איזה יופי, יעלילה ומירי כבר כתבו על זה!) , ולא נעים לי, הנה אני מפסיקה לברבר, מתנצלת(:

  11. riky cohen 29/09/2011 בשעה 21:06

    ורד, זו תגובה מענגת ממש. תודה

  12. מירי שחם 29/09/2011 בשעה 21:12

    וואו ורד הוא ורד הוא ורד. איזה יופי. תודה לך.

  13. מירי שחם 29/09/2011 בשעה 23:20

    עוד נקודת התייחסות שוורד התחילה לטפל בה – הארכיטיפים הנשיים המיתיים המשובצים בסיפור – האישה כמכשפה שוורד כבר הזכירה, האישה המזינה והאישה הקטלנית (היא מאכילה את הג'וקים ובכך מחסלת אותם). בנוסף, הסיפור של ליספקטור מעמיד גירסה ביתית למיתוס של מדוזה. המבט המאבן של מדוזה המקורית מקבל טוויסט קומי בסיפור שלנו. המבט של המספרת אינו מאבן, אבל התוצר הוא בכל זאת יצורים חיים שהפכו לפסלים מה שצובע את ההדברה בצבע אגדי-מיתי.

    • ז'ניה 30/09/2011 בשעה 8:29

      מזל שיש ג'ימייל, כי הזיכרון הביולוגי שלי לא הצליח לשחזר את מה שחשבתי פעם על הסיפור החמישי. לפני שאעתיק לכאן רק אעיר שההדברה בנשמה היא לא הבחירה להדביר את הג'וקים אלא להפך, הבחירה להיות ג'וק, להתמכר לחיים ולאכול את הרעל שאלוהים מפזר לה למרות הידיעה שזה ינפץ את תבנית היציקה הפנימית שלה.
      והרי הדברים, היישר מספטמבר 2009. לא נגעתי.

      יש שני דברים שהכי מזוהים עם לייבניץ – המונאדות האוטיסטיות/סוליפסיסטיות, והתזה שאלוהים ברא את עולמנו כטוב שבין העולמות האפשריים.
      פולינזיה כמדומני היתה פעם סמל לחיי פרא טבעיים, אהבה טבעית, שחרור מכבלי המוסכמות והנוהג, בני אדם כפי שהם לפני שהשליטו על עצמם את כללי המוסר הדכאנים. קשרי אהבה אותנטיים ובלתי אמצעיים.

      ואז את הכותרת של הסיפור החמישי אני מבינה כאומרת – מנקודת מבטו של מי שחי בעולם המונדולוגי של התרבות המערבית (לייבניץ גם מייצג כאן את תרבות המערב באופן כללי), שבו כל אדם כלוא בתא הזכוכית של תודעתו, מי שמנסה/מתיימר לחרוג מעצמו (טרנסצנדנציה) ולאהוב באופן טבעי ומשוחרר כמו בפולינזיה, הוא כמו ג'וק שאוכל תערובת של קמח סוכר וגבס. התמכרות לחיים שתנפץ את תבנית היציקה הפנימית שלו (כמו שכתבה בסיפור הרביעי).
      ויש גם את הרובד הנוסף, שהיא בסיפור הזה האלוהים שמחליט איזה עולם הוא הטוב ביותר – עולם שבו הג'וקים מתים.

      • מירי שחם 30/09/2011 בשעה 9:02

        מזל שיש ג'ימייל+ז'ניה (:
        תגובה מרתקת מאד, אם כי אני מתקשה מאד להסתגל לרעיון שליספקטור מפגינה אהדה עד כדי כך מוחלטת לתבנית היציקה הפנימית שלה ועוד מתייחסת אליה כאל "נשמה". היא מצטיירת בעיניי כנפש חופשית מאד, מצויידת בערמומיות אינטואיטיבית של ילדה ובסקרנות אינסופית שלא מאפשרת לפנימיות להתמצק כתוצאה מחוסר תמידי בחומרי קרישה זמינים. מטלטלת נצחית. אם הבחירה להיות ג'וק, להתפלש, פירושה ויתור על הנשמה, על מה בעצם היא מוותרת? האם הסיפור מצביע על הויתורים הללו? כי רק צד אחד מקבל כאן פוקוס, הג'וקיזם.

        • ז'ניה 30/09/2011 בשעה 21:50

          לא חושבת שהיא מזהה את תבנית היציקה הפנימית עם הנשמה, להפך. הבחירה בנשמה היא הבחירה לאכול את הרעל ולנפץ את תבנית היציקה הפנימית. להדביר אותה. תכלס זאת בחירה בשיגעון או לפחות בחריגות.

  14. yaelila 30/09/2011 בשעה 9:07

    ז'ניה – אהבתי מאד את הפרשנות. מדברייך נשמע שזהו סיפור חתרני ביותר, וזה כמובן מאד מוצא חן בעיני 🙂
    להתמכר לחיים ולאכול את הרעל שאלוהים מפזר לך.. למרות הידיעה שזה ינפץ את תבנית היציקה הפנימית. מהמשפט האחרון שלך (הרובד הנוסף) משתמע שאלוהים בכלל נגד החיים כפי שהם, ובעד עולם שבו הג'וקים מתים (אולי עולם מונרכי לעומת עולם אנרכי).
    אני קיבלתי את הרושם שהג'וקים מסמלים את הנשמה, בעוד ה-אני הוא כל מה שנחשב גבוה יותר, שולט יותר, נע לפי מוסכמות.
    בכלל משתמע לי מהפרשנות של ז'אנה שהג'וקים הם סמל לבני אדם בכלל, רובם ככולם מתפתים ואוכלים את תערובת הרעל ומסיימים את חייהם בצורות השונות שליספקטור מפרטת בסיפור הרביעי נדמה לי (עם הפסלים).

  15. yaelila 30/09/2011 בשעה 9:23

    אגב – אני הבנתי את תבנית היציקה הפנימית כמו כל מה שמוטמע בבני אדם על ידי התרבות – הקונבנציות.

  16. מירי שחם 30/09/2011 בשעה 10:02

    בעניין פולינזיה, זה כנראה בעיקר ה'פולי' שבתוך הנזיה. ואם הבחירה הלשונית הזו היא עיוורת, זה אפילו עוד יותר מקסים.

    • yaelila 30/09/2011 בשעה 10:42

      כן זה מה שאני הרגשתי, שפולינזיה זו מין קריצה. חשבתי כך גם לגבי לייבניץ, אבל מכיוון שאני לא מכירה אותו, לא הייתי בטוחה.

  17. ערוץ האמנות 30/09/2011 בשעה 11:16

    ליספקטור חותרת לגאולה בדמות האהבה המושלמת, האינסופית, החסד העליון כפי שהוא נתפס החל מאפלטון ואברהם אבינו וכלה בליבניץ והבודהיזם. כדי להגיע אליו צריך לעבור שלבים/קפיצות שלמות בהרחבת התודעה ותפיסת ה"אני". ברמות העליונות – התודעה מקיפה הכל ואוהבת הכל. הכל אחד וה"אני" הוא מושלם משום שאינו קיים כבר במובן המקובל.
    בסיפור היא מנסה לתאר שלבים אלה, כולל השלב הסופי, שכנאמר לעיל – אכן קשה לתארו במילים בשל אופיו הטרנסדנטלי. למרות קושי הביטוי – להלן קטע הסיום מתוך "הבשורה עפ"י" שלה" המתאר את הטרנספורמציה:

    "לבסוף, לבסוף, הקליפה שלי אכן נשברה, והייתי, בלי גבול. ומשום שלא הייתי, הייתי. עד לקצה לא היותי, הייתי. מה שאינני, הנני. כל דבר יהיה בתוכי, כשלא אהיה; משום ש"אני" היא רק אחת העוויתות הרגעיות של העולם.
    אין לחיי רק מובן אנושי, אלא הרבה יותר- זה כה הרבה יותר, בהקשר לתבונה אנושית, עד שזה חסר משמעות. מהסדר הזה שהיה גדול ממני, קלטתי עד עתה רק רסיסים. אבל עכשיו אני הרבה פחות מאנושית… ואוכל להבחין ביעודי האנושי הספציפי רק כאשר אוותר על עצמי, כמו שעשיתי, לְמה שלא היה אני, למה שהיה עדיין לא אנושי.
    ולוותר על עצמי עם ביטחון של להיות שייכת לבלתי ידוע. משום שאני יכולה להתפלל למה שאיני יודעת. אני יכולה לאהוב רק את העדות הלא ידועה של הדברים ויכולה להוסיף את עצמי למה שאיני יודעת. רק זה הוא הוויתור האמיתי על עצמך.
    ורק נתינה זו של עצמי היא ההתעלות היחידה שלא מוציאה אותי מהכלל. הייתי עכשיו כה גדולה עד שלא יכולתי יותר לראות את עצמי. גדולה כנוף במרחק. אני הייתי במרחק. יותר מוחשית בהרים האחרונים שלי, בנהרות הרחוקים ביותר שלי: במקביל, העכשוויות לא הפחידה אותי יותר, ובקיצוניות המושלמת ביותר של עצמי יכולתי לבסוף לחייך מבלי אפילו לחייך. השתרעתי לבסוף מעבר לשכלי.
    העולם ואני הפכנו הדדיים – זה הביטחון אליו הגעתי: העולם ואני הפכנו הדדיים, ואיני מבינה מה אני אומרת, אף פעם יותר! לעולם לא אבין שוב מה אני אומרת. כי איך אוכל לדבר מבלי שהמילה תשקר עבורי? כיצד אוכל לדבר, להוציא בביישנות, כך: החיים הם עצמם בשבילי. החיים הם עצמם למעני, ואיני מבינה מה אני אומרת. ו.., לכן, אני מעריצה…

    קלריס ליספקטור, פסקת הסיום של the PASSION according to G.H. , רומן בן 173 עמ', שההתרחשות היחידה בו
    היא אשה האוכלת מקק בחדר חשוף שיש בו רק ארון ריק.

  18. מירי שחם 30/09/2011 בשעה 11:26

    איזה קטע. אני קצת בהלם, אולי תזכור:
    http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=624216&blogcode=1294369
    הבאתי את הסיפור הזה לשתיים או שלוש סדנאות כתיבה, וכולם העירו לי שאני צריכה לחזק את הסיפור כי הגיבורה לא מספיק קיימת בו. כבר שנים אני מתכננת לחזור אליו ולעבות ולא מסוגלת לעשות את זה.

    • yaelila 30/09/2011 בשעה 12:19

      אני חושבת שהסיפור שלך מושלם 🙂 אהבתי יותר את הגירסה של מחסן הפסנתרים. הוא עמוס, נכון, אז מה? ימותו הקנאים 🙂
      אם היה לי יותר זמן הייתי מתבוננת קצת יותר על משמעות אכילת הג'וק. נראה לי שהמקום הזה (של בליעת הג'וק) שיש בו מין הטירוף, מרתיע אנשים מלהכיל את הסיפור ולכן מושלכים עליו עומס, ובעיות כאלה ואחרות. הפערים שהסיפור יוצר בתודעה קשים מדי למילוי עבור הקוראים שמחפשים למלא צרכים כאלה ואחרים, אך לא להתבונן בחרא של עצמם.
      את הקטע של ליספקטור שהובא כאן (הבשורה על פי..) היה קצת קשה לקרוא – אולי מתוך עייפות, אולי גם כי יש בו יותר מדי טרנסצנטנטיות, אולי צריך לקרוא אותו בתוך הרצף, ובכלל כשאני חושבת על כך שכל זה על רקע אכילת ג'וק – גדול בעיני 🙂

    • אסף 30/09/2011 בשעה 13:05

      לדעתי אמרו לך את זה כדי להגיד משהו. זו סדנא וסדנה זה כדי להגיד דברים- זה סיפור מושלם
      חושב שקראתי אותו בגרסה אחרת שלו וגם אז הוא היה מושלם

  19. אסף רפאלי 30/09/2011 בשעה 11:41

    סיפור משוחרר. הג'וק (תיקן אמריקאי) תמיד נחשב למושא פחדיהן של נשים בכלל ועקרות בית בפרט. מי לא מכיר את הסיפורים על האשה שצורחת ממרום איזה שולחן או כסא לגבר הזמין הקרוב ביותר שיהרוג לה את המפלצת ארוכת המשושים. במו ידי הרגתי לא מעט ג'וקים עבור נשים, כולל עבור צלמת מפורסמת , עצמאית ועתירת השגים שהקפיצה אותי באישון לילה להרוג לה אחד, גדול ומגעיל במיוחד. תודה לכם תיקנים יקרים על שאתם מאפשרים לנו לחזור מידי פעם לתפקיד האביר המושיע.
    קלריס שלנו היא אשה מסוג אחר ולכן היא פונה ל"אשה אחת" ע"מ לקבל עצה. עצת נשים, כצפוי, היא מתוחכמת ואכזרית הרבה יותר מסתם נעל או עיתון מגולגל. עצת נשים היא לא אבחת חרב שמתיר קשר גורדי, או נעל עבודה שמפצפצת את שריון הקיטין של החרק. תערובת רעילה ומדודה היטב של סוכר, קמח וגבס, אהבה, שנאה ותיעוב בתוספת סבלנות, תהרוג לכן את כל ה"ג'וקים" שמטפסים מתת ההכרה ומהמיניות המדוכאת והמודחקת אל הבית הבטוח והמוכר של התודעה.
    נשאלת השאלה האם אפשר להפוך חרדות מודחקות לאנדרטאות דוממות ומובסות ללא שיגיעו "ג'וקים" חדשים, והאם לא רצוי לנסות להרוג את הג'וקים האלה כבר בקומת הקרקע.

    תגובה ראשונה מהבטן.

  20. ערוץ האמנות 30/09/2011 בשעה 12:33

    כן. נזכרתי. הרבה קטעים נהדרים. נוגעים ללב. דמיון אקט האכילה כמעט נבואי מסתבר. לא צריך לעבות כלום לדעתי, אם כבר אולי דווקא את אכילת הג'וק עצמה, לא רק לגעת בהפתעה – לשהות בה, לחשוב עליה, להרגיל את הקורא אליה. מאסטרפיס נרטיבי שלך.

  21. ז'אן-קלוד 01/10/2011 בשעה 7:10

    הסיפור הוא על ג'וקים, וג'וקים בלבד! שום פרשנות ספרותית מפוארת, לא תשנה זאת! מדוע אני כה נחרץ? יען אני יודע.דרוש תיקנפוב כדי לזהות תיקנפוב . ככזה אבחנתי בנקל את ליספקטור כעוד מאותגרת תיקנים כנועה. אחת שבשום מצב לא תבסס אלגוריה על מקקים. המקקים הם הדבר עצמו, מכילים ולא מוכלים. אתה מדבר עליהם, כדי לדבר עליהם, כי אתה חייב לדבר עליהם, על הצללים שהם מטילים, על אי קיומם בשעות הערות שלך, רק כדי להתגשם ביתר ממשות בשנתך.אז אינך ישן, אתה רואה אותם מטפסים בטור (הנדסי) על הצינורות, מגיחים מהכיורים, נאספים בדממה מתחת לספות, למיטות, נוצרים יש מאיין במגירות המצעים הלבנים שלך, מפזרים את גלליהם על כלי הכסף הבוהקים. חודרים לצנצנות התבלינים, ומטילות שם את ביציהן הדביקים. אין רחמים, החמלה אפסה, הם ממשיכים לצעוד, ממשיכים להתרבות, לחדור לנחיריך, לפיך, לפתחים שבך. מדוע אתה רוצה לשאול אותם. למה? אך אינך עושה זאת, מקווה כי לא ישימו לב אליך, אתה חושב בחוזקה, על בני משפחתך הקרובים ביותר. מנסה לשדר זאת לתיקנים "הניחו לי, לכו אליהם, אליהם" לשכנים שלך, לחולים, לחלשים, לשונים, שיבצעו בהם את זממם. אך אותה ודאות נוראה, מרחפת בכנפיים תיקניות מעליך, ואתה יודע כי רק אליך באו, רק אותך הם מכירים, אתה תכלית קיומם. ואז אתה כותב עליהם סיפור, ועוד סיפור, ואחד נוסף, ונוסף נוסף. לא מועיל! בצר לך, אתה יוצר אישה אחת שמייעצת לך כיצד להשמידם באמצעים פשוטים, ביתיים. אך אין לך קמח, אין לך סוכר, הם אכלו הכל. אולי הגבס יועיל? יש לך הרבה ממנו. אץ אתה אליו בתקווה גדולה, מגיר אותו באצבעותיך, ספק מלטפו, ספק מתפלל אליו, והוא נענה לך, מתפזר אליך, שולח אלפי זרועות מנחמות כלפיך, שמתוכן עטים עשרות אלפי מקקים רוחשים. אין לך כבר זמן לכתוב סיפור אחר, אתה מספיק רק את הכותרת.

    אחור כך לייבניץ עוזר לך לתלות את השלט "בבית זה בוצעה הדברה", ואז אתם נוסעים לפולינזיה החופשית מתיקנים.

    • מירי שחם 01/10/2011 בשעה 8:52

      שמחה לאיד (איד בחיריק, לא בצירה). כתיבה משובחת על הומופוביה. נהניתי לקרוא, מלבד השורה האחרונה, המנחיתה.

  22. אבי 01/10/2011 בשעה 7:55

    למקק יש בית בין אנשי הזית

    תיקן – (שם מדעי: Homo Shopicus) הידוע בשפה העממית כ"סוף העונה" או "אין לי מה ללבוש" הוא יצור אוגר מסדרת המחסנאים. אף על פי שתואר במדע לראשונה כמין אמריקני (ומכאן שמו), מוצאו המקורי הוא כנראה במרכז עזריאלי, והוא קיים לפחות 300 מיליון שנה. כיום הוא נפוץ מאוד כמעט בכל רחבי העולם, בעיקר הודות לאמצעי התשלום המגוונים שפיתח האדם.
    תיקנים אמריקנים בוגרים מגיעים להוצאה ממוצעת של כ-4000 דולר לחודש, ולחובות של כ-7 מיליון. צבעם חום או לא חום, עם גוון בהיר או כהה של החזה. הם בעלי זוג מחושי מבצעים מפתים במיוחד ביחס לגוף, ונעלי עקב מיוחדות המסוגלות לגמוא שש מאות מילין בתוך הקניון ועד שלושה מטרים מחוצה לו . בראשם נמצאות שתי עיניים מורכבות, אשר מכילות כ-2,000 יחידות ראיה כל אחת ומשמשות אותם לראייה יעילה בו זמנית של כל התיקים בחנויות זארה, פראדה, המשביר, טימברלנד, גוצי ופייר קארדן בעת ובעונה אחת. ראשם נוטה כלפי תג המחיר – תכונה אשר בשילוב עם גובה האשראי הנמוך מאפשרת להם להידחק דרך סדקים צרים במיוחד בזמן המשא ומתן הסופי על המחיר. הם בעלי כנפי דמיון המאפשרות מתן תרוצים משכנעים לבעל בדבר הכרחיותה הבלתי נמנעת של הרכישה האחרונה של סנדלי זהב ברקמה סגולה (גם במופע הצעיר). לעתים ניתן לראות תיקנית בוגרת נושאת את תיק הצאצאית לעתיד שלה בקצה הבטן על מנת להקנות לה הרגלי רכישה בריאים כבר בעתיד הקרוב.

  23. שוויק 01/10/2011 בשעה 21:44

    מירי, הסיפור שלך באמת מושלם ומכיל הרבה מהמוטיבים הקבועים שלך. כעת אני מבין מאין עלתה לך האסוציאציה של המדוזה,
    פה, מקודם: "וטוב שז'קלין מפעילה את הטייפ הגדול של החוג לריקודי בטן שעומד בצד, וצלילים של חלילים ודרבוקות מתפתלים סביבנו כמו לשונות של אש ומטהרים את המקום, וכמה שזה כואב, אמא, כמה שזה כואב."
    אבל הג'וק היה צריך להגיע למקום אחר, ראוי יותר לשכמותו, גן העדן הגיהנומי.

    • מירי שחם 01/10/2011 בשעה 21:46

      לא, לא, שמה זה עכביש ודבק נגרים, לא ג'וקים. סדר צריך להיות.

      אבל לא זו השאלה. מה חשבת על הסיפור של ליספקטור?

  24. שוויק 01/10/2011 בשעה 21:50

    פסלי הג'וקים מזכירים לי את האסלה של דושאן ויוצא מזה שהפיכת הג'וקים למופעים שונים ופירוק הסיפור עצמו, אולי קשור לאופן בו אנו מגדירים דברים. אבל הבנתי באמנות שואפת לאפס מכדי שאוכל להרחיב. איפה מיקי כשצריך אותה

  25. שוויק 01/10/2011 בשעה 22:03

    אני לא אוהב בדיון הזה, במיוחד בדיון הזה, את הניסיון לתת לכל פרט קטן משמעות ולמלא את התשבץ. זה מזכיר לי את הכתבות בטלביזיה (במיוחד על נושאים כלכליים) בהן עורך הסרט מדביק לכל מילה תמונה שממחישה אותה, אבל מאבד את התמונה הכוללת.
    גם פה, נדמה לי שליספקטור מפרקת את הסיפור הבסיסי ומרכיבה אותו מחדש על מנת שהקורא יגיע לאיזו שהיא מטה-הבנה. אני, אגב, לא הבנתי בכלל את הסיפור.

    • מירי שחם 01/10/2011 בשעה 22:46

      כשקראתי את הסיפור הזה לראשונה, נורא התחשק לי לנסות את הפורמט המפוצל הזה. זה סיפור שמחובר במקביל, לא בטור. המבנה הזה שיגע אותי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: