מועדון כרייה

קריאה נינוחה בצוותא של סיפורים קצרים מהמבחר המקומי והעולמי

"ההיסטוריה שלי עזבה אותי"

שלום לכולם.

"פשטידת שחרורים" הוא סיפור קארברי מובהק כי הוא מגולל בפנינו כרוניקה מפורטת של התפרקות, הנראטיב החביב כל-כך על קארבר. אבל מעבר לכך מצאתי את הסיפור שונה עד מאד מדרך הסיפר הרגילה של קארבר, ולכן מרתק באופן מיוחד. עיסוקו של הדובר, היסטוריון, נוכחותו של מכתב – מסמך היסטורי, יובילו את הדיון לעיסוק גם במטא-טקסט של הסיפור, בשקיפות של טקסט בבואו לתאר אירוע, ביחס בין היסטוריה לספרות וכו'.  נדמה לי שצפוי הפעם דיון רחב ומרתק במיוחד.

יאללה, תתחילו. מועדון כרייה בן שנה   – 150 מנויים ברשימת הדיוור, 12,000 כניסות לבלוג שפעיל רק ימים אחדים בכל חודש.  יפה.

תודה לתמר פלג מ"הספרייה החדשה" על שהתירה לנו את ההפצה המדוורת של הסיפור.

מודעות פרסומת

92 תגובות ל-“"ההיסטוריה שלי עזבה אותי"

  1. השין גימל 28/10/2011 בשעה 20:03

    רציתי לקפוץ למים שכאן כבר הבוקר, למרות שלא הייתי פה קודם, ואני לא מכיר את סוגי ההתנסחות הנהוגים כאן ואת אופן השיח. what the heck…
    אבל התעכבתי. קראתי שוב את הסיפור לברר איפה החמצתי את היות הדובר היסטוריון. ואני לא רואה מאיפה אפשר להקיש את זה. בנקודה אחת הוא אומר "כפי שהיסטוריון היה מנסח את זה". יותר סביר שלא היסטוריון היה אומר משפט כזה. אבל אולי אני טועה.
    ומי שחושב שההיסטוריה שלו תיכתב רק אם "אשתו תכתוב עוד מכתבים, או תספר לידידה הכותבת יומן" יכול להיות או מישהו שכותב את ההיסטוריה של אחרים בלבד (כן היסטוריון) או אחד שלא כותב כלל (לא היסטוריון).
    ומעניין שהוא חושב שמכתבי אשתו הם his-story ולא her-story.
    ואני, שלא פעלתי די כדי שאחרים יכתבו את ההיסטוריה שלי, כותב את ההיסטוריה שלי בעצמי. קוראים לזה בלוג. אני קורא לו "דרכי עצים".
    ומצד אחר, ילדיי, שהולידה לי אשתי, הם אלו ש"יספרו את הסיפור שלי" אחרי מותי, ובמובן זה לפחות אשתי כתבה את ההיסטוריה שלי. ילדיו של המספר לעומת זאת, כנראה שלא יספרו את סיפורו. אולי רק בגוביינה.
    ולא ירדתי לסוף עניין כתב היד במכתב. שווה דיון

    • מירי שחם 28/10/2011 בשעה 23:52

      שלום, ברוך המצטרף!

      נכון, לא כתוב בשום מקום שהדובר נשכר לעבודה כהיסטוריון, אבל לאורך כל הסיפור מודגשת מאד נקודת מבטו שהיא נקודת מבט של היסטוריון. כשהוא מתאר את כשרונו לשינון עובדות, הוא מגבה זאת באמצעות ניימדרופינג היסטורי רחב. כשהוא אוחז בידו את המכתב, הוא מנסה לחקור אותו כפי שהיסטוריון בודק מסמך – אמינות, תוכן, השוואה למסמכים דומים וכו'. המבט ההיסטורי כל כך מוטמע בו, עד שהוא נדרש לשדה הסמנטי הזה גם כשהוא מתאר את מערכת היחסים בינו לבין אשתו. למשל, איך הוא מכנה את התקופה שקדמה להיכרותם: עמ' 82 "התנסיתי בקריאת כתב-ידה של אשתי עוד מאז קודם היותה אשתי. עוד בימים הרחוקים שאפשר לכנותם הפרהיסטוריה שלנו-"

      בסוף הסיפור, כשהוא מביט אל העתיד, הוא מביט אל העתיד שמתבונן חזרה אל העבר –
      עמ' 94 – "אם כך, כעבור שנים, מישהו יוכל להתבונן שוב בזמן הזה, לפרש אותו על פי הרשומות…"
      לצורך העניין זה לא משנה אם הוציא את פרנסתו כהיסטוריון או לא. נקודת המבט שלו היא נקודת מבט של היסטוריון. כשאני חושבת על זה עוד, הרי היסטוריון מנסה לשחזר את העבר על פי תעודות שהוא מחזיק בידו בזמן הווה. להיסטוריון בד"כ אין ברירה, נשואי מחקרו לרוב אינם. ההיעדרות של אשתו גורמת לו להבין שנקודת המבט היחידנית שלו היא בהכרח מוגבלת ומצמצמת. שכל עוד הסיפור שלה לא יישמע במקביל לסיפור שלו, הרי שגם לסיפור שלו אין תוקף.
      שאלה מעניינת היא באיזה זמן חי הדובר. כבר ראינו שהוא לא מסוגל להכיל את ההווה – המכתב מושמד, הוא לא יוצא מחדרו גם כשברור שקורה משהו חריג מחוץ לחדרו. כמו כל היסטוריון הוא מחכה שישקע אבק על האירועים כדי שיוכל לגשת ולהתבונן במבה שאירע, הוא נזקק לפרספקטיבה של זמן, שבמהלכו ההווה הופך לעבר ורק כך ההתרחשות בהווה הופכת בעלת-ערך ומשקל. אולי זו המשמעות של הקובלנה שלו, שהוא מחוץ להיסטוריה – פתאום ההווה משיג אותו. פתאום הוא נלכד בהווה.

      • מירי שחם 29/10/2011 בשעה 0:21

        לשאלת כתב היד – ניסיתי באמת לחשוב למה הוא כל כך מתעקש על עניין כתב היד, למה הוא טוען שהתכנים שלה אבל כתב היד אינו שלה, זה טיעון מופרך מיסודו. יש לי פתרון קצת מפותל – הוא הרי חוזר ואומר שהיה מזהה את כתב ידה של אשתו בכל זמן ומקום "התנסיתי בקריאת כתב ידה של אשתי","יכולתי לזהות את כתב-ידה בכל מקום בעולם", "אשתי מ ע ו ל ם לא הדגישה את מלותיה בקו" ומשפט המפתח –
        "אם אומנם כתבה אותו, מתבטל מכוח העובדה שלא כתבה אותו בכתב-ידה!"
        כל אלו מובילים אל הפתרון הסמנטי – כקוראים, אנו נוטים להדגיש במשפטים הללו את האובייקט שהוא כתב יד, אבל בעצם הדגש במשפטים הללו הוא על מילת השייכות 'אשתי'. ולכן השלילה שוללת 'לא אשתי', כלומר זה לא כתב היד של אשתי כי בשעה שהדברים נכתבו זה כתב ידה של אישה שכבר אינה אשתי, כתב ידה של לא-אשתי. כהיסטוריון (חובב) כתב יד הוא ראייה מכרעת. בבחירה שלו לראות את כתב היד כאילו לא היה שלה, הוא בעצם בונה לה זהות חדשה. במילים אחרות, אילו היה זה כתב ידה, הייתה עדיין אשתו. היא לא אשתו ולכן זה לא יכול להיות כתב ידה. זה הפיתול.

        אגב, כשהשריף מעלה את הסוסים לקרון, המספר אומר: "הסתובבתי להסתכל באישה הזאת, ששוב לא הכרתי אותה". מכיוון שכתב ידה הוא מיטונימיה שלה עצמה, הרי שהעובדה שאינו מזהה את כתב ידה היא בגדר רמז מקדים לכך שאינו מזהה את האישה. "לא הכרתי אותה" (עמ' 89)

        האם זה מזכיר לעוד מישהו, חוץ ממני, את זה :

  2. השין גימל 28/10/2011 בשעה 20:19

    ושווה קריאה על החיבור בין היסטוריה וספרות:
    Hayden Whyte. Metahistory: The Historical Imagination in Nineteenth
    Century Europe

  3. השין גימל 29/10/2011 בשעה 0:23

    לדובר יש בברור עבר פסיכיאטרי, ומוזכר שהיה מאושפז. יש מקום לסברה שכל סיפור המעשה לא באמת קרה. סימנים מסגירים: הערפל, הסוסים, אי יכולתו לקרוא את כתב היד של אשתו, אי יכולתו לפעול על פי המכתב..

    ואגב אשתו: כתב היד של מפוצלי אישיות משתנה לעתים לפי האישיות שמתגלמת בהם ברגע נתון. ואשתו בפרוש "החליפה דיסקט" כאשר החליטה לעזוב אותו. יתכן שהחליפה אישיות?

  4. סיגל 29/10/2011 בשעה 0:59

    זכרון ילדות: היתה לי תיבת נגינה של פישר פרייס שניגנה את השיר במנגינה אחרת. בתוכה היה דיסק מתכת שעליו צוירה עלילת השיר והוא הסתובב בזמן הנגינה והתמונות הציגו בחלונית. קיבלנו אותה מאמריקה. זה היה מרגש כמו לקבל היום אייפון או משהו כזה. שיא הטכנולוגיה…
    זכרון יותר קרוב: המקום שעליו הוא מספר זרק אותי לבקתה שהיינו בה בסלובניה, בהרים שמעל אגם בוהיני. בעל הבית החזיק בחצר כבשים בשטח שגודר בגדר חשמלית. לשאלתנו אמר שהן משמשות לקיצוץ הדשא, וכשהן מסיימות שטח הוא מזיז את הגדר. הנוף ותיאור הבית והחצר ממש מתאימים לבקתה ההיא.
    היסטוריה…

    • מירי שחם 29/10/2011 בשעה 1:30

      (:
      כן, ואני מנסה להבין למה דווקא השיר הזה נבחר. למישהו יש רעיון למה דווקא פשטידת שחרורים? זה שיר אי-גיון אם אני לא טועה.

  5. מירי שחם 29/10/2011 בשעה 1:19

    בעניין הנקודה שהעלית – היה או לא היה, זו נקודה מעניינת גם לדעתי.
    אני חושבת שזיהיתי תנועה בטקסט, מכתיבה היסטורית הדבקה בעובדות אל כתיבה ספרותית. פואטית, לעבור מכתיבה היסטורית לכתיבה ספרותית זו מהפכה בסדר גודל של המרת דת. אם "היה" – זו היסטוריה. אם "לא היה" – זו ספרות.

    אנסה להראות איך התנועה הזו מתרחשת, צעד אחר צעד –

    1. בתחילת הסיפור המספר מצטיין בדיקלום עובדות. הוא מדגים זאת באופן ברור בעמוד הראשון של הסיפור.

    2. his story – כפי שציינת.
    כדאי לשים לב שכל העובדות ההיסטוריות שעל פניהן הוא חולף ביעף, מסכם מאות ואלפי שנים – אין שם בכלל נוכחות נשית! הנרטיב גברי במובהק, מלחמתי במובהק. היסטוריה=תולדות הגבריות.

    3. מכתב – צורת ביטוי נשית קלאסית. בתקופות בהן לא ראו בעין יפה נשים שכותבות ספרות, הן השקיעו את היצירתיות שלהן בכתיבת מכתבים. בעיקר מכתבי אהבה, מן הסתם.

    4. ברגע מסויים במהלך הסיפור המספר מצטט פיסקה מהמכתב העלום של אשתו.
    "אתה ואנוכי. לנסלוט וגוויניבר. אבלאר ואלואיז. טרוילוס וקרסידה. פיראמוס ותיסבה. ג'יי.איי.ג'יי, ונורה בארנאקל, וכו'."
    מה המשותף לכל אלו, למעט הזוג האחרון ? כולם סיפורי אהבה טרגיים, זה נכון. אבל הגיבורים המוזכרים פה הם גיבורים של טקסטים ספרותיים, אבלאר ואלואיז ידועים בתכתובת שניהלו ביניהם, אבל כל השאר מככבים ביצירות ספרותיות שמישהו אחר כתב, לא הם עצמם. בעניין הזוג האחרון, ג'יימס ג'ויס ונורה ב', לגמרי בשר ודם – אבל המפגש ביניהם סיפק השראה לכתיבת "יוליסס", ספרו המונומנטלי של ג'ויס. נטען שהפגישה הראשונה בין ג'ויס לבארנאקל התחוללה בתאריך השישה עשר ביוני, היום שבו מתרחשת עלילת יוליסס. http://mymilim.info/?p=553
    אם כן, נקודת המבט שמציעה אשתו של המספר היא נקודת מבט ספרותית.

    5. מהו הרגע בו שומט המספר את המכתב וממאן להמשיך לקרוא בו? המשפט האחרון שקרא בשלמות היה המשפט הזה (עמ' 85, זה המשך הפיסקה שציטטתי בסעיף הקודם) – "עכשיו< ובכן, אני לא יודעת מה אני יכולה לומר עכשיו פרט לאמת: אני לא יכולה להמשיך אף צעד אחד יותר." לדעתי, מה שגרם לו להשליך את המכתב ממנו והלאה לא היה הביטוי 'אני לא יכולה להמשיך", אלא מילה קטנה שמופיעה לפני כן: "אמת". ההיסטוריון שבתוכו אינו יכול להכיל את האמת הזאת.

    6. מה עושה המספר בנקודה זו? פורע את הסדר. הוא הופך את הדפים ומארגן אותם מחדש, בסדר אקראי. באופן הזה הוא כן מסוגל לקרוא את הנאמר – מפוזר, מקוטע, שבור.
    ברגע שהוא מערבב את הדפים מה שהוא עושה בתכל'ס זה להפוך את ההיסטוריה לספרות. אבל הוא לא נעצר שם. עכשיו, מצוייד בכלים חדשים, הוא חוזר אל מציאות חייו, אל העובדות:

    7. והעובדות מצטיירות כהתגלות מיסטית של שני סוסים שצצים מתוך ערפל. זה רגע ספרותי לחלוטין. פה הוא נכנע לנרטיב שלה. סוסים, ערפל – הסימבול מתממש במציאות שאופפת אותו. הסוסים הם היציאה הקרובה לדרך, הערפל הוא הסימבול של אי הוודאות. הספרות הביסה את ההיסטוריה. כניעה פירושה ההבנה שאין 'אמת' אחת, יש נרטיבים מקבילים ומשלימים. הסיפור שלו, הסיפור שלה. כל ניסיון להיאחז בסיפור אחד יסתיים בבעיטה מתוך ההיסטוריה החוצה.

  6. השין גימל 29/10/2011 בשעה 8:28

    יש במספר, כמו באב ב"הערת שוליים", סממנים אוטיסטיים מובהקים. הוא "אידיוט סאבאנט" קלסי כמעט. הוא זוכר אינסוף פרטים (היסטוריים) חסרי חשיבות (ממש כמוני אגב) אבל לא באמת מסוגל לתקשר עם סביבתו (הוא חי בבידוד בכפר), עם ילדיו, ועם אשתו, שאת "כתב היד" שלה הוא אפילו לא מזהה. גם הקושי שלו לקרוא את המכתב, זה שהוא כבר לא מדבר עם אשתו, זה שהוא "עולה לחדרו" אחרי הארוחה, לא באמת ברור למה ("לעבוד"). כן ברור שהוא מנותק רגשית, ואשתו, בהעדר סביבה אנושית שם בכפר, לא יכולה יותר בלי חברה אנושית שהוא בעליל לא מספק לה.

  7. שקיטן 29/10/2011 בשעה 8:43

    כתב היד – הוא מתעקש שהוא מכיר אותה, בעוד שאין לו מושג. הוא בערפל. זה לא מפתיע – כשהיא במצוקה הוא לא מתעניין, לא מקשיב, לא מגלה אמפטיה, אלא נוזף בה בגסות: "מה נכנס בך?" (תשואות למתרגם משה רון).
    הסוסים, לדעתי, הם גם זכרונות מציקים שאי אפשר להתעלם מהם אפילו בערפל, שנעים ומלחכים ממה שנשאר. הם יכולים לסמל גם יציאה לדרך – יציאה לא מהירה. אפשר לכאורה להחזירה. יציאה ברכיבה במישור גבוה מזה שלו.
    הוא בהכחשה. אפילו ברגע האחרון, כשברור שהמחיר כבד.
    אני מסכימה שהגיבור לא יכול היה לשאת את קריאת המילה "אמת". היא התנגשה בחבטה רועמת עם חוסר היושרה שלו. זה לא מישור שהוא מסוגל לפעול בו. מפחיד מדי. חדש מדי.
    שחרורים – שמעתם פעם את שירתם? יש להם במגוון צליל ממושך שמזכיר שעון מעורר. זה מה שהוא בישל לעצמו.

    • מירי שחם 29/10/2011 בשעה 9:56

      השחרורים לכודים בתוך הפשטידה בעודם בחיים. בעברית המילה 'שחרור' נושאת סבטקסט מענג, באנגלית הן סתם ציפורים שחורות.

  8. שקיטן 29/10/2011 בשעה 10:13

    השחרורים הם לא סתם ציפורים שחורות במובן אפורות, כי יש להן מקור צהוב בוהק. הרוב שחור, ובכל זאת יש נקודת אור.
    בעברית צליל ה"רור" מזכיר לי צלצול.
    כלומר, השחרורים נאספו לפשטידה, אך היא עדיין בשלב שלפני תהליך בלתי הפיך, והם מצלצלים: "הצילו! דרוש תיקון דחוף!"

    • מירי שחם 29/10/2011 בשעה 10:26

      בתקופה שגרתי בחיפה היה זוג שחרורים שקינן בסמוך. אם אני לא טועה ועל סמך תצפית מצומצמת במידגם לא אפקטיבי של זוג שחרורים אחד, הזוגיות של השחרורים מאד מהודקת, כמו אצל חסידות.
      מעניין אם מקור ("מקור") ההשראה לקארבר היה השיר הזה

      • אסף 29/10/2011 בשעה 10:56

        נכון, אולי כלומר, בכל אופן אני מת על גילויים כאלה שחרף היותם השערה בלבד, מסתבר באיזה יום שזה בדיוק זה.

      • משה רון 04/09/2012 בשעה 22:12

        חברים יקרים, השחרורים הללו באים הישר מאוסף השירים האנגלי Mother Goose, כפי שנדמה לי שטרחתי להעיר בשולי הטקסט שפורסם. לכל תכונותיהם הריאליות יש רלבנטיות שולית ביותר. כדי להתחיל לפרש את תפקודם כאן יש קודם כול להזכר בשיר כולו, והוא לא מתמסר בקלות לפירוש.
        משה רון

  9. Assaf Hari 29/10/2011 בשעה 10:36

    נראה לי מדהים הערפל שהמספר שרוי בו. גם הערפל החיצוני וגם הערפל הפנימי. הוא הרי לא קרא את המכתב עד הסוף, ולא יכול כי זרק אותו מתישהו בטעות (!?), והוא כותב סיפור כשהוא בעצם כמעט לא יודע על מה. כי הוא לא יודע בעצם מדוע היא עזבה אותו (כמובן שהוא יודע, אבל לא יודע מה היא כתבה על כך). גם הנסיון של השריף והחוואי לא להתערב בין בני הזוג ובכל זאת הם מתערבים. מאד מאד מציאותי ונכון, אם כי מעורפל.

    • מירי שחם 29/10/2011 בשעה 10:52

      שלום אסף
      כן, כדאי להתעכב ולחשוב על המכתב הזה, שגם נוכח וגם נעדר מהסיפור בעת ובעונה אחת. בעצם גם הגיבור נוכח ונעדר, גם האישה נוכחת ונעדרת, וגם הסוסים – אבדו ונמצאו.
      ממליצה מאד מאד על קריאת המאמר הזה, שאולי יאיר את המכתב האבוד מזווית אחרת –
      http://www.haaretz.co.il/literature/1.1217579
      ובלי שום קשר יעורר מחשבות. הרבה מהן.

      • Assaf Hari 29/10/2011 בשעה 19:26

        קראתי ברפרוף את המאמר. הרעיון יפה, אבל אולי עדיף לקרוא את הסיפור של פו (אנסה להשיג) ולהשוות ביניהם. תודה.

  10. השין גימל 29/10/2011 בשעה 11:11

    את הסיפור הזה צריך לפענח לדעתי כמו חלום.
    פרויד רואה בסוסים המופיעים בחלום את דמות האב המאיימת, אך זה לא ממש מתאים בהקשר של הסיפור הזה, אולי הסוס כסמל למיניות הוא הפרוש הרלוונטי.הסוס, עליו מתרפקת האישה בא לספר לנו שאת המיניות שנעלמה מחייהם, היא הולכת לחפש מחוץ לביתה. ואולי זה מה שהיא כותבת לו במכתב ושהוא לא מסוגל לקרוא.
    ואולי הסיבה שהיא קראה לשריף והביאה לכליאת הסוסים מחדש בתוך הטריילר אומר שהיא נבהלת מהמיניות המאיימת להתפרץ אצלה, ומנסה לרסן אותה. ומצד שני, היא נוסעת יחד עם שני הסוסים האלה אל תוך הערפל…

    ומה מסמל זה שהאישה, השריף ובעל הסוסים כולם חובשים כובעים, והמספר לא?

  11. מירי שחם 29/10/2011 בשעה 12:30

    השריף והחוואי הם פארודיה על הגבריות האולטימטיבית, ספק קאובוי ספק אביר על סוס(*) שמגיע לחלץ עלמה במצוקה (וסוס בורח).

    (*) לפעמים ההתגלמות הארצית של הסוס היא בצורת טנדר

    וגם זה:

  12. ראובן ק 29/10/2011 בשעה 14:27

    אני לא מאלו שמחפשים בכוח (או מוצאים) סימבוליות נסתרת ורבדים עלומים בטקסטים, ולכן אולי אחטא בפשטנות-יתר בעיני מישהו.

    אני חושב שהנושא הוא ההיסטוריה כנקודת משען להתמודדות עם המציאות, כדרכו של המספר למצוא משמעות וסדר והגיון בחייו, וכארגז הכלים שבאמצעותו הוא מנסה לשרוד את המציאות הבלתי-נסבלת החדשה שנפלה עליו (שבאופן אירוני נגרמה לא במעט כנראה על ידי אותה דרך הסתכלות על העולם). כמו שמסתבר מאוחר יותר, זאת הדרך היחידה באמצעותה הוא מארגן לעצמו משמעות לעולם.

    המספר אינו מסוגל להביט בעולם ולהתמודד איתו בזמן אמיתי. נקודת הראות היחידה ממנה הוא מרגיש בנוח להביט על העולם היא זו של ההיסטוריון – מרוחקת. כפי שהוא מצטט מפי המתווך המתאר את הבית בו הוא חש כל כך בנוח, הנוף הנעים לו הוא "נוף טריטוריאלי", "מראה שמעריכים אותו רק מרחוק". הוא חי את חייו מבחוץ ומנסה לחוות אותם בדיעבד, דבר שמאפשר לו לא להסתכן, כפי שהוא מודה בעצמו כאשר שהוא מנסה להסביר לעצמו את הסיבות לעזיבה: "אני מדבר בדיעבד כמובן, מה שנוטה תמיד לאשר את המובן מאליו".

    נקודת המבט ההיסטורית נותנת לו גם קש, פתטי בגלוי, להיאחז בו כדי להכחיש ולהדחיק את ההתמודדות עם דמותו-עצמו כפי שהיא מסתברת לו מתוך מעשה הנטישה של אשתו. הכתב אינו הכתב שלה. המסמך אינו אותנטי. הוא לא יכול להיות אותנטי כי אילו היה כזה היה מה שכתוב בו קשה מנשוא. אבל גם ביטול מוחלט אינו הגיוני, והמספר הוא אדם רציונלי, ולכן הוא מעדיף להשאיר את הסוגיה פתוחה. קיימת אפשרות סבירה שלא אשתו כתבה את המכתב. יחד עם האמירה הזאת הוא "מאבד" את המכתב, כי כל אפשרות אחרת תשאיר פתח למחקר נוסף שיפריך את ההשערה הזאת. הדבר היחיד שנותר הוא פרגמנטים, כמו מגילת קלף קרועה שצריך לאחות את חלקיה ולהשלים את החסר ותמיד יישארו בה חללים ריקים פתוחים לפרשנות. אובדן המכתב (כמו הזכרון הבנוי מפרגמנטים) לא נעשה בטעות ולא בדרך אגב (הוא עצמו אומר שדברים כאלו אינם קורים לו) – הוא קרה כי הוא הדרך היחידה שלו להתמודד עם המציאות העולה מהמכתב. כולנו מרמים את עצמנו, כל אחד בדרכו הוא, כדי שנוכל לשאת את עצמנו. כאן זוהי הונאה-עצמית בכלים של היסטוריון.

    נובעת מכאן גם אמירה בכיוון ההפוך: אם כאן, בבירור, משמשת הדיסציפילינה ההיסטורית (היסטוריוסופית, ווטאבר) ככלי לעיצוב המציאות (להביאה לצורה שהמספר יוכל לשאת אותה), אז מן הסתם היא יכולה גם לשמש בידי ההיסטוריונים ככלי לעצב את ההיסטוריה כאוות נפשם. כמו במקומות אחרים בסיפור בהם ניתן לראות בבירור שהמספר מסוגל לבקר את עצמו אך אינו מסוגל לבטא זאת במפורש, גם כאן ישנה ביקורת-עצמית מרומזת על העיסוק בהיסטוריה בכלל, ובשימוש בה ככלי להתמודדות עם העולם בהווה בפרט. הביקורת שלו על נקודת הראות ההיסטורית (ועל עצמו, במשתמע) מתבטאת גם בסצנה בה מתרחקת מכוניתו של הסגן וצופרת. הוא תופס את עצמו משתמש במילה "חמה" (לעומת התיאור ההיסטורי הקר) – "צפר" (אני מניח שבאנגלית זה “honk” מילה חצי-סלנגית) ואומר שהיסטוריונים צריכים להשתמש יותר במילים כאלו ברגעים חשובים, "זהב בעידן של נחושת".

    האובדן שהמספר חווה הוא אובדן כפול. אמנם הוא מאבד את אשתו, אבל הרבה יותר חשוב מזאת, הוא מאבד את נקודת האחיזה שלו בעולם, את יכולת השימוש בהיסטוריה. האשה היא רק כלי, הוא אומר במפורש – "לקחת אשה זה לקחת היסטוריה". ועכשיו האובדן, לא של אשתו, אלא: "אני מחוץ להיסטוריה…אני צריך להסתדר בלי היסטוריה". אין יותר סדר, אין יותר קונטסקט, הוא "כמו סוסים בערפל". לא יהיו מכתבים, אין יותר תיעוד היסטורי, אין אפילו אוטוביוגרפיה. "היי שלום יקירתי" הוא אומר. לא לאשתו –אלא להיסטוריה.

    מעניינת ומטרידה סוגיית פשטידת השחרורים ועניינה לכאן. הדבר היחיד שניתן להיאחז בו הוא המשפט "פשוט כמו פשטידת שחרורים". אם חושבים על זה, זה בדיוק העניין. כמו שציינה מירי, השחרורים בפשטידה לכודים בה חיים. הפשטידה אמורה להיות ככל הפשטידות. מאכל ותו לא. ההפתעה מגיעה כשהדבר המובן מאליו והפשוט הזה, עוד מאכל-מלכים, סתם מתכון נוסף, נפתח, ומתגלים בתוכו יצורים חיים, זהב במקום נחושת. הסדר וההגיון הנוחים כל כך מופרים, ההפתעה גדולה, ומה עושים עכשיו?
    “Was not that a dainty dish to set before the king?”
    מסתבר שלא. עבור מי שלא הקשיב לקולם של השחרורים בתוך המאפה, בוקעת המציאות האמיתית מבעד לבצק-הפשטידה, יוצאת החוצה, ומתנקמת.

    • מירי שחם 29/10/2011 בשעה 15:57

      שאפו. תגובה מעולה. בסיפור של קארבר היסטוריה=עובדות. אבל כמה מקום משאיר המספר לפרשנויות, אם בכלל? האם הוא בכלל מספק פרשנות כלשהי או מסתפק בתיאור של עובדות? ברור שגם העובדות שהוא מתאר הן תוצר של בחירה, ולכן גם הפרישה העובדתית היא פרשנות.
      לעניין הצפירה – אני חושבת שהמחשבה החותמת את הסיפור מסמנת רגרסיה. פתאום המילים הופכות לאובייקטים ממשיים יותר בעולמו, פתאום המילה אינה רק כמכשיר יבש לתיאור עובדות. פתאום המילים נוכחות, יש להן לא רק נוכחות אלא גם כאריזמה. זוהי השלמה מוחלטת עם תבוסתו, ויתור על עולם של עובדות לטובת עולם של פרשנויות כי בחירה במילה כזו ולא אחרת היא פרשנות ראשונית. הוא מכיר בנוכחות הבלתי-שקופה של המילים, פתאום נפערת תהום של משמעויות בין המסמן למסומן. פתאום המסמן כבר לא עקר כל כך.

    • משה רון 04/09/2012 בשעה 22:16

      זה בהחלט כיוון פורה. כדאי לתהות על "מערכת היחסים" בין המלך, המלכה והמשרתת, ועל מעשיהם התמוהים בשיר של אמא אווזה

  13. ראובן ק 29/10/2011 בשעה 14:43

    מירי, שכחתי להוסיף משהו קטן:
    פשטידת השחרורים והמלח בקרתגו הזכירו לי את הטווסים ואת קרתגו כאן:
    http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=624216&blogcode=10395428
    (מקווה שהלינק יצא פעיל)

  14. מירי שחם 29/10/2011 בשעה 22:23

    עוד שאלה – מה בנוגע למקומו של הסיפור הזה בהשוואה לסיפורים אחרים של קארבר העוסקים באותו הנושא – מה דעתכם, זה סיפור קארברי אופייני או שיש פה מהלך שונה מהרגיל?

    • השין גימל 30/10/2011 בשעה 11:06

      כנראה שאצטרך לקרוא עוד סיפורים כדי להשיב על זה..

    • משה רון 04/09/2012 בשעה 22:19

      ראו, קודם כול, את "זהירות" ("Careful") בתוך "דבר קטן וטוב. שם יש משהו שה"גיבור" לא מצליח או לא יכול או לא רוצה לשמוע, וזה בערך מה שכתוב ככל הנראה במכתב שמספר ה"פשטידה" לא רוצה להכיר כמה שכתבה לו אשתו

  15. עפרה 30/10/2011 בשעה 10:42

    כשקראתי את הסיפור התרשמתי מההתפתחות שחלה בראייה של הדובר ובאופן השונה שבו הוא מתייחס לעצמו דרך מושג "היסטוריה" בהתחלת הסיפור לעומת סופו. בהתחלה ההיסטוריה מבחינתנו היא "שמות ותאריכים, המצאות, קרבות, חוזי שלום, בריתות וכיוצא באלה." במילים אחרות עובדות סדורות ברצף הזמן, המתייחסות לאירועים שנכתבו בספר דברי הימים של המנצחים, ששימרו את מסמכיהם וכך הגיעו לידינו. מה שנקרא "היסטוריה של בית ספר". בנערותו ובבגרותו הוא לא התעניין או לא היה מסוגל להבין פרשנויות של האירועים ולא בעדויות של בני אדם כולל סופרים ומשוררים ופילוסופים שהיו עשויות לייצג תפיסות חלופיות של אותם אירועים. את החלק הראשון במכתבה של אשתו – הצהרת הכוונות שלה – הוא מביא כלשונו אבל דווקא בחלק היותר מהותי – רשימת טענותיה כלפיו – הוא מביא בערבוב ובמקוטע, כנראה משום שבהווה של אקט עזיבתה הוא עדיין לא מסוגל להכיל ולהתעמת איתן איתה ועם עצמו כאחראי כמוה למקום שאליו הגיעו חייהם המשותפים. הסיפור מסתיים באפשרות של תחילת חשבון נפש כזה (אולי, לא בטוח)שמתבטא בתחילת הנטישה של התפיסה ההיסטורית כאל מסירה סדורה של "עובדות". השוק שחוללה אשתו בפעולתה הממשית והבלתי צפויה מבחינתו (גם אם לא מבחינתה) משאיר אותו בערפל ממשי ומטפורי המאפשר לו להיפרד בכאב מהתפיסה הקודמת שלו לגבי מה זאת היסטוריה, ולקבל הגדרה של היסטוריה ככאוס של התרשמויות אינדיבידואליות של בני אדם של מציאות חייהם – אוטוגרפיה של עניים ולא רשומות בלתי ניתנות לערעור של מנצחים. בדומה לשחרורים היוצאים לחופשי מתוך המאפה ומנקרים דווקא את אפה של המשרתת ולא את אפם של המלך והמלכה הספונים בעיוורון בחדריהם.

    • מירי שחם 30/10/2011 בשעה 17:25

      יופי, תודה.
      בנוגע למשפט היפה שכתבת בסוף, על השחרורים המנקרים דווקא את חומטה של המשרתת ולא את המלך והמלכה – ברוח דבריו של השין גימל פה בהמשך, הרי שהמשרתת וזוג המלכים הם ייצוג של דיאלקטיקת האדון/עבד ההגליאנית
      (:

  16. השין גימל 30/10/2011 בשעה 10:55

    לו היה שמי ז'יזק, הייתי קורא קריאה לאקאניאנית את פרשת המכתב כך: קריאת המכתב היא טראומה עבור גיבור הסיפור, שכן (המשלב) הממשי מתגלה לו לפתע דרכו. וכיוון שהממשי נחשף לפניו, המסמנים המתארים את המשלב הסמלי – כתב היד של אשתו במקרה זה, קורסים ומאבדים את יכולתם לתאר את הממשות החדשה. ולכן אין הוא יכול לזהות את כתב היד. כללי המשחק השתנו, אשתו אינה יותר אשתו, עולמו אינו יותר עולמו, ודרושים מסמנים חדשים כדי לתאר עולם זה. מסמנים אלה באים לידי ביטוי בכתב יד שונה של אשתו, או לפחות בתחושתו שהכתב (המסמנים) לא מתארים יותר את המסומנים (אשתו).

  17. השין גימל 30/10/2011 בשעה 11:05

    ולקריאה היידגריאנית של המכתב: ה"אמת", אי-מוסתרות בלשון ההידגריאנית, alethea ביוונית, מתגלה לו במכתב, והדרך שלו להתמודד עם ה"מיפתח" שנפתח בעולמו עם המכתב, היא להסתיר אותו. קודם על ידי ערבוב הדפים (צורה פשוטה של הצפנה) ואחרי כן עם השלכת המכתב כולו. אלא שכפי שיצירת אומנות (אמתית, לפי הקריטריונים ההידגריאניים) משנה את עולמם של "המשמרים" (הצופים שנחשפו אליה והושפעו ממנה) כך המכתב נשאר חרוט בזיכרונו של המספר על אף ניסיונותיו להעלימו (זיכרון מושלם הוא גם קללה) ומשנה באופן לא הפיך את הדרך שבה הוא רואה את העולם.

    ואם נמשיל עוד לחפור הרבה בסיפור הזה, יש מצב שגם הוא ישנה את ה clearing (מיפתח) שלנו.

  18. עפרה 30/10/2011 בשעה 17:08

    לא יכולה שלא לצרף לדיון הזה ציור של אדוארד הופר, שבצדק אוהבים לשדך בינו לבין קארבר. לסיפור הזה בחרתי ציור שראיתי בו את האישה המוכנה לעזוב את הבית, רגע לפני שבאים לקחת אותה.
    לא הצלחתי להדביק את הציור אז צירפתי את הקישור שממנו הוא לקוח. מקוה שיעבוד וגם אתם תראו.

    • מירי שחם 30/10/2011 בשעה 17:16

      יופי. תודה. והציור הזה מחזיר אותנו אל הכובע, ולהערה שהעיר כאן אחד המגיבים בנוגע לכך שכולם בסיפור חובשים כובע מלבד המספר. הכובע שייך לפרהסיה, לאיזור הציבורי. כובע הוא אביזר של חוץ.
      גם הציור על עטיפת הקובץ 'סיפורים אחרונים' הוא ציור של אדוארד הופר. האם החיבור ביניהם מוצדק? האם הציור של הופר הוא 'ציור רזה' כפי שהסיפור של קארבר הוא 'סיפור רזה'? האם החיבור בין ה'אמריקנה' המובהקת אליה נוטים שניהם, חיי העיירות הקטנות, צווארון כחול, הדרמה הדומסטית – אינו חיבור פשוט מדי? אני חושבת שקארבר הרבה יותר אפל בהשוואה להופר. הופר נקי מדי בהשוואה לקארבר. ונשאלת השאלה את מי היית לוקחת לאי בודד – את הופר או את קארבר?

  19. עפרה 31/10/2011 בשעה 10:55

    הציור הספציפי הזה העניק מבחינתי אפשרות להתבונן בנקודת המבט של האישה, שאותה איננו מקבלים בסיפור, שכן כל הידוע לנו עליה מובא מנקודת מבטו של הדובר. היא לבושה אדרת וכובע, כלומר בצורה שמעידה על כך שהיא עומדת לצאת מהבית הזה. החדר הנקי כמעט לגמרי מרהיטים נותן תחושה של ריקנות, ההפך מבית שמתנהלים בו חיים, שמונחים או זרוקים בו חפצים. שנים היא חייתה בו כך וכעת כבר אין לה מה לחפש שם. הצבעים הכחולים של השטיח, הרצפה והספה מובילים אל צבעו הירוק -אפור של החלון ואל הכחול-שחור של הלילה והבלתי ידוע שמחכה לה בחוץ. הבחירה בצבעים הקודרים והדומים מתאימה למצב נפשי של שקט עצור אפל ומטריד, של ריקנות רגשית וחוסר ודאות לגבי מה שמצפה שם בלילה, בחוץ. אם הייתה סערת רגשות הדמות שבציור כבר אחריה. כעת היא ממתינה בדריכות, לפי צורת הזרוע שלה, היא לא מנסה לעשות משהו כדי להעביר את הזמן. אולי קודם קראה – יש משהו שנראה כמו נייר שמונח על אדן החלון אבל כבר אין לה סבלנות לקרוא. היא כבר ארזה את המזוודה ויודעת שאלה הרגעים האחרונים שלה בבית הריק, למרות נוכחותו הפיזית של בעלה וכעת היא רק מסתכלת החוצה אל החשיכה. הציור מוביל אותנו הצופים מהזוית הימנית התחתונה שלו, קצה השטיח, אל הדמות של האישה שממוקמת במרכז. עליה מוטל האור שבא מבחוץ שמאיר גם את העמוד וגם את עורה הלבן והמנוגד לשמלה האדומה ולנעלים השחורות. תנוחת הגוף שלה מובילה אותנו אל מבטה שמכוון החוצה דרך החלונות הכבדים שהוזזו והכניסו לחדר את צינת הלילה.
    אני מעדיפה את המילה "מינימליזם" על המילה "רזה" כשאני חושבת על קארבר והופר כי ספרות "רזה" או אמנות "רזה" עבורי לא נותנת תחושה של של משקעים ששני היוצרים האלה מעניקים בשפות השונות שלהם. לאי בודד הייתי לוקחת את שניהם כי איני יכולה לבחור בין שני דברים שונים שאני אוהבת ומצרפת את הדיסק closing time של טום ווייטס ובמיוחד את שיר הנושא שלו שמתאים עבורי לסיפור בדרכו. שוב מקווה שהקישור עובד.

  20. אסף רפאלי 31/10/2011 בשעה 21:09

    "ולקריאה היידגריאנית של המכתב: ה"אמת", אי-מוסתרות בלשון ההידגריאנית, alethea ביוונית, מתגלה לו במכתב, והדרך שלו להתמודד עם ה"מיפתח" שנפתח בעולמו עם המכתב, היא להסתיר אותו…"
    לפעמים אני מרגיש כטובע בתוך המלל האקדמי/ספרותי/פסיכולוגיסטי ונוטה לוותר על תגובה . כהדיוט שנזרק מהתיכון, אני לא מרגיש שאני יכול להוסיף תובנות משלי . אני נוטה לקרא סיפור כסיפור ולהינות ממנו כפי שאני נהנה מיצירה של מוצרט שאין לי מושג איך נכתבה , באיזה סולמות ומבנים, ולמה התכוון המלחין הצעיר וממי הושפע. מוסיקה טובה כמו יצירה ספרותית טובה מהנה גם ללא פרושים כאלה ואחרים.
    ובכל זאת, כדי שלא ארגיש מחוץ למעגל החכמה, אנסה גם אני לתרום משהו קטן משלי.
    אשה עוזבת גבר, לאחר שנים של נישואים, הגבר לא מבין מה נפל עליו, חי בהכחשה שנובעת מחוסר הבנת האשה וצרכיה. עד כאן סיפור שאנחנו מכירים ואפילו התמודדנו וכתבנו עליו. אז מה כאן שונה? ההיסטוריה. ההיסטוריה, בניגוד לפרה היסטוריה, היא כתובה. מכתביה של האשה, כשבעת אלפים במספר, הם ההסטוריה הכתובה של תולדות הזוגיות והמשפחה. המכתב האחרון הוא המסכם וכאשר יפסקו המכתבים תפסק ההסטוריה.
    ומה עושים כאן הערפל, הסוסים, החוואי השריף ושאר עניינים לא כתובים? ובכן, לעניות דעתי יש כאן פרידה מהאירפהפיליות. יש כאן מתח בין האמריקנה לבין התרבות האירופאית. באמריקה גרים בעיר, בעיירה או בחווה. באנגליה ובאירופה גרים ב"כפר". הגיבור הוא מומחה ובקי בתולדות העולם הישן וחי בעולם מושגים של העולם הישן. גם התמונה של האשה והסוסים בערפל כאילו נלקחה מהאימפרסיוניזם הצרפתי או מתמונות שתלויות בארמון אנגלי שכזה….השריף, החוואי והטנדר, בטח שברולט או ג'י אמ סי או מחלצים את האשה ממערכת הכללים של העולם הישן אל האמריקנה.

    • מירי שחם 31/10/2011 בשעה 21:30

      אסף רפאלי, נא להפסיק להתבכיין תיכף ומייד! אני מתה על התגובות שלך, תמשיך. אתה יודע, בכל סיפור של קארבר יש רגע אחד בלתי נשכח, תמונה אחת שכל הסיפור מתנקז אליה ואותה זוכרים. מהסיפור הזה זכרתי את הסוסים בערפל ואת האישה על המרפסת. יש סיפורים בהם הרגע הזה גובל בגאונות ממש – למשל, בסיפור שנקרא 'אינטימיות' חוזר הגיבור, סופר בן דמותו של קארבר, אל אשתו לשעבר. זו הפגישה הראשונה שלהם מקץ שנים, אחרי שבעבר זנח אותה. מסתבר שהיא לא כל כך הצליחה להתגבר על הפרידה. בשלב מסויים בסיפור לא ברור למה הגיבור בא אליה -האם כדי לבקש סליחה על שפרש את מערכת היחסים ביניהם בסיפורים שלו, שם היא הצטיירה ככלבה של ממש? או שמא הוא הגיע למצוץ ממנה עוד חומרים על העבר המשותף הרע לתפארת, כדי שיוכל להפיק מהם סיפורים חדשים? בכל אופן האישה מזכירה לו תקרית מסויימת, כשהיא הרימה עליו סכין. היא מוסרת לו את המידע הזה כמי שזורק עצם לכלב שוטה. למעשה, היא ממש מצטערת שלא עשתה שימוש בסכין ההיא. בסופו של דבר הסופר מוצא עצמו כורע לפניה בבקשת סליחה. הם מנקים את העכירות ששורה ביניהם, אבל הגאונות של קארבר מבליחה דווקא בפיסקה הלפני אחרונה. רגע הפרידה. שם הוא כותב:

      "אני אומר שלום. היא לא אומרת כלום. היא מביטה בידיה, ואחר כך מכניסה אותן לכיסי שימלתה. היא מנענעת בראשה, היא חוזרת פנימה, והפעם סוגרת את הדלת."

      אתה מבין? באמצעות המבט שלה על הידיים, והטמנתן בשמלה, קארבר מנכיח את הסכין, שוב! הוא לא מזכיר את הסכין, אבל מנקודת מבטו של המספר הסכין עדיין שם. עדיין ביניהם. ככה נראית גאונות.

      • אסף רפאלי 31/10/2011 בשעה 21:54

        "מעניין למה ע. עזבה. שום רמז לזה אין בסיפור. אולי לא צריך את הלמה בשביל לעזוב" זהו חלק מתגובה שהגבת לי פעם על סיפור שכתבתי. נראה לי שכשאנחנו כותבים, אנחנו מתכתבים עם עצמנו ועם כשלונותינו. אנחנו מתלבטים בשאלות פתוחות שנותרות ממערכות יחסים כושלות. ריימונד קארבר נפרד מאשה לה נישא כשהיתה בת שש עשרה, נראה לי שהסיפור הזה בא ממקום פרטי לגמרי.
        ראי ויקפדיה http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A8%D7%99%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%93_%D7%A7%D7%90%D7%A8%D7%91%D7%A8
        הידעת שהם חיו שנה וחצי בת"א?
        אני, אישית, השתמשתי בע' הנעלמת כסיבה לספר סיפור אחר.
        יום אחד ארים אליה טלפון….היא גרה בסביבה שלך.

        • מירי שחם 31/10/2011 בשעה 22:14

          טוב, קודם כל אי אפשר שלא להקדיש לך ולע. המיסתורית את השיר 'מרתה' של טום וייטס

          זה נכון מה שכתבת, על ההתכתבות עם עצמנו דרך הכתיבה. בסיפור 'אינטימיות' קארבר בעצם נותן סוף סוף פתחון פה לאישה, נותן לה לספר כמה מניאק הוא היה ועד כמה השתמש בה כדי לייצר את גוף הכתיבה העיקרי שלו. אבל גם זו מניפולציה, בסופו של דבר, ומעבר למירוק של רגשות האשמה שלו הוא הרי שוב משתמש בה ומנציח את הדפוס.
          לגבי קארבר בתל אביב – בטח. שיר שהוא כתב על מסגד ביפו – בתחתית הקישור המצורף
          http://scholarsofintimacy.tumblr.com/post/1269695823/the-mosque-in-jaffa-by-raymond-carver

          • אסף רפאלי 01/11/2011 בשעה 0:18

            את זה אני שולח כקונטרה

            קשה לי שלא לספר לך שכדפקט מקצועי, ישר כשקראתי את הסצינה עם הסוסים, התחלתי לחשב את מיקום מכונות הערפל, זויות המצלמה, מיקומי הפנסים, ותנועת האנשים, הסוסים וכלי הרכב בתוך הפרים. כל ההפקה מפורטת לי בראש, דפיקות שלא תאמן.

    • השין גימל 31/10/2011 בשעה 22:59

      אסף: קריאתי "ההידגריאנית" הייתה עם חצי לשון בלחי, כפי שניסיתי לרמוז במשפט האחרון בה. למרות הערצתי להיידגר, אני עדיין לא במקום בו אני יכול באמת לנפק קריאות היידגריאניות. כך שאל תיקח את זה קשה.

  21. אסף רפאלי 31/10/2011 בשעה 23:59

    שין גימל נחמד
    רק במקרה בחרתי את הקטע שלך, יכולתי גם להשתמש בתגובה של מישהו אחר.
    כבר מזמן השלמתי עם הדיותיותי ולעתים, אני אפילו מתנאה בה.
    מעולם, אבל מעולם לא קראתי שורה אחת משל היידגר, ככה שאין לי שמצוץ קצוץ של מושג על מה שאתה מדבר.
    זה לא שאני גאה בעצמי על הבורות אבל לפעמים, נדמה לי, שחוסר ההשכלה מפצה אותי בנקודת תצפית חפה ונקיה יותר.

  22. עפרה 01/11/2011 בשעה 14:56

    בעיני הקריאות דרך ז'יזק או היידגר, או מצידי גרגוריאן (מחזאי ופילוסוף, גולה ארמני בפריז, שהמצאתי כרגע) רלבנטיות ומעניינות בתנאי שהן שופכות אור על הטקסט. כזו הייתה עבורי פרשנות ז'יזק של שין גימל בעניין כתב היד שהדובר התעכב עליו לא מעט וקארבר השאיר אותו די סתום. אני רחוקה מאוד מלהיות בקיאה בכתבי ז'יזק ובקושי זוכרת משהו מנגיעה בהיידגר לפני שנים רבות, אבל בעיני השימוש בהם אינו חף ונקי פחות (או יותר) מהסתכלותך, אסף, על הערפל והסוסים כעל משהו שנלקח מהאימפרסיוניזם הצרפתי (אופס, נתפסת בידע אודות תולדות האמנות) על סצנה כמזמינה מצלמת קולנוע ותאורה (אופס, נתפסת בידע הקשור לעשיית סרטים) או על קשר ביוגרפי אפשרי (אופס, נעזרת בויקיפדיה ונתפסת בתיאוריה שבעבר הרחוק רווחה בלימודי ספרות). מצטערת, לא תוכל באמת לטעון לכתר הבורות… 🙂

    • אסף רפאלי 01/11/2011 בשעה 22:16

      עפרהל'ה,
      גילוי נאות.
      לפרנסתי אני עוסק באחד ממקצועות הקולנוע, אני מבין גם קצת בשרברבות וחשמל בניין….
      אימפרסיוניזם? אז עשיתי קצת דאווין, זה לא הופך אותי לידען וחוצמיזה אנחנו, התאורנים, נאלצים ללמוד להאיר מציירים קלאסיים. בדרך כלל אנחנו עושים את זה בגלל שאף אחד לא טורח ללמד את הדברים האלה (כולנו תלמידיו של רמברנט).
      שימוש בויקפידיה? לקח לי שנים להירפא מחרדת הטכנולוגיה. זו באמת גאווה גדולה שאני מצליח להשתמש בוויקי.
      לימודי ספרות? מנהל בית ספר התיכון שלי, הסופר אמנון שמוש, העיף אותי בכיתה י' ….כנראה שמה שחשוב זה לא מה שלמדת, אלא מי היא האישיות שבעטה לך בתחת…
      ולבסוף עפרה, שישאר בנינו, אם את כבר מגלה גבר שמודה שהוא לא כל יודע,כל יכול וכול וכול ושאין לו הכי גדול, שמחי לך בשקט ואל תקלקלי את ההנה לשאר בנות מינך.

  23. ערוץ האמנות 01/11/2011 בשעה 19:27

    סיפור עצוב על "הלם קרב" מנטישה ומה הכאב עושה למציאות ופשרה. ההיסטוריה הנוטשת משאירה מעין דחליל נבוב מוכה אימה המנסה לשמור על שפיות מול בליל פרטים מתעתעים. הסוסים בערפל הם הניסיון לגעת במה "שמעבר", בטרנסדנטלי, (בדיוק כמו הסוס בזכרונות של פליני) אבל כאן – תוך כדי הדפת ריח פרנואידי מצמרר. פשטידת השחרורים מקבלת טוויסט מקאברי בניסיון הכושל, בלתי אפשרי, להוציא חי מן המת.

    ניתוח מאלף של הסיפור, עם ציטוט של ניטשה על הכאב, עמ' 14 בספר

    נקווה שהקישור הארוך יעבוד.

    http://books.google.com/books?id=jOeBTiWEAV8C&pg=PA191&lpg=PA191&dq=blackbird+pie+carver&source=bl&ots=CZNEnYzb2h&sig=rBATzm-ddk_gHCymNBHZbPd77oQ&hl=en&ei=UyawTtrvAfLT4QTb56mkAQ&sa=X&oi=book_result&ct=result&resnum=7&sqi=2&ved=0CFAQ6AEwBg#v=onepage&q=blackbird%20pie%20carver&f=false

    • מירי שחם 01/11/2011 בשעה 22:51

      למה בלתי אפשרי?
      "וְהִנֵּה עֲדַת דְּבוֹרִים בִּגְוִיַּת הָאַרְיֵה, וּדְבָשׁ."
      אולי הסוף שלו בכל זאת אופטימי מעט. אולי ההיפרדות מההיסטורי יש בה מן ההקלה. מוותר על דבר אחד כדי להרוויח דבר אחר – ההיסטורי הוא החולף, מחוץ להיסטוריה ניצבת האמנות (או הדת. פחות או יותר מענה לאותו צורך של לצאת מחוץ להיסטורי)

  24. ראובן ק 01/11/2011 בשעה 22:31

    סליחה שאני נדחף והורס מסיבות, אבל היידגר ולאקאן הם שרלטנים שדבריהם מעורפלים במתכוון, שאולי אנשים חכמים יכולים לכתוב פרשנויות מבריקות על דבריהם, אבל זה מעיד רק על חוכמתם של הפרשנים, לא על זו של המפורשנים.

    • השין גימל 04/11/2011 בשעה 14:25

      ראובן
      היידגר ולאקאן אכן מעורפלים – במתכוון. אך זה קונסיסטנטי לחלוטין עם המסר שלהם. לאקאן הולך בעקבות היידגר, ושניהם גורסים שלעולם איו השפה מסוגלת לתאר לחלוטין את העולם, ושזו יומרה חסרת ביסוס מצד האדם לטעון שהוא מסוגל לתאר את העולם באופן מוחלט, מאיזו שהיא נקודת מבט שמחוץ לעולם. אנחנו טבולים בתוך העולם, וזה מכתיב לחלוטין את נקודת מבטנו, ואת תחום הדברים אותם אנו מסוגלים להמשיג. לי זה עושה שכל.
      אבל באמת הרבה יותר קל לפתור אותם כשרלטנים, מלגייס את המאמץ האינטלקטואלי הלא מבוטל להבין את משנתם. זכותך לבחור בדרך הזו.
      וכפי שאמר החבר סטאלין: "בערות היא כוח".

      • ראובן ק 04/11/2011 בשעה 15:16

        שין גימל, אשמח אם תימנע מהערות מתנשאות (גם אילו היה בהן אמת).

        היידגר ולאקאן אינם אומרים שום דבר קונסיסטנטי. שום קשר בין זה לבין הדרישה "לתאר את העולם באופן מוחלט" אלא לדרישה להגיד משפט שיש לו משמעות, וקשר לשאר המשפטים, בלי שעדות חכמים וחכמולוגים ייאלצו לעמול קשה לפרש אותך בהנחה (השגויה) שיש לך מה להגיד.

        אנשים חכמים לאורך הדורות ידעו היטב כיצד להסביר את רעיונותיהם, בתחומי המדע, הפילוסופיה, הפסיכולוגיה וכו', בצורה מובנת וברורה, ובכל אופן ברורה הרבה יותר מהדברים שאנחנו מתייחסים אליהם כאן. הדוגמה האולטימטיבית היא אלברט איינשטיין. אני מניח שגייסת את המאמץ האינטלקטואלי הנדרש לקרוא דברים שהוא כתב לציבור הרחב בנושאים רבים ומגוונים, שעומקם גדול מאוד, אך שפתם בהירה ומובנת. אני מניח שזה היה קל יותר מלהבין את הלהג של לאקאן, היידגר או דרידה, למשל. אחת מהתכונות המגונות של הזרם הפוסטמודרניסטי היא הערפול-במתכוון, שנועד לסיבה אחת בלבד – לגרום לאנשים לחשוב שאתה חכם, ולא לאפשר להם לתפוס אותך באמירה שניתן לחלוק עליה. אי אפשר להתווכח עם מה שאין לו משמעות.

        אם יש לך סיבה לחשוב אחרת שטח אותה כאן, (עדיף אחרי שתקרא שוב את המשפט הראשון שלי)

        • השין גימל 04/11/2011 בשעה 15:52

          אני כן מוצא משמעות בדברי היידגר ולאקאן. בדבריהם הם ולא רק בפרשנויות לדבריהם. משמעות ששינתה את הדרך בה אני רואה וחווה את העולם.
          אני גם סבור ששניהם היו לא רק חכמים, אלא אף גאונים. כה גאונים, שהמין האנושי עוד לא גמר לעכל את כל היקף מחשבתם.
          מצטער עם זה נשמע לך מתנשא.

          • ראובן ק 04/11/2011 בשעה 16:57

            מה שמתנשא זו האמירה "בערות היא כוח" והדרישה ללמוד את מה שאינו ניתן ללמידה לפני שמעיזים להגיד עליו משהו. זה בדיוק מה שעושים המחזירים בתשובה או שרלטני הקבלה כדי לפתות אנשים לחשוב שיש משהו אמיתי ונסתר מאחורי ההבלים הגלויים.
            אתה מוזמן לקרוא את המאמר של אבשלום אליצור, שכילה לא מעט זמן בהתעמקות בלאקאן והגיע במפתיע למסקנה דומה לשלי. (http://www.e-mago.co.il/Editor/philosophy-78.htm).

            יצא לי, שלא בטובתי, לקרוא וללמוד לא מעט טקסטים פוסטמודרניסטים ודומים (מהיידגר צפונה). אני חייב לציין שבתור מעוררי-דיון ומציתי-דמיון הם יכולים להיות לא רעים, בתנאי שמישהו לוקח אותם ברצינות ומתאמץ, ממש כמו הטקסטים בתנ"ך, אבל זה רק אומר שטקסט אניגמטי יכול להיות קטליזטור טוב למחשבה מקורית ויצירתית. באותה מידה ניתן להשתמש בזה http://www.elsewhere.org/pomo/ (בכל ריפרוש תקבל טקסט חדש שנכתב כולו על ידי המחשב)

            • השין גימל 05/11/2011 בשעה 22:56

              אותו אבשלום אליצור שהועף מבר אילן? שמציע "לרפא" הומוסקסואלים?

              • ראובן ק 05/11/2011 בשעה 23:10

                א) אתה לא מדייק בשני המקרים
                ב) זה לא רלבנטי. חשוב מה שנאמר, לא האומר
                ג) על מנת שלא לייגע אנשים כאן, נראה לי שמיצתי בנושא הזה

  25. מירי שחם 01/11/2011 בשעה 22:34

    (הומאז' לפרא האציל)

  26. נעמה כהן 02/11/2011 בשעה 1:56

    שלום!
    השעה מאוחרת מדי בשבילי כדי לקרוא את הכל, אבל קראתי עד ראובן והחכמתי מאוד מאוד! תודה ראובן, תודה מירי וגם השאר- מבריקים ונהדרים.
    מחר אמשיך.
    סיפור נפלא כמו שקארבר יודע- לגרום לנשימה לאזול
    לילה טוב

  27. יחיעם הצעיפאי 02/11/2011 בשעה 9:48

    סיפור בלתי אמין. אין אדם הסטוריון או לא שלא יקרא מכתב מאשתו ללא קשר לשאלה אם זה כתב ידה או לא. דווקא לקרבר יש סיפורים לא רעים, כולל בספר הספציפי הזה (למשל הסיפור על מותו של צ'כוב. שכחתי את שמו), אבל לקרבר יש נטייה לפעמים לחרטט את עצמו עד גיחוך. דווקא חברו והעורך שלו ניסה להציל אותו מדי פעם מהחרטטנות המיותרת, אבל קרבר, כדרכם של רבים וטובים ממנו, לא הבין את אצילותו של חברו ובערוב ימיו אף נשך את היד שאך היטיבה עם יצירותיו. הערה קטנה למגיבים ולמירי – אתם חופרים יותר מדי והורגים את שארית הלחלוחית של כל יצירה שאתם מנתחים. אני מציע שתשתחררו קצת ואולי אז תראו כמה יפה העולם ממבט הציפור.

  28. השין גימל 02/11/2011 בשעה 10:34

    לצעיפאי:
    זו הפעם הראשונה בה אני "כורה" בסיפור במסגרת מועדון קריאה זה, או כל אחד אחר.
    אני חייב להגיד שהדיון פה, בשרשרת התגובות, הוסיף משמעותית להנאתי מהסיפור. גם מה שקראתי כמובן, אבל גם זה שנאלצתי לנסח לעצמי דברים במהלך כתיבתם.

    אבל אולי זה בגלל שאני סתם חפרן..

  29. ערוץ האמנות 03/11/2011 בשעה 12:44

    לא בטוח ששמנו מספיק דגש על ליבת הסיפור. "ההיעלמות של הדיבור" – לדעתי. מישהו היה בטוח שאיכשהו דיברו. מישהי הייתה בטוחה שלא דיברו כלל. כך או כך, הדיבור יכול היה להיות, תמיד בעצם – הגאולה.
    מישהו רוצה לדבר על זה?

  30. מירי שחם 03/11/2011 בשעה 12:49

    אני, אני!

    טוב, אהיה קצת רדיקלית כאן. לדעתי אין אפשרות של דיבור של אמת בין שניים (ודאי שלא בין יותר משניים) אלא רק אפשרות של השמעה הדדית. הדרך היחידה להגיע באמת אל מה שאין לדבר אודותיו היא באמצעות האמנות – כלומר דיאלוג של כתיבה וקריאה. התכתבות במקום דיבור ישיר.

    קראתי הבוקר משהו שלאור כתב על חנוך לוין בהקשר של הדיבור על מה שאין אפשרות לאמרו
    http://www.haaretz.co.il/magazine/2.395/1.1532962?=
    הוא עושה שם כמה אבחנות יפות מאד בעניין (וכמה התחשבנויות לא ענייניות, כרגיל)

    • ערוץ האמנות 03/11/2011 בשעה 13:04

      טוב, זה עניין של ניסיון, קצת מזל ובעיקר השקעה בלתי נלאית, אהבה לדבר ואמונה שזה אפשרי. יש לי זכרונות, חלקם אפילו לא עמומים, של דיבור כזה. אפילו עם פרטנרים/יות שנראה שזה אבוד אתם – זה אפשרי.
      אבל יש גם כישלונות. הרבה. וקשים.

      אני מזדמן בארומה, אז לאור אח"כ. לוין שווה שעה ארוכה יותר של דיבור אמיתי.

      עבור (:

  31. עפרה 04/11/2011 בשעה 11:44

    אפשרות הדיבור הוצעה במאה העשרים על ידי פרויד ויורשיו כבסיס לנגיעה בנושאים מודחקים, מושתקים ומוכחשים בשל עוצמת הכאב והסבל שמאחוריהם, וכך פתחו נשים "היסטריות" את אפשרות הדיבור הפמיניסטי על היסטורית דיכוי של נשים. "אני במצוקה כרגע…", אומרת האישה בסיפור, "אבל הכל יהיה בסדר ברגע שאני אתרחק מכאן. מהמקום הנורא הזה… הגיע הזמן שאני אהיה בעצמי". האישה בסיפור עוזבת לאחר שנואשה מאפשרות של "דיבור אמת "(תודה, מירי) עם בן זוגה ומשאירה אחריה גבר מתוסכל ומבולבל שאין לו שמץ מושג מאיפה זה "נפל" עליו. לי היא מזכירה נשים עוזבות בספרות החל מאמה בובארי ואנה קרנינה שהולכות למותן והמשך בנורה של איבסן שאפשר לה ללכת בלי למות. השיחה הטיפולית שונה בחוסר השיוויון האינהרנטי שבה ממה שנהוג לכנות "שיחת נפש" או שיחת "מערכת יחסים", אך כה רבים מגיעים בעולם המערבי מגיעים אליה בשל הקושי הנורא לתקשר גם אם כולנו נעשנו פרודיאנים במידה זו או אחרת.
    אגיע בהמשך היום ללאור, ובעיני הרעיון של שיח "כרייה" על סיפור של חנוך לוין נשמע ממש מדליק.

  32. מירי שחם 04/11/2011 בשעה 12:56

    הרעיון של יצירת גנאולוגיה של נשים עוזבות נורא מוצא חן בעיניי. מנסה להיזכר בגילגול הנוכחי שלה:

  33. ערוץ האמנות 05/11/2011 בשעה 9:36

    קראתי את לאור. לוין ענק אפילו בקנה מידה היסטורי של התיאטרון כולו. הדיבור במרכז אצלו – כי הדיבור הוא ההזדמנות האחרונה להישרדות והאנושי כשהכל כבר אבוד וחדל. גם הדיבור העצמי. ביחוד העצמי אבל גם הזוגי והכללי. אפילו לטרסדנטלי המושלם ללא המילים צריך דיבור ברגע שלפני, כסולם.

    ניילון נצמד

    http://www.blabla4u.com/sites/blabla4u/ShowMessage-eng.asp?ID=2907987&Page=1

    • מירי שחם 05/11/2011 בשעה 10:04

      אבל מיהו הנמען של הדיבור הלוויני? לא האדון, העסוק בשלו. אם נוצר מפגש בין שתי דמויות, הוא מייד מתפצל לאדון/עבד, נדירים המקרים בהם נוצר שיווי משקל מתמשך בין שניים, כזה המאפשר דיאלוג. אם כן, נותר הקהל. הקהל הוא הנמען של הדיבור הלוויני. אבל זה אינו דיאלוג. לווין משמיע את שלו, הקהל קולט את שלו, בזה זה נגמר. לכן זה רק מחזק את מה שכתבתי קודם – שאין דיבור, יש רק השמעה, והאמנות היא המכשיר שדרכו מתבצעת ההשמעה.

  34. מירי שחם 05/11/2011 בשעה 10:16

    ועוד משהו – אם היו נותנים לי לבחור בין שתי גלולות, הכחולה מנציחה את הדיבור הרגיל, המכסה, תחזוקת הסמול טוק הנצחית – לבין האדומה שתאפשר דיבור חודר עור, חודר קרביים (שמת לב להרסנות של המטפורות האלה?) – הייתי בוחרת בכחולה. מספיקים לי הקרביים שלי, ה-מתחת לעור שלי. מי צריך לסחוב על עצמו בנוסף גם אחריות לקרביים של זולתו?

  35. עפרה 05/11/2011 בשעה 11:17

    למרות תחושת החבטה של הראש בקיר, מירי, וגם אם איני יכולה לקחת אחריות על הקרביים של זולתי אני לא רוצה ומסוגלת לוותר עליה.

  36. מירי שחם 05/11/2011 בשעה 11:57

    עפרה, אני מעריכה את זה אבל זו בטח גם שאלה של מינון ותדירות ומידת הפולשנות. הבחירה לחיות עם קולטנים פתוחים היא אפילו לא בחירה, אלא תו אישיותי, השאלה (נדמה לי) היא לאן להפנות את הקולטנים הללו – אל עבר זולת נבחר? זולתים אחדים? אקראיים? קבועים? והאם הדדיות היא תנאי? והאם, בסופו של מעגל, להיות נשא-קרביים-של-אחר אינו בגדר מעשה נרציסטיסטי מובהק, טפיחה עצמית משכרת על השכם כמו כל מעשה של אהבה? כל זאת בהנחה שהמשאבים האנרגתיים של כל אחד מוגבלים. כשאני חושבת על הבחירה בזולת משמעותי, ראוי, והמאבק הכרוך בכך — עולים לי בראש הספרים של איין ראנד. אני לא אוהבת את המחשבה הזאת.

  37. מירי שחם 05/11/2011 בשעה 17:47

    …ולסיום, הומאז' מקומי חביב לאמריקנה של אדוארד הופר:

  38. ערוץ האמנות 05/11/2011 בשעה 18:03

    אם יש דיבור, כל דיבור, יש שומע. אם יש שומע – ישנה תגובה. אפילו אם הדיבור הוא עצמי – ישנו דיאלוג. לוין, קודם כל דיבר עם עצמו, אבל איפשר לעוד שומעים לשמוע ולדבר עם עצמם ועם אחרים.

    את יכולה לקחת גלולה כחולה ולשמוע דיבור רגיל, אבל אם האנטנות שלך פתוחות את תשמעי את קרביי האחר, אם הן סגורות – לא תעזור גם האדומה. אי אפשר להסתובב כל הזמן עם ראדאר חשוף, אבל אני סומך שאת, או כל אחד רגיל ואנושי – יודע מתי להפעיל.

    האדון והעבד מנהלים דווקא דו שיח מרתק לדעתי. תמיד. בעיקר ששניהם במאבק פנימי בתוכך.

  39. מירי שחם 05/11/2011 בשעה 18:30

    ערוץ, ניסחת יפה, ניסחת באופן שמעורר רצון להנהן ולשאול 'איפה חותמים'. אבל לטעמי עדיין תיארת אידאה של דיאלוג ולא דיאלוג שיכול להתקיים בפועל. בדמיוני אני רואה שניים המחליקים לתוך דיאלוג כזה, וכל אחד מהם בנפרד אומר לעצמו (גם אם בפינה נידחת של התודעה שלו) – "עכשיו נחבוש את המסיכה של זה/זאת שפושטת את כל המסכות ובא/ה נטו" גם אם אפיל את הקרביים שלי על מישהי, או מישהו, זו תהיה תמיד רק דוגמית. בקושי. מי שמסתובב עם הקרביים שלו בחוץ, נו טוב. אני פשוט סקפטית.

  40. השין גימל 05/11/2011 בשעה 22:35

    יש שני דברים שאני שואל את עצמי לא אחת במהלך קריאת ספר או צפייה בסרט:
    1 – למה לעזאזל הם לא מדברים אחד עם השני?
    2 – למה לעזאזל הם לא מסתלקים, עוברים לעיר אחרת, משנים שם ונעלמים?
    והמסקנה שאני מגיע אליה ברוב המקרים היא שהתסריט היה נפרם, העלילה הייתה נעצרת והמחבר לא היה יודע איך לצאת מזה.
    וישנה גם האפשרות השנייה, שאנשים כל כך לכודים בתוך עולמם שהם לא רואים את מה שלצופה מבחוץ מובן מאליו. יתכן. אבל ברוב המקרים, אני קולט את זה כמעין "אמצעי ספרותי/קולנועי" שמשמר בצורה מלאכותית את קו העלילה. אם הם היו כן מדברים זה עם זה, לא היה הסיפור קורה בדרך סבירה כלשהי. אם הגיבור נשאר ולא זז, גם במחיר מובן וידוע מראש, יש אפשרות להמשיך ולטוות את העלילה.
    ובעולם האמתי, כן מדברים. למטרה זו דאג הבורא שלפחות חצי מהמין האנושי יהיו נשים…

    • מירי שחם 05/11/2011 בשעה 23:50

      מוזר (:
      בספרים ובסרטים בהם נתקלתי, הם לא מפסיקים לדבר! על כל דבר, כל הזמן! לפעמים מתחשק להגיד להם, רבאק, שקט בבקשה! ש-ק-ט! אני מכורה לשקט. התמכרות קשה. שקט לא מוכר ספרים. שקט הוא רפש, הצהיר מישהו שלא היה מזיק כלל אילו שתק קצת.

  41. ערוץ האמנות 06/11/2011 בשעה 8:25

    לא מפסיקים לדבר, כי אנחנו לא מפסיקים לדבר בפנים. זה ששקט בחוץ לא אומר ששקט בפנים. לפעמים נדמה כי ממש ההפך. ככל ששקט בוץ רועש בפנים. לווין היה ענק כי הוא הפך הכל לדיאלוגים. ניסית כבר לכתוב רק דיאלוג? קשה מכל. דיאלוג אמיתי. זה שיחפוף את הפנימי. אני איתן בדעתי. הכל שאלה של קשב, אמון, תרגול, פתיחות. יום אחד אני אלמד את זה.

    • מירי שחם 06/11/2011 בשעה 8:47

      לא חושבת שניסיתי לכתוב דיאלוג (:
      שניה, כתבת ALA-MED או ELMAD?
      דווקא מתאים לך להיות גורו. "השיטה הדיאלוגית". כן, אני רואה את זה.

  42. ערוץ האמנות 06/11/2011 בשעה 9:23

    Elmad

    כבר אמרו את זה קודם.

    אחד, אפלטון או משהו.

    אבל אני יכול ללמד לשים סלק חי בסלט.

  43. עפרה 06/11/2011 בשעה 13:12

    כמה הערות:
    א. כוונתי הייתה לניסיון ומאמץ של קשב שמופנה כלפי זולת משמעותי.
    ב. איין רנד, שהאדירה את האגואיזם, קרובה לאידיאולוגיה פאשיסטית ולא לשום דבר שמריח מהומאניזם.
    ג. הדיבור על דיאלוג חושף-כל לוויני מזכיר לי את ניגודו, הרולד פינטר, שהיה אשף דיאלוגי הלא-נאמר והסאב-טקסט.
    ד. בעודנו מדברים על היעלמות הדיבור בסיפור של קארבר נוצר כאן בסיס לדיבור על הדיאלוג הלוויני. מירי, האם תרימי את הכפפה הזאת כדי שנתייחס לטקסט ספציפי?

  44. מירי שחם 06/11/2011 בשעה 13:23

    עפרה,
    א. אני לא כופרת בקיום תמת 'זולת משמעותי', רק ניסיתי להאיר את היסודות הנרקיסיסטיים החבויים ב'אתה בחרתנו' שכזה.
    ב. איין ראנד ניסתה ליצור אפשרות לדיאלוג מאוזן בין שני אינדיבידואליסטים מוקצנים. היא חתרה לדיאלוג-בין -ראויים. הערתי כיוונה לשם.
    ג. כן. צודקת לחלוטין. טוב שהזכרת את פינטר.
    ד. אני ממש לא מסמפטת את לוין – כלומר הוא מצחיק אותי, ואני מכירה בגאונותו, אך לדעתי יש בבסיס יצירתו מניפולציה בורגנית שמאפשרת אישור מחדש של ערכי הבורגנות. הדמויות שלו כל כך מוקצנות שאפשר לצחוק עליהן מבלי לייצר בסיס של הזדהות ולכן התיקון שהוא מציע הוא תיקון רגעי ושיטחי ולא באמת נוגע. הבורגנות נהנית להכתיר את הילד הרע התורן כדי שתוכל להזדעזע ולהעריצו בו זמנית. לא מדבר אליי. יחד עם זאת – אם תרצי להריץ סבב של מועדון הכרייה על בסיס סיפור של לוין, איזה שתבחרי – אשמח להעמיד את המועדון לרשותך. לפני כן, יש להשיג אישור מטעם בעלי הזכויות על מנת להפיץ את הטקסט במייל בין חברי המועדון.

    • עפרה 06/11/2011 בשעה 18:27

      תודה על הצעתך הנדיבה, מירי, להריץ סבב כרייה, אבל לא נראה לי שאוכל לעמוד במחויבות הזאת בתקופה הקרובה. לגבי לוין אני משוכמעת שאת מפרידה בין יצירתו של האיש לבין העובדה שתיאטרון מסחרי ובינוני כמו הקאמרי נתן לו בית להצגת חלק ממחזותיו (לפי לאור, חלק קטן). הוא לא אשם שהפך , כפי שאת אומרת בצדק, לחביב של הבורגנות . בעיני זו אירוניה לא קטנה.
      היתה לי היום בעיה טכנית קטנה ובעטייה תגובה זהה שלי התפרסמה פעמיים. אולי יש לך אפשרות למחוק את המאוחרת, כי אני לא הצלחתי.

  45. Haran 06/11/2011 בשעה 13:51

    להרגשתי הסיפור הזה עוסק בעיקר במה שאין, במה שלא נכתב, במה שלא נאמר. אלה הגיבורים האמיתיים של הסיפור. סארטר כתב שההיסטוריה נכתבת ע"י המנצחים, והסיפור כולו נכתב כביכול, ע"י המנצחים, האנטי-גיבור, המנצח בסיפור, הוא אותו הבעל שאשתו עזבה אותו ולכן המכתב של אשתו אינו בכתב ידה, הוא מנשל אותה בסיפור מכתיבת ההיסטוריה, מהניצחון. אך זה רק "כביכול" כי הסיפור כולו עוסק למעשה באותם "מפסידים" אותם אלה שקולם לא נשמע, אותם אלה שכתביהם "אבדו", אלה שאינם נוכחים, אם במעשה הכתיבה ואם בעזיבה ונשאלת השאלה מי עזב את מי, או מי העזיב את מי, יש מתח בין הסביל לפעיל. הוא אינו מכחיש את האשמותיה של אשתו, רק טוען שאין הן תואמות את אופייה, הוא אינו מפרט חלק גדול מהאשמותיה, אף על פי שטוען שזוכר אותן בשלמותן והן, למרות שאינן נאמרות, תלויות במשך כל הסיפור ברקע, צצות שוב לקראת סוף הסיפור, בשאלות ששואל סגן השריף. האשמות שברובן הגדול אינן נוכחות בסיפור, נוכחות "בשר ודם", משפטים ומילים, אך העדרן צועק מבין השורות. לאשתו היה "כתב יד", היה קול שנשמע ונכתב ב 1700-1800 מכתבים, כל עוד המצב הזוגי היה תקין, ברגע שזה התערער, אשתו איבדה את כתב היד שלה, את היכולת לכתוב את ההיסטוריה, לדברי הכותב התוקף של האשמות אשתו מתערער ואף מתבטל, מכיוון שאין זה כתב ידה. הכותב מתענג ומייחס חשיבות רבה לעובדות ולזיכרון, והעובדות – המציאות, כפי שהוא מתאר אותה בסיפור היא רגילה כביכול עד לאותה העזיבה, מה שאינו רגיל הוא מה שאינו עובדתי, תחושת המסתוריות של אשתו, הרגשת הפחד שלו, הכעס, אי השקט, המחנק, חוסר האונים, אותו הערפל שמטשטש את העובדות לכדי תחושות ורגשות – חלקי המציאות שאינם נכנסים להיסטוריה, בהם ההיסטוריונים אינם משתמשים. האמת שלה, לעומת האמת שלו: האמת שלו היא אמת עובדתית, האמת שלה היא אמת תחושתית: "אני לא יכולה להמשיך", הוא לעומתה רוצה "דין וחשבון". רק בסוף הכותב מביע כמיהה לתיאור התחושתי דווקא, זה שלא מתארים כשבאים לתאר היסטוריה, במילים "צפר", "צפצף", "תקע" ואז הוא מודה כי למרות שיש לו מושג (עובדתי) שהיא תחזור, יש לו תחושה שלעולם לא תשוב. ההיסטוריה נכתבת ע"י המנצחים, אבל המנצחים בסיפור הזה הם אלה שאינם, אלה שלא כתבו דבר בכתב ידם ועדיין נוכחים יותר מאלה שמספרים את הסיפור, המספר לעומתם, נותר ללא היסטוריה ומשאיר אותנו, הקוראים עם הרצון לדעת – לא מה יהיה, אלא מה היה, במיוחד כי רב הנסתר על הגלוי ונסתר זה הוא לב הסיפור.

  46. מירי שחם 06/11/2011 בשעה 23:48

    הי הרן, זו אבחנה יפה בעיניי, שלמרות תבוסתו (לכאורה) של הגיבור-המספר, עדיין לא איבד את יתרונו המוחלט כמי שמספר את הסיפור ודרך הסיפור מעצב את הזיכרון. HIS STORY מתקבע ולא ניתן לנשל אותו מהעמדה הזו, גם אם הסיפור שלו מכיל בעיקר את הריק ואת ההיעדר. כך נוצר דיסוננס רציני בין התוכן לצורה/סגנון. אני חושבת שבכך בעצם עמדת על סוד מורכבותו של הסיפור. תודה על תגובה מאירת עיניים.

  47. Haran 07/11/2011 בשעה 8:44

    תודה מירי, אבל חושבת שהכותב מנצל את "יתרונו" ע"מ לוותר עליו, אמנם הוא זה שכותב את הסיפור ומעצב את הזיכרון, אבל הסיפור "שלו" הוא למעשה הסיפור "שלה", במקומות הריקים שהוא משאיר, במה שהוא אינו מספר הוא מושך באף את הקורא להתעניין דווקא במה שלא סופר, שזה הצד של זו שאינה כותבת, כך שה"אנטי-גיבור" הופך ל"גיבור" רק אם קוראים את הסיפור בצורה הזאת, וזה העניין שאני מוצאת בסיפור, שהוא מעין פמינסטי במסווה.

    • מירי שחם 07/11/2011 בשעה 9:02

      מן הסתם כן, אבל בראשי עוד מהדהד סיפור אחר של קארבר, 'אינטימיות', שמציע שיקוף-מראה של 'פשטידת שחרורים' – שם הגבר עוזב ולא האישה, והוא נותן לה לדבר ולספר את סיפורה ובאמצעות סיפורה ממרק את העוול שנגרם לה על-ידו, ועדיין הוא מצליח לרדות דבש מתוך הרעל הזה, כלומר גם בסיטואציה מוחלטת של ויתור (על קולו), כשכל היתרונות בצד שלה – זה הוא שחתום על הסיפור, זה הוא שזוכה לתהילה כסופר חד-מבט, כך שבכל מקרה האישה אצל קארבר, עוזבת או נעזבת, היא נוחלת תבוסה והוא-ניצחון, בשורה התחתונה המסכמת. לכן אני לא יכולה להכיל את הקריאה הפמיניסטית של הסיפור, אבל כן יכולה להכיל קריאה נצלנית ומשתמשת.

  48. Haran 07/11/2011 בשעה 9:25

    וואו, לא קראתי את "אינטימיות" וזה בהחלט מעניין יהיה לקרוא ולהשוות. מבינה בהחלט את הרגשתך שהאישה, לפחות בסיפור הזה, נוחלת תבוסה והכותב הוא המנצח, זאת הייתה נקודת המוצא שלי בניתוח, אבל להרגשתי, זה הבצק של הפשטידה, לחלוטין זהוב ומעלה אדים, אבל כשחותכים פנימה, יש ציפורים שלמרות הכול, עדיין מנפנפות בכנפיהן, הווה אומר, תבוסת האישה היא למראית עין בלבד, כי דווקא ההרגשה הזו, איתה נשארת בסיום הקריאה, ההרגשה שהאשה נחלה כישלון והגבר יצא כשידו על העליונה, נראית לי מכוונת מצד הסופר, נראה שלזה כיוון וכנראה גם קלע, כי שתינו נשארנו עם טעם רע בפה (פשטידה לא משו :-), אבל אם טעם זה נמצק בכוונה תחילה לתוך אותה הפשטידה, אז יש פה אמירה שהיא הפוכה וסומכת על הקורא שיבחין באותו הטעם וירק אותו בחזרה אל הצלחת. מצד שני אולי אני קושרת לו כתרים לא לו, והקריאה שלי רואה את שרוצה אני לראות…

  49. משה רון 04/09/2012 בשעה 22:31

    שרשרת מרתקת ולעתים ממש מחכימה שנוצרה בעקבות האתגר של מירי שחם, ושממלאת אותי גאווה דבילית על כך שאני מי שאחראי לתרגום הסיפור הזה לעברית!

    ואני מרגיש צורך להוסיף מילה על "האמת הביוגרפית": קשה לראות איך אשתו הראשונה של קארבר ואם ילדיו, מריאן, יצאה מן הקשר אתו כשידה על העליונה. היא בוססה אתו בכל החרא שאפשר לו להעשות מי שהוא, וכבר לא היתה בסביבה כדי להנות מהקצפת.

  50. פינגבק:"איש של הרגלים" « מועדון כרייה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: