מועדון כרייה

קריאה נינוחה בצוותא של סיפורים קצרים מהמבחר המקומי והעולמי

"סיפור שנבדה היטב"

בסיפור "שכר הסופרים הראשון שלי" הקוראים עדים לרגע הולדתו של סיפור. בטרם יובילנו המספר אל חדר הלידה נקבע הכלל: "סיפור שנבדה היטב אינו צריך להידמות לחיים הממשיים; החיים הם המשתדלים בכל כוחם להידמות לסיפור שנבדה היטב." מייד עולה השאלה, האם הכלל הזה תקף רק לגבי הסיפור הפנימי, זה שהמספר ממציא עבור ורה, או שמא יש להרחיבו ולהחיל אותו גם על סיפור המסגרת? כך או כך, הגבול בין מציאות לבדייה מתערער והקריאה נעשית חשדנית במידת-מה, בלשית, כזו שתתחקה אחר רמזים בגוף הטקסט כדי להתוות באמצעותם את גבול הבידיון בסיפור - בניסיון להבין היכן מתקיימים אותם 'חיים ממשיים' (למשל, הנטייה של המספר להכביר פרטים. האין בכך כדי להכשיל אותו במבחן האמת? פירוט-יתר הוא מסימניו המובהקים של השקר.)

בתחילת הסיפור אנו מתוודעים לבעלי הבית, ולהתנהגותם הקדחתנית המשפיעה על גיבור הסיפור. הוא אינו יכול להימנע מהשוואה מתמדת בינם לבינו, בין מה שיש להם ובין מה שאין לו. מתוך קדחת העילוסין, ה-ג'אנגל פיבר אליו נחשף בעליית הגג, כמאזין בעל-כורחו, הוא ממהר ליצור סימטריה עקומה באמצעות ורה, הזונה המקומית, מעשה גופני כנגד מעשה גופני. אבל רגע הגילוי הגופני הוא רגע של אכזבה עבורו - "אישה מגודלת, שכתפיה נפולות ובטנה מעוכה, עמדה לפני." בעקבות הגילוי מגיעה ההבנה  – "מה שונה היה  מעשה-הקדירה הזה, שכולו חולין, מאהבתם של בעלי-הבית שלי מעבר לקיר, מצוויחתם המשוכה, המתגלגלת…"

בנקודה זו יכול היה לסגת, אך אינו נסוג למרות תחושת הכישלון המרחפת בתוככי תודעתו. הוא מעדיף לייפות ולפדר את הרגע – אם לא באמצעות קדושת הרגש, כפי שנוהגים שכניו (בניגוד ל"שכולו חולין"), בוחר המספר להמריא מעל לעליבות ההווה באמצעות סיפור שהוא בודה. אם לא רגש, לפחות יצירה. יחד עם זאת, אי אפשר להתעלם מההקבלה שנוצרת בתוך הסיפור בין מעשה היצירה לבין עילוס עם זונה – הרגש, כך אנו נרמזים, הוא הוא הדבר האמיתי שאליו יש לשאוף, הוא העדות ל'חיים ממשיים' ורק אם איננו, נו טוב, נעשה את זה עם זונה, נכתוב על זה סיפור, יותר טוב מכלום. לא בכדי זועקת ורה באמפתיה – "משמע – זונה…אחותנו – כלבה…"

מועדון כרייה של נובמבר – פתוח. כולכם מוזמנים. תודה לתמר פלג מ'הספרייה החדשה' שאיפשרה להפיץ את הסיפור לחברי המועדון.

About these ads

57 responses to “"סיפור שנבדה היטב"

  1. השין גימל 28/11/2011 בשעה 0:19

    לא הבנתי למה ורה מתייחסת אליו לפתע כאל אישה, מרגע שסיפר לה על "היותו נער עם הארמנים". האם היותו זונה ממין זכר בסיפור הופך אותו לאשה?
    מצד שני, ברגע בו הופיע ורה בסיפור (החיצוני), היה לי ברור מיד מה הולך להיות שכר הסופרים הראשון של המחבר.

    • אבי 28/11/2011 בשעה 9:10

      לקרוא למישהו במקצוע שלך אחותי זה לא בדיוק התייחסות כאל אישה – תחשוב על זה.
      אגב הצצתי בבלוג שלך – אחלה בלוג. החלטתי שאני מחבב את חוש ההומור העדין שלך. אמנם על גבול היבש, אך מהצד הנכון של הגבול. ישרכוייח!

      • מירי שחם 28/11/2011 בשעה 9:15

        אני חושבת שש"ג צודק. אני זוכרת התייחסויות אחרות בספרות וגם בקולנוע – לפחות במחצית הראשונה של המאה העשרים התייחסו לזונות ממין זכר כאל נשים. המשוואה פשוטה – אתה נחדר, אתה אישה.

      • השין גימל 28/11/2011 בשעה 17:41

        היי אבי
        שמח שהצצת בבלוג שלי. מקווה שנהנית לפחות כמו שאני נהנה לכתוב בו. הנאתך היא ה"זהובים" שאני משתכר מפעולת הכתיבה, וזו הנאה חדשה לגמרי בשבילי.
        ולגבי ההתייחסות אל המספר כאישה: חסרתי ובדקתי בסיפור. בראש העמוד האחרון, הוא אומר: "שמעתי מילים של אשה נאמרות אל אשה". והתיאור הקצר של מעשה ההתעלסות ביניהם מתואר אף הוא כמעשה אהבה בין נשים, כמו "שנגרים עובדים עבור נגרים", ואני קורא את זה לא כהתעלסות בין זונות (לא משהו בעל משמעות) אלא התעלסות בין שני בני אותו מין.
        ויתכן שהעמדת הפנים הזו, שוורה מעמידה פנים שהוא לא גבר אלא אשה, היא מכניזם המאפשר לה להפגין כלפיו רגשות. כלפי גברים כבר אין לה אפשרות להרגיש. שם זה מעשה "רפואי". כפי שמצטייר בברור מתיאור ה"חוקן" שהיא מתקינה לפני המעשה עצמו.

  2. ה.ב 28/11/2011 בשעה 0:42

    בחירה מעולה.
    בעיניי זה אחד מהסיפורים הקצרים הטובים שנכתבו אי פעם. מאז שתורגם קראתי אותו כמה עשרות פעמים. מעבר לכך שזה באמת סיפור טוב, יש בו איזה כישוף שאני לא יודע לשים עליו את האצבע, משהו שמשך אותי לקרוא אותו שוב ושוב.

    אגב, אם פירוט יתר הוא מסימניו המובהקים של השקר, הרי שניתוח יתר הוא מסימניו המובהקים של המוות (של המנותח.)
    מה שכתבת על הסיפור יפה מאוד וממצה מאוד. מבחינתי זה בדיוק,
    ועכשיו את יכולה להשאיר את נובמבר פתוח לקריאה בלבד.

    • מירי שחם 28/11/2011 בשעה 9:23

      א. כישוף, בניגוד לקסם.

      ב. למה אתה כל כך שלילי ביחס למוות?

      ג. אני לא מרגישה שמיציתי (כלומר עוד לא הוצאתי ממנו את כל המיץ). למשל, שורת הסיום דורשת עוד התעכבות. למשל, הדרך בה הוא טווה את הסיפור שלו לוורה – הוא תמיד צעד אחד לפניה, מקפיד לשבור את ציפיותיה (אבל בסיפור החיצוני כפי שציין ש"ג הוא מקפיד לא לשבור את ציפייתו המוקדמת של הקורא, מה שנתפס בעיני הקורא כאמינות סיפורית), למשל המשחק המרתק שלו עם הפאתוס. ויש עוד. הרבה. סליחה.

  3. אבי 28/11/2011 בשעה 7:53

    אהבתי את הקריצה לטולסטוי במשפט "כל זבוב היה גווע על פי דרכו".
    אבל אני רוצה להתעכב על היחסים הסימביוטים האופייניים כל כך בין הסופר, ובעצם כל סופר, לאנשים.

    מצד אחד הסופר ניצל את ורה בצורה שערוריתית וגנב את כספה, מכר לה לוקשים שזיעזו את ליבה וגרם לה לסרב לקבל ממנו את האתנן, מצד שני זה מה שסופרים עושים, לא? מצד שלישי איזה גנב ואיזה נעליים, הוא ריגש אותה והיא הרי כל כך אהבה את הסיפור ואותו באותם רגעים מופלאים שמגיעים לו לפחות עשרה רובלים אם לא יותר, מצד רביעי הוא הנציח אותה לדורות בכך שחיבר עליה סיפור נאה, מצד חמישי זה גזל כפול, גם לא שילם לה עשרה רובלים וגם הרוויח הרבה יותר מתמלוגים על הסיפור שבו היא מככבת, מצד שישי הוא גם לא בדיוק הנציח אותה, אף אחד לא מתייחס אליה כבן אדם, כורה, כאדם אמיתי עם חלומות ושאיפות, ורה שחולמת לעזוב את מקצועה ולשוב לבורז'ום. היא מכשיר, תפאורה לבניית תהילתו כסופר. הסיפור בנה את איסאק בבל והותיר את ורה כסטראוטיפ של האהבה שאינה אלא זונה טובת לב. נו נו נו.
    אולי בגלל כל המצדים האלה לסיפור מוצמד אפילוג מתנצל קמעא.

    מעניין גם הליגלוג לאהבה, מתחילת הסיפור ועד סופו – למילותיה התפלות והנבובות ביחס לפירואטים המסולסלים שבאמתחתו של סופר, לפתיותה של ורה שכל כך קל לגנוב את ליבה ולבטחונו שבכישוריו המלהטטים כסופר עוד יגנוב ממנה, מהאהבה, מהגולם טוב הלב הזה, זהוב אחרון גם על ערש מותו.

    • מירי שחם 28/11/2011 בשעה 9:29

      ((:
      באבל הוא הראשון שיודה במצעד ה'מצדים' שלך, הוא כבר הודה באמצעות ההקבלה בין המספר לבין הזונה. זונה היא תחליף (זונה היא באמת תחליף? אני לא יכולה להשיב על השאלה הזו. אולי זונה היא תחליף לתחליף, כי הרי גם האהובה היא תחליף. אם אנחנו חיים בעולם שכולו תחליפים, הרי הזונה היא הייצוג המושלם של עולם כזה ומכאן שהיא הדבר עצמו).

      לגבי הלגלוג ולגבי משפט הסיום של הסיפור – אקרא את הסיפור שוב. הוא מדבר בשני קולות, אני חושבת. קול אחד שפונה למאזינים גברים (לגלוג) וקול שני שפונה למאזינות נשים (כמיהה).

  4. אורי 28/11/2011 בשעה 11:06

    סיפור יפייפה משום שהוא אנושי כל כך. הכל בהפוך על הפוך. במקום גבריות וכיבושים סטריאוטיפים, יש כאן התגנבות יחידים, יותר נכון "יחידה", של האנימה הנשית, האינטימית, הכוח האמיתי של הקרבה והחיבור.אין ספק שבאבל הקדים את זמנו בכך שהפך את האנטי-גיבור לסבטאקסט של "גיבורה" כביכול, והכל בשם האהבה, התשוקה לחווית הארוס המושלמת, ההתייחדות עם האהבה והספרות. מה יכול להיות טוב יותר, מנחם יותר, בשביל זבובים גוועים שכמונו.
    אין עליו.

  5. עפרה 28/11/2011 בשעה 11:30

    הקשר המיני והאנושי בין הדובר לבין ורה עובר שינוי ומתעלה לדרגת זיכוך הגבוהה בזכות ההזדהות שהוא מעורר בעצמו ובה תוך כדי טווית סיפורו באוזניה, וזה בעיני שיר תהילה נפלא לכוחה של ספרות ולדימוי שלה כמעשה אהבה בין סופר וקוראיו. כשהשוויתי בין סצנת הסקס שהדובר מאזין לה לבין זו שלבסוף הוא חווה עם ורה. מצאתי שבראשונה שולטת תאווה קולנית וזועפת שבה הקצב ואשתו מתוארים "כדגים גדולים שנכלאו בצנצנת" – לא תיאור מלבב במיוחד – שממנו יוצאת האישה מותשת כאחרי מחלה, ובסופו משתררת "שתיקה חודרת כשריקת פגז" . כנראה לא במקרה נבחרו מי שסוחרים בבשר מת כהקבלה לצמד השני בסיפור. לעומת זאת, הצמד השני לא מתחיל ברגל ימין את הרומן שלהם. זה בכלל לא אמור להיות רומן בהתחלה. הזונה טובת הלב רחוקה מלכבוש את לבו של הצעיר הלהוט לאבד את בתוליו. ואז בא הסיפור ומחולל את המפנה. הסיפור הוא לא רק המשחק המקדים של מעשה האהבה הרך והעדין בין המספר והקוראת, הוא מאפשר קירבת אמת בין שניהם. הם נרדמים ביחד, מצטחקים זה אל זה ביקיצתם, המספר מוותר על יום עבודה כדי לשבת עם אהובתו בנחת "רגלה מונחת על רגלו", והם קובעים להיפגש שוב.

  6. ז'אן- קלוד 28/11/2011 בשעה 11:59

    לדעתי, משל הסופר כזונה ,מתפרש לפחות על שני מישורים:
    האחד, קלאסי ומזדקר לעין, שכבר נדון כאן- שניהם אינם הדבר האמיתי, שואפים להדמות לו, ונרכשים בכסף.
    השני, המסתתר תחת המעטה הגס של הזונה,מנסה להתחקות אחרי גבולות חירותו הספרותית של היוצר. באבל ממחיש זאת להפליא כאשר המספר חייב להתאים את יצירתו הספרותית, למידת אמונתה של הזונה במסופר לה. סופר משועבד לקהל קוראיו, ממש כשם שזונה משועבדת לרצונות ופנטזיות לקוחותיה. ורה מופיעה בתפקיד כפול, מחד זונה, ומאידך לקוחה ספרותית הרותמת בתובענות את נער הארמנים לתשוקותיה. לסיכום, טיעונו של באבל הינו כי הסופר הינו האיסטרטג של כתיבתו, אך את הטקטיקה, הוא מותיר לרצון ההמון.
    השלישי, האמירה במישור זה הינה כי ה"כל ספרות", או כי העשייה הספרותית הוווה בכל. הסופר יכול לקחת את הספרות לשוק ועשות בה שימוש גם שם. זו אינה חייבת להיות מתוחמת בספרים, מחזות וכו', אלא היא כלי נפוץ בשיח בין אנשים, כלי שיש לו השפעה על המציאות. כלי שאין אנו חייבים להיות סופרים כדי להשתמש בו, או להיות להשפיע עליו. "לא ידעתי כי אני יודע לדבר פרוזה" כשם שכתב מולייר.
    אגב, קראתי בהתפעמות את הניתוחים שמעלי.

    • אבי 28/11/2011 בשעה 14:58

      היי ז'אן-קלוד.
      לא כל כך הבנתי את המישור השלישי (שבא, אתה מוכרח להודות, ללא אזהרה מוקדמת לאחר שהבטחת שניים), אבל קנית אותי במישור השני שהצגת. מאיר עיניים!

  7. יוסי ריבלין 28/11/2011 בשעה 15:20

    גם אני כמו קודמי קראתי בהתפעמות את הניתוחים שלעיל. מסכים עם כולם, ולכן לא אוסיף על כך. מאוד אוהב את הסיפור הזה. אולי, ברשותכם, אספר קצת על באבל. יצחק באבל. אל באבל התודעתי לראשונה בחיי לפני מספר שנים בפגישת עבודה ראשונה עם מו"ל ששכר את שירותי משרדי (ייעוץ תקשורת). כבר בפגישה הראשונה הוא אמר לי שאחד הפרויקטים שאדרש אליו בקרוב יהיה הוצאת כל כתביו מחדש של באבל שההוצאה עמלה עליו. אמרתי מי? והוא שאל אותי – אתה לא יודע מי זה באבל? הודיתי שלא. בנס קשרינו המקצועיים לא הסתיימו אחרי 5 דקות עבודה, אבל בעקבות זאת לקחתי על עצמי ללמוד קצת על באבל והתחלתי לקרא עליו ובעיקר מסיפוריו, מחזותיו ומסותיו. הידעתם למשל שבאבל הוצא להורג על ידי משטר סטאלין האכזרי בשנת 1940 ואפרו פוזר בחצר של איזו כנסיה באודסה עיר הולדתו (וגם עיר הולדתם של ביאליק ורבניציקי) על מנת שלא יישאר ממנו זכר. ככל הידוע לי בישראל אין למרבה הצער שום איזכור לבאבל ושום רחוב לא קרוי על שמו למרות שהיה יהודי טוב (אך ככל הנראה לא ציוני כלל). פעם אף פניתי מיוזמתי לעיריית ירושלים בהצעה לקרא רחוב על שמו, אך לדעתי עד כה לא יארע דבר. לעניות דעתי לא פחות ולא יותר מהרוקי מוראקמי 'אימץ' בספרו קורות הציפור המכאנית תיאור קשה של באבל מסיפורו גן החיות של אודסה סיטואציה אכזרית שבה חיילים מקבלים פקודה להרוג את בעלי החיים בגן כי אין אפשרות להאכיל אותם. חיים באר מספר קצת על באבל בספרו 'מזכרונותיה של תולעת ספרים' ומאזכר רשימה של לאה גולדברג על באבל שאת שפתו הגדירה כתמציתית ופיוטית, עניינית וציורית עזה גברית וגמישה" ועוד היא כותבת מדרך כתיבת באבל עשוי סופר הכותב פרוזה ללמוד את הדבר החשוב ביותר ביותר לסופר בראשית דרכו היחס של זהירות ודרך ארץ לאותו מקצוע קשה, לאותה מלאכה של שימוש בלשון, שההשראה גרידא אינה מספיקה כדי להשלימה.

    תודה על הבאת הסיפור היפה

    • מירי שחם 28/11/2011 בשעה 15:39

      מצטרפת לשבחים, תגובות נהדרות.

      רק הערה ליוסי – שלא יתקבל הרושם שבאבל הוא סופר אלמוני. בדיוק שמתי בדף הפייסבוק של 'מועדון כרייה' הפנייה לסיפור של באבל שתורגם לאנגלית והופיע בניו יורקר. הקישור מוביל לקובץ הקראה קולי, והסיפור נהדר. ממליצה מאד.

      https://www.facebook.com/profile.php?id=100001789104497

      מלבד זאת יש בדף הפייסבוק שלנו גם הפנייה לקישור שמציע 6 עותקים במתנה של 'משפט הצל הכללי' עם הקדשת המחבר. כתיבה משובחת, כדאי לנצל את ההזדמנות.

    • השין גימל 28/11/2011 בשעה 17:13

      בערך הויקיפדיה על באבל מוזכר שיש בחיפה רחוב על שם באבל. בדקתי ואכן יש. רחוב להולכי רגל המחבר את הרחובות ויתקין ןפרץ סמולנסקין, בשכונת אחוזה (אחוזת שמואל) בחיפה. עברתי שם לא פעם, ורק היום גיליתי על שם מי הרחוב.

  8. השין גימל 28/11/2011 בשעה 17:26

    ועוד דבר: שם הסיפור היה צריך להיות "שכר השחקן הראשון שלי". שכן אותו "הסיפור הפנימי" של הנער מן הארמנים משוחק על ידי המספר, ולא נכתב. ואלו שני סוגי תקשורת שונים לחלוטין. כתיבה היא representational code והיא יצירה העומדת בפני עצמה בלי קשר למחבר ועם קשר עקיף בלבד לתכונות המחבר. הצגה היא presentational code והיא כוללת בערוץ התקשורת את המספר, מראהו, אופיו, רגשותיו הרגעיים ועוד. להמחשה, במקרה של הסיפור הפנימי, מראהו של הגיבור וגילו הם חלק בלתי נפרד מהמסר. אם המספר היה בן ארבעים, לא היה הסיפור עושה את פעולתו. גם זה שהסיפור משתנה בזמן אמת מתוך משוב מיידי של קהל הצופים הוא תכונה שאין לספרות, לטוב ולרע. יצירה ספרותית עומדת על רגליה בלי קשר למי הקורא, ומשימתה קשה יותר, להיות רלוונטית לקהל קוראים כמות שהיא. כתיבה היא לא תכנית כבקשתך.
    ובאספקט זה לפחות, המספר יותר דומה לזונה. שניהם שחקנים שתפקידם ליצר תחליף רגש אצל קהלם. האנלוגיה קולעת יותר מאשר אנלוגיה בין סופר וזונה. כמובן שסופר מתכוונן באורח לא מודע לקהל קוראיו, ומה שהם אוהבים, מתחבב גם עליו (ראו למשל מקרה מאיר שלו), אך שה רק מעט, אפקט מסדר שלישי אצל רוב הכותבים.

    • ז'אן-קלוד 28/11/2011 בשעה 21:14

      אבחנתך נראית לי דקדקנית למדי, הרי ברור כי המילים שבפי השחקן הושמו על ידי המחזאי/סופר. באבל הינו סופר, מבחינתו למילים קיום עוצמתי משלהן שחשיבותן גדולה מאופן הצגתן.

  9. לי 28/11/2011 בשעה 17:26

    וואו, איזה כיף של מועדון! קראתי בשקיקה את התגובות, וכל אחת מהן חשפה בפניי רובד קריאה חדש. יאללה באבליוטק! (עד כאן מהתרשמויותיה של מצטרפת חדשה).
    ההקבלה שהתחילו לדבר עליה כאן בין הסופר לזונה נורא מעניינת בעיניי. באופן דומה, אני מרגישה שבסיפור הזה האקט המיני ומעשה האמנות (הכתיבה) עומדים על אותו המישור – אותו מישור מן הבחינה הזו שיש בהם חתירה למימוש/ ביטוי/ חגיגה של רגש, של ארוס. הייצוג התרבותי הרווח, הן של המין והן של האמנות בצורתם האידיאלית, מתקיים כאשר הם נתפסים כביטוי או מימוש של רגש אותנטי.
    כך לימדה אותנו התנועה הרומנטית, וכל השיירים שלה שדבקו בנו, לחשוב על סקס ועל אמנות: הרגש בשיאו מקבל ביטוי באמצעות המעשה הייצרי (מיני) או היצירתי (אמנותי); סקס שאינו תוצר של רגש, סקס שהוא בבחינת מוצר שמשלמים עבורו, כמוהו כיצירה שאינה נובעת מביקורה הספונטני של המוזה. ובסיפור הזה של באבל, מוזה אין וגם אהבה אין – מכאן שצריך, רחמנא לצלן, ללכת לקנות (על פי ההיסק הלוגי הבא: "אדם שנלכד בפלצור המחשבה… יקשה עליו להימוג עד כלות בקצף מילותיה הנבובות, החודרות של האהבה. אדם זה בוש לבכות מצער. אין הוא חכם דיו לבכות משמחה… על כן היה עלי לתת לורה עשרה רובלים משכרי הדל" – עמ' 205. ובפסקה מעל זו אפשר למצוא רמז לכך שאותו "פלצור מחשבה" אחראי למחסום האירוטי והיצירתי גם יחד).
    ואז קורה שם איזה מין הפוך-על-הפוך כזה, שהוא זה שהופך את הסיפור הזה לכל כך מקסים בעיניי: הכל כאילו טכני נורא – ההיא מתעסקת שמה עם כל הפתיליות והצינוריות והמבערים, ההוא ממציא איזה סיפור וטורח על אמינות הפרטים באמצעות הקפדה על מופרכותם. לא מוזה ולא קופידון ולא נעליים. רק בית מלון עלוב וזבובים מתים. ובכל זאת, סיפור, ובכל זאת, סקס. ובכל זאת – זהוב, ובכל זאת – הרמוניה מעוותת. "עיר השושנים ושומן הכבשים".

  10. מירי שחם 28/11/2011 בשעה 18:25

    "חכיתי לוורה בחדר העבש" – שעת ההמתנה המוזרה שתקועה באמצע הסיפור, מה פישרה? ממתי זונה מניחה ללקוח להמתין לה כך?
    אבל הזמן הזה יכול להיות זמן האינקובציה לסיפור שיתהווה בתוכו בהמשך.

    בנקודה זו אני מבקשת לסטות רגע הצידה, אל הסרט שנקרא 'החשוד המיידי' בכיכובו של קווין ספייסי (מי שלא צפה ומתכוון לצפות – אזהרת ספוילר)

    בסרט הזה מפרק הפושע הזוטר ורבל קינט את רכיבי המציאות שעוטפת אותו בחדר החקירות – פרטים המופיעים על גבי פתקים שתלויים על לוח המודעות, שם היצרן שמוטבע בתחתית ספל הקפה ועוד – ומרכיב אותם מחדש לתוך הסיפור שהוא בודה בו ברגע. הסיפור המשכנע, שמחליף את המציאות, מסייע לו להשתחרר ללא עונש (במציאות של הסרט קינט הצולע הוא למעשה קייזר סוזה, הפושע האגדי שאיש מעולם לא ראה את פניו ונותר חי).

    מעשה המרכבה של הסיפור שבודה דמות המספר של באבל נעשה בטכניקה דומה. גם הוא שואב את השראתו מהפרטים של המציאות המיידית שעוטפת אותו ומשלב אותם לתוך הסיפור – למשל, הדמות המרכזית בסיפורו היא דמות של זונה. פרט נוסף ש'שאל' מהמציאות – ורה שואלת אותו אם גנב את הכסף, ובסיפור הוא אומר 'בן עשר התחלתי לגנוב כסף מאבא'. ועוד – בתחילת הסיפור הוא מתאר את הקולות הליליים שמפיקים בני הזוג, ובסיפור שהוא מספר לוורה זהו גבאי הכנסייה שמפיק קולות חנק מדי לילה, 'הישיש היה קופץ בלילות על משכבו'. ורה נפרדת מהישישה שנוסעת לבנה, ובסיפור – העשיר הארמני שירד מנכסיו נעשה סוכן נוסע. במפגש הראשון שלו עם ורה היא נדמית לו כ'שטה בראש ההמון הקופי, בדרך ששטה הבתולה הקדושה על חרטומה של סירת-דייגים', ולאחר מכן, בבדייה,'אבי היה שרטט בחברת-ספנות'.
    אם כך – 'סיפור שנבדה היטב' אולי אינו צריך 'להידמות לחיים הממשיים', אך אין ספק שהוא נסמך עליהם.

    • השין גימל 28/11/2011 בשעה 18:33

      אבחנה חדה וקולעת! התגובה של מירי מעלה היא המחשה מעולה למה כדאי לקרוא את הסיפור במסגרת כמו שמצויה כאן. אני חווה את אותו סוג של הארה בקבוצת הקריאה בתיאוריה של האמנות בה אני משתתף אחת לחודש.

    • ז'אן-קלוד 28/11/2011 בשעה 21:17

      זונה רוסיה אינה ככל הזונות. יש אומרים שהן אף מתנשקות. אז מה זו המתנה בחדר עבש.

      • מירי שחם 28/11/2011 בשעה 21:18

        לקרוא לזונה גרוזינית 'זונה רוסיה' זה כמו לקרוא לזונה מרוקאית 'זונה צרפתיה'

        • ז'אן-קלוד 29/11/2011 בשעה 7:45

          מירי יקרה
          אנא קראי את ספרו של קיריל מיכאל "ממוסקבה עד וינה, השפעות ואינטראקציות רוסיות עם האיזור" תשומת לבך לכרך השני.

  11. השין גימל 28/11/2011 בשעה 18:28

    חשבתי לי שמה שאנחנו עושים כאן במועדון הכרייה הוא בעצם סוגה ספרותית מסוג חדש. משהו שהוא בין הצגה לספרות מבחינת עוצמת וכמות האינטראקציה. יש פה שינוי איכותי בסוג התגובות לסיפור שלוקח את זה מעבר למאמר עיתונאי יחד עם הטוקבקים שלו. הסיפור עצמו וההתכתבות עליו כשהם נקראים יחדיו משנים את החוויה מהסיפור לחלוטין ומוסיפים לה, לפחות מבחינתי, ערך של ממש.

    • מירי שחם 28/11/2011 בשעה 18:35

      כן, וכדאי גם לציין את הפן הקולקטיבי הייחודי לסוגה הזו, וגם את הפן הפוסט-מודרני, נטול ההיררכיה.. המדיום האינטרנטי מאפשר יצירה קולקטיבית נטולת היררכיה וגם מנציח אותה בו-בזמן וזה סוד עוצמתו.

      • עפרה 30/11/2011 בשעה 9:29

        הסוגה נהדרת גם בעיני (לכן אני כאן) אבל היא בהחלט לא חדשה. קבוצות דיון באינטרנט שפועלות למעשה כקבוצת למידה שיתופית קיימות כבר מסוף שנות ה-80 באקדמיה האמריקאית כסוג של הוראה/למידה אלטרנטיביות . נעשו מחקרים לא מעטים שחשפו את היתרונות וגם את החסרונות של למידה בדרך זו שהתוצר שלה הוא מה שאנחנו רואים כאן.

  12. ז'אן-קלוד 28/11/2011 בשעה 21:08

    אהלן אבי
    הבטחתי לשני מישורים, אף זו בדיה. המישור השליש מוציא את הספרות ממהספירות הנישאות, ומעמידה ככלי באינטראקציה בין בני אדם. יעני אמנות שימושית..

    • מירי שחם 28/11/2011 בשעה 21:14

      אתה יכול לתת דוגמה? איך אנשים שאינם סופרים יכולים להשמיש את הספרות באינטרקציות יומיומיות? נניח, מישהו שמעודו לא קרא את קפקא – יכול לחיות באופן קפקאי מבלי שיש לו מושג אודות קפקא, רק ממה שמפעפע אליו מחכמת הדורות? או בוקובסקי? או אניד בלייטון?
      חוששתני שזה בדיוק להיפך – הספרות צרה צורה של מה שישנו ממילא, אבל אמורפי ומעורפל. הספרות רק קוראת לזה בשם.

      • ז'אן-קלוד 29/11/2011 בשעה 7:57

        את טועה וצודקת, לקרוא בשם לדבר כלשהו, זה בעצם לברוא אותו שנית ובצורה מושלמת יותר.אגב, שאלתך מופיעה בגוף התשובה שלי. כולנו מדברים פרוזה. כולנו סופרים, כל שקר של תלמיד/ה מאחר הינו סיפור. כל שבח של ירקן על מרכולתו, הינה יצירה. ואם יורשה, אזי טענתך כי פירוט יתר, מעיד על שקר. אינה נכונה לחלוטין.עייני בפס"ד וראי כי בחלק ניכר מהם, האימון שהשופטים נותנים בעדי, עולה ככל שהם מציינים יותר פרטים. אין עדוף פרטים. אגב, שקרן טוב לעולם לא ימסור עודף פרטים, אלה עלולים לסבכו ולהפילו.

    • אבי 29/11/2011 בשעה 8:55

      אאאה, עכשיו הבנתי את המישור השלישי. אני שמח שאתה לא ממשיך לארבע.
      מרחבים תלת ממדיים זה פחות או יותר השלב שבו מסתתמת יכולת הדימוי שלי.
      השאלה של מירי אם יכול אדם שלא קרא את קפקא לחיות כקפקא מזכירה לי את השאלה האם עץ שנופל ביער שאין בו איש משמיע קול. אלה שתי שאלות עמוקות בעלות מנעד מגוון של תשובות פילוסופיות ובלשניות. ואולי אלה היבהובים של המישור הרביעי שמנסה להרים את ראשו המכוער (מכוער לפחות בעיניי המתקשים בהעלאת עצמים ארבע ממדיים בעיני רוחם)- המישור המטאפיסי.

      • ז'אן-קלוד 29/11/2011 בשעה 10:03

        תשובה טובה, חידדדת את המישור השלישי עם הגלישה לפילוסופיה.
        כל אחד יכול לחיות כקפקא, אך רק קפקא כתב על זה. האם יש לקפקא יתרון מסויים שבשלו בשלו כתביו פורסמו? אולי כן. אך כאן באבל נותן לנו תשובה אפשרית נוספת, הכל מקרי ,"התדעו בשל מה כתבתי, אני כתבתי בשל זונה" לולא ורה, וללא השתתפותה בזמן אמת בהליך הכתיבה, יתכן ואני באבל לא הייתי הופך לסופר. או שהייתי סתם הופך לעץ עלום/סופר מגירה העובדה שנוכחתי כי יש ערך ליצירתי, הוציאה אותי לאור כסופר.

  13. השין גימל 29/11/2011 בשעה 0:44

    כמה אסוציאציות שהסיפור מעורר אצלי, שאין ספק שלא היו לקוראים בני זמנו של באבל, שקראו את הסיפור כשהתפרסם ב 1924. מה שמראה ש"מחסן הזכרון" שלנו הוא פריזמה שאנו חווים את הסיפור אך ורק דרכה.
    1 – בשנים שלפני כתיבת הסיפור היה באבל קומיסר פוליטי ופעיל בטיהורים, ועבד גם בשרות הצ'קה (שמטרה החשאית) הידועה לשמצה. לא פלא שהוא יודע איך זונה מרגישה.
    2 – בסוף עמוד 210, התיאור של "איך עפים השבבים מן הקורה המוקצעת", הוא נבואי משהו. אי אפשר להימנע מלהיזכר במימרה המפורסמת של סטאלין: "כשחוטבים עצים, ניתזים שבבים". באבל היה בעצמו אחד מאותם שבבים שניתזו, 16 שנים אחרי כתיבת הסיפור.
    3 – באבל לחם בחזית הרומנית במלחמת העולם הראשונה מהצד הרוסי, סבי מצד אימי באותה החזית מהצד האוסטרו-הונגרי. . ואולי באבל הוא זה שהשליך את הרימון שקטע את רגלו הימנית של סבי?
    כתבתי על זה כאן: http://wp.me/p1lW9M-f4
    4- הסטראוטיפים שיש בארצנו (או שאולי רק אצלי?) לגבי גרוזינים בכלל ונשים גרוזיניות בפרט לא מאפשרים לי שלא לדמיין את וורה עם חתימת שפם שחורה ומודגשת יותר מזו של גיבורנו, וקו של שיער שחור מטפס במעלה בטנה המעוכה. וגם את זוג בעלי הבית שלו אני לא מצליח לראות כמשהו מאד "אפטיטליך". אך שוב, יתכן שזה בגלל בדיחות כמו: "למה הנשרים עפים מעל גרוזיה במעגלים?" או "למה קודחים חורים בארון מתים של גרוזיני?". (לא חשובה התשובה..)

  14. אבי 29/11/2011 בשעה 10:11

    הורדתי לך כוכבית כי אסור להתחיל לספר בדיחה ולהפסיק באמצע.

  15. לי 29/11/2011 בשעה 10:32

    לאחר עיון בדיון הזה ובכמה אחרים, נותר לי רק להצר על הצטרפותי המאוחרת ובכלל, והחמצת הופעת האורח של מירנדה ג'ולי בפרט.
    נו, שוין.
    כפיצוי מוגבל – האם מישהו יכול, במטותא, לגלות לי איזה סיפור של ואלזר קראתם אי-אז באפריל? מסוקרנת.

    • מירי שחם 29/11/2011 בשעה 12:00

      קראנו את ברנטאנו, שלחתי לך במייל

      בהזדמנות זו אני פונה לכל חברי המועדון החדשים – אם חשקה נפשכם לקבל את אחד הסיפורים הקודמים – אפשר לפנות במייל ולבקש

  16. עפרה 29/11/2011 בשעה 14:11

    איזה דיון נפלא נשזר כאן והכל בתוך יממה וחצי!
    הסיפור הזה גורם לי לבכות את העובדה שאיני דוברת רוסית. הוא כל כך עשיר בדימויים מפתיעים של המראות, הריחות והצלילים, ואין לי אלא לסמוך על נילי מירסקי, להתקנא בבאבל ולצטט כמה קרעי משפטים שאהבתי במיוחד: "אדם שנלכד פלצור המחשבה שנאלם דום מול מבטה הנחשי", לקראת הפקידים "רחפו קילוחי צרי ובושם מהרי אזבק", ורה שטה "בראש ההמון הקופי כדרך ששטה הבתולה הקדושה על חרטומה של סירת דייגים", הישישה "התייבבה והתחייכה במלוא קמטיה", "הפטמות הרפוסות ניבטו עיוורות הצידה" ואחר כך אותן פטמות הן "כעגלים רכים נדחקו, פוקחות את עפעפיהן הלחים", מעשיות ה"רובצות כקרפדות על אבן" (דימוי שחוזר פעמיים), "קילוחי זיעה מקפיאה ניגרו על פני כנחשים המפלסים להם דרך בעשב המלוהט בחמה", "מדורת הארגמן של השמש" ועוד ועוד דבש ניגר.

    • מירי שחם 29/11/2011 בשעה 14:42

      פעם, כשהיה לי בלוג, חשבתי לערוך השוואה בין הכתיבה השירית של באבל כשהוא כותב פרוזה, לבין הכתיבה הפרוזאית של קארבר כשהוא כותב שירה. את השורה התחתונה אפשר לסכם גם בלי לערוך את ההשוואה – שכתיבת פרוזה היא לא רק מהלך לשוני אלא גם מהלך פונקציונלי. אבל זה עדיין לא מספיק חד. מה מונע מאיתנו, בעצם, לקרוא לכתיבה של באבל שירה?

      • עפרה 29/11/2011 בשעה 20:00

        הבדל אחד נעוץ בדחיסות – "לב" (core) הסיפור הקצר יותר דחוס מרומן ופחות מזה של השיר. הלשון המטפורית היא לא תנאי הכרחי לאף אחד מהם אבל היא יכולה להיות נוכחת בשלושתם.

      • לי 30/11/2011 בשעה 11:08

        חשבתי קצת על השאלה הזו שלך, לאו דווקא בהקשר של באבל. מה מונע מאיתנו לקרוא בשם שירה לפרוזה של וירג'יניה וולף? ושל עמליה כהנא-כרמון? של אורי ניסן גנסין? כולם נופלים, בעיני, תחת ההגדרה של תת-הז'אנר המכונה "פרוזה לירית". ופרוזה לירית, זו לא שירה? ואם התשובה היא לא, אז למה בעצם? האם רק הצורה היא זו שקובעת את ההבדל? נראה לי שהתשובה היא כן, הצורה משמעותית כאן. פרוזה לירית היא אולי סוג של שירה מתפשטת: היא מתקיימת על-גבי יריעה של דובר והתרחשות. יש בה משהו פחות אנונימי. היא מוגבלת לדמות ולמציאות שטווה הסיפור, וגם מועשרת על-ידיהן; מוגבלת, כיוון שב"שלווה" של רביקוביץ אני רשאית (ואפילו נוטה) לחשוב על עצמי ולהעלים את הדוברת (כי בעצם, מלכתחילה לא היתה שם נוכחות של דוברת ביוגרפית-ממשית וחד-פעמית, כמו שקורה בשירה הרבה פעמים) אבל מיסיז רמסיי של וולף, שסורגת גרב ליד החלון וחושבת לעצמה מיני-מחשבות שהן שירה צרופה, היא בראש ובראשונה מיסיז רמסיי, ורק אחר כך היא אני.
        ומועשרת, כיוון שזו המיסיז רמסיי שלי, עם צבע העיניים והבעות הפנים ונימת הקול שאני הענקתי לה. ובמובן הזה הספציפי – של ההכרח ליצור זולת מדומיין – הפרוזה היא בעיניי הפעלה יחידה מסוגה של הדמיון.

        • אבי 30/11/2011 בשעה 12:52

          והשירה כלום איננה הפעלה של הדמיון באותו אופן שמפעילה אותו הפרוזה?

          לדעתי שאלת התיוג של יצירה לשירה או פרוזה אינה שאלה טובה, וזאת למרות שאני מבין מה מקור הצורך בתיוג ולמרות שאני מסכים שבאופן עקרוני אין שאלות לא טובות אלא רק תשובות לא טובות.
          הסיבה לאי הנוחות שלי היא בדיוק שאלת הצורה.
          ניקח את הצורה השירית הבאה הלקוחה מקטע הפרוזה שכתבת כתגובה למירי:

          האם רק הצורה
          היא זו שקובעת את ההבדל?
          נראה לי שהתשובה היא כן,
          הצורה משמעותית כאן.
          פרוזה
          לירית
          היא אולי סוג של שירה מתפשטת:
          היא מתקיימת על-גבי יריעה של דובר והתרחשות.
          יש בה משהו פחות אנונימי.
          היא מוגבלת לדמות ולמציאות שטווה הסיפור,
          וגם מועשרת על-ידיהן

          אני בטוח שחוקרי ספרות משובחים הרבה יותר ממני יוכיחו באותות ובמופתים שהקטע הזה אינו שירה, הצרה היא שאני לא חושב שהם ישכנעו אותי שיש אותו קושי בצורה השבורה מאשר בצורה הלא שבורה. שבירת השורות כן, בכן רבתי, עושה משהו לפרוזה ומקשה על התיוג.
          ברמה הפרה-לשונית עשיתי משהו קשה לאיתור והצרה היא שהמשהו שעשיתי דומה להפליא למה שעושים בשירה "מקובלת" , ולכן קשה יותר לסווג את הקטע הזה ללא צל של היסוס מה.
          ולכן לדעתי, בגלל המשהו הלא מוחוור הזה שארע לטקסט שאלת היותו של הטקסט פרוזה או שירה רק מוסיפה בלבול.

          אני כמעט מתפתה להגיד שהשאלה הלא טובה הזו היא דוגמא ל"ובמופלא ממך אל תדרוש", בכוונה המקורית החז"לית של המשמעות של במופלא ממך, כלומר לא משהו שאינך יודע כרגע ומחקר מדעי עוד צפוי לחשוף בעתיד , אלא משהו שהקב"ה מסיבותיו העלומות לא רוצה לגלות לך.

          • לי 30/11/2011 בשעה 13:55

            אני מסכימה שקשה מאוד להבדיל צורה מתוכן, ובכל זאת, כשדיברתי על "צורה" (במובנה הרחב) יצאתי מנקודת-ההנחה שהבחירה בה היא לא עניין שרירותי או טכני: אם מדובר בשיר טוב, צריכה להיות הצדקה ליציקת תוכן מסוים לצורה מסוימת, והדוגמה שהבאת מבהירה יפה את היכולת שלנו לזהות היטב מתי ההצדקה הזו קיימת ומתי לא (וכך גם במקרה ההפוך – למשל, אם הייתי מביאה כאן טקסט שיר כמו "חמדה" בשורות פרוזאיות, אני מניחה שלא היה קושי מיוחד לזהותו כשיר).
            זה לא אומר, אגב, שאני כופרת בקיומם המבורך של יצורי-כלאיים (למשל, יש לאגי משעול כמה שירים שבהם היא מנסה לשחק עם ההגדרות האלה, כשהיא נוטלת קטעים ממגדירי צמחים ובע"ח ו"הופכת" אותם מפרוזה יבשה לשירה כשהיא מפקיעה אותם מהקשרם המקורי ועורכת מחדש את החלוקה לשורות. וכמובן, כמו שציינת, יש גם שירה פרוזאית).

  17. אסף רפאלי 29/11/2011 בשעה 17:13

    אכן אין לך שכר סופרים נאה מאהבה (מדובר על מין, בבל מכנה את זה כאן אהבה) שנבדתה היטב עבור סיפור שנבדה היטב.
    כשאתה מוכר סיפור, או כל סחורה אחרת, רצוי שתתאים את הסחורה לקליינט. לסייסים תמכור סיפור על סוסים, לחייטים תמכור סיפור על בדים ומחטים, לסנדלרים על עורות ודבק, ולזונות…והשכר בהתאם. בית שנגר מנגר לנגרים, נעל שסנדלר מסנדלר לסנדלרים, ואהבה… שזונה מעניקה לזונות. את העבודה הטובה ביותר תקבל מקולגות (אויי- האגו המקצועי). מזכיר לי שמוסיקאים מסוימים נקראים מוסיקאים של מוסיקאים. ומה מתאים ודומה יותר מספרות וזנות? הספרות בודה את החיים והזנות בודה את האהבה, או שלהיפך, תבחרו לכם.

    מעולם לא קיבלתי שכר סופרים. אפילו מסיפורים שהודפסו לא ראיתי אגורה. זה מה שאני, שרלילה מכוערת שנותנת בחינם למי שמוכן לקחת.

    • מירי שחם 29/11/2011 בשעה 17:29

      חחח.
      יש גם סופרים של סופרים, כאלו שנעים להזכיר את שמותיהם בראיונות, בין יניקת מקטרת לבין ליטוף אוהב של הגלובוס המעוצב המונח בקצה שולחן העבודה העתיק שלך.

      • אסף רפאלי 29/11/2011 בשעה 17:45

        אם אקנה לי שולחן עבודה עתיק, גלובוס ומקטרת אני אקבל תעודת סופר מורשה? צ'ילום (הסבר בדואר פנימי) נחשב?

        • מירי שחם 29/11/2011 בשעה 17:46

          תקצר עניין ותקנה ישירות תעודה של סופר מורשה. יותר זול גם.

          • אסף רפאלי 29/11/2011 בשעה 18:00

            נראה לי שאוותר על הכל חוץ מאשר את ליטוף הגלובוס, עדיף על חתול, לא שורט.

  18. שוויק 29/11/2011 בשעה 20:17

    אחלה דיון, הוכחה שסופר וסיפור מעולים מושכים גם את הקוראים לגבהים.
    יש לי אסוציאציה קצת פרועה- מיקום העלילה בקווקז, האווירה הבזארית, דמויות המשנה הססגוניות, הסיפור שמסופר בלילה, במיטה, החשבון שלא נגמר "לגמור חשבון את רוצה אחותי?.. לא, לא רציתי לגמור חשבון.."
    מזכיר לי את סיפורי שחרזאדה. ובשבילך מירי, גם פיתרון אפשרי למשפט האחרון "ברי לי שלא אמות בטרם אשוב ואחטוף לי מידי האהבה עוד זהוב נוצץ אחד – האחרון."

    • עפרה 29/11/2011 בשעה 20:39

      אולי זו אינה אסוציאציה כה פראית… גם אני חשבתי על שחרזדה הניצולה בזכות כשרונה לספר ועל הסיפור אצל בבל, המשמש כנתיב גאולה כפול של הדובר, הן מתאוותו הבלתי מסופקת והן ממחסום הכתיבה.

  19. אסף 30/11/2011 בשעה 9:53

    ניקיטה

    אי- הצדק הזה קיים בכל העולם וזונות מסתדרות איתו לא רע. הכרתי לפחות חמש זונות בחיי. עשירות ממני, עליזות ממני ופקחיות ממני.
    אחת מהן היא הזונה רינת. ליום הולדתה, שנבחן בקפידה בלוח ההורוסקופ, קניתי לה ספר שירים מתורגם של בוקובסקי. היה לה כשרון משחק מולד. מקריאה ראשונה היא קראה הכל בקצב נכון ובאינטונציות מופלאות. כשהיה מצחיק היא הצחיקה, כשהיה עצוב היא ידעה לבכות, כשהיה כעס היא כעסה, אבל הכי טוב ידעה לקרוא משפטים שמספרים אהב ה.
    יום אחד היא מצלצלת אליי ומספרת, שהולך להתקיים ערב לזכרו של בוקובסקי שכל מי שמעוניין יוכל לעלות לבמה ולקרוא שיר. קבענו להיפגש לטובת הערב הזה. היא באה לבושה ג'ינס נמוך, בגד גוף
    בצבעי הסוואה של "ספצנז" (קומנדו סובייטי), מחשוף גוו עמוק מאוד וגם מחשוף חזה.
    העור שלה היה שזוף וחלק, השפתיים אדום לוהט, והעיניים, כחולות, כחולות מאוד. היא באה עם ספר שסימנה בו שיר וטסנו על הקטנוע שלי לתוך הערב הזה.
    הסתבר שהערב חולק לשניים. בראשון קראה מתרגמת ספר, שנמכר במקום. היא היתה המנחה וגם יוזמת הערב . אחריה עלו חברים שלה ובהם כמה משוררים לקרוא שירים מתוך ספר התרגומים שלה.
    הם דאגו שלא לקרוא שירים בוטים מדי כי דובר גם בערב זיכרון.
    התקבל גם רושם שהקוראים נבחרו בהתאם. מחומר כזה שעדיין מחפש להרשים הורה בקהל הגם
    שהוריו מתו מזמן. קוראת אחת, בכל זאת ראתה לנכון לקרוא שיר בו שורה על להט ישבנן של זקנות. היא הסמיקה קלות כשקראה. בהפסקה לא נתנו לעשן סיגריות ומכרו בירה חמה בבקבוקים עם אבק.
    בחלק השני של הערב, המתרגמת הזמינה את הקהל להשתתף ולעלות לקרוא שירים של בוקובסקי. לא חשוב איזה.
    רינת התייצבה ליד הבמה. המתרגמת שלא חשה היענות אמרה ,נו טוב אני לא רואה אף אחד אז רציתי להודות…". תוך דברי הסיכום וההודייה האורות באולם המחתרתי נדלקו אבל אף אחד לא קם ללכת.
    הכל הבחינו ברינת מתגנבת לבמה ונעמדת מאחורי המתרגמת מלוא הדרה. האורות באולם כבו שוב והזרקורים היו על רינת. היא הזיעה קלות ו העור שלה בהק. השפתיים שלה בערו והעיניים שלה הכחילו את האוויר. המתרגמת הסתובבה ונדהמה לראות את רינת שודדת את הקהל ומאיימת לבלוע אותה, היא נגשה אליה בחשש מה, לחששה איתה קצרות, פנתה לקהל ואמרה: " ישנה פה איתנו אחת, שטוענת , שהיא בתו החוקית של בוקובסקי. שמה… ניקיטה היא אומרת. היא תקרא שיר".
    הקהל התרגש ומחא כפיים כשניקיטה חיברה שלושה כסאות ונשכבה עליהם, ירך מקופלת, אנכית, ירך אופקית וראש שעון על המרפק. היא הרימה את בגד הגוף ופתחה את הכפתור האחד בג'ינס, כך שניתן היה לראות בשלמותו את הקעקוע על הבטן היפה שלה.
    משסיימה להתארגן על התנוחה, קרבה את הספר. הקהל השתתק והיא קראה: ,זיינתי את ז. כי זיינת את ר…." הקהל מחא לה כפיים וביקש עוד.
    היא נעמדה בפיסוק בג'ינס הפתוח וראו את רצועות התחתונים השחורות מטפסות לה על עצמות המותניים וקצת משי סגול כהה, בוהק, שתלוי מהן, מלטף את קצה הקעקוע שהסתיים כמו חץ- לכיוון מפגש שפתי פרח.
    היא קרבה את השפתיים למיקרופון ואמרה לקהל בשמה ובשם אביה: "רוצים עוד? תשלמו".

  20. שוויק 30/11/2011 בשעה 10:04

    גם בקריאה ממוחזרת זה סיפור יפה

  21. עפרה 30/11/2011 בשעה 12:53

    תחושה לא נוחה ליוותה אותי למקרא הסיפור על רינת הזונה יפת התואר, הפקחית והעליזה שהפכה באמצע לניקיטה. איני יודעת אם הדברים נכתבו כניסיון מחווה לסיפור של באבל או אם מדובר בחוויה שמעוגנת במציאות, אבל זה לא ממש משנה. בניגוד לסיפור של באבל עלתה מסיפור זה הגישה המייפה את הזנות כבחירה לגיטימית של נשים במקצוע ככל המקצועות, מקצוע מכניס שיש עמו סיפוק וכבוד, ולא כדוגמה הבולטת ביותר של דיכוי נשים והשפלתן. גישה זו מנציחה התעלמות מהעובדות הלא-עליזות לגבי זונות. רובן (70% – 90% מהן בישראל לפי מחקר שנערך ב-2008 ע"י הרשות לקידום מעמד האשה) באות ממשפחות לא מתפקדות. הגיל הממוצע של כניסתן לעולם זה בארץ, כמו בעולם, הוא 13-14, אחרי בריחה מהבית, כתוצאה מהתעללות מינית ושלל סוגי הזנחה הורית, כלומר לא בדיוק חווית גיל ההתבגרות שהלקוחות היו מאחלים לנשותיהם, אחיותיהם, או בנותיהם. חלקן הן נשים שנסחרו במדינות עניות והגיעו לארץ בכפייה – תוספת טראומה חינמית. רוב הזונות משתמשות בסמים קשים כדי להתנתק ולטשטש את החוויה הנפשית הקשה של מין אנונימי עם גברים רבים מכל הגילים והסוגים, ולא כדי להרחיב את התודעה ולהופיע בערבי שירה. וזה החלק הנורמאלי בחייהן כי גם רוב הנשים שאני מכירה יאשרו שמין כזה לא ממש עושה להן את זה. זונות הן קורבן שגרתי לאלימות ומצבן הפיזי והנפשי הוא לרוב על הפנים, שלא לדבר על כך שרוב הלקוחות הם גברים שאינם מעריצים אותן, וחלקם יודעים לבטא זאת בצורה מצמררת. ייאמר לזכותו של באבל שהזונה שלו הייתה מכמירת לב באנושיותה.

    • אבי 30/11/2011 בשעה 13:18

      אבל גם באבל כיפף את הזנות לצרכיו, בדיוק כמו אסף.
      באבל השתמש בוורה וחיבר את אחד הסיפורים שהכי פירסמו ופירנסו אותו ואסף רתם את הסיפור היפה למוסר ההשכל שבפואנטה שלו. הזנות אצל שניהם היא גם רקע מושך ומעניין לסיפור וגם חלק חשוב בעלילה ופיתרונה. אצל שניהם יש בה משהו מושך, אבל גם מכמיר.
      ובלי לפגוע בערכם של דבריך הקשים והנכוחים – כל זה ממש לא קשור לשני הסיפורים.
      ובקיצור המציאות והדמיון על כל גווניהם המצודדים והאפלוליים, ובמיוחד אלה האחרונים, הם חומרי גלם ביד היוצר.

      • עפרה 30/11/2011 בשעה 16:39

        אבי,ברור שזונות תמיד היו ויישארו מקור להשראה אמנותית, וכל מי שמפרסם את יצירתו עשוי להרוויח כסף, מוניטין ושאר עינוגים. יש זונות חד-פעמיות באמנות הפלאסטית ובספרות (צירפתי דוגמה שונה מרינת ומוורה, שנולדה בעידן הרומנטי). ברור שאי הנוחות שלי לא נובעת מעצם השימוש של אסף בזונה כחומר גלם. השאלה מה עושים איתה. דוסטוייבסקי הצליח לגרום לקוראיו הזדהות עם צעיר שרוצח זקנה חפה מפשע סתם כך. אי הנחת שלי נבעה משימוש שעדיין נפוץ , לדאבוני, בסטריאוטיפ של זונות שבסיסו שקרי והשלכותיו קשות, ושאומר שסבבה להיות זונה. הדמות לא פותחה מעבר לזה ומוסר ההשכל נבע מהנגדה של שני סטריאוטיפים. לא צריך לזלזל בשימוש בסטריאוטיפים – ביודעין או שלא ביודעין, כשהם יוצאים אל המרחב הציבורי הם כלי חזק בכל מיני תחומים אומנותיים וחברתיים. בעיני, הסיפור של באבל נמצא בקצה השני של הסקאלה. הוא נקי מסטריאוטיפים. ורה והדובר הם דמויות בשר ודם, ואם עולה ממנו מסר כלשהו זה מסר הומאניסטי. לכן, איני מסכימה איתך ששתיהן מכמירות. הן לא עשויות מאותם חומרים.

        • אבי 30/11/2011 בשעה 17:22

          אחלה תגובה עפרה. אבל אני טוען שגם ורה מוצגת בצורה סטראוטיפית.
          קראתי השבוע התייחסות לסרט Whistleblower (הלוחשת) שכנראה מציג את שערורית זונות המלחמה בבוסניה בצורה כל כך לא סטראוטיפית (כלומר קשה לצפיה ומדכאת עד עפר) עד שאפילו הכותבת שאוהדת את מצוקת הזונות בכל מאודה מודה שהיא עזבה את הסרט באמצע. אצל באבל ורה אמנם רוצה לעזוב את מקצועה, אבל בינתים היא חברה של כולם וכולם אוהבים אותה ובכלל – היא לא נראית סובלת כל כך.
          את "מאשימה" את אסף בסטראוטיפיות ושואלת כמה זונות הולכות לערבי קריאה של בוקובסקי, ואני שואל כמה זונות מוותרות על אתנן כשהן שומעות סיפור טוב, או אפילו נותנות ללקוח הזדמנות לפתוח את הפה ולענג להן את המוח בסיפורים. (שלא לדבר שלנוכח מה שקורה במקצוע הזה ספק בכלל אם בימינו הלקוח והזונה חולקים אותה שפה)

  22. מירי שחם 30/11/2011 בשעה 13:53

    יש לי יום לחוץ (שירת האנדרסטייטמנט). אצטרף יותר מאוחר.

    • מירי שחם 30/11/2011 בשעה 17:25

      הדיון מרתק, אין לי מה להוסיף מלבד להפנות אל שירשור הזונות שסידרתי לכם בפייסבוק כדי שאפשר יהיה לבחון את הסטראוטיפ המוסיקלי של הזונה https://www.facebook.com/profile.php?id=100001789104497&ref=tn_tnmn

      • עפרה 01/12/2011 בשעה 10:12

        מוסיפה את שיר הזונה האהוב עלי של הטייגר ליליז שראיתי אותם בבארבי בשבת. השיר מתחיל אחרי פתיחה אינסטרומנטלית טיפה ארוכה אבל שווה לחכות עד שהוא מתחיל לשיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 106 שכבר עוקבים אחריו

%d בלוגרים אהבו את זה: