מועדון כרייה

קריאה נינוחה בצוותא של סיפורים קצרים מהמבחר המקומי והעולמי

"קרה הבלתי-נמנע"

שלום חברים,

הפעם אני מגישה לכם את הסיפור כפי שהוא, בלי שום הרמה מקדימה להנחתה. אשמח לשמוע מה חשבתם אודותיו, אולי גם השערות בנוגע לשמו: למה דווקא "שלמות" ? היכן היא מסתתרת?

קיץ, חם, ים, גבר מתפרק ונער צעיר. האמנם קרה הבלתי נמנע?

דברו, אני מקשיבה. ושנה אזרחית טובה יותר לכולנו.

מירי

מודעות פרסומת

66 תגובות ל-“"קרה הבלתי-נמנע"

  1. מירי שחם 30/12/2011 בשעה 22:27

    הסיפור 'שלמות' כיוונו ברור – מהרגע שבו מתחיל הסיפור להתגלגל תכליתו אחת, להכין אותנו לאסון הממשמש ובא. אנו עוקבים בדריכות אחר דמותו של המורה – איש שוליים עזובי, טיפוס קומי-טרגי חולמני, תמהוני שחי מתוך אי-תואם מוחלט לעולם שסובב אותו. מפיסקה לפיסקה מעמיקה דאגתנו – המורה איוואנוב לא ממלא אחר המצופה ממי שמונה לתפקיד המבוגר האחראי, ברור כשמש שהוא בעצמו זקוק להשגחה ולליווי. כפי שצפינו מראש, הכשלון אינו מאחר לבוא – דויד נעלם בים, הקורא נותר על החוף יחד עם המורה המקרטע, הלום צער, מוחה עמו דמעה (ומצקצק. אני צקצקתי.) – עשינו כל מה שיכולנו – אבל רגע. רק רגע. זה לא נגמר. עוד משהו מוסיף ומתחולל שם, לסיפור הזה ממתין סוף אחר. האסון בוטל, דויד קם לתחייה, היה זה רק תעלול ילדותי מטופש. איוואנוב שלנו אינו כשיר להבחין בתעלולים, רצינותו התהומית מונעת זאת ממנו. בהווייה שלו אין כלל מקום למעשי קונדס. לכאורה נעשה תיקון, קיבלנו סוף טוב, הכל שב על מקומו בשלום. קוראים מחבבים סופים טובים. הנער חי ושלם, ובכל זאת בת-טעם חמצמצה נלווית לסוף הטוב – מה מקורה? אי הנחת נובעת מכך שבכל זאת התרחש אסון – לא אסון בסדר גודל קולוסאלי כמו טביעה של נער, אלא אסון קטן, יומיומי, אסון מצטבר, כזה שאיוואנוב כבר מורגל בו – שוב הוכחה אי יכולתו להתמודד עם העולם. בנקודה זו בא לביטוי כשרונו העצום של נאבוקוב כמספר – סופר אחר היה מטביע את דויד, מאלץ את איוואנוב להישיר מבט לעבר כשלונו, ובתוך כך לאשר את ידיעת חייו המתפרקים. נאבוקוב, בגאונותו, הבין שדווקא העמידה של איוואנוב מול דויד החי היא השפלה גדולה לאין שיעור, כי נוכחות של מוות מצדיקה פאתוס, אבל כשהמוות איננו אין מה שיצבע את העליבות בצבעיה העזים של הטרגדיה.

  2. מירי שחם 30/12/2011 בשעה 23:07

    אפשר גם לחזור ל'פנין' של נבוקוב, אולי אפילו צריך לחזור לשם. קווי דמיון רבים מחברים בין איוואנוב לפנין, למרות שנכתבו בשתי שפות שונות.
    http://www.haaretz.co.il/literature/1.949464
    פנין הוא מהגר רוסי, אינטלקטואל שמנסה בכל מאודו להשתלב בחברה האמריקאית. אני רוצה להתייחס לסצנה אחת בסיפור, אותה האיר פעם חיים באר במאמר שכתב אודות אפיפניות (רגעי הארה, והכוונה היא לרגעים של גילוי עצמי) ספרותיות –
    פנין עומד במטבחו ושוטף כלים. הכיור מלא מים והכלים המלוכלכים טבולים בתוך המים. זה עתה הסתיימה מסיבת קוקטייל שאירגן ובאמצעותה קיווה לשפר את מעמדו החברתי המעורער, אך לשווא – המסיבה נחלה כשלון, ובנוסף פנין גם עתיד לאבד את מקום עבודתו.. בתוך הכיור מונחת קערת זכוכית יקרת ערך, קערה ייחודית שקיבל במתנה. אנחנו מכירים את הקערה הזו משום שבמסיבה הוגש בה פונץ', והאורחים התפעלו ממנה והיללו את יופייה. פנין שוטף מפצח אגוזים כבד שנשמט לפתע מידו, ומתוך הכיור נשמע קול נפץ עדין של זכוכית. הקורא סבור שהקערה התנפצה, אך לא, מסתבר שהקערה נותרה שלמה ומה שהתנפץ בתוך הכיור היה בסך הכל גביע אחד של יין. האם העובדה שהקערה הנדירה נותרה שלמה משנה משהו? לא ממש. חייו התנפצו, תקוותיו נכזבו, אך האיפוק של נבוקוב, שלמרות הבילד-אפ נמנע מלנפץ את הקערה (=להטביע את הנער) הוא שחורת את הסיפור עמוק יותר בנשמה. אצטט את שורותיו של חיים באר בהקשר לסצנת הקערה, אך הן תקפות מאד גם בנוגע לפרשית הנער שחמד לצון –
    "הכתיבה הנבוקובית המתייחדת באיפוקה, ביכולתה להפנות עורף למתבקש-הנגוע-בוולגריות, ובהיענותה לאותה אפלה שחורה שמעבר לסיפה של הדלת האחורית הפתוחה"

  3. רם פרנקל 31/12/2011 בשעה 0:30

    נראה שהנער דוויד לא נזקק לאיוואנוב. הוא מחכה שהשיעור יסתיים ולכן בזמן השיעור משתעשע באצבעותיו "בחפץ זה או אחר" מתוך "שיעמום וקוצר רוח". למרות התהום בין עולמותיהם המנוגדים, סימטריה קיימת בין הנער ומורו. יש הקבלה בין דויד ש"ישב אל השולחן בתנוחה לא נוחה להפליא" לבין איוואנוב היושב בחוסר נוחות על שפת הים. איוונוב תלוש מהמציאות, וגם תלמידו לא משתלב בדרישות החברה ממנו ומתקשה בבית הספר. כל אחד מהם הוא נטע זר בעולמו של האחר. שניהם "גולים". בפסקה הראשונה דויד הוא זה שמתואר כ"נער עדין ולא מהיר תפיסה במיוחד". בכך הוא דומה למורו ה"חנון" שאינו תופס את ה"מתיחה" שבתעלולי דויד בים.
    כמו שאיוואנוב מנסה לחשוף לדויד את עולמו, גם דויד מחפש קשר ומנסה לחשוף את עולמו בפני מורו ובסוף שיעור ממהר להראות לו "קטלוג של מכוניות, מצלמה, או איזה בורג קטן". תגובת כל אחד מהם מעידה על חוסר התקשורת וחוסר היכולת להכיל את עולמו השונה והזר של ה"אחר". חוסר התקשורת מודגש גם בפער בין גרמנית של הנער כנגד הרוסית של מורו. הדבר היחיד שיכול ליצור מפגש אמיתי בין השניים הוא היפותטי ומועלה בהרהורי איוואנוב ש"תיאר לעצמו איך יופיע בחלומותיו של דויד בעוד שלושים וארבעים שנה". איוואנוב נמשך אל עולמות השונים משלו: "כשאני מתענג על הנוף באיזה מקום, אני חושב תמיד על הארצות שלא אזכה לראות לעולם". הוא נמשך לזר: "העולם הזר הזה מלא יופי". כך גם בנוגע לעולם זר של בני אדם: "היתה שם נערה אחת – ובהביטו עליה השתדל איוואנוב לתאר לו מהי ההרגשה להיות כמוה". כך גם ההימשכות אל דויד.

    איוואנוב מודע לנתק. הוא מודע לכך שהוא מעורר בנער "מידת שיממון ומיאוס". הוא רואה בדויד "בעל נפש עדינה". לא מודע לאירוניה שחושף המספר כרמז מטרים בפנינו: "איוואנוב מדק במידה ידועה – עיניו של דויד אכן היו מצועפות איזה דוק. אבל זה היה דוק של קונדסות כמוסה". אותה קונדסות שתביא אותו בהמשך לעשות עצמו טובע. אך האם איוואנוב עצמו לא נזקק לבדיקת גבולות וחציית "הטוב והמקובל" כשבעברו התאהב באשת איש והכניסה להריון?

    החיבה לנער זה מוסברת ברגע הארה לא מודע-עד-הסוף בכך שאיוואנוב "תיאר לו בדמיונו שהילד הישן המיטה הסמוכה הוא בנו". אולי גם כאן יש סימטריה בכך שנרמז שלדויד רק אם ואיוואנוב הוא הדמות הגברית-הבוגרת המשמעותית בחייו (גם אם לא מבחירה או רצון הוא ממלא תחליף-אב). יתכן וסימטריה זו, רבת המימדים, היא היא ה"שלמות".

    סוף הסיפור ממית את דויד ומחייה אותו. השיבה לתחייה של הבן מרמזת גם למוטיב נוצרי של תחייתו של ישו. נס. נס שגם הוא מביא את חיי איוואנוב לשלמות. נפתרות אותן שאלות ו"בעיות לא פתורות העסיקו את מוחו: איך והיכן מתרחצים מנקי-הארובות אחרי העבודה? האם השתנתה בשנות גלותו אותה דרך יערית ברוסיה…?". אלה שאלות שמוצאות פתרון בהזיותיו-דמיונותיו של איוואנוב בסוף הסיפור: "ביער שנידלל, היו מוטלים עצי צפצפה כרותים, נושמים עדיין, ונער שחור כולו מפיח היה מלבין אט-אט בעודו מתרחץ מתחת לברז המיטבח…". "תחיית הבן האובד" מביאה משמעות לחייו העלובים של המורה. האם המורה דמות עלובה? דמותו הנבוכה והמבולבלת של דויד הרועד מפחד, עומדת בסוף הסיפור בעליבותה המבקשת נחמה. הוא נזקק באותו רגע לאיוואנוב. זוהי השלמות.

  4. השין גימל 31/12/2011 בשעה 9:07

    אני תוהה, ונראה לי משמעותי, מהו אותו הדבר ה"מוזר ומשמח מעין כמוהו" שצף ועלה בזכרונו של איווונוב בדרך אל הים, התפוגג מיד, וחזר ועלה כאשר הוא שוחה בים, מחפש את דוד. אותו הדבר שההיזכרות בו גורמת לו לוותר על הנסיון להציל את דוד.
    והאם זו אותה ה"שלמות" שבשם הסיפור?

    • רם פרנקל 31/12/2011 בשעה 12:23

      לדעתי המפתח להבנה הוא יחסי אב-בן. איוואנוב קם בקושי בבוקר. הוא "הרכיב על אפו את מישקפי-השמש הצהובים-כהים של דויד, והשמש התעלפה לה בשמיים שמתו מות טורקיז, ואור הבוקר על מדרגות המיפתן נשתווה לו גוון של שקיעה… שדה-הראיה שלו הצטמצם בגלל המישקפיים, והוא פחד מפני מכוניות פתאומיות". רגש עילפון ומוות דומיננטי בחיי איוואנוב. האנשת השמיים ש"מתו", "השקיעה" דווקא בשעת הבוקר – אלה באים בהקשר של הרהורי איוואנוב בלילות על מות "האשה היחידה שאהב מימיו" ומות בנו-העובר שאילו נולד "הוא היה היום זאטוט בגילו של דויד". הוא "תיאר לו בדמיונו שהילד הישן במיטה הסמוכה הוא בנו". ההיזכרות במוות כפול זה, של האהובה והבן שלא נולד – היא היזכרות שיש בחובה הארה בנוגע לאופיו העצור, ההוזה, המדוכא של איוואנוב. קשה לחיות את החיים כשאתה חי בהדחקה של מוות טראומטי.

      כשאיוואנוב מרכיב את משקפי השמש של דויד, הם מאפשרים את המיפגש שלו עם דויד. השינוי מתחולל בנפשו של איוואנוב כשהוא מתרגל אל המשקפיים ומתחבר אל נקודת המבט של "בנו" דויד: "אט-אט הסכינו עיניו עם הזגוגיות, והוא חדל להשתאות למדי החאקי שעטה עליו היום שטוף השמש. בקרן הרחוב כמו צף ועלה משהו בזכרונו – משהו מוזר ומשמח מאין כמותו". מהו שעולה בזכרונו? אולי אלה המחשבות על המוות של אותה אהובה ואותו בן-לא-נולד? אותן מחשבות על חיים שהוחמצו? על טראומה שסגרה אותו בפני העולם? אולי תיאור זכרון זה כ"משמח מאין כמותו" הוא עוד הדחקה? הרי ראינו את איוואנוב מאלץ עצמו לדבר "בקול עליז, כמעט מתמוגג" גם כשאמר לדויד משפט בנאלי כמו "ובכן, יש לנו שני קווים". וגם אחר כך דמותו מתוארת כמי שכופה על עצמה שמחה: "המשיך איוואנוב באותה נימה של עליזות כפויה". רמזים לכך שההדחקה חזקה כל כך היא המחשבה על המיים טרם הנסיעה בקישור לדימוי של "דמעה חמה". וההרגשה במפגש הראשון עם החוף של "מצוקה נוראה בחזהו. רגע נמעך בו לבו, רגע נפער בו ריק, ובמרחקי הים השטוח, הכחלחל-אפרפר, השחירה סירה קטנה, ערירית להחריד. דמותה נטבעה פתאום בכל דבר שנקלע לעיניו". מרחקי הים הם מרחק הדחקת הזיכרון. זהו זיכרון האבדן והמוות הכפול. הסירה הקטנה המואנשת כ"ערירית" היא מטאפורה לערירותו שלו. המוות מרחף בכל הוויתו, ולכן הוא מוציא מפיו ביטויים קיצוניים ותמוהים כמו: "רוחצים לא-זהירים מתים תכופות ממכת-שמש או מהתקף-לב".

      כמו בסיפור "כינורו של רוטשילד" של רוסי גדול אחר – צ'כוב – גם כאן העמידה מול המים מסירה מחיצות הדחקות ומזכירה לדמות זיכרון כואב של הורות שהוחמצה, אבדן וחיים "בגלגול קודם" שהייתה בהם אהבה. כשהוא אומר לדויד "אני חושב תמיד על הארצות שלא אזכה לראות לעולם" האין ארצות אלה גם גילגול מעודן לאהובתו המתה והילד-שלא נולד? אני לא בטוח שההיזכרות תביא אושר כפי שבטוח בכך איוואנוב: "הייתי מאושר עכשיו אילו הצלחתי להיזכר באותו דבר מופלא, מופלא – אבל מה זה היה?".ואחר כך: "כל כך רצה להיזכר, כל כך רצה…צעקה פתאומית". זו לא רק הצעקה של דויד ה"טובע" בים, אלא אולי הצעקה מבפנים. ההיזכרות. ההארה שאין בחובה אושר אלא צעקה שהושתקה בהדחקה מאופקת מזה שנים עד רגע זה. לא פלא שההיזכרות מתרחשת באותו רגע בים כשאיוואנוב חושב שאיבד את "בנו" דויד. מות "הבן" העכשווי מתחבר למות הבן-שלא נולד ומותה של אהבתו היחידה. לא זיכרון של אושר, אלא זיכרון המציף את העבר ומאפשר פורקן של בכי: "מחשבה מעורפלת חלפה במוחו, שכבר ירדו דימדומי הערב, ודויד גווע ומת מזמן [מ-ז-מ-ן!!!], ותחושה עלתה בו, מוכרת מאיזה גילגול קודם – להט צורב של בכי".

  5. מרים 31/12/2011 בשעה 9:32

    לא קראתי את כל התגובות ואולי אני לא מציעה דבר שלא נאמר אבל להבנתי דווקא איוואנוב הוא זה שטבע, וכל שתי הפסקאות האחרונות הן פרי רוחו של אדם טובע ברגעיו האחרונים. ההזכרות בשכמיה השחורה, יש בה סמליות של מוות כמו גם זו בנער המפוייח המלבין. על כל פנים בוודאי שיש גופה שתופיע ביום התשיעי והיא אינה זו של דויד.
    מה שמרחיב לי את הלב היא יכול התיאור הקסומה. במשפטים בודדים מדוייקים נפתחת תמונה חיה וחמה ונבנה מהלך סיפורי משכר, בלי הרבה דרמה. הדמות של איוואנוב מצויירת חדה וכואבת מובלת לאיטה אל סופה.

  6. עפרה 31/12/2011 בשעה 11:35

    לאורך הקריאה בסיפור של נבוקוב ליוותה אותי הנובלה "מוות וונציה", כניראה בגלל התפוררותם של גברים מבוגרים שחייהם כלים בעליבות מול בתוליותם של נערים. הוסיפה לליווי ההתרחקות בשתי היצירות ממקום המגורים/החיים הרגיל אל נופש ומוות ליד/בתוך ים.
    אני חייבת לקרוא שוב את "שלמות" כדי להיות שלמה עם מחשבותיי עליו במנותק ממאן.

  7. מירי שחם 31/12/2011 בשעה 11:44

    עפרה, נכון!
    זה גם מה שאני חשבתי כשקראתי את הסיפור לפני מספר ימים, ורשמתי לי בראש להביא את מאהלר:

    ואיכשהו זה פרח מזכרוני. תודה שהזכרת לי

  8. אורי 31/12/2011 בשעה 13:05

    כן, גם חשבתי ישר על תומס מאן. אשנבך הזקן, נער היופי, המוות, ההחמצה, השלמות. והסוף, המוות הבלוע, מפורש לא מפורש, הזכיר גם סיפור של קרבר עם יד טבוע עולה בשורת הסיום.

  9. אבי 31/12/2011 בשעה 16:00

    אני בכלל לא בטוח שלא שניהם טבעו בזה אחר זה , ודויד קם לתחיה רק במוחו הדועך של המורה הטובע.
    השלמות לטעמי היא ביקומים המקבילים הנפרשים במעגלים בקריאה חוזרת של פסקאות הסיום כשכל אפשרויות המוות נפתחות מחדש לפני הקורא, כולל זו שיש כאן שידור חוזר של אסון קודם. ספק הזיה, ספק מציאות.
    באופן כללי – הסיפור די שיעמם אותי, ובלי העניין שמעורר סיפור הטביעה, שהוא כשלעצמו די מנותק מכל מה שקדם לו- אין בסיפור לטעמי הרבה תוכן וריח.

  10. אורי 31/12/2011 בשעה 16:41

    בשביל להכניס קצת חיים ומשובה בדיון – כדאי גם לחשוב על הרובד שבמודע או לא, מכיוון שסה"כ הדמויות משקפות, כמו בחלום, צדדים שונים במחבר אחד, ואם נמשיך את קו הדמיון למוות בונציה – מדובר גם אולי בסבטקסט של דחפים הומוסקסואליים, שלא לדבר ילדים רכים לוליטיים, צפים על פני השטח מתת ההכרה, ומוטבעים במהירות על ידי ההכרה.
    פעם מוטבע הדחף הזה ופעם הדחף הזה. אני הבנתי כי בסופו של דבר המורה הוא הטובע.
    בטוח שיש חומר על נבובקוב, נטיותיו והשתקפויותן בטכסטים. אולי נחפש.

  11. עפרה 31/12/2011 בשעה 18:45

    גם אני הבנתי שאיוונוב, המורה שחייו חמקו מבין אצבעותיו, ושאיבד את הילד והאשה שאהב, הוא הטובע שהגלים ישיבו את גופתו ביום התשיעי. איוונוב הוא גיאוגרף שלא זכה להגיע אלא בדמיון. בלימודיו התאווה לממלכות עתיקות שאינן ובדמיונו, כמו ביער, הרחיק לארצות אכזוטיות. במציאות הוא מהגר אביון שנאלץ פעמיים לנוע מארצו, רוסיה, לסרביה ואחר כך לגרמניה מסיבה שאינה ידועה לנו, ושנאלץ לוותר על מקצועו ולמצוא פרנסה דחוקה כמורה פרטי לגיאומטריה לנער מפונק בן למשפחה עשירה, שעסוק בטכנולוגיה, בחפצים ובמעשי קונדס, שעסוק בהנאות ההווה, ושאין לו עניין בעולם הרוח והדמיון. השלמות לדעתי היא האושר או ההארה הרגעית שהוא זוכה לה רגע לפני מותו במים, כשהוא מצליח להיזכר ברגע של יום סתיו שהתרחש בימי לימודיו, כשחייו טרם "זחלו מעלה מטה על גבי הזגוגית המונעת ממנו כל ימיו מגע ישיר עם העולם", הרגע שהתאמץ להיזכר בו בבוקר מותו. ברגע הזה גם חוזר אליו מראה מנקה הארובות המוזכר בתחילת הסיפור, ש"נשים פתיות נוגעות בו", כמנהג האמונה התפלה הנוצרית שנגיעה במנקה ארובות מביאה מזל, ואילו הוא תהה אז (בתחילת הסיפור) היכן מנקה הארובות מתרחץ. ברגע השלמות דוד חי והמים הזוהרים מאירים אותו ואילו מנקה הארובות המפויח "מלבין אט אט בעודו מתרחץ מתחת לברז המטבח". ללבן הזוהר של שני הנערים הצעירים, שחייהם לפניהם, מצטרף לפני המוות החזיון האחרון של ארץ אכזוטית רחוקה "שלג העד של הרי ניו זילנד" שבהם מתעופפים תוכים קטנים ושחורים.

  12. אורי 31/12/2011 בשעה 18:46

    זה גם מזכיר לי מירי, ראיתי איפשהו הערה שלך לגבי הכניסה ה"מוזרה" של הרצח ב"מפה וטריטוריה", מבחינת הטכניקה הספרותית, זה דומה למוות כאן. המחבר מעמת שני "אני" שלו, הורג אחד בשביל שהשני ישרוד. אצל וולבק זה ממש "אחד על אחד", שניהם וולבק, אבל לאחד גם קוראים כך. מזכיר גם את דו-השיח עם המראות אצל הצל של יזרעאלי.

  13. שוויק 31/12/2011 בשעה 20:58

    השורות האחרונות החל מ"אשתו של הוטרינר", דרך היער עם עצי הצפצפה הכרותים, מנקה הארובות המפוחם והתוכים מעל הרי ניו זילנד, בשילוב עם חשבון הנפש שאיוואנוב ניסה לערוך במשך היום, מזכירים לי את פסקת הסיום מ"קליע במוח" של טוביאס וולף: "כדאי לציין את מה שאנדרס לא זכר, לעומת מה שהוא כן זכר," ואז רשימה ארוכה של דברים משמעותיים שהוא לא זכר ובסופם אירוע אחד קטנטן מהילדות הרחוקה שממצה את כל מה שהוא (אנדרס) היום.

  14. אלון 31/12/2011 בשעה 22:33

    אני לא חושב שאיוונוב מת, בעצם אני די בטוח בזה. אני חושב שדויד גילה שונית או שובר גלים, שאפשר לו לבצע את התעלול, לצעוק שהוא טובע בלי לטבוע.

    מה שכן מת זו השלמות. השלמות היא כמו דמות בסיפור, ולמשך זמן קצר היא מתמזגת, מנקודת מבטו של איוונוב, בתלמיד שלו. אחרי התרגיל הלא מתחשב של דויד השלמות מתה ואינה יכולה להתקיים אלא בעולם הדמיון (אפילו לא בעולם הזיכרונות).

  15. מירי שחם 31/12/2011 בשעה 23:25

    קראתי שוב את הסיפור, בתשומת לב כפולה ומכופלת, תחת רושם תגובתה של עפרה – והיא צודקת לדעתי, זה איוונוב שטובע, אבל הקריאה הכפולה אפשרית בזכות התעתועים שנאבוקוב שותל בתוך הטקסט. איוונוב טובע בעודו הוזה שיצא אל החוף, יציאתו אל החוף היא הזייה: "גופו נהדק בתוך שק מקפיא עד כאב, לא היה לו אוויר לנשימה, לבו פירפר לאין שאת. פתאום עבר משהו את בשרו, כאצבעות המפרפרות כברק על קלידי פסנתר: זה היה הדבר שהתאמץ כל-כך להיזכר בו כל אותו הבוקר. הוא יצא אל החול. החול, הים והאוויר היו צבועים באיזה צבע מוזר – דהה, עמום – ודממה גמורה שררה בכל."
    מהם סימני ההזייה?
    א. האחידות של החול, הים והאוויר – מקום לא מקום.
    ב. "והתעטף בשכמיה השחורה עם אבזם המתכת דמוי הנחש, שראה פעם על כתפי ידידו הסטודנט" – השכמייה הזו שצצה באורח פלא על החוף, היא שכמייה מהזיכרון. חפציו המועטים של איוונוב מוכרים לנו, השכמייה לא מוזכרת ביניהם, זה האיזכור הראשון שלה. סביר להניח שהיא מדומיינת. עמ' 151 – "איוונוב פרק את מטענו הדל – קצת לבנים, תער-גילוח, כרך מרופט של פושקין בהוצאת מוכר-הספרים פאנאפידין". לא מוזכרת שום שכמייה.
    ג. עוד הערה מוזרה של המספר, שמקבלת את ההקשר הנכון אם יוצאים מנקודת הנחה שאיוונוב הוא זה שטבע –
    "וראה שהוא לבדו ודויד איננו לידו, הבין איוואנוב פתאום שאם דויד לא נמצא כאן עימו, הרי שדויד לא מת". כלומר איוואנוב מבין את מצבו היטב, דויד חזר לארץ החיים, והוא, איוואנוב, בדרכו אל העולם הבא.
    ד. על החוף, "אישה הוליכה משם את דויד המבולבל" – אילו איוואנוב היה מצוי על החוף, היה דויד מולך אליו, או לפחות מנסה להגיע אל איוואנוב, אבל אותה אישה הוליכה את דויד "משם". גם התיאור של דויד כ"מבולבל" הוא רמז לכך שהתהפכו היוצרות, דויד מגיע אל החוף ומגלה שאיוואנוב לא שם.
    ה. העובדה כי אנשים מוסיפים רבים הוסיפו לחפש את הטובע, בעוד דויד נמצא על החוף מוכיחה שהיה טובע 'אמיתי'. וגם דבריו של הדייג, איש המקום המנוסה בכגון דא.
    ו. המבט הטרנסצדנטי, החובק-כל, מן הים הבאלטי ועד ניו זילנד, עם קריצה לעבר שלג-העד מרמזת על איחוד עם הנצחי.

    והשלמות היא המוות. כל עוד אדם חי, סיפור חייו פתוח. עם מותו נחתם סיפור חייו ורק אז נעשה שלם.

    • מרים 01/01/2012 בשעה 8:05

      זה מה שאמרתי, בלי כל הפירוט הזה.

    • טל 25/02/2012 בשעה 7:46

      נכון ומדוייק.
      כמובן שאיוונוב מת בסוף.
      כשהגעתי לסוף הסיפור הייתי כל כך המום שחזרתי וקראתי אותו עוד כמה פעמים, ואז ברור שאיוונוב מת.
      מה שאותי הרשים בסיפור היה התאור המצמרר הזה של רגע המוות, "אצבעות המפרפרות כברק על קלידי פסנתר" הרגע שאיוונוב פתאם נזכר "בדבר שהתאמץ כל כך להזכר בו". זהו אחד התאורים היפים והמרשימים ביותר של מוות שנתקלתי בו. ואכן באופן פרדוקסלי יש בו שלמות. הקורא נשאר המום מהמוות הפתאומי אבל איוונוב נמצא במקום שבו יש שלמות.

      • אבי 28/02/2012 בשעה 18:53

        רכשתי סוף סוף את הספר ולכן גמני קראתי את הסיפור שנית ובתשומת לב יתרה את סופו,
        ואני נאלץ להסכים עם הוועדה המסדרת ועם ההערות המוכיחות את טביעתו של איוונוב.
        אגב, תוך כדי קריאת הסוף שמתי לב למשחק הצבעים השחור/לבן היפה.
        הילד הלבן , השחור מפחם, החוזר ללובנו באגן הרחצה לעומת השלג הניוזילנדי המוכתם בתוכים שחורים,
        ללמדך שעל כל ילד המנקה את שחור ליכלוכו בקצה האחד של העולם, מלכלך לו עוד תוכי שחור את צחור לובנו של השלג בקצהו השני.

        חוק שימור הצבע.

        אבל לא רק חוק שימור צבע – גם הים הכהה הזוהר באחת אל מול ערפל קודר שנעלם, האדם הכרות והמת אל מול העץ הכרות הנושם עדיין. חוק שימור אוניברסלי. הכל משתווה והכל חוזר. גם המת חוזר אחרי תשעה ימים (וצודק שין גימל שיש כאן קריצה לג'ויס)

        דבר לא חסר, דבר לא נוסף. ובמילים אחרות – שלמות.

  16. מירי שחם 01/01/2012 בשעה 22:16

    אכן. כל הכבוד למרים על ראייתך החדה.

    • אלון 02/01/2012 בשעה 8:55

      לאחר קריאה חוזרת אני גם חושב שמרים צדקה
      איוונוב הוא זה שמת. ותודה למירי על הפירוט וההוכחות מהטקסט.
      מה יש לכם, אנשים ששמם מירי, שהופך אתכם לחכמים מהזולת?…
      🙂

  17. נועם לסטר 02/01/2012 בשעה 9:12

    הדיון כאן הבהיר לי משפט שלא הצלחתי להבינו בסיום הסיפור. "וראה שהוא לבדו ודויד איננו לידו, הבין איוואנוב פתאום שאם דויד לא נמצא כאן עימו, הרי שדויד לא מת". ובכל זאת נדמה לי שהשלמות עדיין לא הוסברה מספיק ונותר דיסוננס בין המוות כשלמות ובין חייו הלא כל כך שלמים של המת בסיפור. אולי רמז לפתרון הוא ההתפעלות הבלתי פוסקת מיפי העולם, לאורך הסיפור. וזה כניגוד לידיעותיו של איוואנוב בגיאוגרפיה, שאין בהן שימוש והן "אוצר מת", כמסופר בפסקה השנייה של הסיפור. ואולי השלמות היא הפריצה מתוך העולם המת אל החיים, שבירת "הזגוגית המונעת ממנו כל ימיו מגע ישיר עם העולם", וכל זה ברגע המוות.

    • עפרה 02/01/2012 בשעה 10:13

      גם אם חייו של איוונוב היו מיוסרים קשה לי להסכים איתך, נועם, שישנם בנמצא חיים שלמים יותר או פחות. חיים הם חיים הם חיים, ורק הנקרולוגים מדווחים בדיעבד שחייו/חייה של פלוני/ית היו "שלמים" למרות שבהגדרה אין להם אופציה לוודא זאת עם המתים. באשר לאיוונוב, הוא נשען כל חייו, כניראה, על עולם הדמיון שבו מצא נחמה, סיפוק ויופי (אותה התפעלות שציינת כוללת גם את לימודיו), ולכן כפי שכתבתי בתגובה קודמת נראה לי כי רגע המוות של איוונוב היה רגע של שלמות במובן של אושר במציאות ולא רק בדמיון כבחייו, גם אם ברגע מציאותי זה איוונוב גם הזה לא מעט.

  18. מירי שחם 02/01/2012 בשעה 10:24

    הקונספט הזה של אושר על סף מוות נשמע לי כל כך זר (נוצרי-קתולי? רוסי עממי?)
    אני מנסה למצוא מקבילה ביהדות ולא מוצאת.

  19. נועם לסטר 02/01/2012 בשעה 11:14

    במובן ידוע איוואנוב הוא כל אחד מאתנו, והחציצה בינינו ובין העולם קיימת תמיד. אם נתפוס את השלמות כהתאחדות עם העולם, עם הטבע, הרי זה אידאל שאין להשיגו בחיים, ואם רוצים מקבילה ביהדות אפשר לחשוב על "לא יראני אדם וחי". ההתבהרות והסרת החציצה בין האדם לעולם, ההתמזגות הזאת היא גם המתמוססות הסובייקט המושגת רק במוות (והטביעה – שבשמה טבוע גם הטבע, והיא גם שקיעה אל הטבע – היא המוות האידאלי מבחינה זו).

  20. עפרה 02/01/2012 בשעה 12:48

    אני לא יודעת על זה הרבה אבל גם לפי תורות בודהיסטיות המוות כשלעצמו הוא עוד רגע אחד מיני רבים של התודעה (בניגוד לגוף האוזל בכל מקרה לקראת מותו) ואני מניחה שגם שפינוזה היה מצדד בגישה זו, שלא לדבר על האלוהות שבטבע ומכאן בטביעה, כפי שתגובתו הנהדרת של נועם ציינה. מירי, נדמה לי שאת משייכת אושר על סף המוות לקתוליות בגלל יחסי ציבור גרועים שפילוסופיות דתיות מקבלות אצל נאורות שוחרות מדע שכמותנו.

  21. מירי שחם 02/01/2012 בשעה 12:55

    פרדיגמת האושר על סף מוות נתמכת על ידי ההבטחה האלוהית לגן עדן. זה התפר שבו הנצרות התבדלה מהיהדות הקדומה – הישארות הנפש הייתה נטע זר שחילחל לתוך היהדות רק בשלב מאוחר, ככמוצא פרקטי לנוכח הקושי הבלתי נסבל של חיי היום יום.
    ומסכימה שהתגובה של נועם נהדרת. מעוררת השראה.

    • עפרה 02/01/2012 בשעה 13:59

      לא מסכימה עם הניתוח ההיסטורי שלך בנושא הישארות הנפש כמוצא פרקטי. לנצרות הקדומה וליהדות הקדומה היה הרבה מאוד מהמשותף ושתיהן הושפעו מתורות ופילוסופיות קדומות אחרות במזרח וגם מפילוסופיה יוונית עתיקה שעסקו במהות הנפש מול החיים הגשמיים. שלא לדבר על דמיון בין הקבלה, תורת הסתר היהודית ותורות שצמחו במזרח הרחוק. אין מוקדם ומאוחר בתחום הזה. קווים חדים שייכים לכינונה של הכנסייה הרומית ולחתימת התלמוד. בעיני האיפיון של דמיון רעיוני בין-דתי כ"נטע זר" היא קביעה שיפוטית, שנבעה מהצורך ההיסטורי של שומרי החותם היהודי-אורתודוכסי להתגונן כמיעוט נרדף.

      • מירי שחם 02/01/2012 בשעה 14:28

        בסדר. כשאת מכנסת בנשימה אחת את היהדות הקדומה ואת הנצרות הקדומה לא ברור למה את מתכוונת. יש הבדל בן אלף שנים לפחות בין היהדות הקדומה לבין הנצרות הקדומה. היהדות, בתקופה שמקבילה לנצרות הקדומה, לכינון הכנסייה הרומית ולחתימת התלמוד – היא התקופה בה השתלבה לתוכה אמונה בהישארות הנפש. אלה עובדות תיאולוגיות, לא פרשנות. אין זכר להישארות הנפש בתנ"ך, היא כן מופיעה אצל חז"ל

        • עפרה 02/01/2012 בשעה 16:18

          אני מתכוונת לכך שגם מה שאנחנו מכירים היום בתור "התנ"ך" לא היה אותו טקסט עד שהוא נחתם בתקופה הרבה יותר מאוחרת מזו שאת רומזת לה, כך שההיסטוריה התיאולוגית היהודית אינה קו ישר ועקבי שמוביל מאברהם אבינו ועד לפרידה הסופית שחלה בין היהדות לנצרות. רק חלק מהתנ"ך הזה "שלנו" היה מוכר בתקופת בית שני, כשיהודים חיו כאן והיו חלק מהתרבות ההלניסטית ובאותה עת קיימו פולחן של בית מקדש בירושלים. במקביל היה ציבור יהודי שהתייחס למקדש כהני-יהודי במצרים כמרכזו, והיו חלקים אחרים של העם היהודי שחיו ופעלו במקומות נוספים במזרח הקרוב. כל אלה, כולל מי שחי כאן, הושפעו מדתות אחרות (פרסיות עתיקות, לדוגמה) ומפילוסופיות אחרות וכתבו טקסטים, כמו לדוגמה אלה שבהמשך נקראו ספרים חיצוניים, ששרדו בשל העובדה שהנצרות המוקדמת אימצה אותם לחיקה והמשיכה להעתיק אותם ולשמרם. מדובר במאות שנים לפני הספירה ואחריה שבמהלכן יהודים הגדירו את אמונתם תוך דיאלוג תוסס ופורה של רעיונות עם סביבתם ולא רק בשמירה על הטקסט שנחתם ופרשנותו ועל קיום של מצוות בדלניות.

  22. אסף רפאלי 02/01/2012 בשעה 13:26

    המורה המהגר המבוגר הזה, הרוסי הזה שחנוט בבגדיו המיושנים, בהרגליו הישנים, במתמטיקה שלו, בחלומותיו על מקומות רחוקים ובילתי מושגים, ב"יבשתיות" שלו, בחוסר יכולת השחייה, בעילגות בשפת המקום, בהשכלתו הרחבה וחסרת התועלת, בעורו הלבנבן שמאדים בשמש, מוכר לכם מהיכן שהוא?
    נראה לי שהוא רוסיה הישנה שעומדת מול העולם החדש, רוסיה הישנה שהולכת למות, רוסיה היבשתית ללא מוצא לים הפתוח (אודיסה של בבל נמצאת באוקראינה)
    סתם הרהור

  23. אורי 02/01/2012 בשעה 14:44

    אין על רוזנבלום, ביחוד הצלינות החילונית שלו וכמובן שהנצרות היא זו ששאבה מהיהדות את הישארות הנפש, גן העדן, העולם הבא, והתחייה, אלא מה.

    והערה קטנה לגבי שהשלמות תיתכן רק במוות. זה לא מה שהיהדות , ביחוד הקבלה, מכוונת אליו. להיפך. שנאמר – למה קוראים לעולם הבא – כי הוא כבר בא.
    ((:

    • מירי שחם 02/01/2012 בשעה 16:04

      אורי – הנצרות לא שאבה מהיהדות את הישארות הנפש. מעתיקה כמה שורות מהערך 'דואליזם' בויקיפדיה –

      "התנ"ך כמעט שאינו עוסק בהבחנה בין גוף לנפש או בהישארות הנפש. זאת, למעט עיסוק עקיף בעניין בסיפור שאול ובעלת האוב בספר שמואל[5] ואזכור מעורפל בספר קהלת[6]. {אולם גם את אותם השנים יש המבארים כהיבדלות ולעג, כמו אשת האוב שנבהלה כשראתה ששמאל עלה באמת} אמנם הניסוח המגובש של תורת הגוף והנפש המוכרת בעולם המערבי נמצא בפילוסופיה של אפלטון (שפעל בתקופה המקבילה לתקופת עזרא ונחמיה בהיסטוריה היהודית), אולם אמונה בהישארות הנפש הייתה קיימת גם במצרים העתיקה ובבבל. לפיכך ההתעלמות מההשקפה הזאת בתנ"ך נראית כאנטיתזה לדתות ואמונות אחרות שרווחו במזרח הקדום. תחום דואליסטי אחר ביהדות הוא המאבק בין היצר הרע והיצר הטוב (הקיימים שניהם בכל אדם), מאבק המוזכר במקורות רבים. בקבלה ניתן משקל רב לשטן כניגוד לאלוהים ולעולמו.
      הנצרות הושפעה מתפיסות דואליסטיות שמקורן בין היתר בכת מדבר יהודה, כתות גנוסטיות שונות, ובתפיסות אפלטוניות. התאולוגיה הנוצרית מדברת על החלוקה הבסיסית בין ה"גוף" המייצג את הרע לבין ה"רוח", המייצגת את הטוב. דבר זה נקשר בין היתר לחטא הקדמון. אחד מעיקרי הדת הנוצרית הוא האמונה בהישארות הנפש."

  24. עפרה 02/01/2012 בשעה 16:29

    למי שמעוניין להעמיק בשאלות התיאולוגיות שעלו כאן אני ממליצה לקרוא את הספר "ישו" של פרופסור פלוסר על האיש, היהדות וראשית הנצרות ולא להסתמך על ויקיפדיה בנושא זה.
    ותודה רבה על הקישור לרוזנבלום שמחזיר אותי באהבה גדולה לנבוקוב.

  25. אורי 02/01/2012 בשעה 16:35

    Wikipedia VS. Uripediaa
    יו.
    אבל
    ואלו שאין להם חלק לעולם הבא – האומר אין תחיית המתים מן התורה…
    (סנהדרין תחילת פרק חלק)
    http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%AA%D7%97%D7%99%D7%99%D7%AA_%D7%94%D7%9E%D7%AA%D7%99%D7%9D

    מקובל שהקבלה היהודית התחילה להימסר במעמד הר סיני. גם אם מסכימים וגם אם לא – סביר שמסירת פירוש הכתובים בע"פ, תורת הסוד, הקבלה – הייתה קיימת בד בבד עם התגבשות העם והכתובים. הרבה לפני חז"ל, חתימת התלמוד והמשנה, הרבה לפני כתיבת הזוהר בימי הביניים, או הרמב"ם במאה ה-4 לספירה.

    "אני ישנה וליבי ער" (שיר השירים) – המשפט המבטא יותר מכל את האמונה בדבר הישארות הנפש, תחיית המתים וכל המייסעס, ליווה את העם הזה (לעניות דעתי הדלה שבדלות) משחר מיתוס אברהם אבינו. שאחרת לא היה קופץ ראש לתוך הכבשן או מעלה את בנו לעולה.
    שום יהודי לא היה מקדש עצמו על קידוש השם אלמלא היה צפוי לדיוידנדים
    נאים בדמות הישארות ונצחיות הנפש. כולל הטראנס הלאומי הגדול של כניסת עם שלם לים ללא מצופים ושנורקל.

    מי שהבין אחרת – כולל רבנים ותנועות אלו ואחרות לאורך ההיסטוריה, פיספס את עניין ה"אחד", השלמות, האחדות, שתמיד תישאר, תהייה, ותחייה.

    די פשוט.

    • מירי שחם 02/01/2012 בשעה 17:10

      . מסכימה בעניין 'קידוש השם', זה גם מסתדר עם מה שאמרתי קודם, שהיהדות למדה להכיל את פרקי הישארות הנפש רק כשהיה צורך אמוני פרקטי בזה, כמו בתקופות זוועה של מוות על קידוש השם. 'שיר השירים', אני ישנה וליבי ער – בעיניי הפסוק (המאד יפה הזה) מתאר חלימה, או מצב של נים-לא-נים. פולחנים של הקרבת קרבנות אדם התקיימו בלי שום קשר לדיווידנדים עתידיים, אלא כחלק מעיסקה (חיים תמורת שנת גשמים ברוכה, למשל). לגבי זה שהדרת אותי מתחיית המתים – נו, שוין. נחיה עם זה.
      נורא אהבתי את איזכור הישארות הנפש בהקשר של יציאת מצריים. אין לי משהו מיוחד להגיד על זה.

  26. נועם לסטר 02/01/2012 בשעה 17:52

    שמתם לב שהדיון הפך לתיאולוגי-יהודי (טענה ידועה היא שליהדות דווקא אין תיאולוגיה). ואם נחזור לנבוקוב, הסתכלתי שוב בתמונה הנהדרת של צייד הפרפרים (בתוך הכתבה של רוזנבלום) וחשבתי כמה אופייני שהקשר של נבוקוב עם הטבע הוא בנעיצת סיכות בפרפרים והריגתם. במובן המטפורי, כל ניכוס של פיסת עולם היא הריגתה של אותה פיסה. ולכן הגיאוגרף בסיפור שלנו מבטא (כאמור בפתיחת הסיפור) את הידע המת על העולם. האם הגיאוגרף הוא צייד הפרפרים?

  27. אורי 03/01/2012 בשעה 7:40

    אנחנו לא עוסקים בתיאולוגיה, אלא בשלמות, צייד הפרפרים שלך יכול לקחת את השלמות לקצה השני של הספקטרום, אל למשל "עשבי בר" של מייקל קניגהם ואידאל השלמות של וולט ויטמן. אבל אם מפשפשים גם כאן לעומק, מוצאים את אותו הדבר שעליו דובר קודם. כן, כנראה שאין אפשרות לדבר חדש תחת השמש, אלא אם כן נחזור להאמין בכוכבים.
    ((:

  28. אורי 03/01/2012 בשעה 11:27

    נועם, עברתי על תגובתי ויכול להיות שנוצר הרושם שאני לא בעד כיוון "צייד הפרפרים". נהפוך הוא, אני מאוד בעד, וטוב שפתחת את הכיוון הזה.

    ((:

  29. מירי שחם 03/01/2012 בשעה 11:38

    גם אני בעד הכיוון של 'צייד הפרפרים', מאד, אבל היום אני כלת-עבודה באופן חד משמעי ועסוקה מעל לראשי, תמשיכו, אצטרף בהמשך השבוע, נניח מחר.

  30. מרים 03/01/2012 בשעה 13:31

    אולי השלמות אינה במוות עצמו ובמה שאחריו, השלמות היא בתכלית המוות – מעשה נסיון ההצלה. המשמעות שמוקנית למוות, מערך הנסיון ההירואי (פאתטי) להציל את הילד הטובע. זו המשמעות של השלמות, מה שלא היה לו בחייו נקנה לו במותו…

  31. עפרה 03/01/2012 בשעה 17:54

    חזרתי לסיפור מתוך תחושה שמרוב התעסקות בעליבותו של איוונוב המסכן אולי החמצתי משהו בדמותו של הנער דויד וגיליתי שגם לו נבוקוב אינו מעניק לו שום תיאור מעורר חיבה אצל הקורא, או לפחות לא אצל הקוראת הזאת. ובכל זאת הסיפור מאוד נוגע ללב, על אף שתי דמויותיו שאינן מעוררות סימפטיה. נראה לי שאולי המפתח נמצא בציטוט של נבוקוב שהביא דורון רוזנבלום. מסתבר שנבוקוב ממש לא סבל את "מוות בוונציה" וחשב שזהו קיטש מוחלט. היתכן שרצה ליצור את האנטי-קיטש לנובלה של מאן בסיפור הזה. רוצה לומר, הנה סיפור מותו של איש בודד ולא מרשים למען נער עוד פחות מרשים ממנו, ונוסף לכל בלי שום צורך כי הנער סתם חמד לצון. כאן לא תמצאו את קסם הדקדנטיות של הגבר הגוסס באהבה מול יופיו השמימי של נער. לעומת זאת, כדי לקבל את הסתמיות של איוונוב ודויד ולחוס עליהם דרושה אנושיות וחמלה.

  32. נועם לסטר 03/01/2012 בשעה 20:53

    איוואנוב אינו עלוב כל כך. הוא בעיקר תלוש ממקומו ואבוד בעולם חדש שנראה לו כדל וחסר ערך לעומת העולם שהוא נאלץ לעזוב. הידע שלו, הכרך של פושקין, לאלה אין מקום בעולם החדש של חפצים מכאניים וטכנולוגיה שמעניין את דויד (במידה שמשהו מעניין אותו בכלל). בקטע נוגע ללב הוא אומר לדויד "אם ביום מן הימים תתעוור, חלילה, או תיקלע לבית-הסוהר, או פשוט תיאלץ, מחמת עוני נורא, לעסוק באיזו עבודה מאוסה, חסרת-תוחלת…" זה הרי מה שהוא עושה עם דויד.
    ושוב אני חוזר לשאלת הגיאוגרף וצייד הפרפרים. איוואנוב הוא הרי, במובנים רבים, בן דמותו של נבוקוב. פחות זוהר ומצליח, אולי, ובכל זאת (וצריך להביא בחשבון שהסיפור נכתב הרבה לפני שנבוקוב נעשה לכוכב זוהר בשמי הספרות העולמית).
    ועוד לעניין השלמות. בתחילת הסיפור, עוד לפני הנסיעה אל הים, מגלגל הגיאוגרף בראשו את העניין הזה: "אפשר לבנות סילוגיזם כזה: הילד הוא צורתו המושלמת של האדם; דויד הוא ילד; דויד הוא מושלם".

    • עפרה 04/01/2012 בשעה 18:01

      נועם, איוונוב הוא נבוקוב רק במובן שכל דמות ספרותית היא מחברה, אבל עם זאת לא נראה לי שיש בסיפור סימוכין לכך שאיוונוב מייצג עושר תרבותי רוסי בשל המפות הגיאוגרפיות בראשית הסיפור וה"כרך מרופט של פושקין" שהוא נושא בכליו הדלים לנופש. אילו רצה נבוקוב לתאר איש אשכולות שעולמו הספרותי-תרבותי עשיר (כשם שהיה עולמו שלו) הוא לא היה מסתפק בכך. לעומת זאת, סימנים לעליבותו של איוונוב זרועים לאורך הטקסט: צל זקנו שמופיע מיד לאחר שהתגלח למרות רצונו; האילוץ ללבוש את החליפה המרופטת והמגוחכת שהייתה פעם חגיגית ובכלל כל התיאורים הקשורים לבגדיו; העובדה שהוא אינו מבין את הלגלוג של הנער המחקה אותו בתחילת הסיפור מה שמטרים את העובדה שלא יבין כשדויד יחמוד לו לצון ובכך יביא למותו (אגב, הטרמה נוספת בתחילת הסיפור – כשהוא עולה במעלית "הוא אוסף אליו את רגליו כשחיין היוצא מן המים"). הוא סבור שהוא מעורר "שיממון ומיאוס בליבו של דויד". הוא מודע עד כאב למגושמותו – "רגע של מבוכה עצובה, כשהגיח אל אור השמש בעורו החיוור ובשוקיו השעירות." הוא בוש בגופו שבמקום להשתזף הופך "לארכיפלג סימטרי של מכאוב בוער" ונחמץ על ליבו הנחלש והולך. בבדידותו הוא עושה מאמץ עילאי לחבב את הילד הדי דוחה הזה בבית ואחר כך בעיירת הקייט, בשל העובדה שהוא בגילו של הילד שלא נולד לו, ומקשקש את הסילוגיזם שלא עובד, כמובן. הוא עלוב בעיני עצמו, ועל כן ניתן בכל זאת להזדהות איתו.

      • נועם לסטר 05/01/2012 בשעה 19:24

        עניין השפה, תחושת התלישות של המהגר, העיסוק בגאוגרפיה (הדמיון לצייד פרפרים), ההכרח לעסוק בעבודות שונות ומשונות (נבוקוב שכבר הוכר בחוגי המהגרים בברלין כסופר – שכותב ברוסית – נאלץ להתפרנס מהוראת שפות, טניס ואגרוף!) – כל אלה מבצבצים מכל שורה בסיפור הזה. לכן הדמיון של נבוקוב לאנטי-גיבור שלו אינו רק במובן שכל דמות דומה למחברה.השלמות כביכול של דויד, המופיעה בסילוגיזם, היא אירונית כמובן, שהרי ברור עד כמה דויד מושלם בעיני מחנכו. גם לא צריך להיות איש אשכולות כדי להעדיף את פושקין על פני צעצועים מכאניים.

        • עפרה 07/01/2012 בשעה 16:12

          גוסטב פלובר אמר שהוא מאדאם בובארי ובוודאי לא הצביע על דמיון בסיפור חייהם. למובן הזה התכוונתי כשכתבתי שנבוקוב הוא איוונוב במובן שסופר קרוב לדמויותיו. יש להניח שנבוקוב הרגיש תלוש כמהגר וכסופר בראשית דרכו, אנחנו לא באמת יודעים, אלא אם כן אתה מסתמך על ביוגרפיה שקראת ולא רק על הנחה כללית שכך מרגישים מהגרים באשר הם, ועל ציוני דרך בחייו. אני, לעומת זאת, מניחה (בלי לקרוא ביוגרפיה) שגם אם נבוקוב התפרנס בצעירותו בצורות שונות ומשונות עד שהפך לאחד מגדולי הסופרים בזכות לוליטה, זה מחייב שהיה באותן שנים בן דמותו של איוונוב. יש יסוד להניח מאותם ציוני דרך שאם החזיק עמו את פושקין הרוסי, היו לידו עוד כמה שאינם רוסים, שכן היה בקי בספרות האנגלית ותרגם אותה, ומן הסתם קרא את גדולי הסופרים הגרמנים במקור. במילים אחרות, איפה נבוקוב היוצר הצעיר בראשית דרכו ואיפה איוונוב הגיאוגרף שלא צלח והמורה האומלל בסוף דרכו עם דויד המטופש שלו. טענתי היא שהמפתחות להבנת הדמות של איוונוב נמצאות בסיפור עצמו, שעומד נפלא בלי לדעת מאומה על חיי נבוקוב. הקרבה של נבוקוב לעליבותה של דמות הנאחזת בדמיון יותר מאשר במציאות יכולה לנבוע מיכולתו כיוצר לחוש בדיוק את הרגש הזה בכל שלב בחייו, ולשם כך הוא לא צריך בהכרח להיות מהגר או סופר שמתפרנס, רחמנא ליצלן, מהוראת האגרוף. (אגב, זה לא היה אחד התחביבים של המינגווי?) צריך להיות ביוגרף חוקר או אדם קרוב אליו כדי שיאירו את עינינו ויגלו האם נבוקוב, היה בחור צעיר וחסון מאוד כשלימד איגרוף, והאם זכר לטובה את הימים ההם באולם הספורט המיוזע. או שלא. עד אז – הכל בסיפור.

  33. אבי 04/01/2012 בשעה 10:45

    שוב יש לי תחושה לא נוחה מעודף הנבירה וההתעסקות בסיפורים בכלל ובסיפור הזה בפרט..
    מצד אחד כבר אמרתי שפרט לסצנת הסיום עתירת המשמעויות הסיפור שיעמם אותי ולכן אני מראש חשוד במשוא פנים ופסול לעדות, מצד שני אני לא מפסיק להשתאות למקרא פילפולי המשמעויות וההסתעפויות שהחברים הנכבדים האחרים מוצאים בסיפור, מצד שלישי ממשיך לענות אותי ספק שדוני שאילו לא נבוקוב כתב את הסיפור אלא נגיד סוחר דגים מיפו במסגרת תחרות הסיפור הקצר של עיתון הצופה האם גם אז היה מישהו טורח כל כך לנתח את הסיפור, מצד רביעי נועם מציין שזה סיפור מוקדם של נבוקוב אז אולי אפילו נבוקוב עצמו היה כותב אותו אחרת לגמרי בימיו הבשלים יותר, מצד חמישי את מי בכלל מעניינים הרהורי הכפירה שלי.. וכן הלאה וכן הלאה, להוסיף על זה נוכלה, מחמלי, מחמדי, רעייתי.
    תי, תי.

  34. נועם לסטר 04/01/2012 בשעה 12:22

    נזכרתי בעוד דבר. הסיפור הזה נכתב ברוסית, הרבה לפני שנבוקוב היגר לארצות הברית ועבר לכתוב באנגלית. בתוך הסיפור חוזר שוב ושוב עניין השפה של המהגר. איוואנוב אינו שולט בגרמנית. לעומתו דויד (דור שני של מהגרים) אינו רוצה לדבר ברוסית ומעדיף את הגרמנית.

  35. אורי 05/01/2012 בשעה 10:04

    שלמות

    אני איוואנוב אני דוד אני נבוקוב אני חי אני מת אני תוכים בניו זילנד חול על שפת הים עשבי הבר אני וויטמן אני הרמוניה של קופרניקוס אידיאה של אפלטון פרש של חכמה ילד של אור מדע של אריסטו מימימזיס של אאורבך אני רותקו פולוק רייזמן הנרי מילר בצלאל של בית מקדש אני אברהם אבינו אני כלום אני מאום מתי מדבר הר סיני אליהו שמעון בר יוחאי ארי קדוש אני אני אני מלאך אני שרף אני אני כלום אין דחילו דחילו ודחילו מטאפורה של אלוהים כלום כלום מטאפורה של צלם האדם דנטה אליגיארי קוונטום מגניפיסנטוס ניוטרונוס צל של צל אני כלום מאום מאום אום אין אין אין אום אום אום אם אם אם ברר טרר הים טרר הים יים ייים ייייים איוואנוב דוד נקודה נקודה סוף או שלא

    • עפרה 05/01/2012 בשעה 10:32

      הפוסט שלך, אורי, הוא בעיני תשובה נפלאה לתהייה של אבי לגבי ערכה של הכרייה בסיפור הקצר הזה ובסיפורים האחרים שהיה לי העונג להשתתף בכרייתם.

      • מירי שחם 05/01/2012 בשעה 10:40

        אורי – בבקשה בבקשה תקרא משהו של אברהם הפנר. ספר המפורש, או אללים. כתיבת שנות התשעים שלו. אם לא תשיג מהספרייה – תגיד לי ואשלח לך בדואר. אתה כל כך תאהב. ספר המפורש יותר קיומי, אללים יותר חרמני, אבל זה לא באמת משנה.

  36. אבי 05/01/2012 בשעה 10:45

    עפרה, הפוסט של אורי הוא טוב מאוד גם בעיניי משום שאני קראתי בו בדיוק את ההפך ממה שאת קראת – כלומר קראתי לגלוג לעומקה של הכרייה בסיפור הזה ובסיפורים אחרים שהיה לי העונג להשתתף בכרייתם. ובכלל, פוסטים דו משמעיים חביבים עלי מאוד.
    אגב – אין לי שום דבר נגד הכרייה כשלעצמה, נהפוך הוא, לא הייתי משתתף בחדוות הכרייה שלה שותפים כולנו אילולא האמנתי בה.
    אני רק חולק על עומקה והקפה של הכרייה, שלא פעם מעמידה אותי משתאה לנוכח החרטטת הבלתי נמנעת המלווה לדעתי כל בור שנפער לעומק רב מדי.

      • עפרה 09/01/2012 בשעה 9:01

        הקריאה כניראה בעיני המתבונן, מרים, אבל לפחות במקרה הזה אורי עמנו (בניגוד לנבוקוב) והוא אומר שלא התכוון בפוסט שלו לנגח או ללגלג. וכך אנו נשארים עם השאלה: פוסט או פוסט-מודרניסטי? 🙂

  37. השין גימל 05/01/2012 בשעה 11:08

    בעניין המפות החביבות כל כך על איוונוב (ועלי – ‪http://wp.me/p1lW9M-lF‬), מעניינים שני דברים. הראשון – ההבדל התהומי בין שליטתו של איוונוב במפות ושליטתו בעולם שאותו הם מייצגות. ולכן גם חיבתו היתרה לארצות רחוקות בהן לא תבוא לידי מבחן חוסר יכולתו לתרגם את המפה אל הטריטוריה.
    השני – התיאור של אותן מפות "מאלכסנדריה" שבהן אנגליה ואירלנד נראות בהן כשני נקניקונים, ואני תוהה אם יש כאן אמירה סטירית של נבוקוב האנגלופיל על הדרך המעוותת שבה נראה מערב אירופה מרוסיה הקרתנית לדעתו.
    וגם – המפה בה ירושלים במרכז, "קורקבנו הזהוב של העולם" שאנו כיום הופכים אט אט מקורקבן זהוב לפי טבעת שחור. המרכז העולמי של הפושלוסט (אח – איזו מילה נהדרת..)

  38. מירי שחם 05/01/2012 בשעה 11:17

    נכון נכון. הפער המכמיר בין המסמן למסומן, בין המפה לטריטוריה. מישהו אמר וולבק?
    (:

  39. השין גימל 05/01/2012 בשעה 11:33

    מישהו כמובן התכוונן לוולבק, ובורחס.

  40. אורי 05/01/2012 בשעה 16:00

    לא חשבתי לנגח מישהו או ללגלג. על איוואנוב עובר רגע של שלמות, בעצם לא עליו, הוא רק בבואה, על נבוקוב, הוא נגע איכשהו בזה ורצה להעביר את זה הלאה. הטשטוש בסוף הסיפור מכוון. הכל מתמזג לאחד עד שבקושי ניתן להבחין מי חי ומי לא. בשלמות אין כזה דבר "מי לא". הכל כלול. כמו באנטליה בימים כתיקונם.

    אני בספריה מירי פעם בשבוע. רשמתי ((:

  41. מירי שחם 09/01/2012 בשעה 9:17

    נו, מי שסובל מהכרייה מוזמן במטותא לא לקרוא את הדיון וחסל, אני לא מבינה את הנימה המיוסרת והנוזפנית. הרי זה הדבר היחיד שעושים כאן, כורים, אין פה הטעייה צרכנית או משהו בסגנון (כאן חובבי הציטוטים המפולפלים יכולים להכניס את הציטוט אודות הכלה שנכנסת לחופה). אני אוהבת לדייק בקריאה, הכרייה עוזרת לי להבהיר טקסט ולהתעשר בשפע נקודות מבט של אחרים על אותו טקסט, כך שבעיניי המיקבץ הזה מאפשר חווית קריאה ייחודית הנשענת על אחידות בזמן ובמקום, לפי כל חוקי הז'אנר.

    בחודש הבא נקרא ביחד סיפור של יעקב שבתאי מתוך 'הדוד פרץ ממריא'. אם יש לכם הצעות קונקרטיות + נימוקים בנוגע לסיפור מבוקש – קדימה. מוזמנים לשכנע, כאן או בפייסבוק (קישור ישיר לפייסבוק של המועדון בראש הדף, מימין).

    חוץ מזה, לכל מי שלא ראה בפייסבוק – עוד חווית קריאה ייחודית מזומנת באתר חדש ומלהיב – האתר מציע ניווט תימטי בתוך ספרים
    נרשמים ומחכים להזמנה (עוד לא קיבלתי)
    https://www.smalldemons.com/
    יש שם סרטון הסבר. כמה חבל שאין אתר כזה בעברית.

    • עפרה 09/01/2012 בשעה 18:12

      מה בקשר לסיפור כלשהו של אליס מונרו? אין לי הצעה ספציפית כי רק התחלתי לגלות אותה לא מזמן באנגלית. לא ידוע לי אם דווקא מה שקראתי תורגם ואם מתרגמים את סיפוריה כפי שהם מקובצים באנגלית, לכן אני נמנעת מהמלצה ספציפית. באופן כללי אני מודה שהייתי שמחה לכרות, לשם הגיוון, בקרביו של סיפור קצר שבמרכזו עומדת אשה וכנראה שלשם כך דרוש סיפור טוב של סופרת.

      • מירי שחם 09/01/2012 בשעה 19:55

        חלק מהסיפורים של מאנרו ארוכים מדי לפורמט כרייה, והקצרים – פחות טובים בעיניי. בסבבים הקודמים היו לנו כאן לא מעט סיפורים שבמרכזם עומדות נשים, אפילו שמעתי כמה קיטורים על חוסר איזון מגדרי. אשמח לשלוח לך במייל (אם את מעוניינת).

        מצחיק שאת מזכירה את מאנרו דווקא היום, כי בצהריים ליווה אותי הסיפור הזה: http://www.newyorker.com/online/2011/06/27/110627on_audio_groff

        אני מודה שקשה לי להתלהב ממנה. לא יודעת למה. אני מודעת לגדולה שלה, ולהתלהבות האופנתית סביב הסיפורים שלה, אבל אין לי כימיה עם הטקסטים שלה. בעיניי היא קצת, איך להגיד, טרחנית נטולת גדולה, איפה היא ואיפה צ'כוב.

        • עפרה 10/01/2012 בשעה 10:23

          אשמח לקבל במייל את הסיפורים שפספסתי ושבמרכזן עמדו נשים. אני עוד לא גיבשתי דעה לגבי מאנרו, אני צריכה לקרוא עוד ובכיף אאזין לסיפור בניו יורקר. אולי ההשוואה בינה לבין צ'כוב הענק אינה הוגנת. כשלעצמן, הבחירה שלה בריבוי הפירוט ושלו בצמצום המדויק הן שתי בחירות ראויות בעיני.

  42. השין גימל 07/02/2012 בשעה 8:17

    אני חושב שאני יודע מה מצטט נבוקוב כאשר הוא מדבר על הגויה שתסחף לחוף אחרי תשעה ימים (לא תהיתם למה דווקא תשעה ימים?)
    הקטע לקוח מג'ויס, יוליסס. שייט ואיש עסקים עומדים וצופים על הים, ומדברים על זה שכעבור תשעה ימים תצוף הגופה, צבה ממלח, ותאמר "הנה אני".

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: