מועדון כרייה

קריאה נינוחה בצוותא של סיפורים קצרים מהמבחר המקומי והעולמי

ספינת האם

הסיפור "הסתלקות" של יעקב שבתאי הוא סיפור יפה ומשונה. הנכד מספר על סבתו בפרטי-פרטים, אבל בוחר למסור את סיפורה מעמדה של עד לא מעורב. לאורך הסיפור כולו הוא מקפיד לשמור על נימה תיאורית-אובייקטיבית ככל האפשר, ודומה שישנה הימנעות מכוונת מתיאור אינטרקציה ישירה בין הנכד לסבתא. יחד עם זאת, ולמרות הנימה המאופקת, הסיפור כתוב מתוך אינטימיות רבה. האם תיתכן אינטימיות ללא קירבה?

לצד הקירבה, הסיפור גם עומד בסימן של התרחקות. המהלך הגדול של הסיפור הוא מהלך של הגירה – הדימוי המרכזי הוא של ספינה מתרחקת מיבשת. פייד אאוט כהלך רוח – אנשים נודדים, חפצים נודדים, עולמות מתפוגגים אל האין.

מועדון כרייה ינואר פתוח. מוזמנים.

מודעות פרסומת

20 תגובות ל-“ספינת האם

  1. עדי 27/01/2012 בשעה 17:58

    איזה יופי של סיפור.
    לכאורה היזכרות נוסטלגית עמוסת פרטים, רשימת מכולת של סדרי יום, מינהגים, חפצים, וכמה פרצופים עם שמות תבליניים, שניסים קלדרון כינה פעם בלעג, "קטאלוג כושל – גסטרונומי" (סימן קריאה 2 – אולי אעלה את הביקורת הזו). למעשה, לדעתי, שבתאי המספר שמתחבא מאחורי שבתאי הילד, טומן לנו כאן מארב רגשי.
    הפרידה מהסבתא, תנועה ארוכה בזמן, שמתחילה ברמזים קטנים, בשיבוש סדר יום, פוסחת במתכוון על המוות עצמו, שהרי מדובר בתהליך "בלתי נמנע" – לא בנקודה, היא תנועה שלא תעצר אחרי מותה, גם לא שנים אחרי, עם חלוקת רהיטים (והפאה!). כי הסבתא טבועה עבור שבתאי הילד בלוח השנה, בשמיים, בשבת. ההתרחקות נראית תמידית, כמעט מכאנית, ולכן טבעית ו"נוסטלגית".
    אבל, מאחורי גבו יש כאן מבט נוסף: לנו הקוראים – וזה מה שריחף מולי כל זמן הקריאה – התנועה הזו היא תנועה של בגידה.
    מאחורי גבו הדק, הצר מלהכיל רגשית את המוות, שבתאי מושיב אותנו הקוראים על איזה ספסל, ומולנו מוקרא איזה כתב אשמה,המכוון אל דור הפועלים האמיתיים בסיפור. מי שמניע את המהלך הם ההורים (יותר האב), שמקזזים בעולם הישן מיום ליום בתואנות שונות, ובעצם מרצון. כמעט כל ארוע של התפוררות זיכרון הסבתא, יכול להתפס גם ככורח ("הטורח שבהכשרת הבית") או הדחקה מרצון ("ריהטו אותו ברהיטים קלים ובהירים")
    כקורא בוגר מבין את דו המשמעות, ולכן נוכח במשפט הבינדורי מול מבט הסבתא כנאשם. הרי, היא ואני יודעים היטב, כי עירוב כלי בשר וחלב, ופיזור החפצים "לצדקה" לא היו הכרח אלא רצון. ( הכר והכסת חילטו "מחיר מועט")
    נורדיה העובדת בוגדת כאן בגולה, בדת, בסבא, סבתא ובחבריהם (דור שממחזר את הרהיטים בינו לבין עצמו במין סבב שמידי פעם מתכווץ). ומתנקת בין הסבים לנכדים.
    לא הסתלקות: סילוק.
    לא נוסטלגיה: כתב האשמה שמוקרא מפנקסי החשבונות של הסבתא.

  2. עפרה 28/01/2012 בשעה 13:10

    האמת היא שלא התאהבתי בסיפור הזה מקריאה ראשונה. לפני שנים התחלתי ולא המשכתי לקרוא בסיפורי הקובץ של "הדוד פרץ ממריא" למרות שהוא ממשיך לשכון על המדף. יתכן שציפיתי אז להשתאות מהסוג שזכורה לי היטב בקריאת "זיכרון דברים" ו"סוף דבר" והתאכזבתי משזו לא התרחשה. גם נקודת הראות של הדובר לא הייתה ברורה לי בקריאה ראשונה. נעתי בין האפשרויות של זווית הראייה הילדית לזיכרון המבוגר הכותב, והייתה בי גם רתיעה מפרשנות של הסיפור בדרכו של עדי, שהסביר כה יפה על דור הסבים האשכנזים הדועכים, שהמשיכו לחיות בישראל של שנות הארבעים והחמישים את חייהם מ"שם". בקריאה שנייה מצאתי שהסיפור מתבונן במוות, לאו דווקא של הסבתא אלא של כל אחד, באופן יבש עד כמעט מדעי. מצאתי שאומנם פה ושם מרומזים איפיונים של הסבתא הספציפית הזאת, אבל היא לרוב יותר דומה לאנשים באשר הם שמתקרבים למותם. בעיני הסיפור הוא על התכווצותם של החיים אל תוך קיום מצטמצם והולך באינוונטר המכרים והחפצים האישיים החשובים רק לאדם שחיותו עוזבת אותו, שמתרחק כ"כברת ארץ חומה" מעיני הנוסעים שעדיין נמצאים בספינת חייהם, אל תוך השיעול והחולשה שהולכים וממלאים את הגוף הקטן והולך עד שאין בו מקום אלא להם, וכל זאת מול עיניהם של "הנוסעים" שלא ידעו את המוות עד שיגיעו אליו בעצמם.

  3. מירי שחם 28/01/2012 בשעה 13:29

    המספר מקפיד על עמדה של תצפית "מדעית" כביכול, והמהלך הסיפורי הוא מהלך של תיעוד. אם הסיפור נכתב מתוך עמדת האשמה כנגד פעולת ההשכחה/מחיקה של דור ההורים, הרי שעצם העלאת הדברים על הכתב היא התיקון. זוהי אולי השליחות ההכרחית שנוטל על עצמו דור הנכדים (וזה נכון לגבי תהליכים אחרים של השכחה. למשל, ניצולי שואה רבים שלא הסכימו לספר את סיפורם לבניהם ובנותיהם מצליחים 'להיפתח' מול הדור השלישי). זוהי גם השליחות הספרותית הקבועה של מספרים-גברים-יהודים-אשכנזים, לתאר את המהלכים ההיסטוריים הגדולים ('הצופה לבית ישראל') – וזה אכן הסיפור של בני דורו של שבתאי, מי שנולדו לתוך הציונות המגשימה ויכולים להרשות לעצמם להביט לאחור, מה שהוריהם לא יכלו לעשות.
    אני מסכימה גם עם דבריה של עפרה, שהתצפית שהסיפור מספק היא חקר המוות.
    אמשיך אחר כך, אני צריכה להפסיק עכשיו.

  4. Noam Lester 28/01/2012 בשעה 16:14

    כמה הערות ראשוניות. ראשית, מה שמסתלק בסיפור הוא לא רק הסבתא אלא העולם הישן כולו. מה שנראה קצת מבהיל בהסתלקות הזאת הוא שלא נראה בסיפור הזה העולם שעתיד להחליף את העולם הישן. למשל העוגן הדתי-מסורתי שהוא גם עוגן של סדר השנה (סדר פסח, שבת, ימי זיכרון) מתפוגג לחלוטין. אין יותר סדר פסח, הנכד אינו זוכר את יום מותה של הסבתא וכולי. עניין אחר הוא הצבע החום. בפסקה הראשונה "כברת ארץ חומה", אחר כך נעלי בית חומות, וכמובן הסידור החום שאתו נסגר הסיפור. אני לא מוצא כאן אשמה, ודאי שלא האשמה, אלא תהיה ופליאה על סדרי העולם המשתנה (מול עיני הילד המספר). יש דווקא משהו יפה בהסתלקות ההדרגתית של חפצי העולם הישן, שאין להם יותר טעם בעולם שאינו מהדהד יותר את התדר שלהם. ורק חידתי קצת, וכביכול ריק, העולם החדש שאין בו מסורת ולא סדר פסח ושוכחים בו את ימי הזיכרון.

  5. עפרה 28/01/2012 בשעה 16:52

    הקשבתי לשיחה עם עדנה שבתאי על הסיפור והבנתי ממנה שיעקב שבתאי אהב מאוד את סבתו. מצטערת, אבל אני מתקשה לראות בסיפור הזה "נר זיכרון" מתקן של דור שלישי לסבתא אהובה שהלכה לעולמה ביחד עם העולם שלה שחלף עמה. בסוגריים, אני מתערבת שאם מלמדים את הסיפור בתיכון מתאים להם לשים את הדגש הזה בהוראתו. בעיני הסיפור חף מנימה של נוסטלגיה למסורת שהיתה מעוגנת בעולמה של הסבתא ושהפכה לכורח ולטורח אצל דור ההורים. לדעתי שבתאי מצליח להעביר משהו נוגה ועדין בהתבוננות האיטית בהסתלקות הישן ובזליגתו האיטית של החדש שמחליף אותו, גם בלי לעטוף את "הישן" בהילת יופי כלשהי ובלי לכנותו "עוגן" שמהיעדרו היה עשוי להשתמע אובדן דרך של ההווה. החיים ממשיכים אחרי מות הסבתא והם אינם אבודים יותר או פחות מחייה שלה. אומנם הנכד לא זוכר את התאריך של יום מותה, אבל היא וחווית מותה חקוקים בזכרונו, ולראייה הסיפור, וזה לא פחות חזק.

    • ז'אן-קלוד 28/01/2012 בשעה 19:21

      צר לי, אך הנוסטלגיה הווה בכל. יתר על כך, התבוננתו המדעית/תצפיתית של המספר הינה טכניקה מבריקה, הבאה להאדיר את הזכרון והרגשות הדינמיים (עדיין) שהוא מעורר. יש להבדיל בין התבוננות נוסטלגית על עבר מסויים, לבין הרצון לחוותו שוב. אין שום הכרח שתהא חפיפה בין השניים.

    • מירי שחם 28/01/2012 בשעה 20:05

      עפרה, הנכחת המחיקה עוברת בסיפור לכל אורכו, וגם בשורת הסיום. הריק זועק. היהדות בסיפור הזה (וגם בסיפורים אחרים של שבתאי) מתגלה בשני מימדים – המימד הישן, הטקסי, המשפחתי, העולם הישן – שמתגלם אצל הסבתא, והמימד הנוקשה, הסמכותי, עינה של ההשגחה העליונה – המתגלם בסבא. הנכד אינו מתחקה אחר שורשיו במטרה לחזור ולכרוך עצמו בתוכם, אלא מתבונן בהם מתוך הכרה שמשם בא ולשם אינו הולך. בסיפוריו הקצרים שבתאי עוד לא מאמץ את טכניקת המשפטים השבתאיים הארוכים שתאפיין את כתיבת הרומנים שלו, אבל פתאום עולה בדעתי שאולי המשפטים הארוכים כופים מעין 'ניגון' על הטקסט, כך שהיהדות חוזרת אליו בדלת האחורית באמצעות צורה ולא באמצעות תוכן.

  6. מירי שחם 28/01/2012 בשעה 19:53

    אני סוטה רגע הצידה. האם גם אתם מוצאים מידה מסויימת של דמיון בין 'הסתלקות' לבין הסיפור הזה:
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3551957,00.html
    במיוחד התמרור המוצב במשפט הפותח, ארבע מילים מול ארבע מילים על פי אותו סדר לשוני. וגם ההתייחסויות האחרות – ביקורים, טקסי חג, הצבע החום/הלבן וכו'.

  7. השין גימל 28/01/2012 בשעה 21:08

    הסיפור מקסים בעיני. התיאור "שווה הנפש" של תהליך ההסתלקות מן העולם, שהמוות הפיזי הוא רק חלקו הראשון, עשוי לעילא, והוא נושא הסיפור, לא הסבתא הספציפית, או יהדות אשכנז או "בית ישראל סבא". זה כוחה של היצירה. באוניברסליות שלה. זה שהיא גורמת לכל אחד מאיתנו לתהות ולנסות לדמיין את תהליך הסתלקותו שלו, שהתחיל למעשה ביום הולדתו ולא יגמר למעשה לעולם. שכן מעטים האנשים שלא הותירו את רישומם המתמשך בעולם, כך או אחרת, גם אם לא הותירו אחריהן צאצאים.
    וכך ישבתי וחשבתי, איך ימוג לאט השובל שלי בעולם, והחלטתי לכתוב את התגובה הזו. שכן בעולם הווירטואלי הדברים חיים יותר זמן, ומידע הנשמר באופן סיפרתי לא דוהה.

  8. אורי 28/01/2012 בשעה 22:46

    זה לא קצת מסביר את ה"משונות" של הסיפור?

    • מירי שחם 29/01/2012 בשעה 9:36

      אורי, לפי מה שהבנתי הזרם הנטורליסטי מאופיין בגישה פסימית המדגישה את סיבלו של בן האנוש תוך הדגשה מדעית כביכול של סביבת חייו, גורמי תורשה – מה שקוראים דרוויניזם חברתי. לא ראיתי בסיפור מידה חריגה של פסימיות או תיאורי סבל יוצאי דופן – הפסימיות מדודה והסבל כמעט סטרילי, המספר פורש בקפדנות טיקסית את מהלך החיים (הטיקסי למדיי) של סבתו בשנותיה האחרונות – אולי באמת הסקירה היא סקירה כמעט אנתרופולוגית, בסגנון נשיונל ג'יאוגרפיק: הבה ונצפה במשך שעה קלה במנהגים האקזוטיים של בני שבט נכחד באמזונס. אבל זו רק שכבת התייחסות אחת, שנובעים בתוכה סדקים רבים, ומתוכם מציצים גילויים מאופקים של רגש כמו בזמן שהוא אוחז בידו את הסידור הפתוח. כמו כן עולה בדעתי שחדרה של סבתא משמש כאתר הנצחה עוד בחייה, כי התרבות שהיא מייצגת היא תרבות מתה (לפחות בסביבתו של המספר), ולכן ריקון ה'קבר' לאחר מותה הוא כמו אקט של שוד קברים.

  9. אבי 29/01/2012 בשעה 8:53

    אני מצטרף לחבריי המלומדים בשבחיי ובקילוסיי הסיפור המצוין הזה, ויהא זכרן של הסירות, שבהן הגענו אנו או הורינו לפני שנים אל החוף ובינתיים עברו מן העולם, ברוך.

    ואקנח בשירה הנפלא של ויסלבה הגדולה:

    ילוד אשה (מתוך "סוף והתחלה" בתרגום רפי וייכרט)
    ======

    ובכן זו אמו.
    האשה הקטנה הזאת.
    המוציאה לפועל אפורת-העין.

    הסירה שבה הגיע
    לפני שנים אל החוף.

    ממנה יצא
    אל העולם,
    אל העדר הנצחיות.

    אמו של הגבר,
    שאתו אני מדלגת דרך האש.

    ובכן זו היא, האחת והיחידה,
    שלא בחרה אותו
    שלם, מן המוכן.

    בעצמה לכדה אותו
    בתוך העור המוכר לי,
    קשרה אותו לעצמות
    החבויות מפני.

    בעצמה אמצה את
    עיניו האפורות,
    שבהן הביט בי.

    ובכן זו היא, האלפא שלו.
    מדוע הראה לי אותה.

    ילוד אשה.
    ובכן גם הוא נולד.
    נולד כמו כולם.
    כמוני, שעתידה למות.

    בן לאשה אמיתית.
    הבא מעמקי הגוף.
    נודד עד לאומגה.

    מאוים
    על ידי העדרו
    מכל עבר
    בכל רגע.

    וראשו
    ראש המוטח בקיר
    שמוותר לזמן-מה.

    ותנועותיו
    הן השתמטות
    מגזר-דין כולל.

    הבנתי,
    שכבר עשה מחצית מן הדרך.

    אבל לא גילה לי דבר,
    לא.

    – זאת אימי –
    היה כל שאמר לי.

  10. אורי 29/01/2012 בשעה 10:34

    מירי,
    הנטורליזם הוא ריאליזם מוקצן (גם, וביחוד בציור). התעסקות אין סוף בפרטי הפרטים בוני מציאות. מאחר וקודם היתה הביצה, כלומר – קודם יצרו ואח"כ מיתגו את הג'אנר – מעניין מה התשוקה או דווקא החרדה שדוחפת אמנים כאלה לכיוון הפרטנות המדוקדקות. לעניות דעתי – סממן כלשהו של כפיתיות אובסיסיבית ליצור מעין "גולם מנטלי", בריאה מושלמת, שמחקה או יוצרת מציאות "אמיתית" והשורשים שלה נעוצים עמוק בתוך הפחד מהחידלון והמוות. הרצון להיות בשליטה מוחלטת. להחליף או להתמזג עם האלוהים. שבתאי, להערכתי, שקוע בזה עד צווארו, לא בפאניקה מתפרצת אלא כאמור בשליטה ממושטרת, ומבשר בסיפור הזה את הבאות – סיפור מדוקדק של כרונולוגיית המוות הצפוי מראש שלו. צדקת בקשר לפסימיות אם כן. לא קיטורים מלנכוליים רגשניים על גורל אכזר, אבל השלמה מפוקחת, זה כן, ובשפע מפורט. שבתאי כולו מזכיר לי משום מה את הטרילוגיה האחרונה של בקט. אולי לא מאה אחוז בסגנון אבל כן במהות.

  11. עומר 29/01/2012 בשעה 16:13

    כמה הערות מבולבלות, בלתי ממצות אמנם, שנכתבות ב"שעות חלון" שיש לי עכשיו, בין שיעור מתמטיקה לצרפתית, ובכל זאת הרגשתי שאין לי זמן אחר כרגע.

    I
    עניין בלתי מבואר בספרות העברית הוא ביחס שבין דמות הנכד לסבתו. הוא מתרחש כאן, במקומות אחרים (שולמית לפיד עולה בראשי בזה הרגע, אבל אני בטוח שיש דוגמות מוצלחות יותר) ולאחרונה גם ברומן האחרון של משה סקאל, "יולנדה". החדשנות האינטימית ברומן של סקאל נובעת משבירת הקונבנציות המתארות את רגעי התרחשותם של היחסים ואת החזרה אליהם. המספר משתמש כאן בהנחה שלפיה סבתו שייכת למקום הנפרד שבו היא לגיטימית ורלוונטית, טרם הרגע שבו הפכה ל"גילופים שהשתתקו, מיני גבעולים וציצי פרחים… שרידים סחופים וכהים של צבא מובס". חדשנותו של סקאל נובעת משבירת החציצה שבין "המקום הנפרד" לבין "המקום הנוכחי": אין זו בלבד שסבתו נשארת רלוונטית במהלך חייו; הוא גם מהגר למקום שהיה משאת נפשה של סבתו במטרה אמביוולנטית של בריחה מהבית ושל חזרה מהבית, מטרה שאיננה נשארת אצל שבתאי אלא כ"משהו זר ונכרי, שהיה שייך למאה אחרת, לעיירות רחוקות". סקאל גם מביא את האינטימיזציה שבינו לבין סבתו למקרה קיצון, אשר בו הוא מתאר את משיכתו לשדיה, "השדיים היפים ביותר בעולם". אולי כפיצוי על חוסר הצלחתו בעניינים מאצ'ואיסטיים, ואולי מתוך נימה וידויית-חושפנית שקיימת אצל סקאל ושנעלמת אצל שבתאי מפאת הצנעת המספר (המגיעה דווקא לסולידריות מסוימת עם דמותה של סבתו ש"חיה בחסכנות רבה" – סולידריות שמגיעה לשיא עם שהמספר מבחין בהצנעת ההכרה במות קרוביה שאבדו לה, שמקשרים בין "המקום הנפרד" למציאותה החדשה דווקא בספר הדומיננטי ביותר בחייה המתוארים, הצנעה שאותה הוא מבצע גם במהלכו הנרטיבי מאותו המקום הרגשי). ובכל זאת נדמה ששניהם – שבתאי וסקאל – מתייחסים, כל אחד בדרכו, למושג "הבית" ביחס לסבתא וביחס לפרשת הדרכים שעליה הם ניצבים. כבר ציינתי את חשיבותה של הוויית המקום בשני המצבים המתוארים; הבית הוא מבצר מטונימי לשתי הנשים, ועדיין שבתאי מקפיד להפריד בין "הבית" שמייצג את סבתו ואת הפרדותיה (רהיטים חומים – כסתות לבנות; חלב ובשר; חיים ומתים) שביניהן היא מקפידה להיווצב, לבין "הבית" שבהווה, שאיננו מקיים את ההפרדות המוסכמות, כי "הנטייה לנוחות גברה על ההרגלים הישנים" (והרי הנוחות היא גם הדחקה של האני המיושן, הבלתי רצוי). לעומת זאת, סקאל מציג קונבנציה מאחדת יותר למהות "הבית", אשר בה הופכות דרכי הבית של סבתו לערכים משפחתיים. סקאל מקבל את הדחקותיה של סבתו והופך אותן לקונבנציה, אבל גם שבתאי, בהדחקתו את הדחקות סבתו, הופך את ההדחקה לקונבנציה. ההבדל המהותי שבין שניהם מצוי בהכרה בכוחו של הרגש הנשי, ה"סבתאי" במערכת הערכים של "הבית" ככלי להתמודדות אתה ואתו. ב"יולנדה" מגיע המספר לאינטימיות מקסימלית עם סבתו, כאשר הוא ישן במיטתה, משחק בכלי האיפור שלה והופך את ביתה לביתו. שבתאי מזכיר את המילה "אינטימיות" בנקודה אקספוזיציונית קריטית בסיפור: "היא חיה עם חפציה בחסכנות רבה ובאינטימיות, ולכל אחד מהם היו שמורים אצלה מקומו וזמנו ומעלתו כבטקס". עם זאת, אם ברלוונטיות של הרגש עסקינן, מה מקומה של האינטימיות בדמותה של סבתא ביחס לחייה החרוטים בנפשו של המספר וביחס לחייה הכוללים? מה מקומה של האינטימיות בסיפור הכולל?

    II
    אפשר לגעת בנקודה הזו בכמה מקומות בסיפור. המטונימיה של החוּם למול הכיסויים החיוורים כבר צוינה כאן, ודווקא לי היא הזכירה את מקומו של החוּם בפתיחת "פנים אחרות" של עגנון, "היא הייתה לבושה שמלה חומה ועיניה החומות היו חמות ולחות". מקומו של החוּם בסיפור מעיד על אינטימיות כפויה, מתוחה, שמאלצת את "הבית" לפסוע בנורמה של התחבאות עצמית (גם כאן וגם בעגנון נובע מקומָם מתוך נוכחותם של הגירושים – מן המקום ומן הבעל – בהוויה הכללית). דווקא הכלים האחרים, הצבעוניים, המייצגים את מה שהתחולל בחייה הקודמים של סבתא ושמעולם לא העז לפרוץ בחייה האחרונים, ה"רלוונטיים": "צלחות… של חרסינה לבנה, המעוטרים בכחול ובזהב… קומקומים כחולים ומחבתות שחורות" נשארו "ספונים בעלייה" – בהדחקה העוברת כמורשת יחידה מדור לדור. הדינמיקה של השורש סד"ר במהלך הסיפור יוצרת אף היא תחושה של מועקה ושל הסתגרות כפויה לתוך אורח חיים שנאמנותו לעצמו נראית טוטאלית בעיני המספר (האחרון איננו מרגיש שהוא מסוגל לשאת בה, אך בסופו של הסיפור, כאמור, מתגלים הסדקים באותה הטוטאליות, שהם שמביאים לסולידריות המאוחרת שבין הנכד לסבתו). סבתא מתפללת בקביעות מתוך ה"סידור" החום. "סדר הזמנים וכל מעשיהם… הוסיפו להתקיים" גם בהידרדרותה. חפציה, כמו להתריס על מקומם המוכר בעבר, הונחו לאחר מותה "באי סדר על השולחן" ובאותה השנה "לא ערכנו 'סדר פסח'". יש איזה פחד שקיים במספר מהסדירוּת הנוכחת במהלך חייו. הפחד הזה מניע אותו ואת משפחתו לנהוג באנדרלמוסיה מוחלטת בזכרי חייה של סבתו, אולם גם סבתו מקיימת את הפחד השריר בַּסדר: היא מתייחסת לזכר בנה המת בסדירות שמשתדלת להימנע מן הרגש הסורר. לא בכדי השעון, המשמש כתזכורת חיה וּבוֹזְמַנִּית להעדרו של הבן מחייה ולנוכחותו המוחלטת בהם, הוא האחראי הרשמי על "סדר הזמנים" בביתה. אף על פי כן, אין היא נאיבית: השעון-הבֵּן "תמיד פיגר ולעתים עמד לפתע מלכת", ויש ליישר קו מסוים עם השעה הכללית; ואולי מה שמערער את הנכד נמצא בכך שהוא נדרש לקחת חלק ב"משחק ההסוואה של הזמנים", שבו "אני, כאילו באי-ידיעתה, הייתי עושה זאת תחתיו במהירות". הנה כי כן, גם שלמות הסדר הסבתאי נסדקת בנקודות מסוימות, שבהן מתגלה האינטימיות של הבית כהודאה בלתי ניכרת בטעות מתמשכת, כמעט קיומית מכורח הזמן (ראוי לציין, אגב, שגם ב"יולנדה" נפטר דודו של המספר בטרם עת, ודווקא שם הופך מות הבן לנקודת שבר בחייה של סבתו הקפדנית והמסודרת, כאילו אבדני הבנים היו אינדיקטורים לאבדני הזמנים: סבתו של המספר ב"הסתלקות" עוקרת ממילא לכיוון "הזמן הזר", ואילו ליולנדה כבר אין מקום ספציפי שתוכל לעקור אליו מנימוקים של הזדהות עם הווייתו).

    III
    ואם לשוב לנקודה פרובלמטית שצוינה קודם לכן, מה בדבר הפן הנשי שבאינטימיות? מה בדבר נשיותה של סבתא? לנכד המתבגר, העוזב את הבית (על השלכותיו), קשה להכיר במיניותה של סבתו. די בכך שאזכיר את עניין הפאה, שריד אומלל לנשיות שאבדה בתוך ההכרח לשמור על הרגלי "הבית", אשר משמעותה מתגלה לאמו של המספר רק בדיעבד, בשיחה עם הגברת צ'רנברודא, כאשר היא נזכרת שטמנה את הפאה בתחתית ארון הבגדים, כנדבך נוסף בשרשרת ההדחקה שעוברת מסבתא לבתה ומאם לבנה. גם הפאה, אשר מכונה "השבּתית" מאבדת את ערכה כסמל נשי עם ערעור השבת המשפחתי המוסכם. ההצנעה האופיינית לסבתא ניכרת גם בנשיותה, בעת שהאחרונה מחווירה למול תיאורי חברותיה של סבתא, כמו הגברת אבלס "במגבעותיה ההדורות, שהיו מכוסות גני פרחים" (והרי פרחיה של סבתא, כמתואר בסוף הסיפור, "קמלו" זה מכבר) או כמו הגברת צ'רנברודא ה"עסקנית, כחושה כקוץ וזריזה כחרגול, לבושה בשמלות של משי שחור, דק". הנשיות של סבתא הופכת לבלתי רלוונטית עם כל מבועי הרגש שלה, שנותרו מבחינת המספר "נעולים במנעולים שחורים" בתוך העבר שאין לדבר עליו. שם שמן המשונה של העיירות שקיימות בו "עולה בטבעיות גמורה על שפתיה של סבתי" ומומר ב"שמות קרובים" (בני המשפחה הנעלמים עודם רלוונטיים, נוכחים-נפקדים, כפי שנראה בסוף הסיפור). שם נישאה לבעלה הראשון, שלו מותר להיות "אהוב". בעלה השני, הרלוונטי (ככל הנראה) לחייו של המספר, איננו זוכה לתואר הזה. התייחסותו של המספר לפריחתה של סבתו מזכירה לי דווקא את אמירתו של ז'ד מרטן, גיבור "המפה והטריטוריה" של וולבק, שגורס כי אדם זוכה פעם אחת בחייו במה שנקרא "אהבת חיים". אם לא יממשנה – לא יזכה בה עוד. ערך הרומנטיקה, שב"יולנדה" הופך להתרפקות ולרצון להתכנס בעיזבונה של הסבה, מועבר כלאחר יד לחזקתו של האדון זינגר (ואין להקל ראש באירוניה העולה משמו למול ההשתקה הממושכת שעברו חפצים אלה כייצוג לסבתא עצמה). ובכל זאת, בהרף העין, נדמה כי המספר איננו נוח עם דעתו על שרידי סבתו שחלפו. "הוא התכוון לעץ", הוא מסביר, אבל הסרקזם הזה נראה לי מורכב מהנראה. העץ הוא ביטוי נוסף לנוכחותה של סבתא בבית, משום שהוא ממלא בגופו את רב חדרה. "יפה מאוד", חש המספר צורך להביא את דבריו של זינגר כלשונם, אבל זינגר עשוי להיות הקול שלא העזו לפצותו בבית מעולם. "יפה מאוד", הוא אומר על העץ, אבל העץ כבר משויך מבחינת המספר לאותם המקומות שנמוגו. יש מעין טפיחה עצמית על השכם באמירה הזו, "יפה מאוד". אמירה שיש בה גם אירוניה והכרת אמת וכעס מסוים, כי מותה של סבתא בכל זאת נדמה למספר כחלק מ"הסתלקות", אף על פי ש"לאט לאט מתה", ובהילקח הארון יש גם השלמה כפויה עם הדברים שלעולם לא תהא עמהם השלמה.

    IV
    ועדיין הסולידריות הזו, סולידריות ההדחקה שמגיעה לידי מימוש רק במות סבתו של המספר, נראית לי חיונית מאין כמוה להתקדמותם של יחסי נכד וסבתו למקום שבו נמצא "יולנדה" כדוגמה לקול חדש ביחסים האלה בספרות העברית. נראה לי שבכל זאת מגיע המספר לתובנה חשובה בבחינה מחודשת של יחסיו עם סבתו. ההדחקה של "הבית" בסיפור היא הדחקה בין-דורית: סבתו של המספר מדחיקה את עברה, אמו מדחיקה את נשיות אמה וכיוצא באלה. עם זאת, נראה לי שדווקא כאן מתגלה כוחה של ההדחקה ביחסי סבים-נכדים: ההדחקה יכולה להביא כל אחד משני הצדדים להזדהות עם האחר דווקא מתוך האבדן השונה, הפרטי. הספרות העברית חותרת בשנים האחרונות, להרגשתי, להפרת העמימות הסבתאית, וזאת כדי ליצור מורשת בלתי תלויה, אשר נשענת על רגשות פרטיים ולא על חילופי חומרים. הבנה מעטה כל כך, מעטה ומינורית – ועם זאת הרת גורל – היא שאליה מגיע המספר בסוף הסיפור, כי יש בה גם יכולת להכיל את הכאב המבוגר, את הצער הנובע מביטול מאוחר של האגו הפרטי, המראה כמה ריק יש בנקודת מבטו ביחס לסבתו, כמה חשב שראה בה וכמה לא ראה. הרלוונטיות החדשה של "הבית", זו שכבר ניכרת ב"יולנדה", היא רלוונטיות הומניסטית, שנובעת מחילופי הדורות ועמם גם דחיקת המניפולציות הישנות של ההשתקה, ואולי גם מאותו המצב שבו הנכד "מצפה מתוך סקרנות, שיש בה מעט חרדה והרבה קנטור, לראות מה יפעל האלוהים". האלוהים, כידוע, לוקח אליו את הצדיקים במעשה של הסתלקות, ונדמה לי שדווקא ההגדרות הרלוונטיות לכוחה של צדיקוּת נתחלפו מאז. אולי בשל כך אפשר לראות את כוחו המאז'ורי של הגילוי הזה שבסיפור ואת השפעתו על הגילויים האחרים באור אחר, הוא האור שמילא את החדר עם הסתלקותו של הארון, שהסתיר בכל זאת תמונה מוחמצת של פני הדברים.

  12. עפרה 29/01/2012 בשעה 18:09

    הניתוח הזה של עומר לצד יולנדה, שטרם קראתי, האיר את עיני, תודה! וגם: לא מצליחה להתאפק מלהתפעל ממה שנחשב בעיניך להערות מבולבלות בין מתמטיקה לצרפתית…
    הנה עוד כמה מחשבות: נהוג לחפש דמויות ומוטיבים חוזרים במכלול יצירה של סופר, אבל אני לפחות זקוקה לפוקוס ולפרטים לפני שאני משבצת או לא בתמונה הגדולה. לכן הפרשנות ששעבדה את הסבתא בסיפור "הסתלקות" לסמל המייצג עולם יהודי אשכנזי ישן או דמויות אחרות של סבים וסבתות אצל שבתאי, ולא דמות של אשה ספציפית שחייה כלים ממנה, הרעישה לי יותר משעזרה לי. בתיאור של מזונה (מזון ציפורים), סיר הלילה ובדל עיפרון קופי, רחישת מספרים באידיש (עמ'166) ואחר כך בהשמעת אימרות חוכמה ישנות תוך רקיקה על ימין ועל שמאל נגד עין הרע, או בציד מקקים, יש אולי תהייה מחויכת אבל לא בטוח שיש הזדהות או התרפקות של המתבונן. הוא זה שמכבה את החשמל בשבת כשמצידו זו קנוניה קטנה מול אלוהים שהיא לא מודה בה. ומיהו אלוהים "שלה" עבורו? בדמיונו הוא מלעיג עליו ומציירו כמזכיר את הסב החורג והרתחן, יושב על כיסא פרעה (לא פחות ולא יותר!). אך מיד לאחר מכן שבתאי מונה בזה אחר זה את המרשים בחיי אשה זו בעולם – מנהיגה את סדר העיתים בביתה ואין מתווכחים עמה, מביעה דעות פוליטיות, נותנת עצות, מיישבת סכסוכים, נוקטת עמדת מיעוט כנגד שאר בני המשפחה במוסכמה ספק דתית ספק חברתית – מעורבת בחיים ובת חורין.
    תוך כדי חקר מותה של סבתו מדבר שבתאי, כמו שהסכימו איתי אחדים כאן, על מותו המתקרב ועל מותנו, ובה בעת הוא מתאמץ, ולא בטוח שמצליח (כי אולי לא ניתן להצליח בזה) ליישב בינו לבין עצמו את חידת דמותה הנחלשת, ההולכת ודוהה עד שנעלמת, המשונה לעיתים באורחותיה, ועם זאת חכמה (שם התואר הזה במקור).

  13. מירי שחם 29/01/2012 בשעה 18:32

    עומר – ברוך הבא, מצטרפת להתפעלות. שמטתי לסת לנוכח תגובתך, ובהתחשב בגילך הצעיר על אחת כמה וכמה. מדהים.

    אחרי שסיימתי עם המחווה הדודתית, אנסה להתייחס עניינית ליריעה הרחבה שפרשת כאן –
    באמצעות ההשוואה ליולנדה הצבעת על תופעה שעיקרה הוא הצטמצמות ה'בית הלאומי' והתרחבות הבית הפרטי. באקלים התרבותי ששרר כאן משנות הקמת המדינה ועד ל'מהפך' השלטוני ב 1977 הבית הלאומי זכה לעדיפות על פני הבית האחר, הביטוי 'עושה לביתו' פשוט לא היה קיים אז. הדרישה לכונן דמות של יהודי חדש לוותה באכזריות ממוסדת כלפי דמות היהודי הישן, שמיוצגת בסיפור על ידי סבתו של המספר. הדגם האידיאלי שהוצע אז היה מונוכרומטי במפגיע, ומשפחתו של המספר 'מתיישרת' לפי הדגם הזה. ספרו של סקאל מופיע בתקופה אחרת לגמרי – תקופה שמצטיינת ברב-תרבותיות, בחיפוש עמלני אחר השורשים הפרטיים (לדוגמה ההצלחה הפנומנלית של אתרים בנוסח my heritage) כך שעל הרקע הזה ניתן להבין את הניכור של תחילת שנות השבעים מחד מול הקבלה המוחלטת של ימינו מאידך.

    • עומר 29/01/2012 בשעה 19:49

      מובן שמדובר בתקופות אחרות, ובכל זאת ניסיתי להראות איך חלקים מסוימים ב"הסתלקות" (בעיקר בקריאות נוספות, כי בכל זאת יש פואנטה מסוימת בסוף) כמו מכינים את הקרקע למודל של "יולנדה". ההבלחות / הניצוצות האלה – איך שתקראי להם – הם בעיניי הדבר המעניין בסיפור, ועליו ניסיתי להרחיב את היריעה בזמן שנדחס לי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: