מועדון כרייה

קריאה נינוחה בצוותא של סיפורים קצרים מהמבחר המקומי והעולמי

"איש של הרגלים"

וייקפילד עזב את ביתו בהבטחה לשוב כעבור שלושה או ארבעה ימים, וחזר רק אחרי עשרים שנה. כולנו שמענו אגדות אורבניות על מישהו שרק ירד לקנות חפיסת סיגריות ונעלם. עשרים שנה! מופע היעלמות שכזה אינו יכול שלא להסעיר את הדמיון. על פי עדותו של המספר המופיעה מייד בהתחלה, ההשראה באה מתוך ידיעה בעיתון ישן או כתב עת, ומשם כבר הפליג הלאה בדמיונותיו. אגב – אם אני לא טועה, נדמה לי שגם "אנה קרנינה" וגם "מאדאם בובארי" נבטו מתוך ידעה קצרה בעיתון שלכדה את עינם של הסופרים וגירתה את דמיונם.

האם סיפור קצר יכול לשקף פרק זמן בן עשרים שנה? זו ללא ספק בחירה מסקרנת של פורמט. על רקע זה, הבחירות הנרטיביות של הות'ורן, ההדגשים ובעיקר ההשמטות, מעניינים מאד. במידה מסויימת, "וייקפילד" של נת'ניאל הות'ורן הוא פרודיה על כל סיפורי השיבה המאוחרת – היציאה לדרך סתמית, השיבה הביתה סתמית לא פחות, ובין לבין לא מתקיים שום מפגש הירואי עם לסטריגונים וקיקלופים; וייקפילד פוגש בקושי את עצמו.

בורחס אמר פעם על "וייקפילד" את הדברים הבאים: "במשל קצר זה – הוא נכתב בשנת 1835 – אנחנו כבר בעולמו של הרמן מלוויל, בעולמו של קפקא. עולם של עונשים חידתיים ושל אשמות שאין להן פשר. אילו כתב קפקא את הסיפור, וייקפילד לא היה שב לביתו לעולם. הותורן מתיר לו לשוב, אך שיבתו אינה פחות עגומה או פחות מאויימת מהעדרותו הממושכת".  גם היום, כשבעים שנה לאחר שבורחס נשא את נאומו, הסיפור עדיין שומר על רלוונטיות, אולי משום שהשאלות שעולות בו נותרו רלוונטיות והתשובות רק נעשו מורכבות יותר. אני מקווה שהדיון במועדון יצליח להקיף, ולו חלקית, את השפע  שהסיפור הזה מציע לקוראיו.

וייקפילד, מאת נת'ניאל הות'ורן, מתוך "הסיפור האמריקאי הקלאסי" בהוצ' עם עובד. תודה לפרופ' משה רון, המתרגם של הסיפור ועורך האנתולוגיה, על שאיפשר לי להביא את הסיפור ל"מועדון כרייה". בהזדמנות זו אני מזמינה אתכם להציץ באחד הדיונים הקודמים במועדון, שהתקיים סביב "פשטידת שחרורים" של קארבר, פרופ' רון הוסיף לשירשור מספר תגובות מאוחרות ומעניינות.

כרגיל, כולם מוזמנים להשתתף בדיון, ותיקים כחדשים. יאללה, מתחילים.

83 תגובות ל-“"איש של הרגלים"

  1. לי עברון-ועקנין 23/11/2012 בשעה 15:03

    איזה סיפור מסתורי… כמה מחשבות ראשוניות: כל הסיפור הדהדה בי האמירה האירונית ש"אנו יודעים… כי איש מאתנו לא יעולל מעשה טירוף שכזה, אך מרגישים שאפשר כי אחר זולתנו יעשה כן". וזה כמובן מעורר לחשוב באילו מובנים ואופנים אנחנו כן עושים את זה. מה שהזכיר לי שיר של מיה לוי ירון על אישה שעוזבת את הבית בלי שמרגישים בכך, כי לא רק שהיא מקפלת יפה את הבגדים ומדיחה את הכלים, היא משאירה גם את עצמה מקופלת בפינה ואיש לא ידע שעזבה. והשם ווייקפילד הזכיר לי מצד אחד את הצורך להתעורר (ולמרבה התוגה נראה שהמעשה השרירותי והלא מוסבר לא העיר את וייקפילד, שמודגש שלא נטש את מקומו כבעל נאמן לטובת הרפתקאות כלשהן, אלא לטובת מקום של מת-בעודו-בחיים) ומצד אחר את השדות הזרים – אבל שוב, נראה שהוא לא רוצה לרעות בשדות זרים אלא במעין לא-שדה.
    חוץ מזה התמונה של אדם שעומד בחוץ ומביט אל ביתו ולא יכול עוד להיכנס אליו – אולי כי הוא מת? – מזכירה לי משהו, אולי מסיפורי הנס כריסטיאן אנדרסן?
    תודה 🙂

    • מירי שחם 23/11/2012 בשעה 15:40

      השיר של לוי-ירון שהזכרת הוא אחד האהובים עליי!
      http://www.snunit.k12.il/poets/007043.html
      כשקראתי את הסיפור בפעם הראשונה חשבתי על מסע נשי מול מסע גברי כי המסע של וייקפילד אינו בדיוק מסע חניכה גברי טיפוסי. הוא בעצם שומר על אותם הרגלים, ויוצר שכפול של ביתו, רק ללא אשתו, כמובן.

      במהלך חזרתו, כשהוא על סף ביתו נאמר המשפט התמוה הבא – "וייקפליד! רצונך ללכת אל המעון היחיד שעוד נותר? אם כן, היכנס נא אל קברך!"
      ומייד לאחר מכן – "הדלת נפתחת". אני חושבת על כך שכל עוד שהה מחוץ לביתו היה נתון במין איזור דמדומים שבין המתים לחיים, "ההמון חלף על פניו ולא ראה אותו", קיומו מוטל בספק. בכניסה אל ביתו הוא מבין שזמנו נקצב, הוא שוב בן מוות. הבריחה מהאישה היא הבריחה מהמוות, החזרה אל האישה יש בה משום קבלת הדין. מה המשמעות של כל זה? אולי בדיכוטומיה טבע/תרבות האישה מייצגת את אמא טבע, ואילו היו לו צאצאים ממנה היה הדבר ממחיש את עובדת מותו המתקרב, את ימיו הנוקפים. אולי ברח ממנה וחזר רק אחרי שהייתה מעבר לגיל הפוריות, כלומר עניין הצאצאים כבר לא איים עליו יותר. הוא השמיד את האפשרות של רצח האב ומבחינתו למעשה ניצח זמנית את הטבע ולכן יכול היה לחזור.

      אבל הכיוון שבאמת מעניין אותי בסיפור הוא יחסי אני/זולת, בובר ולווינאס וכל הסביבה המחשבתית הזאת. בינתיים אני עוד מבשלת לשבת (((:

      כיף לראות אותך כאן, לי. שבת שלום.

      • לי עברון-ועקנין 23/11/2012 בשעה 17:35

        מירי, נפלא שאת מכירה את השיר וגם מצאת אותו – הייתי מתוסכלת שלא מצאתי.
        גם אותי צמרר מאוד המשפט ההוא, הכניסה אל הקבר וגם התיאור של צדודיתה של האישה שנראית כקריקטורה – מאוד unheimlische. וזה הולך יחד. כאילו היא מלאך המוות שלו.
        בובר ולווינאס זו סביבה מרתקת, אני מחכה 🙂
        וכיף להיות כאן – ותודה שבזכותך יש כאן כאן להיות בו. שבת שלום!

        • מירי שחם 23/11/2012 בשעה 20:58

          נכון, המימד הגרוטסקי של הצללית-אישה המרקדת על התקרה לאור הלהבות, יש בזה מהשטני, והאסוציאציה לכיוון פרויד והאל-ביתי עשויה להסביר את רתיעתו מהבית . מוסיפה לקוקטייל האסוציאטיבי גם את הצללית המרקדת ממשל המערה של אפלטון, ואת רגליו הכושלות של וייקפילד בעלותו במדרגות – אולי יש פה קריצה של המחבר בנוגע ל'הארה' הפתאומית שנפלה עליו.

      • אוגניה, בלוגילוגי 25/11/2012 בשעה 22:21

        אהבתי את 'אני זולת' שהרי לפי בובר האדם משתקף אך ורק בזולתו, והבודד כאילו ואיננו קיים.
        יחד עם זאת סיקרן אותי מאד מדוע בחר הות'ורן בשם ווייקפילד, חיפשתי הסיפור באנגלית ומצאתי אוצר שלם – את כל סיפוריו הקצרים של הות'ורן , http://www.readbookonline.net/stories/Hawthorne/12/ . ובקשר לשם וויקפילד – 'Wakefield' חיפשתי Wake – לו שתי משמעויות, להתעורר, וגם – טקס אשכבה http://en.wikipedia.org/wiki/Wake_(ceremony) האיש הזה שמצד הוא שדה של התעוררות ומצד שני של אשכבה

        • מירי שחם 25/11/2012 בשעה 22:29

          איך אני אוהבת כשמועדון הכרייה גורם לחברים לחטט לעומק בכל מיני מקומות (:
          בעניין השם – אכן. תומכת בהתלהבות במה שכתבת.
          את יודעת, כששלחתי את ההזמנות להשתתפות לפני כמה ימים התפתח ביני לבין אבי דיון קטן במייל שעסק בדיוק בנקודה הזאת, מדרש השם, ואבי העיר את תשומת לבי למשחק הזה בין אשכבה להתעוררות. אין לי ספק שהות'ורן בחר את השם בקפדנות.

    • countingshadows 24/11/2012 בשעה 21:45

      אני סתם קיבצרית מזדמנת כאן, אפילו לא קראתי את הסיפור של הותורן, אבל יכול להיות שאת עושה הכלאה בין הסיפור הזה של אנדרסן
      http://benyehuda.org/frischmann/andersen_24.html
      לשיר הזה של קארבר
      http://writersalmanac.publicradio.org/index.php?date=2001/04/17

  2. אבי 23/11/2012 בשעה 16:05

    הרהורים ראשוניים

    זה סיפור מצוין המשאיר רושם עמוק, וכמאמר המחבר – בכל פעם שנתקלים במשהו שמשפיע השפעה חזקה על נפשנו כדאי וראוי שנקדיש זמן לכתוב עליו.
    יש הרבה מה להגיד על זה הסיפור מכמה וכמה כיוונים ואנסה לא לדבר על כל הכיוונים בבת אחת.
    נתחיל בסיווג. הסיפור שייך לקטגוריה שקשה להצליח בה, כלומר סיפור על משהו שלכאורה כולם מכירים, ומטרתו איננה סיפורית במובן המקובל של המילה. כלומר לא העלילה חשובה אלא הפרטים עליהם רוצה הסופר שנתעכב. קל מאוד לטעות כשכותבים סיפור כזה. קל למשל לגלוש למלל פילוסופי או עיתונאי. דוגמא חיובית וטובה לסיפור כזה היא "שליחות" של קארבר (מתוך הספר סיפורים אחרונים), סיפור שהוא לא ביוגרפי בעליל על שעותיו האחרונות של צ'כוב. בסיפור של הות'ורן אין צורך להדגיש שלא מדובר בביוגרפיה, המחבר בעצמו מעיר שאיש מאיתנו לא יעזוב את ביתו לעשרים שנה כך סתם ויחזור כאילו כלום לא קרה ועוד יתקבל באהבה רבה. אלא מאי, כמו אצל קארבר, עצם זווית הראיה המיוחדת של המחבר היא שהופכת את הלא-סיפור לסיפור מרתק כל כך.
    מעניין שהנושא הזה משך כנראה מחברים נוספים. בספר "הטלפון המכושף וסיפורים אחרים" של אריך קסטנר מופיע סיפור בשם "פליקס הולך להביא חרדל", שבדומה לסיפור שלפנינו מתחיל בסיטואציה משפחתית שגרתית: הבן פליקס חש למכולת בערב חג המולד במצוות אימו להביא חרדל לנקניקיות המתבשלות בסיר וחוזר מקץ חמש שנים לאותו שולחן משפחתי שלידו יושבים הוריו האומללים כשעל הכיריים עדיין מונחות אותן נקניקיות עצמן. ההורים לא יכלו להביא את עצמם לזרוק את הנקניקיות במשך כל אותן שנים ארוכות שבהן פליקס לא יכול היה להביא את עצמו לשוב הביתה.
    כמו בסיפור שלפנינו, הסיפור הקצר של קסטנר השאיר עלי רושם עמוק. גם בגלל האופן הבלתי מוסבר, המהיר והאגבי שבו מתדרדרת סיטואציה משפחתית שגרתית לטרגדיה נוראה, וגם בגלל האיחוי, האגבי לא פחות, איחוי מושלם מכל בחינה חיצונית, ודווקא משום כך מעצים את התהום שנפערה ללא תקנה מתחתיו.
    אבל הזרם החתרני, התת קרקעי, שמשאיר את הרושם העמוק ביותר הוא העונש על סטיה קטנטונת הצידה של היחיד. סטייתו מ"השיטה". הות'ורן חושף את החתרנות הזאת במלוא הדרה המסוכן.
    הסכנה גדולה עד כדי כך שלא הסיפור שלפנינו וגם לא סיפורו של קסטנר מעזים להותיר את היחיד בסטייתו, ובשני הסיפורים הוא שב לחיק "השיטה" (The Matrix?) ומשאיר אותנו מול החרדה העמוקה מכל – מה היה קורה אילולא ניחם היחיד על סטייתו, האם בו ברגע הייתה השיטה קורסת, מפשיטה את כולנו בין רגע מהתרבות שצברנו מאז ראשית ההיסטוריה ומשאירה אותנו ערומים ומנודים אל מול היקום.

    • אבי 23/11/2012 בשעה 17:09

      על הגחמה
      חשבתי גם שיציאה גחמתית כזו ממהלך החיים הרגיל לא חייבת להיות רק לכיוון הטרגדיה, והיא נדירה, אבל אולי לא כל כך נדירה כמו שחושבים. למשל אלו שהצילו יהודים בשואה. אני בטוח שרובם לא יכלו להסביר מדוע עשו את הצעד הראשון וסופם שהפכו גיבורים, כמעט בעל כרחם, בעיקר משום שלאחר שעשו את הצעד הראשון, שוב לא הייתה להם דרך חזרה.

      • מירי שחם 23/11/2012 בשעה 21:29

        "ואולם וייקפילד בורר את רעיונותיו בכל הקפידה האפשרית לו ומוצא בקרבו סקרנות לדעת כיצד יתפתחו הדברים בבית – כיצד תישא רעייתו המופתית את אלמנותה בת השבוע; ובקצרה, איזו השפעה תהיה להיעדרותו על המעגל הקטן של בריות ונסיבות שהוא היה צירן המרכזי." – הגחמה הילדותית שלו מזכירה לי את תום סויר מתחבא מתחת לרהיטים בחדר המגורים של דודתו, נהנה להקשיב לדברי ההספד הנאמרים עליו שכן הנוכחים סבורים כי טבע בים. וייקפילד פחות או יותר ציפה שרעייתו תתפרק, ואז היה יכול לחזור כמנצח גדול. משלא נהגה כך, ובטקסט יש יותר מרמז אחד לכך שלא התמוטטה בלשון המעטה, יכול להיות שוייקפילד נמנע לחזור הביתה מעוצמת הפאדיחה, וחזר רק אחרי שנים רבות, כשהכל היטשטש והועם.

    • לי עברון-ועקנין 23/11/2012 בשעה 17:36

      כשדיברת על הסטייה מהשיטה נזכרתי בסיפור אחר על מישהו שמסרב, ואפילו מוזר לי שלא נזכרתי קודם: ברטלבי והמשפט המפורסם שלו I'd prefer not to.

    • מירי שחם 23/11/2012 בשעה 21:14

      (זו תגובה לאבי)

      מסכימה. העובדה שזהו לא-סיפור מתקשרת לבחירה בפורמט של סיפור קצר. אפילו השאלות הבסיסיות ביותר נותרות ללא מענה – האם היו לו משרתים? ממה התפרנס? איך יכול היה לחמוק במשך כל כך הרבה זמן מכל מכריו בסביבת מגוריו? המספר לא מנסה אפילו להתמודד עם הקושיות הטריוויאליות, ולכן מוצדק כנראה לכנות את הסיפור "משל" כפי שהציע בורחס.
      הסיפור של קסטנר שהזכרת – לא הכרתי. מצמרר לגמרי. אפל.
      המימד החתרני של "השיטה", הסטייה והעונש – נקודת מבט מעניינת. אני מסדרת את אותם הקלפים מעט אחרת ממך, אולי באופן קצת יותר אופטימי – לא ראיתי כאן סטייה ועונש אלא משל שמצביע על חוסר התוחלת שבניסיון לחיות מחוץ לחברה האנושית. על מנת לחיות במלוא מובן המילה עליך לבוא במגע עם הזולת, להיות מסוגל לקבל ולהעניק הכרה. וייקפילד מוכן להציץ על אשתו, אבל לא מוכן להשתקף במבטה. רק בסוף הסיפור הוא קולט שהמבט שלה עליו הוא שמעניק לו תוקף, ללא המבט הזה הוא בבחינת רוח רפאים, נוכח-נפקד.

      (בעניין הסיפור של קארבר – ממליצה בחום שתקרא את המסה של נטלי סארוט בתוך ספרה 'השימוש במילים' שמתארת את רגע מותו של צ'כוב מנקודת מבט לשונית. פילוסופי, פטפטני – ונהדר. אולי אנסה להביא את המסה הזו לאחד המועדונים הבאים, אם בהוצ' רסלינג יאפשרו לי)

    • משה רון 24/11/2012 בשעה 11:58

      2 הערות קטנות:
      ראשית, כמעט כל הפרטים ב"שליחות" של קארבר לקוחים ישירות מהביוגרפיה של צ'כוב מאת אנרי טרויה – למעט המלצר וכל הכרוך בו.
      שנית, כשהות'ורן מדבר על הקשר של פרשת וייקפילד לחייו שלו, נראה שהכוונה למצב לכאורה הפוך: לשנים שבילה בחוסר מעש ובמעין שיתוק בבית אמו לאחר שסיים את לימודיו בקולג'.

      • אבי 28/11/2012 בשעה 14:45

        הנקודה איננה אם הפרטים שאינם רלוונטיים מדויקים. כל הנקודה היא, לדעתי, שהמלצר וכל מה שהיה כרוך בו הוא העיקר בסיפור "שליחות", ולא הדיוק ההיסטורי של פרטי מותו של צ'כוב.

        אגב כדוגמא לא טובה ללא-סיפור (אולי המילה "לא טובה" שיפוטית מדי, אולי נכון יותר להגיד "שנויה במחלוקת") הוא הספר אדיר המימדים נוטות החסד של ג'ונתן ליטל. תעלומה בעיניי הוא הערך המוסף של הגיבור הבדיוני הד"ר למשפטים מקס אואה.
        כלומר, אם כבר טרח הסופר המוכשר להביא פרטים היסטוריים מדוייקים להפליא על שואת היהודים במלחמה, מה מועילה כאן נקודת המבט הבדיונית של קצין נאצי שלא היה ולא נברא? למה לגרום לקורא לחשוש שעוד פרטים אחרים בספר מצוצים מן האצבע?
        דווקא כאן הייתה מועילה פי כמה נקודת מבט פסיכולוגית ועובדתית אמיתית של קצין אס אס אמיתי.

        • מירי שחם 28/11/2012 בשעה 15:16

          אבי, העלית נקודה מעניינת. פתחת את דבריך באי-הרלוונטיות של הדיוק, אבל אחר כך בעניין 'נוטות החסד' הצבת עמדה הפוכה, העדיפות שיש בעיניך לאמת על פני הבדיון. מה מועילה כאן נקודת המבט הבדיונית של קצין נאצי שלא היה ולא נברא? זו נקודת מבט ספרותית, והספרות לא נשפטת במדדים של יעילות, אינה כפופה לאמת ואינה מחוייבת לה. האמת ההיסטורית יכולה לשמש כנקודת מוצא, אבל גם בזה אין הכרח (יש הרי רומאנים שמבוססים על היסטוריה ספקולטיבית). מכאן, שהקורא אינו צריך לחשוש או לא, כי אם הוא מבקש דיוק היסטורי יתכבד ויקרא מסמכים הסטוריים ולא ספרות בדויה. דווקא הות'ורן מדגים את הנקודה הזו היטב, כש'וייקפילד' מתבסס על ידיעה קלושה בעיתון, כמה שורות, ומשם הות'ורן מרשה לעצמו להתחיל את הריקוד שלו.

          • אבי 28/11/2012 בשעה 16:39

            🙂
            תפסת אותי היישר בראש המסמר.. מיד אחרי ששלחתי ראיתי שאני סותר את עצמי. המסגרת המדויקת, האמיתית וההסטורית חשובה ללא סיפורים הללו כי ככל שהיא תפורה היטב סביב הדמות הבדיונית, כך הסיפור משפיע עלינו במובנים עמוקים יותר. המלצר של "שליחות" כל כך משתלב יפה בסיפור על צ'כוב וזה מעצים את הסיפור.
            עכשיו אני רואה שנוטות החסד עונה יפה לדרישה הזו, ההומוסקסואל הנאצי בעצם נבנה היטב והוא מתאים להפליא למסגרת המהודקת.
            הומממ.. נראה שבזמן האחרון אני מרבה להסכים איתך. מוטב שארע את דרכיי לפני שיהיה מאוחר מדי.

  3. עדי 23/11/2012 בשעה 19:54

    עדין מחפש מפתח; אולי ההתנועה פנימה, מהקונטור של סוף שידוע מראש כבר אחרי הפסקה הראשונה, שהולכת ומתפרטת, נצבעת כמו בדפי עבודה של ילדים, בהם נתונות הצורות וצריך למלא בצבעים.

    ובינתיים אתרום אסוציאצייה, שאולי תתרחב למפתח:

    well, how did I get here?

  4. גד השדה 23/11/2012 בשעה 23:01

    הסיפור מזכיר לי את דיאלקטיקת האדון והעבד של הגל. זה שוויקפילד מעלים את עצמו מתודעתה של אשתו, בעוד היא נשארת מושא של תודעתו הוא, מאפשר לו להיות "לא דבר" ובכך לקנות לו את החירות המוחלטת. כך הוא הופך "אדון" והופך אותה ל"עבד". ובאופן דיאלקטי, האדון מאבד ממשות וחיבור עם העולם, וזה מתבטא בסיפור בהעדר כל מידע על חייו בזמן הסתתרותו. הוא לא באמת קיים. אולי אחרי 20 שנה מחשבתו העצלה, מחשבת אדון שאינו צריך להתמודד עם ההוויה, מבינה את זה והוא חוזר כדי לחזור להיות ממשי.

  5. מרים 23/11/2012 בשעה 23:10

    המחשבה שמותנו לא יותיר זכר מאיתנו מפתה אותנו לבדוק את אמיתות הכליון הזה, אנו חפצים לעשות את מעשה וייקפליד, לוותר על מקומנו וזכויותינו בין החיים מבלי להתקבל אל חברת המתים. להעלם ולפסוע במקביל לחיים ולקוות שהחסר הזה שלנו יהיה מורגש. רצון אנוכי שלא מתחשב בנפגעים שיש בו גם יוהרה מוזרה.
    משום מה העלה בי את זכר הלוויה שביים דן בן אמוץ לעצמו.
    נדמה לי שבסיפור מגלה וייקפליד כי אין כל משמעות להעדרו כפי שאולי לא היה לנוכחותו ואישתו שהכירה אותו אולי טוב מכולם משקפת לו את התפוגגותו הבלתי מובחנת, בהזדקנות הנאמנה שלה שלא עצרה מלכת בשל העדרו. התובנה הזו של החידלון המוחלט תביא אותו בחזרה אל המקום היחיד שבו כן יש לו משמעות בחייו, הבית שלו.
    סיפור אקזיסטנציאליסטי חכם.

    • אבי 24/11/2012 בשעה 7:47

      בעקבות מה שכתבה מרים וכתבו גם אחרים חשבתי קצת המימד הסימטרי/ניגודי בסיפור כזה. מול ניגודי חי-מת, אדון-עבד, צופה-נצפה, ישנה גם סימטריה – של תנועה והזדקנות בייקומים מקבילים, של גחמה הנענית בגחמה (רק בעקבות גחמה של רגע יכול ווייקפילד לסטות ממהלך החיים הקנוני ורק בעקבות גחמה של רגע הוא יכול לשוב מסטייתו) ישנה גם סימטריה בין תהליך השקיעה בסטיה שככל והיא מתמשכת כך קשה יותר ויותר לסוטה לשוב לבין ההיחלצות ממנה ההולכת והופכת לאפשרות ככל שממוצים השגיונות בזה אחר זה, ויש גם כפל כזה בשמו של האדון וויקפילד עצמו -יקיצה (אולי מחלום האפשרות לחיות ביקומים מקבילים) מול סעודת האשכבה של המת שכל גחמותיו כבר מוצו.

  6. מה-ני-יודע-מ'חיים-שלי 24/11/2012 בשעה 1:30

    זה סיפור אחד קטן, על איש אחד קטן, בעצם על כל האנשים האלה הקטנים, וגם נשים, כן, גם נשים כאלה קטנות, שיום אחד מגלה שהנישואין שלו, שלה, מה הנישואין – כל החיים כולם!!!, הם בסך הכל קבר אחד קטן,.. אופססס, רק פעם אחת חיים ודווקא בקבר שכזה! איך הכל התפספס ואי אפשר לתקן… רגע…אי אפשר? למשל'א למשל נצא משם, מהקבר הקטן ונלך לנו למקום אחר, נדפוק את השיטה, נדפוק את אלוהים מייסד השיטה, את כולםם! נחייה חיים מקבילים, אחרים לחלוטין, בלי שום מות, בלי שום קבר, רגע רגע, מי מבטיח שזה יהיה אחרת? אולי זה יהייה אותו הדבר, אז אולי כאדי לשמור את כל האופציות פתוחות, גם וגם, אופציית החיים המקבילים, גם וגם וגם וגם, גם בקבר גם מחוצה לו, גם בחיים וגם מחוצה להם, גם עם בן הזוג וגם בלי, כן, אולי זה יעבוד,…..גם בקבר גם מחוצה לו….. אההההה??? ימות המשיח ממש!

    אוףףףףףף, אבל מזל שזה לא ממש סיפור אמיתי, רק ידיעה קטנה בעיתון, אוףףףףף… תארו לעצמכם שזה יכול להיות אמיתי…. שזה יכול לקרות לנו… לך…. לי….. לקרות לנו ממש
    אוףףףףףף…..

    ותחשבו על זה

    אמאל'ההההההההההה …… !!!!!!!!!!!!!!!!

  7. מיכל 24/11/2012 בשעה 8:43

    הצבעים שבסיפור השפה המאוד מצומצת שולחת אותי לטרילוגיה הניו יורקית של פול אוסטר. סיפור שכתוב בקונסטרוקציה.

    • משה רון 24/11/2012 בשעה 23:45

      תגובה למיכל:
      החלק השני של "הטרילוגיה הניו יורקית", "רוחות רפאים", בנוי במפורש על "וייקפילד". חברו של המספר בחלק השלישי, "החדר הנעול", עוזב את אשתו ונעלם. שמו פאנשו, כשם הרומן הראשון של הות'ורן.

  8. אסף 24/11/2012 בשעה 8:57

    הסיפור כתוב למעשה כספקולציה. מתחיל עם הגרעין של המאמר העיתונאי היבש, אשר כמובן מזעזע לא פחות ביבשותו מאשר אילו היה מפורט יותר, במיוחד התיאור "כשב מהיעדרות של יום, והיה לבעל אוהב עד יום מותו." כבר כאן אנחנו לא יכולים להבין איך עובדת היותו בעל אוהב עד יום מותו עמדה בצד זכרון המעשה שלו. ברור שאשתו לא חשבה אותו בעל אוהב עד יום מותו, אלא קיבלה אותו, וזה הוא שראה את עצמו בעל אוהב עד יום מותו. גם מוזר שבכתבה עיתונאית לכאורה מצויין שהיה בעל אוהב עד יום מותו, כי כתבה עיתונאית נכתבת בנקודה אחת בזמן, וזו נקודת הסנסציה, והסנסציה הגדולה ביותר מבחינה עיתונאית הוא יום שובו הביתה, שאז עוד לא היה ידוע שהיה בעל אוהב עד יום מותו.
    המשך הסיפור לאחר הפסקה הראשונה, המתאר כביכול את הפרטים הקטנים היותר של המעשה ושל ההגיגים המלווים אליו, כתוב כל הזמן בנופך של ספקולציה, כולל הגיגים של הכותב, ואפילו תיאור הדברים שקרו, הוא למעשה השערה, ולא נותן לנו לרגע לשכוח שהוא דן בהשערה בלבד, כלומר, שאנחנו חיים ללא הרף במימד של השערה ואיננו יכולים לרגע אחד לחוות את הסיפור כמשהו שקרה באמת, אלא כפרטים מדומיינים שהכותב מוסיף מעצמו, ללא קשר לעובדות האמיתיות של הסיפור, כשכל חלק זה של הסיפור מתחיל במילים "הבה נדמה עתה בנפשנו…"
    לאחר שסיפק לנו פרטי מילוי לכתבה עיתונאית יבשה, בסוף הסיפור הוא מפתיע אותנו באמירה "לא נחצה את סף הבית בעקבות ידידנו." כלומר, כאן הוא מסיים את הספקולציות שלו, ומניח לנו, הקוראים להשלים את המשך הסיפור, דהיינו, סיפור שהותו מחדש בבית, בספקולציות משלנו, שלא יאחרו לבוא כמובן, ולנו הוא משאיר לנו רק את האפילוג הפילוסופי שלו.

  9. מירי שחם 24/11/2012 בשעה 10:30

    אני רוצה להתעכב על הנקודה היהודית. לסיפור הזה יש נקודה יהודית שנדמית כזניחה, אבל לטעמי יש לה משמעות:
    " הנה כך נפתח הטמטום הממושך הזה. לאחר שעלה הרעיון הראשוני, ומשהתעורר מזגו הנרפה של האיש עד שעמד והוציאו אל הפועל, העניין כולו מתפתח במסלולו הטבעי. נוכל לדמות כיצד, מקץ שיקול דעת מעמיק, הוא קונה קפלט חדש של שער אדמוני, ובורר לו שלל מלבושים, בסגנון שונה מחליפתו החומה הרגילה, מאמתחת הבגדים הישנים של איזה יהודי."

    לונדון, המאה ה-19. אפשר לחשוב על דמות היהודי אצל דיקנס למשל – יהודי רובע וייטצ'פל, סמרטוטרים, קבצנים ופושעים קטנים. וייקפילד בונה לעצמו זהות חדשה – הוא רוכש פאה אדמונית, בחירה מעט מוזרה למי שמבקש להיטמע בהמון, וגרדרובת וינטג' אותה הוא קונה מסוחר אלטע זאכן. יהודי. הגבר היהודי בתרבות האירופאית של המאה ה-19 הוא "האחר" האולטימטיבי. לא האישה, שנתפשת כרכוש ומתקיימים איתה יחסי בעלות. לא יוצאי אפריקה השחורים, שאינם נתפשים כיצורים אנושיים אלא כתצורת ביניים אנושית-חייתית. היהודי הוא סיפור אחר לגמרי, בכל מובן. וייקפילד, בזהותו החדשה, חצה את הקווים והפך ל"אחר". זה ההסבר האינטואיטיבי לשקיפות שלו, לעובדה שהוא חי בסביבת חייו הטבעית כרואה ואינו נראה. הקפלט האדמוני ובגדים משומשים שנרכשו מיהודי הם גלימת-הקסם שלו. "המשימה הושלמה. וייקפילד הוא אדם אחר." האמנם.

    "האחר" כמצב תודעתי מעורר את שאלת הזהות בכל חריפותה. בסדרת הרצאות על המצב הדיאלוגי ששמעתי מפיו של פרופ' זלי גורביץ', הוא אמר ש"האחר" הוא המפתח ליציאה מהעולם הסגור של "האני" אצל כל ההוגים שעסקו באחרות, מהיבטים שונים – בובר ובאחטין ולוינאס. העובדה שוייקפילד מאמץ לעצמו זהות של "אחר" היא פתח לשינוי ולהתפתחות. האם מממש וייקפילד את הפוטנציאל הזה? אני חושבת שזו השאלה הגדולה של הסיפור. נדמה לי שהסופר משאיר את השאלה פתוחה, ומפזר רמזים לכאן ולכאן. למשל –
    לאחר המפגש המפתיע עם אשתו, בדרכה לבית התפילה (האמנם מפתיע? האם אין שעת התפילה קבועה מימים ימימה, וזהו לה הרגל משכבר הימים?) נערך עשר שנים לאחר הפירוד. איך מגיב וייקפילד למפגש? נסער כולו הוא "חש אל דירתו, מבריח את הדלת ומשליך עצמו על המיטה. רגשותיו הכבושים זה שנים פורצים החוצה; עוצמתם מפיחה במוחו החלוש מרץ קצר מועד; כל מוזרותם האומללה של חייו נגלית לו באחת; וברוב להט הוא זועק: 'וייקפילד! וייקפילד! משוגע אתה!' "

    ועדיין, למרות ההארה כביכול, הוא ממשיך ומשמר את בדידותו למשך עשר שנים נוספות. שוב פותח המספר פער אירוני בין סערת הנפש הגדולה, הרגעית, לבין המשך התנהלותו של וייקפילד. ההכרה ב"אחר" כסובייקט מתאפשרת במפגש עמוק של פנים-אל-פנים, אבל וייקפילד הוא אדם חסר פנים, והות'ורן, גם בלי לקרוא את לוינאס יודע – "הוא מרכין את ראשו ונע בהילוך מלוכסן שיקשה לתארו, כממאן להתייצב בפניו נוכח העולם."
    מכיוון שכך, לא נותר אלא להסיק ש"האחרות" של וייקפילד לא גררה אחרי גם שינוי תודעתי מתבקש, ולכן יכול היה לחזור ולתפוס את מקומו בבית כמו לא אירע דבר, כי בנפשו לא נותר שום משקע, ורק גופו הרטוב והצונן דחפו לשוב ולהיכנס בשערי ביתו, לא שינוי תודעתי.

    • אבי 24/11/2012 בשעה 13:54

      מהי נקודת האמצע של מעגל?
      לדעתי המפגש הסימבולי אחרי עשר שנים בדיוק הוא נקודת ציון לסוף הסטיה ותחילת הדרך חזרה, עיקרון הסימטריה מחייב שהמפגש יתרחש בדיוק באמצע הזמן שמייצג את הממד השפוי והארצי בסיפור. המפגש בדרך אל הכנסיה ממשיך את המעגל של הסטיה (מהדת, מהמקובל, מ"מצוות האל" ודבק באשתו והיו לבשר אחד) שאולי אינה אלא בדיוק ההפך – דרך ההתנתקות מהגשמי וההתקרבות לאלוהי, ומתחיל את הדרך חזרה אל האישה, הבית, הנורמה שהיא בה במידה גם המשך הדרך אל הקבר – ההתנתקות מהאל והשיבה לארצי.
      אני לא כל כך רואה את הנקודה היהודית בסיפור. למרות שכידוע יהודים מופיעים במקומות הכי לא צפויים בעולם (ומספרים שגם ניל ארמסטרונג מצא ליד רכב הנחיתה מגן דוד קטן אותו מיהר לטשטש בסולית נעלו המפורסמת). גם דוסטוייבסקי וסופרים אחרים מביאים את היהודים בהקשרים שונים, בעיקר של כסף, מסחר, ריביות וכדומה, אפילו קשה לייחס להם אנטישמיות, נדמה שהאמירה "אמתחת הבגדים הישנים של איזה יהודי" היתה אגבית ושגורה כמו שהייתה עד לפני כעשר שנים האמירה "נערת האמצע של פלייבוי".

      • מירי שחם 24/11/2012 בשעה 21:35

        ה"יהודי" הוא רק הפרדיגמה לניסוח עמדתו של וייקפילד כ"אחר". רגע הפיצול שלו, הרגע בו החליט על לבישת זהות חדשה, הוא רגע המפגש עם היהודי, ומשהו מהיהודיות (במובן של לא-נוצרי. זר) דבק בזהותו החדשה. מצחיקה ומאתגרת המערכת האסוציאטיבית שלך שהובילה אותך מיהודי לנערת האמצע של פלייבוי.

    • לי עברון-ועקנין 25/11/2012 בשעה 7:47

      מירי, בדברייך על האחר נתת לי רעיון, וגם התגובה של אסף מתחברת לזה – אם תרשו לי להיות פסיכואנליטית קצת – יש אולי הקבלה בין וייקפילד שאינו מישיר מבט אל העולם, לבין המספר שאינו מישיר מבט אל וויקפילד, ואחרי שהוא מציין שזה סיפור שאנחנו מרגישים שיכול לקרות – לא לנו! אלא למישהו אחר – הוא בוחר לספר את סיפורו כספקולציה, בלי להתחייב. איפה מתחבא המספר? 🙂

      • מירי שחם 25/11/2012 בשעה 11:11

        נקודה טובה. אבל אני לא מתמצאת מספיק בספרות של תחילת המאה ה-19 על מנת לקבוע אם סופר מתחבא היא קונבנציה או לא. מנחשת שכן.

  10. yaelila 24/11/2012 בשעה 11:17

    בין "מוסר ההשכל" שבסוף הסיפור לבין הסיפור עצמו יש סתירה, שכן הדובר אומר שמי אשר סוטה מן השיטה, יאבד לו מקומו לנצח, ושוייקפילד יוותר מנודה מן היקום. אך נדמה כי וייקפילד שב לביתו כאילו כלום לא קרה.
    הפער נראה לי אולי מצביע על חוסר הטעם שבסטייה מן השיטה כמו גם ההישארות בה – כלומר שלא זו ולא זו מהוות פעולה של ממש. מול הסתמיות עולה השאלה – אז מה כן יהווה פעולה ממשית? (וכמובן קהלת משתרבב לכאן עם ה"הבל הבלים הכל הבל" שלו).
    נזכרתי ב"השעות" של מייקל קנינגהם, שמדבר על היעדרויות מסוגים שונים: אישה שעוזבת את הבית ונעלמת, אחרת שנשארת בבית אך מתה בתוכה, ואחרת (וולף) שמתה ממש.
    כתבתי בשנה שעברה סמינריון בשם "להיות האחר שהוא אתה" – החיפוש אחרי אותו מקום ייחודי, פנימי, הוא חיפוש טרגי, מורכב. מנקודת המבט הפסיכולוגית היא קשורה למבט הרואה של האם בהתפתחות המוקדמת (וגם זה סיפור מורכב שכן רוב האמהות מבקשות לעצמן ילדים שיצעדו בנתיב הרגיל והחף מחרדות). נראה לי שאנו נעים בין השלמה שקטה על כך שבהמון האדם אנחנו נעלמים (וזה מופיע גם אצל וייקפילד, שבטוח שיזוהה בתוך ההמון, אפילו בסמוך לביתו) למציאה כלשהי של איזשהו טעם בחיים, גם אם יהיה טעם מר.

  11. גד השדה 24/11/2012 בשעה 12:03

    לכולנו יש עולם פנימי שבזכותו יש לנו מידה של אוטונומיה. אנחנו לא רק מה שאחרים רואים, אלא משהו אחר ושונה שאיש זולתנו לא רואה. וזה חשוב לנו, לפחות לרובנו.
    אבל וויקפילד זה, מחשבתו עצלה כאמור, עולמו הפנימי לא ממש קיים, ולכן אולי הוא מרגיש צורך קיומי לממש את העולם הפנימי הזה פיזית ממש, וממסתור דירתו ובבגדיו השאולים הוא מתחזק עולם פנימי בדרך היחידה לה הוא מסוגל. לא בכוח המחשבה אלא בכוח המעשה.

  12. משה רון 24/11/2012 בשעה 12:06

    אתגר לכולנו: לכתוב את סיפורה של גב' וייקפילד

    • אסף 24/11/2012 בשעה 15:04

      אני חושב שהאתגר הראשון הוא לכתוב את סיפורם של מר וגב' וייקפילד מרגע שהוא חזר הביתה. אין ספק שתהיה כאן אווירה טעונה בכל טוב.

  13. עפרה 24/11/2012 בשעה 12:53

    בעיני הסיפור הזה מתכתב עם… האודיסיאה להומרוס. הגיבור המיתולוגי העשוי לבלי חת הופך בידיו של הותורן, עם לא מעט אירוניה למי שסיפורו נמצא בעיתון, שאת דינו אנו יודעים, אלמלא הותורן הציל אותו ממנו. נתחיל מזה שבדומה לאודיסאוס נעדר וויקפילד מביתו 20 שנה. אצל אודיסיאוס המיתולוגי עשר השנים הראשונות היו אפופות מעשי תהילה וגבורה והוא אפילו מוכרז כחצי אל, אם איני טועה, לעומת זאת, אילו עשר השנים האחרונות הן עונש אחד גדול, המאריך את דרכו חזרה הבייתה לאיתקה, כשהוא תוהה לא מעט לגבי מעשיה של אשתו בלעדיו. אם חושבים על כך, מבחינה גיאוגרפית אודיסאוס לא התרחק מאוד מאיתקה, וזאת בדומה לוויקפילד, ששוכן ברחוב הסמוך לביתו. גם על וויקפילד עוברת בהתחלה תקופה של אופוריה, כשהוא קונה לעצמו פיאה ובכלל די מבסוט מהצעד הנועז שעשה, אולי בדומה לאודדיסיאוס שמייחסים לו את תעלול הסוס הטרויאני שמוביל לניצחון. בתקופה השנייה בחיי וויקפילד, שבה הוא רוצה אך אינו מסוגל לחזור הביתה, אין כל סיפוק. הקיקלופים שוויקפילד פוגש בדרכו הם סיוטיו, שאינם מאפשרים לו לשוב, גם כשהוא משתוקק לכך. בעולמו של הותרן, שמקדים את זמנו, הגיבור המודרני לא יוכתר כחצי אל, והסירנות לא יזמרו באוזניו, רק מוחו הקודח ייסר אותו. בשני הסיפורים האשה נשארת נאמנה ומקבלת באהבה את הבעל שעזב את הבית ושב אליה.

    מקווה שהלינק המאויר הזה יעבור.

    http://englishare.net/literature/POL-HS-Odysseus-Homecoming.htm

    • veredk 24/11/2012 בשעה 13:54

      כמה רעיונות מעניינים מסתובבים פה…
      המון מסתורין. מיסטורין, אפשר לומר. כמעט כל נגיעה מושכת שאלה, וכל התייחסות שלי נשארת חלקית..
      הדבר שמשך וסקרן אותי במיוחד היה הפניה והיחס של המספר לקוראים: מלכתחילה, הוא "מציע" לנו, מזמין אותנו בפניה ישירה להתארח בתודעה שלו:"אם יחפץ הקורא"- לשוטט איתו ב20 השנים הללו של וייקפילד, שהם באמת הבטחה שנראית מפוקפקת קמעה, כי איך אפשר לשוטט ב20 שנה בסיפור קצר? והוא מברך אותנו אם נבחר לבוא אתו- כאילו הוא –תודעתו 'גופה'- ברגע הזה של המחשבה -מהווה מן זירה כזאת של אירוח כדאי להתארחות בה, מכיוון שהתרחש בה מפגש משמעותי נפשי ומשפיע בעניין הידיעה מהעיתון. האירוע הזה ניצת מזכרון קריאה שמתרחש לפתע, ללא סיבה מסופרת (:זה לא שהוא קרא הרגע את הידיעה-היא רק כרגע עלתה בזכרונו-אולי כי זמן רב בלתי מוגדר הטרידה אותו ולא התיחס ורק עכשיו החליט 'לסטות' רגע ולשהות בהשתוממותו?, אולי בהקבלה לווייקפילד שלפתע סטה מביתו?–(ומעניין שזה זכרון שמופיע כמשהו ישן- דבר שמפנה לעניין הידיעה העיתונאית הישנה, זו שאבד עליה הקלח כביכול, אבדן הסיפור במודרניות ) .
      כל זה נבנה ע"י המספר בפתיחה כמין שער שפוער מארח המארח בפואטיקה שלו, בסיפור (מה שמזכיר לי את: "בואו, בואו, התארחו בשירי" של ארז ביטון).
      מאידך, הוא גם משאיר מראש אופציה שנחשוב על כך לבד, שלא נבוא להתארח… ונהגה בכך "בעצמנו"
      – כלומר בשפה שלנו, שפת האחרים ממנו. לאחר שהציג סיפור שהפעיל אותו, הוא מבקש או לארח אותנו בשפתו שתתאר את המשתתפים, והיחסים ביניהם, או שנלך לדרכנו עם הזכרון שהעלה ונפתח לגביו שפה משלנו. בכל מקרה, ההפניה היא 'לסטות' לשיטוט אל השפה והההגות מהמסלול נוכח המפגש עם ידיעה עתונאית שאולי (יש אמונה כזאת- כלומר זה בתחום המיתי) תהפוך לברת מוסר השכל, משל, מתוך השיטוט בו. בכל מקרה הוא משחק הרבה עם שאלת הביקור, שיטוט, אירוח, נוכחות ואי נוכחות נוכח האחר…
      בינתיים זה הקצה אליו הגעתי…
      -מעניין הרעיון לכתוב את הסיפור מנקודת מבטה של מרת וייקפילד- שדמותה מטרידה לא פחות מדמותו- איך זה שהשלימה, "הסכינה", עם משחקיו הערמומיים והעלימה מהם עין? וכמובן איך נתנה לו לחזור…האם היתה לה בכלל אופציה אחרת? על פניו היא מצטיירת כחכמה ממנו.
      -בעניין היהודי- "האחר"- זה באמת מרתק ומרחיב את השאלה בנוגע לאחר ולמהו בכלל אירוח (הכנסת אורחים, דרידה?). ובצמוד אליו ישנו גם האחר הזה הלובש בגדים צבעוניים מהחליפה החומה ופיאה אדמונית-תהיתי אם זה גם לא רמז לתחפושת חוצת מגדר

      • אוגניה, בלוגילוגי 24/11/2012 בשעה 14:36

        קראתי כמעט כל אשר נכתב למעלה ונהניתי כ כ. בינתיים -האסוציאציה הראשונה שלי הייתה אודיסאוס. הרי אודיסיאוס יצא למסע של גבורה, ופנלופה המתינה. גם פנלופה של ויקנפילד המתינה, עד שהשלימה עם הגורל. אבל לפעמים אני חושבת – מי מכיר אותי יותר ממני מאשר בן זוג? ואולי זוגתו ידעה משהו שאנחנו לא יודעים ולכן המתינה?.
        ואם נשווה לאודיסיאוס שמסעו מסע של גבורה היה, שמא וייקנפילד יצא למסע אך מסע פנימי? שגם הוא מסע שעושה קורבנות.
        וגם קפקא עלה בדעתי, שכן בימינו אי אפשר להיעלם סתם ככה. וצריך לעבוד ולהתקיים. הסיפור מדליק את הדימיון, ומכיוון שאינני שיפוטית ביסודי, אני אוהבת לראות את כל התמונה ולא לקפוץ למסקנות כאילו האומלל הזה התעלל במכוון, שכן אין ספק שהיה אומלל שאימלל את סביבתו

    • אסף 24/11/2012 בשעה 15:05

      (בתגובה לעפרה)

      יכול מאד להיות שהות'ורן אפילו חשב על זה כשכתב את הסיפור. עצם השימוש בעשרים שנה יכול לרמז על זה

      • אבי 24/11/2012 בשעה 17:50

        הוממ. אודיסאה אתם אומרים.. מממ.. בוא נראה –
        אודיסאוס נלחם ללא לאות במשך עשרים שנה כדי לשוב לביתו ביון. בסיפור שלנו בגחמה של רגע עוזב הגיבור ובגחמה של רגע חוזר. מלחמה בקיקלופים וסירנות בוודאי שאין בסיפור שלפנינו, אולי מלחמה בנקיפות מצפון ובשדים פנימיים. באודיסאה הגיבור הוא פעלתן , נמרץ, מנהיג ולוחם, וויקפילד הוא כמעט אוטיסט. יוליסס חוזר לאיתקה מקצווי תבל, וויקפילד בקושי מהרחוב השכן. פנלופה מחוזרת על ידי מאות (בין 180 ל 220 מחזרים, תלוי בגירסה), ולעומתה אשתו של וויקפילד, עם כל הכבוד, נראה שאפילו הכומר השכונתי לא מציץ מתחת לשמלתה אחרי הסתלקותו של בעלה. עם שובו לאיתקה אודיסאוס נאבק לסלק את המחזרים ולהשיב את פנלופה לחיקו, וויקפילד לא היה צריך לנקוף אצבע כדי להחליק חזרה לחייו בקבר המשמים. וכולי וכולי.
        כן, בשני המקרים הפרידה נמשכה עשרים שנה. זה , אגב, היה גם משך פרידתם של הידידים בלב ובנפש בוב "איש המשי" וג'ימי וויילס.

        ומצד שני – למה לא בעצם!? נפש סופר מי יידע.

  14. מירי שחם 24/11/2012 בשעה 15:50

    קיבלתי במייל, באדיבות אלון (תודה)

    פול אוסטר קורא את הות'ורן

  15. אדם בלומנטל 24/11/2012 בשעה 18:15

    לידיעת כולם, מישהו אכן כתב את סיפורה של גברת וייקפילד. מדובר ברומן של סופר ארנטינאי בשם אדוארדו ברטי. הספר נקרא La mujer de Wakefield ופורסם לפני חמש או שש שנים.

  16. מירי שחם 24/11/2012 בשעה 21:42

    בעניין ההתכתבות עם הומרוס – אני נוטה להסכים עם אבי. כל מסע חניכה בתרבות המערבית מתכתב עם הומרוס בדרך זו או אחרת, כפי שהירשפלד הראה בנוגע לספר הילדים "אייה פלוטו" במסה מבריקה שהתפרסמה בחוברת 'אורות' מס' 2 שהוקדשה ליצירתו של הומרוס. הומרוס קבע את המסע הארכיטיפי, כל מסע שבא אחרי האודיסיאה הוא חזרה עליו באופן כזה או אחר. מסע גברי, זאת אומרת. מסעות נשיים זה סיפור אחר.

  17. עפרה 25/11/2012 בשעה 10:12

    בתגובה לאבי ובעקבותיו למירי: אילו הצבעתי רק על ההיעדרות של 20 השנה היה לי יותר קל להבין את התנגדותכם הנחרצת לפרשנות שהצעתי, אלא שהצבעתי על נקודות נוספות שבחרתם להתעלם מהן משום מה. אבי, המיתולוגיה היוונית לא צריכה להיות מתורגמת אחד לאחד למציאות מודרנית כדי לשמש השראה. אני מניחה ששמעת, לדוגמה, על יוליסס, בנוסף, השאלה היחידה הרלבנטית מבחינתי כשעושים השוואה ספרותית או מחפשים מקור השראה ארכיטיפי היא מה זה מוסיף להבנת הטקסט. באשר להשוואה הלגלגנית שעשית בין אודיסאוס הגיבור לבין וויקפילד האיש האפור שגזר על עצמו את גלותו, אני תוהה. אמממ… הרי לא יתכן שאחדש לך אם אזכיר את המושגים "ניכור" "אנטי גיבור" בספרות. בעיני זה חלק מהאירוניה של הסיפור טובל בה בכל מיני מקומות ובכל מיני דרכים, חוסר האפשרות להזדהות עם וויקפילד, שהופך להיות עלוב ועצוב יותר ויותר, הפניות הישירות אל הקורא מעבר לסיפור שיש בהן סוג של הומור דק, והסוף שמותיר את הקורא על אותו סף דלת, שבהתחלה, ולא נותן את הנחמה או את הסגירה שנתנה הידיעה העיתונאית שהייתה כביכול או באמת המקור לסיפור. זאת ועוד, בעיני הגדרתך את וויקפילד כאוטיסט לא עוזרת להבין את החידתיות בדמותו ובמעשיו, ובעצם די הופכת את כל הדיון בסיפור לחסר משמעות, דבר שוודאי לא התכוונת לעשות.

    • מירי שחם 25/11/2012 בשעה 11:09

      עפרה,
      ההתנגדות שלי לא הייתה נחרצת, עובדה שבפיסקה השניה של הפתיח לדיון הזכרתי את הלסטריגונים והקיקלופים. רק טענתי שמסעו של אודיסיאוס הוא תבנית כל המסעות הספרותיים כולם, ולכן הקשר עליו הצבעת אינו מאיר את הסיפור המסויים הזה יותר מכפי שהוא מאיר מסעות ספרותיים אחרים בהם נדרש הגיבור להתמודד עם כוחות חיצוניים-פנימיים.
      וייקפילד אינו אוטיסט, זה הופך את הסיפור לדטרמיניסטי מדי ולא מעניין. וייקפילד הוא רק חדל אישים, איש של הרגלים שהחליף מערכת הרגלים א' במערכת הרגלים ב' שזהה לה כמעט לחלוטין, למעט נוכחותה של אשתו ומכריו. אם זה אפשרי בכלל. חכמה גדולה! יש זוגות שחיים יחד עשרות שנים בהתעלמות הדדית מוחלטת. מה שייחודי לסיפור של וייקפילד זו לא ההתרחקות בין בני-זוג, אלא דווקא השיבה הפתאומית שמנומקת בעליבות כזו. גברת וייקפילד, בניגוד לבעלה, דווקא כן ידעה להיתמך בקהילה בה היא חיה.

    • אבי 25/11/2012 בשעה 21:36

      כמו מירי (איזה כיף זה להיתלות באילנות גבוהים..) גם ההתנגדות שלי בכלל לא היתה נחרצת, וגם לא התכוונתי ללגלג, רק ככה יוצר לי לפעמים להישמע אירוני. סליחה.
      כמו שאתן, ובצדק רב שגורם לי לחזור מקביעתי הקודמת, לא רואות ערך מוסף בלחשוב שוויקפילד הוא אוטיסט, כך גם אני לא רואה ערך נוסף בלהפוך את הבחור לאודיסאוס. אני גם לא כל כך מרגיש בהומור דק בסיפור, אבל אולי זה העיוורון שלי.
      אני מרגיש באימה. ממש אימה. לא פחות. יש כאן עוול נורא, כמעט בלתי נתפס של אדם כלפי אשתו (או בסיפור של קסטנר בבן כלפי הוריו). עוול כל כך איום שכל הפטפוט על כמה קשה לו לוויקפילד המסכן לחזור הביתה לאחר שעברו כמה ימים, שבועות, חודשים ושנים , וכמה מעייף יהיה לו לאומלל לשקוע בהסברים שרק יתישו אותו. יהודים, רחמנות על השובב שתקע סכין כל כך אכזרית בגבה השחוח של אשתו. כל הרקע הזה רק מעצים את האכזריות, האגואיזם והרוע הנורא.
      כמעט ראוי לו לסיפור להיקרא הבנליות של הרוע.

      • מירי שחם 25/11/2012 בשעה 22:01

        נכון. עוול נורא, אבל גם לא כל כך נורא. כלומר מידת העוול תלויה באישיותה של גברת וייקפילד ונדמה שהיא דווקא התאוששה יפה. למזלה, היא לא הייתה יהודיה –
        להשאיר אישה בעגינותה זה באמת עוול נורא. מעשה של בעלות אולטימטיבית – גם לי לא יהיה, וגם לאחר לא יהיה.

  18. אורי 25/11/2012 בשעה 12:55

    היהודי בקונטקסט הזה הוא כנראה היהודי הנודד הנצחי, הגולה, המגורש שוב ושוב מביתו, ארצו ומולדתו תמורת הבטחה לארץ גאולה עמומה.

    http://www.haaretz.co.il/literature/safrut/print/1.1581359

    יותר מאשר מזכיר וויקפילד את אודיסאוס הוא מזכיר את משה שאוטוטוטו נכנס הביתה אבל לא.
    ואם עוסקים במספרים, אז ארבעים לחלק לשתיים זה עשרים וויקפילד בגימטריה זה לוחות הברית.

    או שלא.

    • אסף 25/11/2012 בשעה 22:25

      אני מסכים עם אבי על חומרתו של המעשה של וייקפילד נגד אשתו. כל התיאורים של הקשיים שלו הם למעשה לעג לרש בהשוואה למה שהיא עברה.

      • מירי שחם 25/11/2012 בשעה 22:31

        נורא פאלוצנטרי מצידכם לחשוב שהיא התמוטטה ככה ללא תקנה כשעטרת ראשה נפלה וכו'. יכול להיות שהיא דווקא שמחה להיפטר ממנו? לא, זו מחשבת כפירה איומה. ו-ב-כ-ל—ז-א-ת. הסיפור רומז שהיא התגברה יפה. חלק מההתמוטטות שלו נבע מהעובדה שהיא התגברה יפה.

        • אבי 26/11/2012 בשעה 6:18

          האמת אסף – מירי קצת שכנעה אותי. אתה זוכר את הפגישה שלהם אחרי עשר שנים? היא זיהתה אותו, כנראה, ובכל זאת המשיכה במשחק (הוא זיהה אותה ולכן משתמע כמעט בהכרח שגם היא זיהתה אותו)

          • אבי 26/11/2012 בשעה 6:24

            וגם אם האישה לא היתה מודעת לפגישה הספציפית הזאת, עצם העובדה שהיתה פגישה כזו ויש כל כך הרבה אלמנטים סימטריים אחרים בסיפור, אולי מרמזת על כוונת הסופר שהיו גם פגישות שוויקפילד לא היה מודע להם.

            אאאאה – עכשיו הבנתי איפה טמון ההומור הדק של הסיפור – לאחר הזעזוע הראשוני האישה הבינה מה קרה ושיתפה פעולה בששון, שילך לו השרץ לכל הרוחות. אז אולי על אף הכול הכומר השכונתי החל להציץ מתחת לשמלתה אחרי שנטמנו שיירי סעודת האשכבה בשדה הצחיח.
            לא פלא שהות'ורן משאיר לדמיוננו איזה קבר ציפה לו לשובב עם שובו הביתה, אולי מצפים לו בבית שבעה ילדים חמודים, חמורי סבר כמו משמשים בקודש מסוימים שמפאת קדושת המקום לא ננקוב בשמותיהם.
            And they lived happily ever after. כן. בטח.

            • אסף 26/11/2012 בשעה 11:26

              הכול נכון. זה מה שעושה את הסיפור הזה כל כך טוב. יש גם עוול שהוא עשה לאשתו, ואולי גם עשה לה טובה. אפשר להמשיך את המחשבה לכאן או לכאן. הות'ורן יוצר כאן מצב פתוח שכל אחד יכול להשלים כרצונו לפי נטיות לבו.

          • ז'אן_קלוד 27/11/2012 בשעה 18:02

            מה פתאום? מדוע אתה מניח כי לשני אנשים שונים כישורי אבחנה שווים? מה עוד שוייקפילד היה מודע לכך כי אשתו חייה, ולראותה היה בגדר הנורמלי. בעוד היא שעבורה לראותו היה יותר בגדר המגי. כך שאין שום תימוכין לכך שהיא זיהתה אותו וכל שיכול להשתמע מכך, אינו משתמע.

  19. עפרה 25/11/2012 בשעה 17:44

    הוזכרה כאן האפשרות לכתוב או לדמין את המשך הסיפור, ובעיני מעניינת גם האפשרות לכתוב או לדמיין את ראשיתו, כלומר את עשר השנים הראשונות של הנישואים האלה. הותרן כותב שאיש מלבד אשתו לא יכול היה לדמיין את וויקפילד עושה מעשה יוצא דופן כלשהו, כל כך אפור ורגיל היה. האם היה סוכן נוסע ובשל כך התקבלה ההודעה על נסיעתו כרגילה? אולם אשת וויקפילד ידעה כי היה משהו מוזר בטרם המעשה, שהייתה לו חיבה לסודיות, ואולי מה שהתפרש אצלה כסודיות היה פחד עמוק שקינן בו להיות עמה בכנות ובמלאות, להיות שייך וראוי לעולם שבו גברים מקבלים על עצמם אחריות להקים משפחה, להיות פרודוקטיביים ומועילים בתרומה להמשך החיים והחברה, והיחידים שאינם נדרשים לכך הם אנשי דת. אנו יודעים שגם אחרי עשר שנות נישואים לא היו לזוג ילדים ובעזיבתו וויקפילד בורח מכל אחריות שמוזכרת בשבועת הנישואים שלו – ההבטחה להפרות את אשתו, לפרנסה ולסעוד אותה בחוליה. על כן קשה במיוחד הרגע שבו הוא יודע על מחלתה וסבלה אך האימפוטנטיות הנפשית שלו אינה מאפשרת לו לעשות את הצעד המתבקש ולחזור בו ברגע. יתכן שאדם כוויקפילד ברח מכל מה שמסמלת נשיותה של אשתו ואולי, אם לחזור לעשר השנים הראשונות, שלא מסופר עליהן, מציפייתה להרות לו. כשיחזור, נשיות זו כבר אינה מאיימת עליו, כי שניהם עברו את הגיל שבו יוכלו להביא ילדים לעולם. .

    • מירי שחם 25/11/2012 בשעה 22:06

      כן, גם אני נתפשתי במשפט שמתאר את העצימות הליבידיניאלית הנמוכה של וייקפילד, ומכאן קצרה הדרך אל אורגיה פרוידיאנית של חרדת סירוס, התמודדות עם רצח אב וכל זה. אפילו התייחסתי לכך ולהתחמקות שלו משנותיה הפוריות באחת התגובות שלי במעלה השירשור, בתגובה ללי.

      • Ofra ben-ani 26/11/2012 בשעה 0:06

        למען הדיוק לפי הסיפור האשה נחשבה לאלמנה ולא נשארה בעגינות יהודית או מה שלא יהיה המושג הנוצרי הרלבנטי כך שלמעשה יכלה להינשא לאחר ולכן לא היה מעשה מהסוג של לא לי ולא לאף אחד אחר. או שהיא בחרה להישאר לבדה או שלא עלה בידה למצוא בן זוג אחר – איננו יודעים כמעט דבר עליה. זה לא גורע מהעוול שנעשה לה אבל קשה לי להאמין שהוא היה הבעל המושלם שגרם לה הרבה אושר גם בעשר שנותיהם הראשונות יחד.

  20. עפרה 26/11/2012 בשעה 10:22

    בנושא הדיון שהתעורר כאן בנושא דו-המשמעות של השם "וויקפילד" נאמר כי מדובר בהתעוררות וטקס אשכבה שעושים למת. גם אני חשבתי מאז תחילת הדיון על משמעות השם, ורוצה להוסיף כמה מילים ודיוקים. צריך לזכור שמנהג האשכבה, שבוודאי היה נהוג בימי הותורן, הוא למעשה זמן של ערות מוחלטת בתוך שקט המוות, ולא פעולה או רגע של התעוררות. בעיני יש כאן הבדל משמעותי: הצירוף wake up פירושו להקיץ להתעורר, לעומת המילה wake לבדה, שמשמעותה ערות ודריכות. מנהג האשכבה עצמו אינו מסתכם בטקס שנערך לכבוד המת בכנסייה, הוא מתחיל בליל שימורים שבו, במקור, נשים יושבות סביב גופת המת ואומרות דברי תפילה (תהילים, נדמה לי) והן הערות שאמורות ללוות את נשמתו תוך שהיא עולה למקום הנכון. רק אחר כך הולכים לכנסייה ולטקס הקבורה. אגב, תחליף מאוחר יותר לליל השימורים הזה הוא מנהג ה-showing שכולנו ודאי מסרטים ומסדרות טלויזיה אמריקאיות (ד"ש מ"עמוק באדמה"), שבו הארון מוצג פתוח והאבלים עוברים על פני המת ונוגעים ומנשקים אותו לפרידה. אם לחזור לסיפור, פרק חייו של "וויקפילד" כאדם חי היודע שהוא נחשב למת בעיני משפחתו ומכריו, הם עשרים שנות חיים באותה ערות ודריכות שהחיים והמוות מצויים בה, אבל בלי הרגיעה שבליווי הטקסי והנשי של התפילה המלווה את הנשמה למנוחה בגן עדן ולחיקה של מריה, אם הרחמים. ועל היות הנשמה במצב לימבו, הרי ידוע שאין קללה גרועה מזו. אם רצה להציל את נשמתו וויקפילד היה חייב לחזור הביתה, ורק לפי הידיעה העיתונאית שמתחילה את הסיפור הכל נגמר בכי טוב. הבחירה של הותורן אפלה יותר, הוא עוזב את נשמתו של וויקפילד על הסף. הוא לא יהיה זה שיחרוץ את גורלה.

  21. אורי 27/11/2012 בשעה 11:16

    רעיון ההשכבה שהועלה כאן מחזיר אותנו אכן לחנוך לוין. וויקפילד גם "משכיב" עצמו וגם "מחייה" עצמו בסיום. אבל המשותף הוא לא רק בהחמצה, ההחמצה היא רק שלב בדרך לתחושה הסופית המייאשת, האקזיסטנצילית, של אפסיות וגורלו הנחרץ מראש של האדם. גם אנשים שלא "מחמיצים" נדונים לזה. אין פתרון לזה, רק "להשלים עם השיטה" או להיות "מנודה". וויקפילד עורך את הניסוי ומגלה זו על בשרו.

    האימפוטנטיות של וויקפילד היא תמה חביבה על פרשנים מסורתיים של הסיפור כמו גם הגישה הפמיניסטית משהו בדבר "צדיקותה" ו"קורבניותה" של גב' וויקפילד. לדעתי הסיפור הולך מעבר לזה, לדיון על מה זה "אדם" ולא לדיון על "זכר" ו"נקבה". לא שזה לא קשור, אבל זה לא העיקר.

    • מירי שחם 27/11/2012 בשעה 18:41

      לאו דווקא. הגישה הפמיניסטית לא רואה בגב' וייקפילד בהכרח "צדיקה" או "קורבן", אלא יכולה לטועון שגב' וייקפילד היא חזקה מספיק (להפתעתו של מר וייקפילד) להפגין עמידות ועצמאות, כפי שאכן קורה. הפמיניזם מעצים נשים, לא מסווג אותן כקרבנות. שוב, זה סיווג דטרמיניסטי ולכן מגביל.

  22. אסף 27/11/2012 בשעה 18:48

    לא קיבלתי את הסיפור

    • מירי שחם 27/11/2012 בשעה 19:01

      הי אסף, ניסיתי לשלוח אליך שוב לפי הכתובת בנטויז'ן וקיבלתי מסר שגיאה. הקובץ די גדול, יכול להיות שתיבת המייל לא פנויה. אם יש לך גם כתובת בג'ימייל תודיע לי ואוכל לשלוח אליך בלי שום בעייה
      }{

      • אסף 29/11/2012 בשעה 20:10

        יש לי ג'ימייל אבל אני לא יודע לעבוד עם זה. אני חושב שעכשיו הנטויז'ן כמעט ריק. אולי כבר לא נורא שלא הגיע . פעם הבאה.

  23. עפרה 28/11/2012 בשעה 15:21

    למעלה בשרשור הייתה התייחסות ליחסי הידידות וההערכה ששררו בין הות'ורן ומלוויל. לעומת זאת, מעניין שלאדגר אלן פו, שנהוג להתייחס אליו בנשימה אחת עמם, הייתה דעה אחרת על הות'ורן. לפי מה שקראתי הוא לא אהב את הנימה המטיפה מוסר בספרי הות'ורן אבל העריך מאוד את הסיפור שלנו, את "ווייקפילד", זאת כמובן למרות הנוכחות של מוסר ההשכל שמוזכר בראשית הסיפור ובסופו. הייתי מתה לקרוא את הדברים שפו כתב, אבל מכיוון שזה לא מתאפשר לי בשלב זה, אני רוצה לנחש מתוך מה שידוע לי על פו ועל הפרשנות של פו באירופה שנים רבות לאחר מכן. ניתן לשער שפו לא חשב שמדובר פה על מוסר השכל במובן של הוראת הדרך הישרה וכו', כלומר אם תישאר בתוך "השיטה" תצלח דרכך ולא – ארור תהיה לעולמים, המנודה של היקום או כמו שזה במקור, באותיות ראשיות גדולות שלדאבוני אינן קיימות בעברית the Outcast of the Universe.
    נראה לי שבעיני פו מצאה חן עמדת המספר המודה בהתחלה (פיסקה שנייה), שיש דבר מה מושך במעשה של וויקפילד, "יש בו גם כדי לעורר רגשי אהדה נדיבים בלב אנוש", הוא אומר, אם לא בחיקוי של וויקפילד אז בהקדשת מחשבה עליו ועל הטירוף שקיים בכל אחד מאיתנו, ברצון לברוח להיעלם מכל מה שמצופה מאיתנו, להימלט מהדרישה לפעול כחוק ובתלם כל הזמן, שמבטיחים לנו את מקומנו בחברה, לגעת במקום המרתיע והלא-בטוח, לא-ראציונלי של חלום והזייה ודמיון ושיגעון המצוי בנו. גם כך אפשר להסתכל על ניסוי המעבדה של וויקפילד עם חייו.

  24. אורי 28/11/2012 בשעה 18:56

    מאוד נראות לי ההערות של עפרה כאן בסמוך למעלה. עלעול קצר בביוגרפית ויקי של הות'ורן מעלה אסוציאציות מידיות בהקשר לסיפור. אביו רב חובל, גבר נעדר, נפקד-נוכח בחייו, המשיך בנפקדותו כשמת לגמרי בהיות הות'ורן צעיר מאוד ולמעשה גודל רק ע"י אמו.

    הגותו על ה"שיטה", ה"נדוי" וכו' ממשיכים את עובדת היותו (ציטוט) "צאצא של ויליאם הות'ורן שהיה ידוע ברדיפתו את הקווייקרים, ושל בנו, ג'ון הות'ורן, שהיה אחד השופטים במשפטי ציד המכשפות בסיילם בשנת 1692. מעשיהם של אבות-אבותיו העיקו על מצפונו של הות'ורן. תחושות האשם שחש באו לידי ביטוי בהתקפותיו על הפוריטניות ובנושאים בהם עסק בסיפוריו, כגון מוסר, חטא, עונש וכפרה"

    יש עוד תופינים, בהילט כדאי להציץ

    http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A0%D7%AA%D7%A0%D7%99%D7%90%D7%9C_%D7%94%D7%95%D7%AA%27%D7%95%D7%A8%D7%9F

  25. מירי שחם 29/11/2012 בשעה 13:54

    תודה לכולכם
    הדיון שהתרקם כאן היה מרתק, מגוון, מעורר מחשבה, אפילו קצת מסעיר – תודה לכל הנפשות הפועלות, תודה לכל הצופים מהצד, מקווה שנהניתם כמוני.
    ניפגש בחודש הבא, מקווה לראותכם

    וכמובן שהדיון עדיין פתוח למי שרוצה להמשיך ולהתפלמס. זו רק הבעת תודה הכרחית כי באמת היה דיון יוצא מן הכלל.

    נדבר,
    מירי

  26. אורי 30/11/2012 בשעה 9:57

    היה מרתק. תודה על היכרות עם סופר חדש בשבילי, סיפור מאלף ותודה לכולם על הדיון. היה אחל'ה.

    (-:

    • assafhari 30/11/2012 בשעה 10:11

      היה באמת מרתק. בגלגול הקודם של המועדון קראתי את הסיפור אבל לא השתתפתי בגלל קוצר זמן. הפעם הכרחתי את עצמי להשתתף והיה כדאי. תודה למירי על המאמץ. תמשיכי.

      • Ofra ben-ani 30/11/2012 בשעה 13:23

        בשבילי ההנאה הייתה כפולה, וכולה בזכותך, מירי. השיבה להות׳ורן הייתה נהדרת ועוררה בי געגועים לסיפוריו וספריו האחרים שהכרתי לפני שנים רבות. על שובו של מועדון הכרייה אני מברכת בכל לב. אני תמיד נהנית מהבחירות שלך, מירי, ביצירות, ותמיד מתפעלת מהדיון ושמחה לקחת בו חלק.

  27. לי עברון-ועקנין 30/11/2012 בשעה 15:34

    גם אני (כמו אסף הארי) שמחה כל כך שהפכתי מקוראת בצללים למשתתפת פעילה, היה מרתק והיה תענוג ואני באמת מכירה טובה לך, מירי, שאת מאפשרת ומקיימת את המקום הזה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: