מועדון כרייה

קריאה נינוחה בצוותא של סיפורים קצרים מהמבחר המקומי והעולמי

על הדרך

עיר אחת, שני סיפורים, שתי שפות – ובמרכזם שניים שאיבדו את הדרך. "תשכח מזה" הקצרצר של קפקא משאיר אותנו עם צחוק לעגני מהדהד, ואילו "שרלוק הולמס בנוסח פראג" של אדוארד בס מותיר אותנו מגחכים ומסופקים – המשרתת מצוא תמצא את דרכה הביתה. קפקא הוא הגיבור של פראג, העיר מנציחה אותו בכפייתיות למרות שלא יצר בשפה המקומית. גם בקצרצר הזה המפגש שלו עם מקור הסמכות הוא הרסני כתמיד. הסיפור של בס מאשר את הסדר הקיים, אבל מתחת לפני השטח קיימים גם בו תת-זרמים קרנבליים, פורעי סדר. אני מזמינה אתכם להעלות את רשמי הקריאה שלכם –  מועדון כרייה דצמבר.

49 תגובות ל-“על הדרך

  1. גד השדה 20/12/2012 בשעה 15:00

    מדווח בהכנעה: צ'רנה פיבובאר זה פשוט "מבשלת בירה שחורה".
    ומה שלא הגיוני בסיפור – אפילו אני יכול להבחין בטעימה בין תוצרת המבשלות הנ"ל. חלקן אפילו בהתבוננות. קל וחומר שכל שוטר צ'כי יכול.
    ואין ספק שהסיפור של קפקא מתמצת את מהות הקפקאיות. והשני, מקסים. היה ראוי אפילו לצ'אפק.

    • אבי 20/12/2012 בשעה 15:23

      שרלוק נוסח פראג היא בדיחה עתיקה, הצרה עם ביקורת על בדיחות עתיקות היא שפעם הבדיחות הללו היו חדשדישות, ונדמה לי שבפעמים הראשונות שסופרו הן היו מן הסתם שוס של ממש. אין טעם לקטול בדיחות עתיקות כי לא אשמת ממציאן המקורי (אם בכלל יש אחד כזה) שהן סופרו שוב ושוב בשלל וואריאציות. אגב שמתי לב להערת המתרגם ובמקום "מאז'נה" שנשמע כמו שם ספציפי של מישהי, קראתי "עגבניה" שלעניות התהומית של דעתי משקף יותר את כוונת המחוקק.

      הסיפור של קפקא הוא עמוק ופתוח למשעי, כמו שאני אוהב. הרי אפשר לפרש את צחוק השוטר בכמה וכמה אופנים: איש המשטרה החשאית האכזר שאזרח תמים נפל, מרצונו, ברשתו. מלאך מוות שנמצא ביום חופש, פושע מתחזה לשוטר שאין לו צל של מושג איפה הוא נמצא ועוד פונים לעזרתו, פילוסוף שמבין היטב שהאיש שלפניו עוד לא יודע אפילו עד כמה הוא רחוק מלשאול את השאלה הנכונה ועד כמה לא תתכן תשובה אמיתית לשאלה כזו.
      אהבתי גם את המשפט "עדיין לא התמצאתי כל כך בעיר הזאת", האם ייתכן שזו עיר בה גר כל חייו ועדיין הוא רחוק מלהתמצא בה? ייתכן גם ייתכן, במיוחד שהבהלה ממזרת (מלשון הזרה) לנו את המציאות המוכרת. התחושה הלא בלתי נעימה שאנו הולכים גבול הדק בין המוכר והאהוב לבין מסויט וכל תבהלה תחליק אותנו במורד העבר האחר.

    • מירי שחם 20/12/2012 בשעה 15:24

      (בתגובה לגד השדה) אז תפעיל את השרלוק הולמס הפנימי שלך ותנסה לספק הסבר שיישב את חוסר ההגיון שציינת. מתנהל מצעד בעיר. זהו כנראה יום חג, והמצעד הוא כנראה מצעד צבאי למרות שזה לא נאמר במפורש כי הלקסיקון של המשרתת הפרובנציאלית לא מכיל מושג כמו מצעד צבאי –
      "במורד הרחוב זרמו המונים ותזמורת כלי נשיפה ניגנה בקצב עד שרגליה נעו מעצמן. וכל ההמונים צעדו יפה אחריה לפי הקצב, תענוג לעיניים. מאז'נה הייתה המומה. מעולם לא שמעה משהו נפלא כל-כך. וכבר עבר זרם החיילים והאזרחים את צ'רני פיבובאר."
      אפשרות אחת – השוטרים שיכורים בעצמם. עכשיו תחשוב איך במשטר קומוניסטי או פשיסטי יגיב המשטר לסופר שכותב על שוטרים שיכורים. המסרים החתרניים עוברים בטקסט דרך אווירת הקרנבל וההיפוך הקרנבלי.

      • אבי 20/12/2012 בשעה 15:39

        אגב הצצתי בביוגרפיה וראיתי שהאדון בס כתב את 11 האלופים שהיה אחד מהספרים הנפלאים ביותר של ילדותי ותורגם בהשראה רבה על ידי אליהו מיטוס. כילד לא עניין אותי מי המחבר. אבל התרגום היה נפלא..

    • אלכס 20/12/2012 בשעה 15:57

      בנוסף להערה של מירי ,כשיש לך מבחן בירה אמריקאי זה יותר קל,אבל כשהאפשרויות הן מכל פראג,לך תזהה,חוצמזה שבתאוריה זה נשמע פשוט,מעשית הדברים מסובכים יותר

  2. גיל 20/12/2012 בשעה 16:39

    קריאה ראשונה של הסיפור הקצר (או שמא) מכתם של קפקא משאירה תחושה של אי נוחות. בדומה להתעוררות מחלום מעיק. בקריאה שנייה, ניתן למצוא רבדים ומשמעויות נוספות כפי שהעירו הכותבים לפני.
    הסיפור של בס מתכתב באופן ברור ומודע עם התחושה הקפקאית והסיפור הקצר הקודם. אולם בניגוד לקפקא, המועקה הולכת ומתפוגגת כאשר המושיע אינו מפנה כתף קרה לפונה לעזרה. הסיום משאיר על פנינו חיוך קל ומותיר בפינו טעם טוב (ורצון ללגום בירה. מוכן ללכת גם על אירית…).
    את הבלחת החיוך הראשון אני חייב כמובן לביטוי האלמותי "מודיע בהכנעה " שמחזיר אותי לחייל האמיץ שוויק של ירוסלב האשק (עם ציוריו הבלתי נשכחים של יוזף לאדה).

  3. מירי שחם 20/12/2012 בשעה 18:30

    על פניו, הסיפור של קפקא "עמוק" ו"פתוח" ואילו הסיפור של בס די רדוד וצפוי. רק לכאורה. דווקא התמרון הסיפורי הקפקאי די צפוי למי שסוחב איתו קילומטרז' קפקא מסויים (ומי לא), ואילו ההשתקפות ההומוריסטית של הסיטואציה הקפקאית מאד מעניינת בעיניי. כשאנחנו קוראים סיפור קצר, לרוב אנחנו לא יודעים הרבה על הזמן ההיסטורי שלו, ובדרך כלל המידע הזה אינו רלוונטי. יחד עם זאת אני מוצאת שהקריאה הסקרנית שלי בסיפור – אולי בהשפעת הכותרת, ששלחה אותי לחפש "רמזים" בין השורות – ובכן, הסתקרנתי מאד בנוגע לזמן ההיסטורי של הסיפור. קודם כל, מיהרתי מדי לכנות את מאז'נה משרתת. בסיפור היא מכונה "עוזרת בית" וזה לא אותו דבר, גם אם הסיפור עצמו מעמיד את עוזרת הבית בתחתית הסולם. מעליה ישנו האדון, והשוטרים הזוטרים וגם השוטר הבכיר. היא אישה, כמובן, והם כולם גברים. בנוסף ישנם תושבי העיר פראג, שבהשוואה אליהם מאז'נה מצטיירת ככפרייה פשוטה שמתלהבת מכל דבר, והיא עד כדי כך אהבלה שהיא סבורה בטעות שהצעיר שחטף אותה לתהלוכה מכיר אותה. די ברור שהמספר מפגין התנשאות סלחנית כלפיה, ודווקא הגישה הזאת מכוונת אותי לקרוא את הסיפור הזה קריאה מעמדית.

    ובכן, מאז'נה זאת שעומדת באמצע העיר – וכאן מגיע תיאור מבריק של ההמולה העירונית – מבריק, כי לאחר תיאור מפורט ועמוס מאד של ההמולה – "לפניה ניצב איזה מגדל, מסביב היו המון ארמונות גדולים, שורות של חשמליות דו-קרוניות נסעו לכל הכיוונים, רועמות במסילות, מצלצלות, מכוניות צפרו, צפצפו, ייבבו, עגלונים צעקו, אנשים נהרו הלוך ושוב, כולם נחפזים, נוסעים, רצים, רק מאז'נה הייתה כאן לבדה עם הקנקן שלה, גלמודה" – לבדה בתוך כולם. איך אפשר להיות לבד בתוך כל הבלגן הזה?? קפקא לבד. הרחובות ריקים. מאז'נה לבד, הרחובות מלאים ועמוסים. תודו שזה מבריק.

    ואז מגיע אליה שוטר – הוא אמנם "גדול, חזק, בעל לחיים אדומות" (גד, אתה רואה? אדומות! אלמנטרי, ווטסון) אבל לא גדול כמו מפקח הרובע, שנמצא מעליו. היררכיה. הסופר לא חוסך את הצלפותיו הקומיות – השוטר נושם את ריח הבירה "בכובד ראש", וגם הנזיפה של מפקח הרובע מצחיקה – לאחר שגער בו על שהוא שותה בירה באמצע הרחוב, בתפקיד, הוא מוסיף "אתה לא יכול להיכנס לפתח של איזשהו בית?" (הומור קצת גששי, לא?). אם כן ברור שהסמכות לא ממש סמכותית, וההיררכיה שנראתה קודם מהודקת היא לא מאד הדוקה. עם זאת אי אפשר שלא לשים לב שהשוטרים מדברים מעל לראשה של מאז'נה. הקול שלה נאלם.

    היסוד הקרנבלי אותו הזכרתי קודם הוא יסוד משמעותי בסיפור. זה לא מקרי שדווקא שם שוכחת מאז'נה את האדון שלה. מי שלא מכיר את הכתיבה של חוקר הספרות מיכאיל באחטין על מושג הקרנבל מוזמן לטעום מעט מזה בקישור הבא: http://textologia.net/?p=80
    אני מניחה שלאחר מכן הסיפור של בס ייצבע באור מעט אחר.

    • אבי 21/12/2012 בשעה 6:02

      מירי, הניתוח שלך מבריק ומעורר השראה כרגיל, ואני מקווה שלברק אין כל קשר למוצרים המחולקים בקלות ראש מסוימת, אם כי מובנת בהחלט, בצ'רני פיבובאר.
      באמת פיספסתי את הדמיון בין הלבדים, זה יפה.

    • לי עברון-ועקנין 21/12/2012 בשעה 12:07

      גם אני קצת אהבלה – זה לא היה קצת מסתורי/מפליא שהוא ידע את שמה? או שמאז'נקו זה מין שם 'גנרי' שהוא עלה עליו במקרה?

      • מירי שחם 21/12/2012 בשעה 13:44

        כן – מתנצלת, בגירסה המודפסת של הסיפור זה ברור, כנראה שבגירסה הנטית קצת יותר קשה להבחין בכוכבית, נכתב שם –
        " * מאז'נה, צורת חיבה של מריה, היה השם הנשי הנפוץ ביותר בצ'כיה והפך לשם נשים קיבוצי"

  4. מירי שחם 21/12/2012 בשעה 11:12

    תודה
    משהו על קפקא – אני מעתיקה לכאן את הקצרצר, לנוחותי
    "השכם בבוקר, הרחובות נקיים וריקים, הלכתי לתחנת הרכבת. כשהשוויתי את שעוני לשעון של מגדל, ראיתי שהשעה מאוחרת בהרבה משחשבתי, היה עלי להזדרז. הבהלה על גילוי זה גרמה לי לפקפק בדרך. עדיין לא התמצאתי כל כך בעיר הזאת; למזלי היה שוטר בקרבת מקום. רצתי אליו ושאלתי אותו בקוצר-נשימה לדרך. הוא חייך ואמר: "ממני אתה רוצה לשמוע על הדרך?"
    "כן", אמרתי, "משום שבעצמי אינני מוצא אותה". "תשכח מזה", אמר והסתובב בתפנית חדה, כמי שמבקש להיות לבד עם צחוקו."

    יש שני מקורות סמכות בפרגמנט – מגדל השעון והשוטר, שניהם בולטים שבעתיים על רקע הריקנות של העיר. ההשוואה שהוא עורך בין שעונו לבין שעון המגדל היא לחובתו, וההקבלה בין מגדל השעון לשוטר מניחה את הדובר בעמדת נחיתות ביחס לשוטר עוד לפני שפצה פה, רק בשם הסימטריה.
    מבחינתי מרכז הכובד של הפרגמנט הזה הוא שימוש נבון בשם תואר במיקום אסטרטגי. שם התואר "חדה", לכאורה מתאר את התפנית של השוטר, אבל השיבוץ של המילה הזו במיקום שנבחר – דוקר ופוצע את הדובר ואת הקורא המזדהה. כל העוצמה האלימה של השוטר מכונסת לתוך שם התואר הזה.
    עכשיו נניח שהדובר בסיפור הולך מדי בוקר לעבודה במסלול קבוע, ופוגש בשוטר קבוע. בשעת בוקר מוקדמת נוכחותו של ההולך ברורה מאד, הוא לא מטושטש על ידי ההמון. סביר להניח שהשוטר זוכר אותו, ואולי זה מקור פליאתו – 'ממני אתה רוצה לשמוע על הדרך?' כאילו קבע – אתה עובד עליי! ואז תגובת ה'תשכח מזה' הגיונית, וגם החיוך הראשוני והצחוק שלאחריו הגיוניים. אבל קפקא דואג לשבור את ההשתלשלות ההגיונית והקורא קולט את נימת החרדה שטמונה בפרגמנט כולו. השאלה היא איך הוא עושה את זה? למה קורא סביר, לא חרדתי במידה מוגזמת, מעדיף להתמסר מייד לתחושת החרדה חסרת האונים והלחוצה של הדובר, במקום לפענח לעצמו את הסיפור בדרך הגיונית ופשוטה? התשובה טמונה כנראה בבחירה מושכלת של כל מילה ומילה – הוא משבץ לאורך הפרגמנט בהלה, פיקפוק, קוצר נשימה. זה כנראה מדבק.

    • אבי 21/12/2012 בשעה 11:44

      אני חושב שזה מדבק כי כולנו חווינו בצורה עמוקה לפחות פעם בחיינו את החוויה הזו. פקפוק במציאות הנובע מחרדה. גם מאזנה בסיפור של בס מאבדת את כל הביטחון העצמי שלה בגלל החרדה. סביר להניח שקודם זכרה לפחות את שם מעבידה.
      הזדמן לי לחשוב על ההשפעה המדבקת הזו כשנתקלתי בתרגום מצוין של עדנה אולמן לשיר, אולי המפורסם ביותר בכל הזמנים, The road not taken, של פרוסט. חשבתי – מה הופך את השיר הזה למשפיע כל כך, לשיר שמתקבל בעצמה רבה כל כך על ידי המון אנשים מתרבויות שונות ומגוונות והגעתי לאותה מסקנה – כי הוא מדבר על משהו שכולנו חווינו בצורה עמוקה לפחות פעם בחיים.

      • מירי שחם 21/12/2012 בשעה 13:59

        זה בדיוק התפקיד של ספרות [טובה] בעיניי – לתמלל את חוויות הבסיס האלה שכולנו חווים, למסגר אותן באמצעות מילים. כשהחוויה לא תלוית מקום, כלומר אוניברסלית, גם הטקסט שמתאר אותה הוא אוניברסלי. בספר שאני קוראת עכשיו (ממליצה בחום) – 'משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם' של דיוויד פוסטר וואלאס – יש פיסקה נהדרת שמדברת על ההכרחיות של אקט הבחירה ועל תחושת ההחמצה הנלווית. אחר כך (כשאסיים לבשל, כאילו?) אעתיק לך את זה. זה כל כך יפה.

      • מירי שחם 22/12/2012 בשעה 11:34

        ——–אבי————-הציטוט שהבטחתי, מתוך "משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם" של דיוויד פוסטר וואלאס. כדאי כדאי

        "אני בן 33, וההרגשה היא שעבר הרבה זמן ושהוא ממשיך לעבור מהר יותר ויותר מדי יום. מדי יום ביומו אני צריך לבחור כל מיני בחירות בנוגע למה שטוב וחשוב וכיף, ואז עלי לחיות עם הפקעתן של כל הברירות האחרות שהבחירות האלה מסכלות. ואני מתחיל להבין איך ככל שהזמן יתפוס תאוצה והבחירות שלי יצטמצמו והסיכולים יתרבו בצורה אקספוננציאלית עד שבשלב מסוים אגיע אל איזו הסתעפות אחת מתוך השפע המורכב של הסתעפויות החיים ושם אנעל ואתקע על אחד השבילים, והזמן יריץ אותי דרך שלבים של קיפאון ודלדול וריקבון עד שאצלול בפעם השלישית, ואיאבק ללא הועיל, והזמן יטביעני. זה נורא. אבל מכיוון שהבחירות שלי הן שנועלות אותי שם, דומה שהדבר בלתי-נמנע – אם אני רוצה להפוך איכשהו לאדם מבוגר, עלי לבחור בחירות ולהצטער על סיכולים ולנסות לחיות אִתם."

        • אבי 22/12/2012 בשעה 17:25

          זה יפה ואם ככה הוא הרגיש בגיל 33 אני מתאר לי מה הוא הרגיש בגיל 46 כשקיפד את חייו. אבל מצד שני האם באמת אני יכול להתיימר לדעת מה הוא הרגיש? בטח אפילו אשתו לא.
          האמת היא שהפקעת ברירות היא ענין נורא סוביקטיבי, אני בגיל קצת יותר מבוגר ואני לא בטוח שמספר הברירות שלי הצטמצם או שהצטמצם החשק שלי לבחור דרכים.

          אולי המפתח הוא שבגיל צעיר ורענן יותר הסביבה על קרנבל ליצניה, שוטריה, וחשמניה נוטה לעזור לך למצוא את הדרך, או לפחות להראות לך שישנו בכלל דבר כזה שנקרא דרך ואתה מסתער קדימה, כן סלולה, לא סלולה, את זה תיתן לפרוסט לנתח אחר כך,

          ובגיל מבוגר יותר זה רק אתה מול מגדל השעון הדוהר (שמת לב שהשעה היתה מ א ו ח ר ת ב ה ר ב ה מהשעה בשעונו של מספר "תשכח מזה"?) והיחיד שמתייחס אליך זה נציג השררה וגם זאת בצחוק לעגני וכדי להזכיר לך (לא שאתה מסוגל לזכור הרבה בשלב הזה של חייך) שכדאי שתשכח גם את מעט הדרכים שאתה עוד טורח למצוא.לא פלא שהסיפורצ'יק נקרא תשכח מזה. זו לא עצה, זו קביעת עובדה..

          ותודה שהבאת את וואלאס!

  5. אבי 21/12/2012 בשעה 11:35

    על שמות חתרניים

    11 האלופים של אדוארד בס מלא בשמות מצחיקים, טריק חביב שגם רבים וטובים כגון ג.ק. רולינג ומחצית מסופרי הילדים משתמשים בו. שם האבא של 11 המופלאים תורגם לבן קוצץ, כפר הולדת בניו הוא אונטרבוקביץ, ועוד.
    מתחת לסיפור הילדים המשעשע ההוא נמצא קצת לגלוג על הסנוביות האנגלית של פעם (והיום?) ומסר נוקב בגנות השחיתות בספורט.
    אני מוצא כמה קווי דמיון גם בקצרצר שלפנינו. עוזרת הבית מכונה בשם מגדרי (לא מצאתי מקבילה טובה יותר בעברית מהכינוי שטבע אליעזר כרמי, דהיינו "עגבניה", אבל אולי יש),
    גד השדה כבר העיר בקשר למבשלת הבירה השחורה, רחוב המגורים הוא, בערך, המקל המקפץ , המבשלות האחרות נושאות גם הן שמות המחביאים סטירה – או פלקו ("הכתם") ועולה על כולם או פרימאסו ("הבישוף)
    ללמדך שגם משמשים בקודש מסתובבים בפראג עם לחיים אדומות.
    מהדר קדושה, כמובן, רק מהדר קדושה.

  6. לי עברון-ועקנין 21/12/2012 בשעה 12:11

    לפני שקראתי את התגובות כאן הסיפור של באס נראה לי בעיקרו בדיחה מוצלחת וכתובה היטב. אבל כנראה יש בו יותר מזה. ובהמשך למה שכתב אבי על חוויות שכולנו חווינו – אולי אני רק מדברת מהרהורי לבי כאדם בעל חוש כיוון לקוי, אבל נדמה לי שחוויית איבוד הדרך והחרדה הכרוכה בה, היא אחת מאותם צמתים שבהם הקונקרטי מזמין את המטאפורי, כלומר, כדי להתאפק מלראות בזה משמעות מטאפורית, צריך ממש להתאמץ :)).

    • מירי שחם 21/12/2012 בשעה 14:17

      גם הקריאה הראשונית שלי בסיפור דמתה לשלך, אבל אז נתקלתי במקרה בקצרצר של קפקא ששיקף לי את הבעתה מחד ואת המבט ההיררכי. אם נחזור רגע לקפקא, אולי את זוכרת – בימים שלפני פרוץ הג'י פי אס לחיינו – את הבדיחות על חוסר הנכונות של גברים לשאול אחרים איך להגיע למקום מסויים, כאילו ההודאה שהם לא יודעים פוגעת להם בתחושת הגבריות או משהו כזה. אם זו תכונה גברית אוניברסלית ולא רק ישראלית-מקומית, הרי שהגיבור של קפקא שמבקש מהשוטר להנחות אותו בעצם מודה בנחיתותו כגבר (שלא לדבר על העמידה ליד מגדל השעון, כשכל מה שיש לו ביד הוא שעון-יד לא מדוייק). (:

      • לי עברון-ועקנין 21/12/2012 בשעה 14:59

        וזה מחדד את הרובד המגדרי שבהבאת שני הסיפורים יחד: סיוט של גבר וחלום-שאולי-הופך-לסיוט של אישה (שנכתב כבדיחה בידי גבר…)
        ובאמת מזלי שאני אישה ולא צריכה להתבייש יותר מדי בדיסאוריינטציה שלי. (פעם בפריז הגעתי לקצה הלא נכון של בולוואר סן ז'רמן ומרוב ייאוש (הבולוואר ארוווווך) נכנסתי לבית קולנוע וראיתי סרט.)

  7. אורי 21/12/2012 בשעה 13:26

    הצ'כי של באס חמוד, הזכיר לי את המעשיות של שלום עליכם. לא מצאתי סבטקסט מיוחד עבורי, התמימות ,החיוך והבירה מספיקים.

    וקפקא, מבין – שחייבים להעריך, אבל האמת – לא יותר מדי גרופי שלו.

    • מירי שחם 21/12/2012 בשעה 13:54

      הוירטואוזיות של קפקא מתבטאת, עבורי, ביכולת הלשונית שלו לבצע היפוכים בתוך משפטים, כלומר אתה מתקדם לאורך המשפט, מילה אחרי מילה, ואז בלי שתרגיש יש נקודת פיתול לשונית ונוצר היפוך של המשפט שמערער על כל מה שנאמר לפני ההיפוך, בדרך כלל באמצעות נסיגה או הסתייגות מהדברים שאמר קודם. מעבר כזה שחוזר על עצמו הוא מעבר מסוייט כי הוא גורם לבילבול ואובדן אוריינטציה בתוך הסיפור – ואם כבר אני מתייחסת ללשון של קפקא אז הבחירה לכתוב בשפה גרמנית, [שאלה מעניינת היא שפת הדיבור – ואני מניחה שהוא שוחח בגרמנית עם חבריו האינטלקטואלים אבל במקום העבודה ודאי דיבר בשפה הצ'כית] – העמדה שלו של צ'כי-יהודי שכותב בשפה שאינה שפת המקום ודאי יצרה תחושה של ניכור, או אולי רק הביאה לידי ביטוי תחושה קיימת של ניכור. אני תוהה אם האליטה הצ'כית הנוצרית באותה תקופה השתמשה בשפה הצ'כית לכל צרכיה או אולי גם אצלם השפה הרשמית, שפת התרבות, הייתה גרמנית בלבד. אולי השימוש בשפה הצ'כית היה סממן לאומי כבר בתקופה שצ'כיה נשלטה על ידי הקיסרות האוסטרו-הונגרית.

      • Ofra ben-ani 21/12/2012 בשעה 16:52

        בקשר לשימוש בשפה הצ׳כית: האשק כתב את ״החיל האמיץ שוויק״ בצ׳כית אחרי מלחמת העולם הראשונה, וזה מבחינתו היה אקט פטריוטי. נראה לי שקפקא היה אינטלקטואל שהיה מרגיש מנוכר בכל מקום מלבד בחברת אינטלקטואלים כמוהו. השימוש בגרמנית היה שימוש בשפה הנלמדת במוסדות החינוך, שפת ההשכלה, ובלי ספק השפה העשירה בזכות הקלסיקה שכבר נכתבה בה. כדי לכתוב ספרות בצ׳כית צריך היה כנראה להמציא אותה מחדש כשפה של תרבות גבוהה. נראה לי שזה לא עמד בראש מעייניו של קפקא ולא משום שהיה זר כיהודי.

  8. עפרה 21/12/2012 בשעה 13:29

    לפראג יש מקום משמעותי בחיי כי בתי בחרה לגור בעיר הזאת בגיל 19 והיא עדיין שם כמעט עשר שנים. ממנה למדתי כי קנקן בירה זול יותר מבקבוק מים מינרליים. אולי משום כך חשבתי שהשוטר בסיפור של בס משטה בה כל כך שהיה לי קשה לקרוא את הסיפור כבדיחה. האסוציאציות שלי לקחו אותי לסצנה הקרנבלית שפותחת וסוגרת את הסרט האהוב עלי בכל הזמנים "ילדי גן העדן" שצולם תחת הכיבוש של פריז תוך כדי המלחמה, ושנכתב עליו שהיה, באחד מרבדיו הרבים, מעשה חתרני נגד הכיבוש הנאצי. הקצרצר של קפקא יכול כמובן להתרחש בכל מקום ולאו דווקא בעירו של קפקא. אובדן הדרך שלו והצחוק של השוטר מצמררים ביאוש שהם מבטאים, ואילו ההליכה לאיבוד של הנערה הכפרית בהמולת העיר, שהגברים צוחקים על חשבונה מצמררים בדרך שונה, אך דומה.

    • מירי שחם 21/12/2012 בשעה 14:21

      נכון. בין הרבדים שהסיפור של קפקא מציף ישנו גם הרובד הארספואטי – העיר הריקה והנקייה מרמזת על כך, על אימת הדף הריק שיש למלא אותו אבל לא מוצאים את הדרך. סיוט קבוע של כותבים, אני מניחה.

      • לי עברון-ועקנין 21/12/2012 בשעה 15:00

        והרובד הארספואטי מסביר את צחוקו של השוטר: בי – באני העליון – אתה מנסה להיעזר?? באמת מגוחך :))

      • עפרה 21/12/2012 בשעה 18:50

        אני לא חשבתי על אימת הדף הריק, למרות שאף הוא ודאי קיים שם, אצל קפקא. חשבתי על סימניה של המציאות, שנחווית בתפיסת החושים שלנו בעזרת מודעות לסימני זמן ומקום כאיזה שהוא רצף רציונלי (השעון שמורה על סימני הזמן המתקדם ממוקדם למאוחר, הרכבת שתחנותיה מסמנות התקדמות במיקומים במרחב) ועל המצבים שבהם סימנים אלה נלקחים באחת או הולכים ומשתבשים לנגד עינינו, כמו בחלום או בסיוט שמתרחשים שלא בהקיץ וגם בהקיץ, ובחוויתם הם מספרים אמת אחרת ומפורטת לא פחות מהשעון והרכבת על מצב האדם ועל ההיסטוריה שלו בעולם. כמטפורה הקצרצר הזה של קפקא פורה עד בלי די, ולא בכדי סוריאליסטים, אכזיסטנציאליסטים ופילוסופים פוסט-מודרניים כמו פוקו נחשבים לצאצאיו בפילוסופיה ובאמנות. אסוציאציה אחת המתבקשת באופן מיידי, לפחות מבחינתי, היא האל-מקום ואל-זמן שעל הרקע שלהם מתנהלים הדיאלוגים של "מחכים לגודו" לבקט.

  9. אורי 22/12/2012 בשעה 10:07

    מחזק את עפרה. הקצרצר הוא על בן האנוש שאין לא מושג להיכן הוא הולך. אפילו שהוא עושה מאמץ עילאי לדעת ולהתמודד עם זה. מכיוון שהמחבר הוא סה"כ דמויותיו, גם לשוטר אין מושג, ולא משנה שהוא למעלה בהיררכיה. ההבדל היחידי, מנהיגים, משחקים אותה יעני הם יודעים, כדי להחליט עבור אחרים, כדי לנסות ולהימלט מהגורל המשותף. אליבא דקפקא.

  10. אוגניה, בלוגילוגי 22/12/2012 בשעה 14:39

    מאד אהבתי את הקריאה בשני הסיפורים ואת כל הכתוב למעלה, במיוחד את העניין של הבודד בהמון והבודד בריק. ובקריאה נוספת בסיפורים חשבתי לי שאמנם יש מוטיבים משותפים, פראג מגדל ושוטר ואדם שהולך לאיבוד, אבל הם בכ"ז שונים כ כ. של קפקא השוטר צוחק ואילו אנחנו ממש נבוכים, ואילו של בס אנחנו הצוחקים. אצל קפקא פרט לזה שברור שאדם איבד דרכו והכל נראה כחלום, שמא נראה כחלום כי המגדל הוא בעצם מגדל הרכבת עם השעון שעליו? וכאן האירוניה,כי כבר מכירים את קפקא עם השעון ללא המחוגים שלו. ואילו אצל השוטרים של מאז'נה שמא הראשון טעה בלגימות קטנות והיה אולי טועה עוד בשביל עוד כמה לגימות? ומפקדו הרי טעם לגימה הגונה לשם אותם הסיבה? ז"א כאילו בסיפור הראשון ה'מלכות' הקפקאית המוכרת לועגת לנו אבל בשני אנחנו אלה שלועגים ל'מלכות'. אצל קפקא האדם חלש מול המלכות ואצל בס האדם חזק, אפילו המלכות מתבזה לעזור למשרתת שאינה מכירה עיר ותרבות.

  11. עפרה 23/12/2012 בשעה 11:15

    היכן שהוא בראשית הדיון נאמר כי השוטר והמפקח הלוגמים בירה לאור יום הם כתיבה חתרנית של בס, תוך איזכור משטר פשיסטי או קומוניסטי. אני רוצה לציין שלוש הערות. ראשית, בס כמובן לא כתב תחת משטר קומוניסטי, כי זה החל יותר מאוחר. שנית, צריך לזכור שהבירה זורמת כמים בפראג של אז כהיום (כבר הזכרתי כמה היא זולה) ושוטרים השותים בשעת מילוי תפקידם הם לא נועזות של כתיבה, אלא משהו הלקוח מהמציאות. מופיעים גם אצל האשק. בחייל האמיץ שוויק מוזכר מפקד משטרה שידוע כשיכור תמידי. זה מביא אותי לעניין השלישי, והוא הקרבה בין מאז'נה הכפרית והשוטרים המתלוצצים על חשבונה. למרות תפקידם והיותם גברים הם לא רחוקים ממנה מבחינה מעמדית, ויש להם ודאי אחות מאז'נה בבית.

  12. מירי שחם 23/12/2012 בשעה 11:43

    עפרה, אני מניחה שאת מבססת את דברייך על מידע המצוי בידייך. אני, בכל אופן, מכירה את העובדות הבאות – בס הוא יליד שנת 1888 מת באוקטובר 1946. פראג נתפסה על ידי הנאצים ברבע הראשון של שנת 1939, ועל ידי הצבא האדום במאי 1945. כלומר בין השנים 1939-1946, בעוד בס הוא גבר בשיא שנותיו, היה נתון תחת מגף פשיסטי או קומוניסטי. אם את אומרת ששוטרים השותים בשעת מילוי תפקידם אינם נושאים מסר חתרני, בסדר. לא נושאים. לכן גם מפקד המחוז נוזף בשוטר הזוטר ושולח אותו לשתות בתוך אחד הבתים ולא ברחוב. המציאות היא מציאות, והכתיבה הרשמית עליה היא עניין אחר, ואולי מי שחי כל ימיו במשטר של חופש מתקשה להבין עד כמה עמוק הדיכוי כששיאו הוא צנזורה פנימית של יוצר. העובדה שהשוטרים לא רחוקים ממאז'נה מבחינה מעמדית היא גם בסימן שאלה. אולי כלכלית, אבל נשים בימים ההם עדיין היו בתחתית הסולם. הם מדברים מעל לראשה, אפילו שפת הטעימות המקודדת של הבירה היא לא השפה שלה אלא שפה גברית.

    • אבי 23/12/2012 בשעה 12:14

      אם תרשו לי להתערב – יש סיכוי טוב ששתיכן לא צודקות (אדם צריך להיות די מטומטם להגיד לאישה שהיא לא צודקת וממש לצאת מדעתו כדי להעז להגיד את זה לשתיים). יש סיכוי מצוין שהסיפור נכתב בשנות העשרים או לכל המאוחר בתחילת שנות השלושים (ולכן אני נוטה לחשוב שמירי לא צודקת) תקופה של פריחה ודמוקרטיה בצכיה,
      מצד שני לכתוב משהו בגנות או אפילו בלגלוג על השררה זה תמיד אקט חתרני בכל משטר שהוא (ולכן אני נוטה לחשוב שגם עפרה לא צודקת).
      במחשבה שניה אני באמת מטומטם, יכולתי פשוט להחליף את כל משפטי השלילה ולהוציא את שתיכן קצת צודקות ואותי קצת בתור הרבי החכם.
      איך לא תפסתי את זה קודם.

      • מירי שחם 23/12/2012 בשעה 12:24

        יכול להיות בהחלט, אבל כזכור מאז'נה מסתבכת בזמן שמתנהל בעיר מצעד צבאי, הסופר רומז על כך כשהוא מתאר את התהלוכה, שים לב:
        ""אבל ברגע שנטלה את קנקן הבירה, שמעה צלילי מוזיקה בכיכר. מאז'נה נפעמה, רצה החוצה למדרכה והיה נדמה לה שהיא הוזה. במורד הרחוב זרמו המונים, ותזמורת כלי נשיפה ניגנה בקצב עד שרגליה נעו מעצמן. וכל ההמונים צעדו יפה אחריה לפי הקצב, תענוג לעיניים. מאז'נה הייתה המומה. מעולם לא שמעה משהו נפלא כל-כך. וכבר עבר זרם החיילים והאזרחים את צ'רני פיבובאר."

        אז בהחלט יתכן שבימי פריחה דמוקרטית התנהלו מצעדים צבאיים בעיר לצלילי מארשים של תזמורות נשיפה, אני לא אומרת שלא, אבל איכשהו נדמה לי שמצעדים צבאיים מתקיימים או בעיתות מלחמה או תחת משטר שמעמיד את הצבא על ראש שמחתו. ציון לשוני נוסף – מאז'נה מכונה עוזרת בית. לא משרתת.. אני מניחה שאילו הופיעה במקור המילה משרתת, הייתה בונדי משתמשת בה. לפני מלחמת העולם הראשונה היו משרתות, אבל אחרי מלחמת העולם משהו השתנה במבנה החברתי ובהדרגה כבר לא העסיקו משרתות אלא עוזרות בית, או סוכנות בית. בקיצור, צריך לשאול את רות בונדי או את פאר פרידמן אם הם יודעים באיזו שנה נכתב הסיפור.

        • אבי 23/12/2012 בשעה 12:58

          אבל גם ב- 47 עדיין שלטו בכיפה אדוארד בנש ויאן מסריק, קומוניזם הופיע יחד עם השלכתו של יאן מהחלון באמצע 48.
          אגב מצעדים צבאיים בפרג של בנש – הנה אחד:

          • מירי שחם 23/12/2012 בשעה 13:01

            אני לא רוצה להתקטנן אבל ב47 אדוארד בס כבר היה בר-מינן ובשנים 45-46 היה משטר כיבוש צבאי שהתחלף בהדרגה בשלטון עצמי אזרחי בפיקוח המפלגה הקומוניסטית המקומית. לא זמן טוב להסתבך עם המשטרה.

            • אבי 23/12/2012 בשעה 13:06

              אמת, ולכן אמרתי קודם שיש סיכוי מצוין שהסיפור נכתב בשנות הפריחה של בס, שהיו בזמן שלום ושגשוג דמוקרטי בפראג של אחרי מלחמת העולם הראשונה (שנות העשרים ותחילת שנות השלושים).

              • עפרה 23/12/2012 בשעה 17:02

                לצ'כיה, או ליתר דיוק, לצ'כוסלובקיה, היה זמן קצר מאוד של דמוקרטיה, לכל היותר 20 שנה שהפרידו בין הסכם ורסאי ופירוק הקיסרות האוסטרו-הונגרית לבין הכיבוש הנאצי, שאחר כך התחלף במשטר קומוניסטי עם השחרור. אם הסיפור נכתב באותן שנות דמוקרטיה, כפי שעלה כאן, ודאי שאין משהו מוזר בקיום מצעד צבאי דווקא בעת הזאת, מה גם שהמצעד בסיפור כלל לא נשמע מאיים אלא דווקא מרתק ומפעים את מאז'נה כאירוע של העיר הגדולה, בניגוד לכפר ממנו באה. עד כמה שידוע לי עולם האמנות והספרות הצ'כי ידע בהחלט להיות חתרני כשרצה. שוויק "אידיוט של הוד מלכותו" הוא דוגמה נהדרת לסאטירה כזאת, וכאלה היו סרטי קולנוע ואנימציה צ'כיים, ופריחה של ג'אז, הכל בשנות הדיכוי הקומוניסטי, אחרי אוגוסט 68. לטענתי הסיפור של בס מדבר תרבות עממית צ'כית דרך הבירה, שהיא המשקה הכי מקובל ועממי, וכסיפור הוא לא היה מסבך את בס עם איש, באף תקופה. לחפש בו חתרנות זה far fetched בעיני. השוטר שותה כשגרה למרות שוודאי בספר החוקים אסור לו לעשות זאת, כי כולם שותים בוקר צהריים וערב, והמפקח שאומר לו שלפחות לא יעשה את זה באמצע הרחוב שותה בעצמו ברחוב – זו סצנה שאמורה להעלות חיוך על שפתי הקורא המקומי. זה ודאי לא סיפור שעבר מיד ליד בין צ'כים לאומנים, שנאנקים תחת שלטון דכאני וחולמים על חירות. לגבי משלוח היד של מא'זנה, בין אם נקראה במקור משרתת או עוזרת בית, באמת איני יודעת, אבל רק אדונים עשירים החזיקו בשנים ההן בפראג נערה כפרית שעשתה עבורם את כל הקניות, וגם בישלה, ניקתה, כיבסה ומי יודע מה עוד עשתה למענם בחושך, כך שלא נראה שמדובר בימי המשטר הנאצי או קומוניסטי. אני מסכימה שמאז'נה היא אשה וככזאת היא עוד יותר נחותה אפילו מהשוטרים בכל אירופה, והשוטרים הקרובים אליה מעמדית וכלכלית מדברים מעל ראשה. עם זאת, כך עושים כשמתבדחים על חשבון מישהו בין אם הוא אשה ובין אם הוא גבר, מה שמוציא מעט מהעוקץ הפמיניסטי שהלוואי והיה כאן, אילו למאז'נה הייתה המילה האחרונה, או אפילו רמז לכך. אילו הבדיחה הייתה על חשבון מישהו גבוה וחשוב מהם אפשר היה לראות בזה חתרנות פוליטית או סאטירה, אבל זה לא המצב. וכאמור, הסיכוי הוא שלשוטר כזה ודאי יש בבית אחות מאז'נה, שבאה לעבוד בעיר, וגם עליה "עבד" בבית בכפר ובעיר, ובערב כולם הלכו לשתות בירה.

                • מירי שחם 23/12/2012 בשעה 17:12

                  עפרה, יש כל מיני דרגות של חתרנות, סרבנות והתנגדות. בס היה עורך עיתון, אדם שנושאים אליו עיניים. הוא לא חייב לכתוב סיפור מודפס במכונת כתיבה, שמועבר מתחת לשולחן. החתרנות של הסיפור בעיניי קשורה לתיאור המשובש של המצעד הצבאי, בלי לנקוב בשם המפורש. מה קורה שם? עובר המצעד, לכאורה מפגן של שיא הסדר והשלטון – תרגילי סדר, צעידה אחידה, מדים – ונוכחת שם אחת, פשוטה שבפשוטות, והמצעד משבש לה את החיים, גורף אותה לתוכו ופולט אותה החוצה, מבולבלת ואבודה, ואז היא נעזרת בשני שוטרים מצחיקים, שמצילים אותה באמצעות רחרוח וטעימה של אלכוהול. אם זו לא חתרנות עדינה, אני כנראה לא יודעת חתרנות מהי.

                  • מירי שחם 23/12/2012 בשעה 19:54

                    אנטי-מימסדיות בכל אופן, גם אם לא חתרנות, אותה אנטי-מימסדיות שמאפיינת עם שכבר ראה כובשים באים וכובשים הולכים

                    • עפרה 23/12/2012 בשעה 22:32

                      מתפשרת איתך, מירי, על אנטי-ממסדיות 🙂

                    • מירי שחם 23/12/2012 בשעה 22:39

                      לעפרה,
                      אחלה (:
                      ובהזדמנות זו – אם את רוצה להקשיב לצבי סלטון קורא את הפרק על 'מורה זלדה' מתוך 'סיפור על אהבה וחושך' – קריאה נהדרת, מרחיבת לב
                      http://www.iba.org.il/media/?recorded=117&starting=1397947&programCd=7092781
                      זו התכנית מתאריך 21.12. נורא נעים להקשיב, אפילו מרגש. לא כמו לקרוא קריאה דמומה מהירה.
                      אגב, אצלי קישורים מקול ישראל עובדים רק בתנאי שאני משתמשת בדפדפן אקספלורר

                    • עפרה 26/12/2012 בשעה 18:26

                      היי מירי, לצערי לא הצלחתי להאזין לצבי סלטון, אולי כי עברתי לגוגל כרום ולא בא לי להתקין אקפלורר 9 במחשב שלי…

  13. מיטלשה 23/12/2012 בשעה 15:58

    תודה. צירוף מעולה של סיפורים.

    ואני רק חשבתי כל הזמן: דווקא בפראג ללכת לאיבוד? מצחיק. זו עיר קטנה יחסים לכרכים אירופיות אחרות.
    (ברור שזו פראג במובן של עיר גדולה באופן כללי ולא ספציפי).

    בסיפור של קפקא יש ממש קו שבר מתקדם כמו בסרטים מצויירים, כזה שבסופו רעידת אדמה ששומטת את הקרקע מתחת לרגלי העולם.
    בהתחלה הכל נקי ויפה "השכם בבוקר, הרחובות נקיים וריקים".
    ואז מתחיל השבר, בחוסר התיאום בין הפרטי לציבורי: "כשהשוויתי את שעוני לשעון של מגדל, ראיתי שהשעה מאוחרת בהרבה משחשבתי".
    כשהפרטי והציבורי לא מצביעים על אותה שעה, השבר מתרחב מעבר למישור הכרונולוגי (של השעון) גם למישור הגאוגרפי (של הללכת לאיבוד).
    וכשאתה לא יודע מתי אתמול ומתי מחר ואיפה זה שמאל וימין, מה הפלא שאף אחד – גם לא הציבורי הרם ביותר – לא יכול לעזור לך? היתרון היחיד של הציבורי (השוטר) במקרה הזה על הפרטי (המספר), הוא ההתבוננות מלמעלה שמאפשרת לו לדעת שעצם שאלת השאלה הוא דבר אופטימי עד גיחוך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: