קריאה נינוחה בצוותא של סיפורים קצרים מהמבחר המקומי והעולמי
"וואלאס הוא מאותם סופרים שבכוחם לחולל שינוי בכִּוונון הפנימי של הקורא: להפוך אותו למעט פחות תמים וסנטימנטלי ולהוליך אותו בחיפוש אחר רגש כן ועמוק, אשר טמון, לעתים חבוי, בסיטואציות יומיומיות מנוכרות."
(מתוך אחרית דבר לספר "ילדה עם שיער מוזר" שכתבה עורכת הספר, נגה אלבלך)
אני תוהה מהו תפקידו של הסופר בסדר החברתי הנוכחי, אם בכלל עוד קיים תפקיד כזה. אולי החיבור "אלו הם מים" מספק מספר תשובות אפשריות. הכתיבה של וואלאס רבת-פנים, אבל עמוד השידרה שלה, כפי שאני תופסת אותו, הוא ציר הניכור-חמלה. זו סביבת העבודה שלו, מעבדת המחקר אם תרצו. מועדון כרייה ינואר מתרחק מעט מכתיבה סיפורית טהורה לטובת מבט קצת אחר. מקווה שאהבתם. תודה לנגה אלבלך, עורכת הספר, על שאיפשרה לי להביא אליכם את הטקסט הזה.
"אלו הם מים" פורסם גם בכלכליסט, למי שמעדיף לקרוא בפורמט מרווח יותר. תודה לגיל.
ובונוס מיוחד – נאום של הסופר אהרן אמיר בטקס הענקת תארי ד"ר לפילוסופיה ולמשפטים, באוניברסיטת תל-אביב ב2008. בשנה זו זכה אמיר בפרס ישראל לספרות. הנאום, שאורכו בערך עשר דקות, מתחיל ב-26:10. מומלץ בחום.
בעריכת אביבית משמרי ומירי שחם
 | שניר על לתת צורה |
 | מירי על "אל תפסיקי, אל תפסיק… |
 | שי על "אל תפסיקי, אל תפסיק… |
| מירי על "אל תפסיקי, אל תפסיק… |
 | אבי על "אל תפסיקי, אל תפסיק… |
 | עפרה בן-עמי על "אל תפסיקי, אל תפסיק… |
| מירי על "אל תפסיקי, אל תפסיק… |
סדנאות כתיבה חווייתית, מירי שחם
איזו בחירה מופלאה. אחד הטקסטים האהובים ביותר עליי. מרגש כל פעם מחדש…
חייבת להגיד: לא התרשמתי יותר מדי בקריאת המסה. הרעיון שאדם מרוכז בעצמו והאפשרות להסתכל על סביבתו ולהלביש סיפורים מכמירים על הסובבים אותו באופן שיעורר את החמלה שלו כלפי העולם לא היה חדש עבורי, תחושה חזקה שהדברים דוברו ונאמרו אפילו בספרי ילדות כמו אמיל והבלשים אם כי בהקשר אחר או במקורות נוספים שעוד מעט אזכר בהם אני מקווה, ההבדלהוא אולי באמת בחמלה; במקורות האחרים אליהם נחשפתי זה נעשה כדי להפיג את השיעמום. או לפחות כך הוצהר, כשהחמלה הייתה פועל יוצא.
אולם גם הרעיון להתבונן סביב ולדמיין את צער האחר לא ריגש אותי במיוחד. הרי לא בהכרח יש בעל חולה או קושי כלכלי המצעף את המבט, והסיטואציות המדומיינות כדי לעורר את החמלה לא טילטלו אותי או עוררו בי אשמה. הן היו בעיני קלישאה, כמו ההחלטה לחיות חיים של חמלה,
השאלה היא מה פספסתי פה. מה לא הבנתי ועל מה דילגתי בקריאה, כך שערכו של החיבור נעלם מעיניי?
כל הרעיון הוא לא לבוא מנקודת מבט מוסרנית, אלא מחשיבה מודעת, מבחירה. לנסות להתעלם מהטייס האוטומטי שהוא ברירת המחדל שלנו בדרך כלל. אם את מרגישה שאת כבר מעבר לזה – אשרייך.
תודה על האתגר לעמוד מול אמת שוצפת.
מזמין לעשות את ההבחנה בין חמלה לרחמים. בין מיקומו של הסובייקט המרחם
במרכז העולם ביחסו אל האובייקט המקבל את רחמיו. לבין מיקומו של הסובייקט החומל אל האובייקט הנחמל.
כאשר נמצא האדם מרחם על זולתו ועל סבלו הוא מזמן התרחק מזולתו, ובעיקר מרחם על עצמו. הפגנת רחמים קשורה לרוב בהפעלת שיפוטיות ביקורתית כלפי האדם. ויש בה במובן זה גם לא מעט התנשאות מצידינו.כאשר אנו רואים דברים שטורדים את מנוחתנו אנו נוטים להציב מחסום רגשי בינינו לבינם.
חמלה, היא היכולת לראות את העובדות כפי שהן לקבל אותן ובמובנים רבים,
לברך עליהן. החמלה היא האהבה, האהדה והאחווה, בלי כל קשר להזדהות.
כשאנו חומלים אנו מבקשים לסייע לאדם לשאת בנטל החיים באמצעות ההזדהות שלנו עמו. אנו שואפים לחוש אמפתיה אמיתית כלפיו.
הסופר האוסטרי סטפן צווייג עמד על הסיבה לכך שאנו מתקשים לאמץ מחוות של חמלה: "הסוג האחד, שעיקרו פחד ורגשנות, אינו אלא קוצר-רוחו של הלב שאחת רצונו – להשתחרר מהר ככל האפשר מן ההשפעה הבלתי נעימה של מצוקת הזולת; זו חמלה שאין בה שמץ של השתתפות בצער ואינה אלא הגנה אינסטינקטיבית על נפשך שלך מפני סבל הזולת. ואילו הסוג השני של החמלה, שרק היא נחשבת באמת , הוא סוג יוצר ובלתי רגשני, שרצונו [=של האדם החומל] נהיר לו והחלטתו נחושה לעמוד בכל, בסבלנות ובסובלנות עד כלות כוחותיו ואף למעלה מזה".
סטפן צוויג, קוצר רוחו של הלב, עמ' 148
איזה הקשר נהדר הבאת לקוצר רוחו של הלב. הספר הנפלא הזה
בדיוק כשהתחלתי לכתוב תשובות והבהרות צלצל הטלפון של שותפתי לשולחן בבית הקפה השכונתי. (יום צפוף) לפני שבוע מצאנו כאן כלבה כבת עשר, חיפשנו למי היא שייכת והגענו לאומנה שמחזיקה אותה כבר כחצי שנה. הכלבה ברחה לה והיא מחפשת אותה מהבוקר. מפה לשם שותפתי זו לשולחן ולשכונה, החליטה לאמץ את הכלבה ולקחה אותה ללילה אחד של ניסיון, שאחריו החליטה להחזיר אותה לאומנה, הכלבה התנהגה באופן מוזר, עשתה צרכים בכל הבית ונהמה על החתולה. שבוע לאחר מכן כאמור אנחנו יושבות בבית הקפה והטלפון של שכנתי מצלצל. גלילה – מצילת כלבים ידועה מספרת שהשותף של הבחורה שנותנת בית זמני לכלבה החליט שנמאס לו ממנה וקשר אותה לעמוד ברחוב מתחת לביתו. אני שומעת את הצד של שותפתי שכנתי וכל מושג שאינו חברה שאפשר להעלות על הדעת, מסרבת בטענה שהיא הולכת לישון ואין לה זמן לזה. כשהיא סוגרת היא מספרת לי את הסיפור. אני אומרת שאין לי בעיה לארח אותה אצלי בינתיים ושנלך להביא אותה, מרחק קצר ממקום שבתנו. הכלבה קשורה בחדר מדרגות בלי מים או אוכל, אני לוקחת אותה, היא ממהרת לעשות את צרכיה, התאפקה כל השעות האלה מהבוקר. שאלוהים יקלל את האידיוט שחיכה ששותפתו תיסע להוריה בצפון כדי לסלק את הכלבה הקשישה מהדרך באופן המכוער ביותר. עכשיו אני כאן בבית הקפה לבדי, שכנתי הלכה לישון כפי שהבטיחה ושתי כלבות לצידי, אחת שחורה ושלי ואחת חומה ועל תקן אורחת. אני לא רוצה לאמץ אותה. רק לפני חודש הרדמתי את הכלב הקשיש והאהוב שלי והיא מבוגרת ואין לי כוחות לזה. הסיכוי שמישהו מהקוראים כאן ירצה לאמץ אותה, כלבה מתוקה ומלאת אמון ואהבה לא מוצדקים למין האנושי, כבת שמונה שנים, הוא רק אחת הסיבות לכתוב את הסיפור הזה כאן… מה עוד? מה הקשר בין נושא המסה לבין הסיפור הזה? מה אני רוצה, לנפנף בטוב ליבי? יש בסיפור ארבעה אנשים, כל אחד מתקשר עם העולם בדרכו. לכל אחד סיבות והצדקות לאופן פעולתו, לכל אחד סיפור. וכלבה אחת שכבר חמש שנים נזרקת מיד ליד ולא מוצאת את מקומה. אולי באמת קשה איתה? מן הסתם עוד מעט כשנגיע הביתה אדע.
אם הטרחתי בסיפור חסר טעם וקשר אני מתנצלת. לתחושתי יש קשר ישיר. אולי בהמשך אנסה להסביר למה… אבל בינתיים כתבתי כבר יותר מדי:)
אהבתי את הסיפור שלך.
תודה
ההיכרות עם וואלאס עומדת אצלי על הפרק מזה כמה חודשים ודחיתי אותה לבואו של הקינדל שלי שאמור להגיע בעוד מספר שבועות ושיאפשר לי לקרוא אותו במקור. משהבנתי שנדון כאן בטקסט לא-סיפורי של וואלאס אמרתי לעצמי שכוח עליון או מירי – תלוי את מי שואלים, כמו בדוגמת האסקימוסים.- דאג שאקרא מסיפוריו בטרם אחבוק את הקינדל, ובטרם אקרא את "אלה הם מים". פשוט לא יכולתי להתאפק. אין זה מפתיע שהמבט שמציע וואלאס לבוגרים של מדעי הרוח דומה למבט שזיהיתי אצלו בשלושת הסיפורים הקצרים שקראתי אמש אונליין. אצלי זה מתקשר להבדל בין כתיבה אגוצנטרית, נאמר יומן חוויות אישיות, לבין כתיבה ספרותית שמעבדת את החוויה האישית לאינספור האפשרויות של מבטים מבחוץ. רגע החמלה מתרחש בשעות החסד שבהן השעיית האגוצנטריות מאפשרת לעצמי להשתלב כדמות המתנהלת בקרב דמויות אחרות. ויש בכך אירוניה כי אלה דווקא רגעים פרטיים מאוד ולא רגעי אינטראקציה עם הזולת. אחד הסיפורים שקראתי היה מונולוג של בחור שמתוודה איך הוא נוהג להשתמש במום הדוחה שלו למראה – יד אחת קצרה ולא מפותחת שעמה נולד – לתכסיס שבאמצעותו הוא מצליח להתחיל עם בחורות ולגרום להן לאפשר לו לגעת בהן. וואלאס הצליח להיות אירוני, ערמומי ומכמיר לב בעת ובעונה אחת, שלא לדבר על כך שהיה משכנע כאילו דיבר על עצמו. ובמובן מסוים ודאי שהוא דיבר מגרונו של הדובר שלו. בעיני ההמלצה על חמלה כפוזיציה מתייחסת למי שבחר במדעי הרוח והתוודע, מן הסתם באקדמיה לקרוא ספרות יפה בדרך האנליטית להשעות אותה לטובת נקודת המבט של סופר, ולכן אני מאחלת לעצמי רגעים וואלאסיים רבים ככל האפשר בביקורי הבאים בקופת חולים, במשרדים ממשלתיים, שלא לדבר על זמן הציפייה בתור בתחנת השירות של סלקום.
מעניין, אני כותבת ולא חשבתי על האפשרות של הסופר לעשות זאת – דרך המחשבה על הדמויות שלו או כניסה לעורן.
הערה צדדית לפרוטוקול.
לא שחמלה היא לא נושא חשוב, בטח אצל דפ"ו, אפילו כאן במים, אבל עושה רושם שהפוקוס אצלו הוא ב"נגד האני כמרכז המוחלט של היקום"". במסה כולה יש תחינה אחת גדולה שחוזרת ונשנית – אנא שנו את התודעה שלכם, שנו את תפיסת המציאות שלכם, אל תקבלו את פני השטח, חפשו את הקרקע האמיתית שמתחתיו. שנו את העצמי הפרטי שלכם לעצמי רחב יותר.
וואלאס רואה בתודעה חדשה כזו את הגאולה היחידה האפשרית מחיים סתמיים, חסרי בחירה ובראש ובראשונה בורים.
בדרכו שלו הוא עושה כאן בדיוק מה שאפלטון עושה במשל המערה שלו, ולא בכדי תמצאו איפשהו בטכסט את מטאפורת האסיר.
חמלה היא אחת התוצאות המרכזיות שמתקבלות מהשינוי הזה.
אני מסכימה שזה הפוקוס, אבל לא מסוגלת לקבל באמת את המסקנה שלו. אני חושבת שהקישור שהוא עשה בין הכלת הזולת, לבין חיים שאינם סתמיים, אינו קישור חד-חד ערכי, כלומר יש כל מיני דרכים לחיות חיי-בחירה משמעותיים, בעלי-תודעה, והרחבת תודעת האני כדי להכיל את תודעת הזולת היא רק דרך אחת מתוך מגוון. בחוויית החיים שלי, שהיא מעט, איך להגיד, אוטיסטית בשורה תחתונה – הבחירה להכיל את הזולת היא בחירה לא טבעית ולא אפשרית, שעצם שילוב זולת כלשהו בקודש-הקודשים האמיתי מתברר עבורי תמיד כשילוב כוזב ומלאכותי. תמיד מגיע הגבול, מעבר לו אף אחד לא יכול להיכנס, לא באמת, והוא ברור והוא קיים ואני נוצרת אותו. הגבול יקר. תמיד נשארים שוליים פרומים, או תווך מאלח כלשהו, או איזושהיא א-נורמליה בכוונות הטובות להכיל או להיות מוכל. אדם חי לבד ומת לבד, ולכל היותר הוא יכול לקוות לרגעים ספורים של שותפות למשהו גדול יותר מאשר הוא-עצמו, ובהחלט יכול גם לא לקוות. אני מנסה לנסח תפיסת חיים פוזיטיבית, שתהיה כמובן פחות יפה לעין ממה שפוסטר וואלאס מציע – אבל בתפיסה שלי, הנוכחית בכל אופן, כדי להימנע מחווית ה'אחד ויחיד' שהוא מציין כשורש כל רע, אפשר להכפיל ולהכפיל ולהכפיל שוב (למרות שמתמטיקאים יגידו שאחד בחזקת כל מספר הוא עדיין אחד, אבל זה אחד שונה, אתה מבין בוודאי). ההכפלה הזו היא סוג של הרפתקה, של משחק ותעתוע. בכל אופן כך שוברים את האחד מבלי להפוך אותו, די אוטומטית לצערי, לשניים.
ובחזרה לפרקטיקה הסיפורית. דפ"ו בסיפורים (לא המסות) העלילתיים הקצרים שלו מדגים אולי את התוצאה של אופן ההתבוננות המורחב שהוא מטיף לו. הסיפורים לא רגשניים, עצובים וחומלים על פני השטח – אלא דווקא ברוטליים במידה לא קטנה – לאוו דווקא באופן התיאור – אלא ברמת ה"קילוף" שהוא עושה לדמויות ומצבים. זו הטענה העיקרית שלו. מתחת לפני השטח הדקים, קרום המציאות הנגלית, קיימים הרי געש ותהומות של ממש והוא פורץ אליהם במקום לתת להם לפרוץ החוצה. לא חייבים לאמץ את האחר, אבל כן להכיר במהותו האמיתית. רק אז אתה יכול לבחור מה בדיוק אתה רוצה לעשות עם הגילוי.
כנראה שהכתיבה המסאית שלו היא בבחינת דרש על כתיבת הפרוזה שלו, כדי שהקוראים לא יטעו לחשוב שהוא מטיף לניכור, אלימות וניהליזם.
לא הכרתי את וולאס, אבל הבחירה להביא את המסה הזו (אף על פי שזה "עיון" ולא "ספרות") כדי להבהיר את גדולתו כסופר נראית לי כל כך נכונה. הטקסט הזה לפת אותי, הרים אותי מהמקום ולא הרפה עד עכשיו. מבחינת תוכן, הרעיונות בו דומים (ואל תהרגו אותי פה) לאלה המובעים ב"כוחו של הרגע הזה" של אקהרט טולה. מבחינת הכתיבה, משהו בחוויית הסופרמרקט אחרי יום העבודה שנשזר בחוויית הקריאה שלי על מסך המחשב הנייד בארומה התעשייתית בישפרו סנטר מודיעין – נצרב בי עמוק והעצים את התכנים.
אתי הכי נשארה האמירה שהסגידות שלנו הן שהורגות אותנו. נדמה לי שזה נכון, לפחות לפעמים, ואני תוהה למה זה. זאת לא רק החמדנות, שלעולם לא נשבע ממה שיש לנו. כאילו יש משהו עמוק יותר שמרחיק מחייו של אדם דווקא את מה שהוא מוקיר יותר מכול. יכול להיות? אני מבינה גם את הצורך למסיין את וולאס, הנה הוא דבק גם בי…
החמלה היא לא התוצאה אלא דרך חיים לא רק כלפי האחר אלא בעיקר כלפי העצמי ומיקומו בעולם.
התרשמות ארס פואטית: בעולמנו, זה שוואלאס מתאר אותו, אנחנו עסוקים מדי. כדי להרוויח את מעט הכסף שאנו צריכים להתקיים, אנחנו עובדים הרבה, ואחרי שאנחנו ממלאים את כל צרכיהם של הילדים וקצת את שלנו, אין לנו זמן לחשוב גם על אחרים או על לקרוא עוד טקסט שנוכל ללמוד וליהנות ממנו. והנה, בזכות מועדון זה, שהחלטתי להשתתף בו באופן פעיל, "נאלצתי" לקרוא את הטקסט הזה שמתאר כל כך יפה את הבעייתיות של החיים בימינו, עבדות לכל מיני דברים שמביאה אותנו, ברגעי הפנאי המעטים שלנו, לפעילות מטומטמת ואוטומטית כדי קצת לנוח מקצב החיים. אינני בטוח שוואלאס מצליח לעשות ממני אדם טוב יותר, כלומר שאתחיל פתאום לעשות את הדברים שהוא מציע לעשות, אבל הוא בהחלט מצליח לתאר רגעים מאד אמיתיים בחיים שלי, כמו עגלת הסופר ב"רמי לוי" שהיא תמיד מושכת לצד זה או אחר, תלוי בנטיה הפוליטית שלה, המודעות לצירופי מקרים (האסקימוסים) כלאירוע מיסטי ש"בא מלמעלה", ההכרח, אחרי יום מעייף ביותר, לעשות עוד משהו אחד (קניות בסופר) כשאתה על סף אפיסת כוחות, ועוד. כמות הטקסטים החדשים היוצאים לאור מדי יום ביומו לא מאפשרים לנו כבר השתלטות עליו, ואפילו כתבות ביקורת נלהבות לא גורמות לי לרצות טקסט כלשהו בגלל חוסר הפנאי, תודה למירי על החשיפה לטקסט הזה שבאמת יוצר עניין לקרוא עוד מן הסופר החכם הזה.
במחשבה שניה וקריאה שניה העיקר פה הוא עבורי הרעיון הלכאורה מטורף להפוך מישהו אחר ממני לגיבור של סיפור חיי. אני לא בטוחה במאה אחוז שהסופר התכוון לזה, אבל הוא אומר ובצדק שכולנו מספרים כל אחד את עצמו ואנחנו כל אחד כוכב סיפור חייו. מחשבה כמעט מופרכת: מה אם במודע ומכוון נהפוך אדם אחר לגיבור הסיפור? אולי ההורות הופכת את הילדים לגיבורים הטבעיים של סיפור חיי הוריהם, אבל מה עם לבחור להעניק את הבכורה לאדם אחר בכלל? ללא קשר דם? מי אי פעם עשה את זה באמת? אולי נוקם שהקדיש את חייו לאמלל זולת שפגע בו, או קפטן אחאב שכל חייו רדף אחרי הלווייתן, אבל גם בדוגמאות הללו בעצם המרדף שייך לרודף והנקמה לנוקם, והם עדיין גיבורי סיפור חיי עצמם.
אנחנו רואים את האחר דרך פילטר עצמי, וחשוב לנו שלאישה הלא נחמדה בסופר יהיה סיפור חיים שמצדיק ת התנהגותה הרעה כלפינו, כדי שהגיבור האמיתי של חיינו, אנחנו, נרגיש טוב עם העובדה שעקפו אותנו בתור או דיברו אלינו לא יפה, מסיבה מוצדקת.
המחשבה על הזזה עצמית מהמרכז יש בה אוקסימורון או פרדוכס.
וגם החמלה היא שלנו, של הגיבורים שאנחנו בחיינו.
ואולי שיפ (אני ממשיכה את המחשבה שלך) אפשר להגיע מזה לפואטיקה חדשה לגמרי של ריבוי גיבורים, אבל באמת ריבוי, מעניין איך נראה רומן שהגיבור שלו הוא קבוצת אנשים!
יש המון סיפורים מרובי גיבורים…פשוט כמו בחיים, הנטיה הטבעית והנכונה מבחינה סיפורית/אנושית היא להעביר את כל הסיפורים דרך זווית של גיבור אחד מרכזי, שאיתו אנחנו מזדהים. במציאות, הגיבור המרכזי הזה הוא כנראה כל אחד מאיתנו לגבי עצמו, לפחות על פי מה שוולאס טוען.
״שוויוניות בגיבוריות״, אפשר אולי למצוא בספרים שיש בהם חילופיי מכתבים, או מונולוגים מתחלפים כמו ב״מר מאני״ למשל.
דוגמא מהקולנוע אפשר למצוא אצל אלוף ריבויי הגיבורים מייק לי, במיוחד עולה למחשבה ״סודות ושקרים״…
אחרי שכתבתי לך תמהתי על עצמי, כי באמת יש המון. וחשבתי גם על סיפורים כמו "פרחים" של אריאל להמן, שבהם הפרחים עוברים מדמות לדמות ויחד איתם הסיפור – וזה יכול להיות גם ספסל בגן או משהו כזה – אבל איכשהו הייתה לי תחושה שלא קראתי סיפור "באמת" מרובה גיבורים, כנראה בגלל מה שכתבת על מירכוז ההזדהות.
לא מכירה את הסיפור של להמן, נשמע כמו רעיון מקסים… בהמשך לוולאס, אפשר לספר סיפור מרובה גיבורים דרך עגלה עם גלגל נוטה שמאלה, העובר מדמות לדמות:)
ברעיון הזה באמת התנסו רבים בספרות ובקולנוע. הסופר ראשון שקראתי שעשה זאת היה וויליאם פוקנר, אבל זה היה לפני כל כך הרבה שנים שאני לא בטוחה באיזה מבין ספריו מדובר. האם יש מבין הכותבים כאן שיכול להזכיר לי?
איזה רעיון מעולה לסיפור 🙂
נו תכתבי:))
אולי נכתוב אותו ביחד, אם הוא אמור להיות מולטי-פוקאלי 🙂
טוב ניסיון קטן לפתיחה:
איך זה קרה לו קשה להגיד, הצטרפות של מקרים בישי מזל. עומס יצר של קניות בחג או שניים ברציפות, הנטיה של ילד כבד משקל ומעל הגיל הרצוי לעמוד על פס המתכת צמוד לבטן אימא הנוהגת בעגלה, ולרקוד ריקודי קוצר סבלנות בדרך למדפי הממתקים, הכאב והאימה המלווים את עונת האבטיחים, כשנעשה בו שמוש כללי ולא אישי, ובמקום לפרוק ממנו את משאו פשוט הוצב כמדף סחורה פשוט (ואל תגרמו לי להתחיל עם סיפוריהם של אלה, האימה… הריקבון, הנעצים בבשר העץ העייף).
וטראומת החטיפה שאין להזכר בה, אלא בצמרמורת העוברת דרך כל גוף המתכת המרוט והמוכה. הרי נחטף על ידי נערים והורץ כסוס על כבישים ומדרכות, והוחזר כאשר נתפסו ישר לעמדתו ללא טיפול רפואי או ליטוף בשמן לציריו הזועקים. פלא שהוא נוטה על צידו ומושך שמאלה? המחסן נמצא משמאל למעבר ובמחסן – נמצאת המנוחה.
יללא, תמשיכי:))
נהדר שהגיבור הראשון שלך הוא העגלה, ושהוא 'הוא'. מאוד אהבתי מה שכתבת אבל להמשיך את זה לוקח למקומות שלא טובים לי. אולי אחרים ירימו את הכפפה
היי לי, זו סתם הייתה השתעשעות עם רעיון, מתיחה של גבולות העברת הפוקוס:)
בעיני מספיקה האפשרות לחיות חיים של חמלה…לפעמים זו אפשרות קוסמת מדי. אפילו ממכרת.
ממכרת? בא לך להרחיב את דברייך המסקרנים?
היה נדמה לי שההסבר ברור והינה אני באה להסביר ולא מוצאת מילים.
אולי ככה: מכירה את האנשים שלא מספרים כלום על עצמם אבל תמיד יעודדו אותך לספר על עצמך? אני מוצאת שרוב הזמן מול רוב האנשים אני כזו. הסיבה? מעייף לדבר על עצמי. הקשבה לאחרים היא מנוחה. להסתכל על עולמם של אחרים, על הבעיות והקשיים שלהם, להכנס אפילו לפרטיי פרטים מעולם שאיננו שלי, אפשר אולי לקרוא לזה מציצנות, אבל זו בעצם סקרנות מצד אחד, ועייפות מצד שני. כשאני בסופר, רוב הזמן גם בשי העייפות, במיוחד בשיא העייפות, אני מוצאת את עצמי מסתכלת על הקופאית ומדמיינת את חייה. לאן היא הולכת מכאן, איך נראה הבית שלה, אם הקופאיות האחרות חברות שלה או שיש עויינות, אם היא אוהבת את העבודה שלה. כשאני רואה הורה וילד אני מסתכלת בדינמיקה ביניהם. מציינת לעצמי את המצב הנפשי של האם, את מידת ההקשבה שלה לילד, אם היא רואה אותו בכלל. לפעמים אני מחליפה מבטים עם ילדים המובלים על כתף הוריהם, בגבם לכיוון העמידה בתור, הם פונים בעצם אלי, לפעמים עם חטיף ביד מלוכלכלת משוקולד ומבט סבלני, עושים לי עיניים ואני מחייכת חזרה. אין לי ילדים משלי, אבל מה זה חשוב? חיים של אחרים, נדמה חי שהיה סרט כזה ונדמה לי שהוא היה יפה. ולפעמים אני רואה ראש חסה עייף ומזדהה עם העייפות שלו, או חומלת על בונבוניירה שננטשה בקופה, אולי כי הייתה יקרה מדי.
אולי לכן לא התחברתי למסה הזו של וולאס.
כן, אני מכירה את המנוחה המיטיבה הזאת, וכתבת כל כך יפה. את המילה 'ממכרת' לא הבנתי מיד כי לצערי אני לא מצליחה להתמכר למנוחה המיטיבה הזו בה במידה שהמונולוג הפנימי הטרחני שלי מעניין אותי.
ובגלל שאנחנו מדברים כל הזמן על סופר, זה כל כך מתבקש אז הנה שיר שלי מלפני כמה שנים (שהבלוג בישרא אפילו קרוי על שמו):
החיים שמתחת לחיים
בַּסּוּפֶּרְמַרְקֵט הַתּוֹר מִתְאָרֵךְ.
זוּג יַלְדוּתִי לְמַרְאֶה,
הוּא בְּשֵׂעָר קָצוּץ וּמִכְנְסֵי שְׁלֹשֶׁת-רִבְעֵי
הִיא מְתֻלְתֶּלֶת
מִתְחַבְּקִים מֶרְחַק כַּמָּה קֻפּוֹת מִמֶּנִּי,
הוּא מְלַטֵּף אֶת שְׂעָרָהּ.
אֲנִי עֵרָה וְקַשּׁוּבָה מְאֹד
לִמְחִירֵי הַטִּיטוּלִים וְהַמַּטֶרְנָה
וְכָל מִינֵי גְּבָרִים פּוֹנִים אֵלַי,
לִמְכֹּר כַּרְטִיס אַשְׁרַאי
לְהַצִּיעַ שֶׁאֶטְעַם יוֹגוּרְט חָדָשׁ.
הַקֻּפָּאִית וַאֲנִי שׁוֹלְפוֹת בַּקְבּוּק מַיִם
וְשׁוֹתוֹת בְּאוֹתוֹ הָרֶגַע בְּדִיּוּק
אֲנִי מְחַיֶּכֶת; הִיא לֹא.
וְכָל הַזְּמַן בְּתוֹכִי
הַחַיִּים הָרוֹחֲשִׁים מִתַּחַת לַחַיִּים
הֶמְשְׁכֵי דִּיאָלוֹגִים יְשָׁנִים
תּוֹעֲפוֹת רֶגֶשׁ
שִׁיר שֶׁל זָ'ק בְּרֵל,
אֲבָל אֲנִי עֵרָה וְקַשּׁוּבָה מְאֹד.
היי לי איזה שיר נהדר… כל כך אהבתי את ״אני ערה וקשובה מאוד״ והיכולת הזו לתאר את הסובב אותך, כאשר את מחייכת והמוכרת לא, כתגובה על הרגע בו שתיכן באותה שניה שותות מהמים. כמה יפה זה ממחיש את הנתק, הקושי היומיומי וכמה הוא מקשה לראות את האחר…מה שהמוכרת לא ראתה, אפילו את זה הצלחת בשיר להכיל, בלי שום תירוצים ועדיין עם אותה חמלה. נורא נהניתי לקרוא…
תודה שיפ על התגובה הכל כך חמה ומחזקת, ממש שימחת והפתעת אותי. זה שיר שחצבתי מעצמי בכוח כשהרגשתי המציאות הלא-פואטית הזאת תפיל אותי ואני חייבת איכשהו למשוך את עצמי מתוכה…
נורא אהבתי לקרוא את המחשבות של כולכם. הרגשתי שותפה למשהו גדול יותר שאני לא יודעת להגדיר אותו, אולי אשתמש במילה "התכווננות". הטקסט הזה, בעיניי, יש בו משהו מהטקסטים הדתיים בעידן שאחרי-הדת, במובן זה שהוא מנסה להצביע על משהו שמצוי מעבר לנו [זולת, אלוהים, או 'האחר הגדול' שאורי ציטט אתמול מלאקאן]. אפשר לדמיין את ישו בדרשה על ההר אומר דברים דומים, או משה מקטין פונטים כדי לצופף לתוך עשרת הדיברות את הדיבר האחד עשר [פעם היה תרגיל כזה, מה היית מוסיף בתור הדיבר האחד-עשר?]. אני מכירה בכך שלי מאד קשה לחרוג מתוך עצמי באקט של היטמעות בתודעה של מישהו אחר – אני יכולה לנתח את הזולת רציונלית, או להזדהות איתו רגשית באופן רגעי, אבל אני לא באמת יכולה לקחת אותו איתי. באג. בכל מקרה, אם לברוח רגע הצידה מהפן האישי אליו מכוונת אותנו הדרשה של דיוויד פוסטר וואלאס, אני חושבת שיש בטקסט הזה כדי ללמד אותנו על תפקידם של הסופרים [אולי בעולם אידילי]. כלומר, מה פתאום קופץ לו עמוס עוז הנכבד ומביע את דעתו הפומבית? וואלאס מספק את התשובה. היכולת הפנומנלית של הסופרים, חלקם לפחות, להביט במציאות ולראות אותה יותר לעומק, היא שמקנה להם את הזכות להשמיע. העובדה שבימינו אין כל-כך מי שיקשיב היא טראגית, אבל גם לכך יש תקדימים, כל הנביאים התלוננו על כך שלא הקשיבו להם, שדחו את האתיקה שלהם. הפרדוכס הטמון בשורש הווייתם של סופרים, וכנראה גם נביאים, הוא שמתנת ההתבוננות ניתנת רק למי שמצליח לחרוג מתוך העדר ולא להיות חלק ממנו. אבל אם אתה לא מצליח להשתלב בעדר, רוב הסיכויים שממילא לא ירצו להקשיב לך.
ההקשבה לסופרים ואנשי רוח משקפת בעיני את מידת החשיבות שחברה מסוימת מייחסת להם ולא רק את עצם זכותם להשמיע. וואלאס נתן הרצאה מוזמנת לבוגרי אוניברסיטה, כך שהסיטואציה זו המקובלת בכל העולם, כולל בישראל, אינה מלמדת על מידת החשיבות שמייחסת החברה האמריקאית לאיש הרוח. בהיסטוריה הציונית היה מקום נכבד לאנשי רוח ובהיסטוריה ישראלית הקצרה נהוג להזכיר את "הטור השביעי" של אלתרמן שעסק בענייני השעה. באותה נשימה נהוג לבכות את העובדה שהאייקונים התרבותיים ההם הומרו בדמויות סלביות חלולות כאחד מביטויי האמרקניזציה של החברה הישראלית. פרופ' ליבוביץ' הוא דוגמה מצוינת של נביא זעם מודרני, והתייחסויות לדבריו/נבואותיו ביחס לכיבוש מהדהדות ומוזכרות תדיר עד היום. בסרט "שומרי הסף" מעמת הבמאי את אחד מראשי השב"כ עם ציטטות מדבריו, ושואל אם נבואותיו התגשמו, והתשובה החיובית היא מיידית. דוגמה נוספת היא עיתון הארץ שנותן לעיתים לדויד גרוסמן מקום להביע את עמדותיו בעמוד הראשון של החדשות, והולך בכך בדרכו של לה מונד שנהג ועדיין נוהג כך. צרפת היא עדיין הדוגמה המובהקת ביותר שעולה בדעתי כמדינה שבה אנשי רוח, סופרים ופילוסופים לא רק חותמים על עצומות אלא גם רואים במעורבותם את חובתם לחברה. לדוגמה, מישל פוקו, אם איני טועה, היה שם במהפכת הסטודנטים של סוף שנות ה-60. מידת ההשפעה של אנשי רוח היא כבר עניין לבדיקה אחרת לגמרי.
מחשבה בעקבות קריאה שנייה: לטענת וואלאס נטייתנו להתהלך בעולם כשאנו כה עסוקים בעצמנו מפריעה לנו לראות את הזולת אלא ביחס אלינו. אם נכון הדבר לגבי מי שדומה לנו – יתכן שגם הילד שלנו היפראקטיבי לפעמים, גם אנחנו יושבים בפקק במכונית הפרטית שלנו כמו נהג ההאמר ולא באוטובוס – קל וחומר לגבי השקופים בחברה. אני מניחה שוואלאס בחר דווקא בדוגמאות היומיומיות המוכרות ולא הרחיק אל חסר הבית או אל המכסיקני שגנב אמש את הגבול לארה"ב כדי שמאזיניו השבעים ימשיכו להטות לו אוזן, אחרת לא היה עוזר לו לחזור ולהדגיש שאין בכוונתו להטיף מוסר.
האנטומיה האנושית מעוצבת ככה שאי אפשר שלא לראות את הזולת, ואת עצמנו אנחנו דווקא מתקשים לראות. גם אני עם מחשבות בעקבות קריאה חוזרת, ואני לא קונה את העמדה המוסרית של הצדקת רשעויות-נראות-לעין של הזולת בשל קושי מדומיין שהוא אולי חווה. מחשבה כזו מוליכה מהר מאד להצדקה עצמית של נבזויות ורשעויות בתירוצים שונים. אני שונאת תירוצים.
לא בטוח שהבנתי.
וולאס לא מנסה להצדיק ו/או לתת הנחות. הוא פשוט שובר את מרחק הזרות עם הזולת, חושף את האני האמיתי האפשרי שלהם לאור. בכך הוא הופך אותם לאנושיים יותר, את המרחק לאנושי יותר ואת המתבונן לאנושי יותר.
ומה לעשות, אנושי, לעיתים קרובות מדי, יכול להיות רע, מגעיל, או סתם חסר טעם, אבל מי רוצה לתת ציונים.
לא הבנתי את הקשר בין דברי לבין לרשעויות מתורצות. אם הייתה כאן אי הבנה מצידך אבהיר שגם לי אין חיבה אליהן ושלא אליהן כיוונתי את דברי. בכל מקרה, ודאי תסכימי שוואלאס אינו עוסק באנטומיה של העין כשהוא עוסק במבט על העצמי ועל האחר. ואולי בעצם לא הגבת לדבריי? ואולי אני לא הבנתי את דבריך? את מוכנה לכתוב עוד קצת למה בעצם את מתכוונת?
ההערה האנטומית שלי נאמרה בהמשך לדברייך – "לטענת וואלאס נטייתנו להתהלך בעולם כשאנו כה עסוקים בעצמנו מפריעה לנו לראות את הזולת אלא ביחס אלינו."
ואני הערתי מכיוון אחר שמהבחינה האנטומית העין שלנו מתורגלת לנפק מראות-זולת כל הזמן ואיננו רואים את עצמנו. מעניין איך היינו מרגישים-מתנהגים אילו הייתה לנו יכולת להביט בעצמנו כל הזמן, האם היינו מוקסמים או מסיטים את המבט בגועל. ברור שוואלאס מתייחס לראייה לא כאל פעולה חושית גרידא אלא כאל ביטוי של אתיקה.
כשוואלאס מביט בזולת ונותן דוגמאות להתנהגויות בלתי נסבלות בעליל, כמו נהיגה אגרסיבית או אמא גסת-רוח, הוא מבקש לתרץ התנהגויות אלו – לנהג יש טראומת נהיגה, או שהוא מוביל ילד חולה לבית חולים. גם האם קצרת-הרוח זוכה אצלו למעטפת של נסיבות מקלות. כל שאמרתי, בסך הכל, הוא לא לשכוח שלפעמים ההסבר הלא-נעים הוא ההסבר הנכון, והערס שחותך אותך עושה זאת רק בגלל שהוא מרגיש שהוא מלך הכביש. מכאן, דחיתי את ההצעה הוואלאסית להמציא סיפור של נסיבות מקלות כדי לא להתרגל לתרץ תירוצים גם לעצמנו.
גם אני חשבתי שה"תירוצים" היו החלק החלש יחסית במסה הזאת. אגב, אני תמיד עושה את זה, כשמישהו חותך אותי אני ישר חושבת שהוא ממהר לבית חולים או משהו. פוליאנה שכמותי.
כמו שכשעובר אמבולנס אומרים ״יולדת״ :))
אני לא חושבת שוואלאס מספק תירוצים לאיש. התפיסה של האחר כאנושי אינה הופכת אותו לטוב או לצודק ואותנו לעדר של פוליאנות עיוורות למציאות קרה ואכזרית.
המאמר הזכיר לי את ההתפעמות שלי כשהיכרתי לראשונה את 'תפיסת הנס' של הרמב"ם שאין הנס משהו מחוץ לטבע אלא שהוא בטבע עצמו – בכל עלה כותרת וטיפת גשם ובכל נולד שוב ושוב. וממשיך להתאים גם בדבריו של וואלס כשמדבר ברמב"ם על היהירות של דתיים מסוימים כאילו אלוהים מקשיב לכל פרט ועובד בשבילו כדי להגשים את משאלותיו. הדג שאיננו יודע כי הוא שוחה במיים מזכיר לי את התורה היוגית המתרכזת בכל נשימה ונשימה וממצה אותה
המשך >>>
התורה היוגית המאמנת לראות כל פרט בטבע ולו הקטן ביותר שמא יימרס חלילה
המשך>>>
ולשם כך עלינו לפעמים להתכופף, ז"א להצטנע בפניו
וזאת היא החמלה. לבטל מעט מעצמך למען הזולת
הצתה מאוחרת, אבל שווה ורלונטי לדיון.
( אם כבר שותף, סליחה. סאונד בלבד)