קריאה נינוחה בצוותא של סיפורים קצרים מהמבחר המקומי והעולמי
אני זוכרת את דוכני העיתונים העמוסים של פעם – עיתונים ביידיש, רוסית, צרפתית, רומנית, הונגרית ועוד התנודדו זה לצד זה על חבל דק מתוח, מוחזקים לבטח במקומם באמצעות אטבי כביסה. הסיפור "ברוש חלול" של איתן גלס מזכיר לי את הימים ההם, כשהגלות עלתה ארצה ונתנה פייט תרבותי (זמני) לצ'יזבטים ולהורה ההיא עם החאקי ושביל הנחש. וודקה לצד נקניקים בשום, הומור לצד דמעות, ופתגמים ביידיש שזורים בטבעיות בתוך סיפורי חיים כאובים המסופרים כבדרך אגב. הסיפור של איתן גלס הוא סיפור מעורבב, מקומי וזר בעת ובעונה אחת, ובו גיבורים לא גיבורים משוטטים במסדרונות בשעת לילה מאוחרת, לא מוצאים מנוחה. מעבר לכך, יש בו בסיפור סודות וחללים נסתרים בשפע, המשמשים כמקומות מסתור לאנשים ולבקבוקים ולחתולים של פיזיקה תיאורטית. אפילו הברוש, סמל זקוף של ישראליות – בסיפור של גלס הוא ברוש חלול, והחיילת, עוד סמל – היא חיילת "שאין לה כלום בפנים", חלולה. ובתוך החללים הללו, בעדינות אוהבת, מתוארת הוויה של אאוטסיידרים, שכמהים לכסות את העבר בשכבת צבע לבנה ובוהקת, בעוד הסיפורים איכשהו שבים ופולשים פנימה דרך סדקים, מוקמים לתחייה.
מועדון כרייה פברואר, "ברוש חלול" מאת איתן גלס, שהודפס בכתב העת "מסמרים" (גיליון 1, 2006). תודה לאיתן גלס על שאיפשר לי להביא את הסיפור למועדון. כולם מוזמנים לחלוק מחשבות, אסוציאציות, ושאר חוויות קריאה וירקות.
(כן, אני יודעת שהשיר בפולנית, אבל התוכן יהודי)
בעריכת אביבית משמרי ומירי שחם
סדנאות כתיבה חווייתית, מירי שחם
 | מירי על "אל תפסיקי, אל תפסיק… |
 | שי על "אל תפסיקי, אל תפסיק… |
| מירי על "אל תפסיקי, אל תפסיק… |
 | אבי על "אל תפסיקי, אל תפסיק… |
 | עפרה בן-עמי על "אל תפסיקי, אל תפסיק… |
| מירי על "אל תפסיקי, אל תפסיק… |
| עפרה בן-עמי על "אל תפסיקי, אל תפסיק… |
 | avivitmishmari על "אל תפסיקי, אל תפסיק… |
 | shif29shif29 על "אל תפסיקי, אל תפסיק… |
 | דרגון קומודו על להתייצב מול הג'ינג'י |
אני בעיקר תהיתי על הקשר בין המספר לבין המשפחה (דווקא החברה שלו מרסלה שהיא כביכול החוליה המקשרת היא הדמות הכי פחות דומיננטית ומוכרת לקורא בסיפור). וה-OCD שלו היה נגיעה יפה בעיניי, איך גם הוא, הצבר (אולי) שכביכול אין לו נגיעה לכל הטראומות והחללים הפנימיים, מבטא באמצעות החרדה הזאת שלו שהדברים האלה כן נוגעים גם בו ואולי יש עוד קשרים טמירים בינו ובין המשפחה.
במסגרת ההיפוכים שהסיפור הזה מציע, אחד ההיפוכים הוא הגברים המבוייתים בעוד הנשים מעדיפות את החוץ. האחווה הגברית נרקמת בין קירות הבית, טריטוריה נשית בדרך כלל, והסיפור הוא סיפור של גברים בתוך בית, פחות של נשים וגברים, או של נשים בתוך בית. הדמות של אליקי שהיא מעין מתווכת בין העולם שבחוץ לעולם שבתוך הבית, מתגלה כבעלת פגם מהותי בנשיות הביולוגית שלה. הסיפור מציע המון מודלים של זוגיות, לאו דווקא רומנטית, וגם מודלים של זוגיות גברית, לאו דווקא רומנטית. מתוך הסיפור בוקעת מוסיקה של זרות מתמשכת, והשמות של הנשים – מרסלה, אליקי – הם שמות מוזרים וזרים (מול ורד, האחות הבכירה ואשת הקבלן, המבוייתת באופן לגמרי קונבנציונלי). אולי מנקודת המבט של ההווה הסיפורי והמפגש הפותח בבית הקברות, דווקא הזוגיות עם מרסלה מתגלה ברבות השנים כזוגיות משנית לזוגיות הלילית, שותפות הגורל, בין המספר לבין יוקל.
אני חייבת להודות שבשעה שקראתי את הסיפור בקוצר רוח, אבל הדברים שלך יפים ומרחיבי דעת. תודה 🙂
(: למה? כי הסיפור לא לינארי? או שזה סגנון הכתיבה שלא מוצא חן בעינייך? אני חושבת שיש פה יותר ממה שהעין משגת, אם לצטט את שלומי שבן. למשל, משחק יפה של זהויות. האם אפשר לכתוב במין 'יהודית' כזאת בשנות האלפיים מבלי להיראות אנכרוניסטי מרוב קרעכצן? יכול להיות שההיקסמות שלי מהסיפור נובעת מכך שלא גדלתי בסביבה אשכנזית מהסוג הזה, וזה נראה לי קצת דיסנילנד, כל הדג מלוח בוודקה.
כמעט כל השמות בסיפור הם שמות שהיו נפוצים בארץ בשנים שבהן האידיש, הלאדינו ובכלל בליל של שפות אירופיות וערביות נשמעו בבתי משפחות ישראליות. לגבי הבחירה בשם אליקי. את, מירי, אולי צעירה מכדי לזכור זאת, אבל בישראל של ראשית שנות ה-60, פחות או יותר, סחררה את הראשים במקומותינו שחקנית-זמרת יווניה סקסית סטייל בריג'יט ברדו, בשם אליקי. אליקי שבאה מירוחם כדי לזלול גברים בלילות העירוניים ולהישבר מול רחמה החלול, עשויה הייתה להיקרא על שמה.
את מן הסתם צודקת, אבל אני לא מכירה אף ישראלית ששמה מרסלה, ועל השחקנית-זמרת אליקי שמעתי במעומעם. המוזרות של השמות האלו נובעת (נדמה לי) מהעובדה שמי ששרד את השואה ("הגרמנים לא הרגו אותי") נטה להעניק שמות שינציחו קרובי משפחה שנרצחו, או לחילופין שמות ישראליים ממש כמו ענת או יעל.
את מתארת שתי מוטיבציות לבחירת שמות אבל יש תמיד יותר משתיים, בכל תקופה. אני שמעתי על רוזי וסימה ולא הכרתי באופן אישי יעל או ענת כי אלה היו שמות שניתנו בהתחלה בחברה קיבוצית די מנותקת מהעיר.
בעיני הסיפור הזה יוצא מן הכלל. מלאכת מחשבת של שזירת פרטים קטנים לכלל תמונה מורכבת. קראתי אותו פעמיים ברצף כי רציתי לראות איך הוא בונה אותה. הדמויות בסיפור הזכירו לי את דמויות שהקיפו את יעקב שבתאי ואת חנוך לוין בילדותם ונערותם התל אביבית. עושה רושם שגם גלס הכיר אותם מקרוב, למרות שהוא צעיר מהכותבים שהזכרתי. נראה לי שהדמות המרכזית היא יוקל, שמקהה את זיכרונותיו משם בוודקה ונקניק משתתף בבניית הארץ, שתגיע לשיאה המפוקפק במלחמת ששת הימים ובבניית קו בר-לב, שכולנו יודעים איך כל זה נגמר, ומסיים כעובד של חברת ברוקרים. היסטוריה תמציתית, גם אם עגומה מאוד, של ישראל מתגלמת באישיותו. ועדיין, הגבר המחוספס הזה, הלום טראומת השואה ומטושטש החושים הוא לא רק דמות סנטימנטלית, שדומעת שיכורה מול הגויה ששרה באידיש את השירים ששרדו מעולם שנכחד, הוא גם זה שדואג לסייד את הבית כהפתעה למשפחתו, מביא בקבוק חם לנכדתו הבוכייה ומתמוטט כשהיא מתאבדת.
מזדהה לגמרי עם מה שכתבת. ומוסיפה עוד שני גרוש – זה סיפור של אנדרדוגים, ציונות B side. הוא עובר בהצלחה בדיקות בריאותיות של טייס מילואים, אבל יוקל הירש זה לא שם של טייס קרב.
קראכצן מיוחד במינו. כזה שבעוד נמצא הלב שלי בהישברותו ממשפט אחד הוא כבר נשבר מחדש מהמשפט הבא וכן הלאה וכן הלאה וזה לא נחלש או מתעמעם עד סוף הסיפור. לא יכולתי להפסיק לקרוא.
מה שמדהים הוא איך הייחודיות והפרטיות של כל פירור סיפור נשמרת בתוך בליל המורכבויות האלה של מודלים של יחסים כאלה ואחרים שגם מהפכים ומתהפכים באמת בחלקם, כמו שמירי עמדה עליהם (הבנות היוצאות,הבנים הביתיים). מעל הכל, או מתחת, מרחפות שתי הרגליים המתעקמות כל הזמן: האחת נוטה לקבר והשנייה לקיפוץ כארנבת-(הדבר היחיד שמצחיק את ציפורה, והאמת, הרגשתי שהיה לא מעט רשע כלפיה מצד המספר), מעל בור, כששתיהן נשמרות בתוך מתח קיום בו זמני שאין לדעת לאן ייקח אותי כקוראת.
באותו אופו התחושה שלי היא של חוסר היררכיה ביחס בין המספר לבין כל אחת מהדמויות, לא מובהק מה המערכת המשנית בעיני ומה הראשית, חוסר הקביעות וחילופי מרכז ביחסים בכלל פושה בכל והיא חלק מתחושת הצער המתמשך של שותפות וריקנות חלולת אונים בתוך העוויתות הייחודיות של כל סיפור הנקרע כמו תלוי מעל אותן שתי רגליים הפוכות.
אני שמחה מאד שאהבת כי לאור דלילות התגובות קצת איבדתי את הביטחון בכל הנוגע לסיפורים שאני מביאה.
נורא יפה מה שכתבת על שתי הרגליים המתעקמות, זו כנראה מהות הקיום היהודי מאז ומתמיד. במידה מסויימת, 'רגל אחת בקבר' זו אמירה פסימית ואופטימית בו בזמן, "בקבר" אמנם ואי אפשר להתכחש לזה, אבל הי, זו רק רגל אחת! בסיפור הזה הנשים רודות בגברים – הן מגבילות את הנאותיהם (ציפורה), עוזבות אותם לטובת אחרים (מרסלה ואליקי) – אפשר להשוות בין מרסלה הקפריזית לבין ורדה'לה, למשל, והדמות של ציפורה היא בכלל ארכיטיפית לגמרי, דומה שבספרות ובמחזות שנכתבים כאן כל אישה מזדקנת ממוצא אשכנזי היא פוטנציאל למכשפה (אולי כל סיפור זקוק למכשפה ומישהו צריך לעשות את העבודה). יתכן שאחד המקורות של הסיפור הזה הוא המחזה העממי היידישיסטי – עם הבחורה שצריך למצוא לה שידך ראוי, והסיפור של גלס מתהפך גם על המקור הזה.
הקבר מופיע גם בקללה האידישאית שיוקל נהג להפטיר לכיוון אליקי, היוצאת לבלות בלבוש פרחי שהוא לא סבל – גיי אין דרערדאריין, היה אומר לה. אני לא יכולתי שלא לחייך לעצמי כי זה הזכיר לי את סבתי האשכנזייה. כשהייתה "מטפלת בעוף" היו חתולי החצר מתגנבים בתחנונים למטבח והיא הייתה רוקעת ברגלה להרחיקם תוך מלמול "אינדרערדאריין", שנשמע כמילה אחת. שנים רבות לא ידעתי את הפירוש. הייתי בטוחה שזה איכשהוא קשור לחתולים.
בכל פעם שמגיעה הודעה מהמועדון זו מתנה.
מחכים לסופהשבוע להתפנות לכריה.
סיפור מהדהד. תודה על החשיפה.
תגובות מתרימות ונפלאות.
תודה, כיף לשמוע
סיפור שהנרטיב שלו שובר לב (לחלוטין) וקוסמוס (קוונטים, שרדינגר, זאום ושות') אבל אופן ההצגה שלו, סוג של לונג-שוט, "מיזאנסציין" מרוחק, מקנה לו נופך של "פנס קסם" אפילו "סלפסטיק" מסוים.
נראה לי שזה מתוכנן כך, לא להיות דרמתי, רגשני יותר מדי, כי החיים צריכים להיות נסבלים וכל אחד שפגום, וכולם כאן פגומים, צריך למצוא סוג של נחמה. החל מוודקה וכלה בצליל קוסמי.
לסיפור הזה יש רובד תת קרקעי קונספטואלי שלם, ומסכים בהחלט לתובנות שמעלי בדבר התכנון הארכיטקטוני שלו וצירוף הפרטים המושלם, אבל בסופו של דבר, למרות המושלמות שבו, זה כן מתקבל כמו סינופסיס של רומן שלם. זה לא ממש מרגש אבל הרומן שצריך היה להיכתב – מאוד.
אולי אתה צודק. מצד שני, הסיפור מרוכז וארומטי, ויש לא מעט סיפורים קצרים מהסוג הזה, בהם נקודת ציון כלשהי בהווה היא תירוץ למהלך של פלאשבק – למשל, שלאפשטונדה של יהודית קציר שגם בו מתרחש מפגש מאוחר סביב קבר, אם אני זוכרת נכון. אתה יודע מה, במחשבה שניה באמת מעניין לחשוב מה עבר על גיבור הסיפור בפרק הזמן שבין לבין. הוא טיפוס מסקרן. אני גם חושבת שאפשר לעבד את הסיפור הזה לסרט, הוא צבעוני ועצוב וגדול מסכום חלקיו וייעתר יפה למבט. אפילו יש פרוייקטים כאלו: http://www.haaretz.co.il/gallery/cinema/1.1922777
אני ממש מעדיפה את המילה הכתובה שמאפשרת לי לתסרט בראש.
אני לא רואה בסיפור הזה את ה"בשר" שדרוש לרומן, למרות ריבוי הדמויות, שלא תמיד פוגשים בסיפור הקצר. סיפורה של אליקי והקשר המיוחד בינה לבין יוקל ובינה לבין המספר פותחים וסוגרים את הסיפור. היא גם הדמות היחידה שמגלה משהו על עצמה, פחות או יותר באמצע הסיפור. רובד נוסף משמעותי הוא אחוותם של יוקל והרשל, ובכלל יוקל בעיני הוא ציר מרכזי לפחות כמו אליקי. המספר בעיקר מלווה במבטו את הדמויות האחרות וידוע עליו מעט מאוד, לדוגמה, הוא עוזב את הבית כשנפרדים ממנו ולא ברור עד כמה זה הזיז לו. לכן לא ניסיתי לדמיין מה עבר עליו בין אירועי הסיפור לבין פגישתו עם ציפורה ליד הקבר. אפילו הכפייתיות של רחיצת הידיים מוצגת כעובדה שהוא חי אתה, בדומה לאנשים שמעדיפים לטפס 15 קומות ברגל ורק לא להיכנס למעלית. סרט? אולי. אומנם זו אופרה אחרת לגמרי, אבל בהחלט נעשו סרטים מעולים על אנשים תלושים ומינוריים לא פחות. זוכרים את "קאובוי של חצות"? אני בעיקר לא מרגישה ש"ברוש חלול" זקוק ל"הצלה" מעצמו כסיפור קצר, באמצעות רומן או סרט, והבחירות שלך, מירי, מצוינות 🙂
תודה. מעניין שהלכת ל"קאובוי של חצות", ההשוואה מעוררת מחשבה בכיוון ייצוגים של גבריות – איך לקרוא לזה – גבריות מינורית?
רומן או לא, דווקא במקרה או לא, אני מעלה בבלוג שלי (מסתבר שכאן זו מחלקת שיווק)
מסה (קריטית) שמטפלת באותו נושא. גיליתי אפילו שלזאום של גלס קוראים בוזון ושאוטוטו, שאלה של כמה מיליארדי שנים קטנות, הסוף של אליקי שהיא חלל בתוך חלל שלא יוכל אף פעם להתמלא, יהייה הסוף של כולנו.
זה לא שווה רומן שלם?
הנה כאן:
http://www.haaretz.co.il/news/world/1.1934445
אם זה שיווק, אז אני מטעם המחלקה לתלונות צרכנים – הבטחת מסה – איפה היא?
אני אוהבת את הסופרים שמנעד הכתיבה שלהם רץ מהפרטי אל הקוסמי הלוך ושוב. 'טבעות שבתאי' של זבאלד, למשל, וגם אצל יואל הופמן יש פסקאות שלמות כאלה.
כשקראתי את הסיפור ראיתי בעיני רוחי את הדמויות מהסרט 'פעם הייתי' נזכרתי שכתבתי על זה פוסט. http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=690765&blogcode=11945749 למה דווקא עכשיו? – בלוגילוגי. גם בסרט ההוא וגם בסיפור הזה זוכות דמויות שנחשבו לגרוטסקיות ונלעגות לעדנה ולחמלה (מה שמתחבר לדיון הקודם כאן). הן נראות גרוטסקיות אבל הן כ כ בודדותו תלושות במקומות שנשתלו לאחר המלחמה, הן הפכו לחלולות בעקרותן הנפשית שמתגלמת בדמות העקרות הפיסית של אליקי. עצוב.
לי הן לא נראות גרוטסקיות בכלל, אלא חמימות ואכפתיות. נכון, יש להן פגמים, אבל פגמים זה אנושי. לא חוויתי בדידות בסיפור אלא המולת קולות רבים. עקרות נפשית – גם לא חוויתי. הדמויות פחות או יותר שמחות בחלקן, מלבד הטרגדיה של אליקי. גם אליקי אולי עקרה מבחינה ביולוגית אבל אינה עקרה מבחינה נפשית. המעטפת הסמויה שעוטפת כל אדם בעולם היא לגמרי דיפוזית אצל כל אחת מהדמויות, שנפתחת לזולתה ומזמינה אותו פנימה.
אבל אני כן מסכימה לקירבה ל'פעם הייתי' – כזכור, התסריט מעובד על פי סיפור של אמיר גוטפרוינד וכשקראתי את גלס גם אני חשבתי שבצחוק ובבכי של הסיפור יש משהו שמזכיר את הגישה הבסיסית של גוטפרוינד לכתיבה.
חשוב לי להדגיש שבעיני הדמויות אינן גרוטוסקיות בשום פנים ואופן, אבל הן מוצגת ככה, עד שכמובן הקורא האובייקטיבי מגלה את פנימיותן.
נראה לי שהייתה כאן הסתבכות סביב שאלת הגרוטסקיות וזה לא עניין של קריאה אובייקטיבית. רבים וטובים האירו את עינינו בדבר אי קיומו של הקורא האובייקטיבי, והבהירו לנו איך כל אחד מאיתנו מביא עמו לקריאה עבר והווה אישיים, עמוסי אסוציאציות והיסטוריה אישית כקוראים. באשר לגרוטסקה – דמויות גרוטסקיות בספרות ובתיאטרון הן דמויות מוקצנות בתכונה במראה ובמעשה, לכן הן עשויות לעורר צחוק ודמע, כמו שנהוג לומר. ולכן לא מצופה מהן שיהיו מורכבות. אומנם לא ראיתי את הסרט של נשר, אבל אני לא זוכרת אותו בתור במאי רגיש למורכבויות אנושיות. נראה לי שיש בינינו הסכמה שהדמויות שמשרטט גלס, אכן אנושיות ומורכבות.
בתור סטודנטית לש' לתולדות האמנות הריני לאשר את הגדרתך לדמות הגרוטסקית שאכן ככה היא נראית לעין המרפרפת בסיפור הנדון. מוקצנות בתכונה מראה ומעשה מעוררות צחוק ודמע. בבקשה לראות הסרט 'פעם הייתי' ולראות איך הדמויות שם מקבלות עומק. אבל באובייקטיביות חפה מויכוח. עצם ציור הדמות הגרוטסקית יש בה כבר מימד של עומק כי לפני שהעזו לעשות זאת בהיסטוריה של האמנות נהגו לחלוף על פניה ואפילו להסיט מבט. ברגע שהחלו לצייר אותה יש כאן כבר מימד של עומק שהראשון שראה אותה היה הצייר, תחי האמנות, ואחכ הצופה שמצא את עצמו שלא בטובתו מתמודד עימה. ואם נתחבר לפוסט הקודם אפשר לומר שחמלה מתחילה לצוץ.
כיוונתי לגרוטסקה כםי שהיא מופיעה באמנות המודרנית: http://maritbenisrael.files.wordpress.com/2010/04/cldaumier.jpg?w=500 (ליצן רחוב קשה יום של דומייה, המאה התשע עשרה). או http://maritbenisrael.files.wordpress.com/2010/04/clvelazquez-jester.jpg?w=500 (ליצן חצר של ולסקז, המאה השבע עשרה).ולא לגרוטסקה הקלאסית המוקדמת שהיא יותר פלקטית: http://maritbenisrael.files.wordpress.com/2010/04/clcomediadelarte.jpg?w=500 סצנה מן הקומדיה דלארטה. שתי התמונות מופיעות בעמוד הזה: https://maritbenisrael.wordpress.com/tag/%D7%97%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA/