מועדון כרייה

קריאה נינוחה בצוותא של סיפורים קצרים מהמבחר המקומי והעולמי

הם לא נחמדים

בסיפור "כל מה שעולה מתכנס" שכתבה הסופרת האמריקאית הדרומית, פלאנרי או'קונור, בולט בעיניי, מעל לכל, הגיהינום הפנים-משפחתי – דווקא האינטימיות מספקת תחמושת קטלנית בדייקנותה. לנו הקוראים קשה להזדהות עם מי מהדמויות, החולשות שלהן מוצגות בפנינו באופן מופגן מדי, אפילו מתריס: האם חיה באיזור זמן אחר, שבויה בתהילת עבר שנגוזה מזמן, אוחזת בדעות שפג תוקפן; הבן מתנשא, שכלתני, משתדל להיות נאור אבל לא כל כך מצליח לו, חי על חשבון אמו. אפילו דמות המשנה, האישה השחורה באוטובוס, אינה מעוצבת על מנת לשאת חן בעיני הקוראים. אם כך, כיצד בכל זאת מצליח הסיפור לשאוב אותנו לתוכו? מהו המנגנון שמחליף את מנגנון ההזדהות? אשמח לשמוע מכם באיזה אופן הסיפור פעל עליכם.

תודה לחיה מהוצאת כנרת-זמורה ביתן-דביר על שאפשרה לי להפיץ את הסיפור בין חברי המועדון.

מועדון כרייה מרץ – עכשיו פתוח.

89 תגובות ל-“הם לא נחמדים

  1. אבי 22/03/2013 בשעה 1:05

    ההפתעה השניה

    בפעם הראשונה נתקלתי בתופעת ההפתעה השניה לפני שנים רבות בביקור בגראנד קניון. הגעתי כמו 99% מהתיירים מכיוון דרום והתקרבתי לשפת המצוק להביט למטה. המראה היה מרשים, ללא ספק, מאוד מרשים אפילו, אבל לא הבנתי למה קושרים כל כך הרבה כתרים לקניון הזה. צעדתי קדימה עוד כמה צעדים ואז הבנתי.

    למי שלא היה שם – הקניון בנוי משתי מדרגות, הראשונה בעומק של, נגיד, 100-200 מטר והמראה מרהיב עין, אבל המדרגה השניה עמוקה הרבה יותר, בערך קילומטר, ורק כשמתקרבים ממש לשפת המצוק ומבינים עד כמה עמוקה התהום שלמטה מתחילים לקלוט את עוצמתו האמיתית של הקניון. העובדה שעברתם כבר את ראשיתה של החוויה, בראייה ראשונית של החלק העליון של הקניון, רק מעצימה את גודלה ויופיה של ההפתעה השניה, העמוקה לאין שיעור.

    אני בטוח שכבר הבנתם את ההקשר לפלאנרי אוקונור. כתיבתה מתאפיינת ברב שכבתיות ובכל סיפור שלה מתחת לקניון שנפער לעין הקורא מסתתר לו לפחות עוד קניון אחד, עמוק ומעורר חלחלה שבעתיים.

    דוגמא קטנה ליכולת המופלאה הזו שלה לייצר הפתעה שניה מופיעה באחרית הדבר לספר שנכתבה על ידי עודד וולקשטיין. כך כותב עודד: "פרסומה הראשון של פלאנרי אוקונור בא לה בהיותה בת שש: שמה יצא ברחבי המחוז כמי שהצליחה ללמד תרנגולת ללכת לאחור. צילומים של התרנגולת והמאלפת הצעירה שודרו שוב ושוב במהדורת החדשות המקומית. לימים התייחסה אוקונור לאירוע: "זאת הייתה פסגת החיים שלי, כל מה שקרה מאז היה אנטי-קליימקס".

    לכאורה, אירוניה קטנה וחביבה, קניון מפואר של 100 מטר המספר על ילדה מיוחדת , סיפור קטן עם עקיצה קלה בסופו, אבל מי שמכיר את החיים שהיו לפלאנרי אוקונור, מחלת הזאבת, הבידוד רב השנים שנגזר עליה, המוות בגיל צעיר, לא יכול שלא להרגיש שמתחת לעקיצה הקלה , מתחת התהום התמימה של סיפור ההתבגרות מחוויות ילדות נעימות, מסתתר לו האנטי קליימקס האמיתי, אפל ומעורר פלצות.

    בסיפור שלנו יש אירוניה כזו, כפולה, אם לא משולשת, בקטע הבא, בעמוד 15 – "כל זה היה אירוני עוד יותר, משום שלמרות אימו אכן יצא מוצלח כל כך. למרות שהלך למכללה סוג ד' הוא יצא משם, בזכות מאמציו, עם השכלה סוג א'; למרות צרות האפקים שמשלה בילדותו, הגיח ממנה כאדם רחב אופקים; למרות כל הרעיונות המטופשים שלה, הוא היה משוחרר מדעות קדומות ולא חשש להתמודד עם המציאות. והנס הגדול מכולם – במקום שיהיה עיוור מרוב אהבה אליה, כפי שהייתה היא כלפיו, הוא התנתק ממנה רגשית והיה יכול לראות אותה באובייקטיביות גמורה. אמו לא משלה בו."

    כל משפט כאן הוא לשון והיפוכה, כל אמירה היא אירוניה ולגלוג על האירוניה. האמנם אדם פתוח לפנינו, האמנם השכלתו רחבה כפי שהוא מחשיב את עצמו? האמנם רעיונותיה של אימו מטופשים כל כך? ומעל לכל, כפי שמעיד סופו של הסיפור – האמנם אמו לא משלה בו עוד? והתשובה – התשובה נמצאת שם, למטה, בעמקי התהום בת הקילומטר של הנפש האנושית.

    • מירי שחם 22/03/2013 בשעה 7:42

      לא הפריע לך שאין מוקד נוח להזדהות בסיפור הזה (כמו גם בסיפורים אחרים שלה)? נקודת המבט הזו קשה לי, הקריאה מפעילה אצלי בראש ובראשונה מנגנון הזדהות וכשזה חסר אני מרגישה ערעור במרכז הכובד של הקריאה. מאיה ערד ואורלי קסטל בלום – דוגמה לשתי סופרות נוספות שלא מחבבות את הדמויות שהן בוראות (אני צריכה לחשוב על דוגמה גברית מקבילה). אלפרידה ילינק גם. מישהו מכיר גבר כותב שזו נקודת המבט שלו?

      • אבי 22/03/2013 בשעה 9:10

        לא מפריע לי כהוא זה. אני ממילא תמיד מחפש גם את מה שבזווית העין בנוסף למה שהתחשק לסופר לספר עליו. אני מחפש עלילות משנה.
        אגב דיברנו על נוטות החסד, הגיבור שם רחוק מלעורר הזדהות וגם האופריצ'ניק של סורוקין מעורר חלחלה, אם כי הדוגמא האחרונה אולי לא כל כך לעניין , כי הספר ההוא הוא בעיקר סטירה פוליטית חריפה.

        הלאה, נעבור אלינו – הדמויות של חנוך לוין, במיוחד אלה שעוסקות בהפרשות גוף אובססיביות רחוקות מלעורר תיאבון או הזדהות אבל אנחנו מרותקים לכתיבה שלו, והייתי אומר שגם קפקא שמככב ככוכב ראשי בגלגול (אהממ) כזה או אחר בסיפוריו לא מעורר הזדהות רבה מדי, אם כי אפילו אני אחלוק על עצמי בנושא זה כי סמסא הג'וק בהחלט מעורר אמפטיה למצבו האבוד, במיוחד כשתפוח נעוץ בצלעותיו.

        אני גם לא חושב שזו שאלה של כותב גברי או נשי, ובכלל, כתיבה נשית הוא מושג חמקמק מאוד בעיניי וב90% מהמקרים כשטורחים לסווג לי את זה, אני מגלה שבעצם מדובר בכתיבה טובה או גרועה ללא קשר לסוג מערכת הרביה של הכותב.

        אאה – ונזכרתי בספר המעולה "בינתיים" של הא ג'ין, שם בכלל אי אפשר לדעת מי הגיבור – הנערה שהמתינה 17 שנה לאהובה שיקבל גט או הרופא הצבאי, מושא אהבתה.

        • אבי 22/03/2013 בשעה 9:38

          חוץ מזה – מי אמר שהדמויות לא מעוררות הזדהות?
          לחותנתי בת ה90 יש דעות קדומות איומות על ערבים, חרדים ומזרחיים. אז מה? בגילה המופלג מה מחזיק את הבנאדם בחיים פרט לפחדים שלו ורופאת קופת החולים?
          המציאות משתנה סביב אימו של ג'וליאן, מה נשאר לה, לאומללה, להיאחז בו פרט לדיעותיה הקדומות? אותן היא חולקת עם שאר הלבנים באוטובוס. וג'וליאן? גם ג'וליאן מעורר הזדהות, מנסה באופן נואש להתרחק ממורשת אימו הגזענית ומאוהב באימו הקרתנית באופן נוגע ללב.
          אפילו הכושית האלימה מעוררת הזדהות, סוף סוף אפשר לתחוב את הפני הארור היישר במורד גרונו של האדם הלבן.

          • מירי שחם 22/03/2013 בשעה 10:51

            אם חמותך מחזיקה בדעות קדומות איומות, אז היא לא מעוררת הזדהות. חמלה, אולי. ג'וליאן מתנהג אליה בצורה מגעילה, לא הבחנתי שהוא מאוהב בה אלא בעצמו. האישה השחורה (כושית זה עלבון) לא מעוררת הזדהות, היא מועכת את בנה הקט, עם ראיית עולם פסימית לפיה כל מי שמחזיק בעמדת כוח כלפי זולת כלשהו מנצל את עמדת הכוח שלו כדי לדרוס. עבדים ואדונים, וזה באמת מחבר לחנוך לוין ולקפקא.
            הדוגמאות שמנית קודם, מחנוך לוין עד קפקא – במחשבה ראשונה, הדמויות של קפקא מעוררות הזדהות, בטח לא גועל. השאלה ששאלתי הייתה בנוגע לסופרים שלא מחבבים את הדמויות שהם ממציאים, אני חושבת שחנוך לוין מחבב מאד את הדמויות שלו ודי בז לנמענים שלו, הבורגנים המסודרים. לגבי קפקא זה מורכב יותר, הטקסטים שלו אכולים שנאה עצמית וזה מחלחל לתוך הדמויות שלו, מה שמעמיד אותו אתם בכל זאת באותו קו. אצל פלאנרי או'קונור זה אחרת, היא מבריקה ונטולת חמלה ומדגישה בטוש מדגיש עבה את כל החולשות האפשריות. ואני מוסיפה לרשימה הקודמת שלי גם את נועה ידלין, גם היא לא כותבת מתוך חיבה לדמויות, היא נהנית לבוז להן ולדרוך על החולשות שלהן. אצל פלנארי או'קונור וחנוך לוין הרמיסה מתקבלת כי הם מצחיקים, ההומור יש לו דרכים משונות לחלחל פנימה את האמירות הכי איומות, כי זה כאילו בצחוק אבל בעצם לא.

            • אבי 22/03/2013 בשעה 11:08

              יש איזו תנועת רטרו בכיבוס ביטויים ונדמה לי שכושי שוב באפנה. אני מאוד שמח על כך, ביטויים כמו שחור, אפרו-אמריקאי וכדומה תמיד עצבנו אותי, שום כביסה לא תנקה את מניעיהם.

              אני מאוד אוהב את המשפט האחרון שלך. הוא כל כך נכון.

      • רם 23/03/2013 בשעה 0:35

        גרסיה מארקס ב"אדון זקן מאוד עם כנפיים עצומות".

        • מירי שחם 23/03/2013 בשעה 4:06

          שמעתי את הסיפור הזה ממש לאחרונה בהקראה של צבי סלטון ברשת א' (התכנית נקראת 'קול קורא' והיא זמינה ברשת, תכנית נהדרת – ממיטב הספרות העולמית והמקומית, אני חושבת שהיא משודרת פעמיים בשבוע, אבל אין אפשרות להעביר קישור ישיר בגלל התכונה המשונה של הנגן של קול ישראל באינטרנט, וזה עובד רק באקספלורר. אפשר לחפש בגוגל קול קורא עם צבי סלטון)

          בעיניי זה לא סיפור על אכזריות שהיא תוצאה של רוע ישיר אלא על אכזריות כתוצר של אדישות. ספק מלאך ספק איש זקן ספק יצור מיתי ספק בן אנוש, זהו ה'אחר' האולטימטיבי, בני הזוג שאצלם הוא משתכן לא מתאכזרים אליו במכוון, הוא מתואר כסוג של טירדה, הפרעה, אבל במובן מסויים גם כחלק מהמשפחה. זה סיפור מרתק, חשבתי לנסות להביא אותו לכרייה באחד המועדונים הבאים, אבל נדמה לי שהוא קצת משומש מדי. נראה.

  2. אוגניה, בלוגילוגי 22/03/2013 בשעה 8:51

    מעניין שדבר ראשון שחשתי בו כשסיימתי לקרואת הסיפור הוא חוסר ההזדהות עם אף אחת מהדמויות, אבל היו קטעי רעיון שבהם כן חשתי הזדהות, בתור בת כאשר התנגדתי לכל דיעה קדומה של הורי, וכאם כשבנה מנסה בכל כוח לומר לה מה נכון. אבל מה שחשתי באמת ששתי הדמויות תקועות ולא מתפתחות, יש בהן מן הקיצוניות, וקיצוניות – ראיית הדברים במימד אחד סופה לא תהיה התנגשות. בזמן הקריאה חשתי בכל זאת מתח, חשבתי שסופו של המשולש הסיפורי תהיה נקודת ההתגמשות שמפגישה בין הדמויות. חשתי שאני קוראת סיפור במבנה של מעשיה. משולש שבו אם תקועה בעולם מוסרי שרק העבר מפאר אותו ובן שבגלל הקשר הסימביוטי עם אימו חש כאילו אם 'יעיר' אותה תבוא אליו הגאולה. אבל מצאתי כאן אירוניה, לא על חשבון הדמויות, אלא על חשבון הקורא הנאיבי המצפה לסוף הטוב שעל פי הסימנים לא יגיע. הקורא הנאיבי קורא על שתי דמויות נאיביות שיש להן תפיסת עולם חד מימדית נפשו קוראת לחיבור בין שתי דמויות המפתח והנאיביות שלו זוכה למכה, לסוף קשה. הכתובת שם, הקורא איננו רוצה לראות אותה וסופו – זעזוע.

    • אוגניה, בלוגילוגי 22/03/2013 בשעה 8:55

      סליחה טעיתי בהקלדה: "ראיית הדברים במימד אחד סופה לא תהיה התנגשות" המילה 'לא' מיותרת. כמובן שתהיה התנגשות

    • אבי 22/03/2013 בשעה 9:21

      היי אוגניה. לא יודע כמה סיפורים של פלאנרי אוקונור קראת, אבל אצלה אף פעם אין סוף טוב. מי שנחשף לכמה מסיפוריה מתפלל לאורך כל הקריאה שהגרזן שתנחית עליו הסופרת החביבה בסוף הסיפור יפספס כמה קצות עצבים רגישים במיוחד.

      • אוגניה, בלוגילוגי 22/03/2013 בשעה 9:55

        לא קראתי אבל קראתי עליה ואת הסיפור קראתי לוח חלק

      • Riky Cohen 24/03/2013 בשעה 21:18

        אבחנה מדויקת, אבי, התוודעתי לספרה "אדם טוב קשה למצוא" בגיל 16, והוא הותיר בי צלקות יחד עם יופיו והרושם הספרותי האדיר. גם בספר הזה, הקריאה אמביוולנטית, סבל מהאכזריות יחד עם הנאה מהווירטואוזיות שלה.

  3. מירי שחם 22/03/2013 בשעה 9:30

    לאמא של ג'וליאן אין שם. באופן עקבי היא מכונה 'אמא של ג'וליאן', אין כאן סימטריה כי הזיקה בינה לבינו מודגשת ואילו הוא אדם לעצמו, רואה עצמו בנפרד ממנה.

    עניין לשוני אחר הוא נוכחות הכבלים בסיפור – עם שחרור העבדים ברקע, עולה השאלה מי כאן כבול ולְמה. כבר בפתיח של הסיפור נאמר –
    "היא היתה מוכנה כמעט ליציאה, עמדה מול המראה בכניסה וחבשה את הכובע שלה, ואילו הוא נראה כבול למשקוף הדלת"
    ובסוף הסיפור, פיסקה לפני אחרונה – "הוא הפך אותה, פניה היו מעוותות להחריד. עין אחת, גדולה ולטושה, נעה מעט שמאלה, כאילו השתחררה מכבליה"
    (אולי יש עוד, אקרא את הסיפור שוב מאוחר יותר)
    הציטוט האחרון גם מעלה בדעתי שמילה מובילה נוספת בסיפור היא עיניים. הנוכחות של המבט מוגברת, אולי אחר כך אשלים את הציטוטים.

    יש רגע אחד לא מפוענח בסיפור, ששווה לתת עליו את הדעת – אחרי הירידה מהאטובוס ומחוות המטבע של האם, קורה משהו אבל ג'וליאן עוצם את עיניו ומכיוון שהסיפור מסופר מנקודת מבטו, המעשה נותר עלום:
    "האישה הענקית הסתובבה. לרגע אחד עמדה בכתפיים מוגבהות ופנים קפואות בזעם כבוש, ולטשה את עיניה באמו של ג'וליאן. ואז בבת אחת היה נדמה שהיא מתפוצצת, כמו מכונה שהופעל עליה גרם אחד מיותר של לחץ. ג'וליאן ראה את האגרוף השחור מתנופף עם התיק האדום. הוא עצם את עיניו והתכווץ כששמע אותה צועקת, 'הוא לא לוקח שום מטבעות מאף אחד!' כשפקח עיניים האישה כבר החלה להיעלם בקצה הרחוב והילד הקטן לטש עיניים פעורות מעבר לכתפה. אמו של ג'וליאן ישבה על המדרכה."
    האם האישה השחורה היכתה את אמו של ג'וליאן? האם היה פה רצח? פלאנרי או'קונור בכוונה מסתירה מאיתנו את הרגע הזה, אולי כדי להגביר את תחושת האשם של הבן ואולי כי זה לא משנה אם האמא חטפה או לא, מה שחשוב פה זו מערכת היחסים שלה עם בנה וברגע המבחן הוא בחר לעצום עיניים. דווקא הוא, שחושב שהוא רואה את מה שאמו מסרבת לראות.

    ונקודה נוספת שאשמח אם מישהו ישלים – פתגמים בשפה האנגלית שמכילים את המילה 'כובע' ורלוונטיים לעניין זהות/הזדהות עם האחר?

    • אוגניה, בלוגילוגי 22/03/2013 בשעה 9:59

      מוטיב העיניים באמת מרתק, כי כל דמות עוצמת עיניה ביחס לאחר ו'רואה' העולם רק בעיניה שלה

    • נעמה כהן 03/04/2013 בשעה 0:12

      תודה לך שהסבת את תשומת ליבי לכך שהוא עוצם עיניים ואיננו יודעים מה קורה ברגע הזה, לא שמתי לב וזה באמת חשוב.
      בקריאה שלי הודגש בעיקר העניין ה"בין דורי" אולי נקרא לזה-
      אמא של ג'וליאן אוחזת בתפיסת עולם "מיושנת" וג'וליאן מערער עליה ופוסל אותה מכל וכל- בעיקר זכור לי שהוא אומר לה שלאנשים לא אכפת מאדיבות— האם השחורה חולקת את אותה תפיסת העולם שלו, אך הילד הקטן- בן הדור החדש העתיד לקום- הוא כבר מערער על תפיסת אמו ובעצם יוצר פה איזשהי נבואה אולי על העתיד לבוא, או על "מה שהיה הוא שיהיה"- וגם הילדים של ג'וליאן עצמו יסתרו ויערערו עליו כי זה טיבם של ילדים. דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת. מקווה שהבנתם מה ניסיתי לומר.

      חוצמזה, יש פה את ג'וליאן שהוא "אוהב את האנושות ושונא את האנשים", שיש לו את הערכים ה"נכונים" אבל אין לו יחסי אנוש, ואת אמא שלו- שאולי יש לה תפיסות עולם נוראיות בעינינו, אבל יש לה את הבייסיק- יש לה לב גדול וחם. ואני הרגשתי שפלאנרי בכוח מנסה לגרום לנו לחשוב מה נכון יותר או איך צריך להתנהג.

      ביטויים עם כובע- אני חושבת ש"לאכול את הכובע" זה ביטוי מאנגלית, שאינו נוגע בזהות אך מדבר על תוכחה- כשמוכיחים מישהו על טעותו~ רלבנטי לסיפורנו.

      וכובע משמש גם הגדרת תפקיד- "האם באת היום עם כובע המנהל או העובד הפשוט?"- ובאמת, שתי הנשים בסיפור הן עם אותו כובע- האם בעלת תפיסת העולם המקובעת שמסרבת לראות שהתפיסה בת חלוף.

      • מירי שחם 03/04/2013 בשעה 7:21

        בעניין הכובעים, אני בדיוק קוראת בפרק מתוך 'תהום שפה' של דנה אמיר על אקט החלפת הכובעים ב'מחכים לגודו', שמאירה עוד זווית מעניינת בסצנת הכובעים הזהים – "סצנת החלפת הכובעים, שבה הכובעים של כל הנוכחים חוזרים ומוחלפים ביניהם, מדגימה גם היא את היכולת להחליף זהויות ללא קונפליקט וללא רישום. אם קודם לכן סימן הכובע פסידו-פנים, פסידו-חלל שאפשר להכניס לתוכו ולהוציא ממנו, כעת הכובעים מוחלפים כאילו כולם מתאימים לכל הראשים. הפנים והחוץ אחד הם, ולכן ניתנים להחלפה לא רק בינם לבין עצמם, אלא גם
        בינם לבין האחרים. כלומר, לא רק הפנים מוחלף בחוץ, אלא פנים של אחד יכול להיות מוחלף בפנים של
        אחר"

  4. לי עברון-ועקנין 22/03/2013 בשעה 12:18

    מעניין שניסחת את העניין כאי יכולת להזדהות. אני הרגשתי שאין שום רגע של חסד או קתרזיס. נכון שיחסים משפחתיים יכולים להיות גיהינום, בייחוד כשיש תלות רבה ומוכחשת, נכון שאנשים יכולים להיות לעתים קרובות אלימים ותוקפניים במסווה של נאורות – ואלה שני דברים שדווקא אפשר להזדהות איתם, אבל שום נקודת אור אין – גם לא בסוף רגע של הכרה, הבנה, שנותן ולו שבריר תקווה לעתיד. המעבר הוא מגיהינום של תלות לגיהינום של אשמה…
    אה, ואחת האירוניות היא גם שג'וליאן רואה דמיון בין אמו לבין האמא השחורה האלימה, אבל הוא עצמו מאוד דומה לה (לזו שנותנת אגרוף וצורה לאגרסיה הרבה שלו).

    • מירי שחם 22/03/2013 בשעה 21:02

      נקודה נכונה. ונשאלת השאלה בעניין היחס ספרות/עולם – אמנם איני יכולה לשלוט בתפוצת החסד בעולם, אבל אולי היצירה הספרותית מאפשרת לי מיקרו-קוסמוס בתנאים מבוקרים, ושם אני כן יכולה להתנות השתתפות (כקוראת) במידה של חסד מצד הכותב. זה באמת מופרך, אבל בהנחה שהאדם הוא יצור תועלתני שלא עושה דבר אם לא יוצא לו משהו מזה, לאו דווקא חומרי, אז אני רוצה שהספרות תשתלם לי כאמצעי מירוק, אולי פורקן רגשי.

  5. מיכל 22/03/2013 בשעה 18:16

    פלאנרי אוקונור רושמת בעפרון גס רישום מדויק ומנוכר המוטבע לתוך הזכרון , רישום בשחור לבן עם שני כובעים צבעוניים .כל משפט רשום בצורה בהירה ומדוייקת עד כאב. היא מטיחה את הכיעור בפנינו ויוצרת תחילה רתיעה ולאחר מכן – מחשבה.
    ישנו קו של אלימות סמויה לכל אורכו של הסיפור מכוסה בערפל של זעם עצור.
    מעניין ששמו של הילד הקטן הוא "קארבר"
    והדמויות הסטראוטיפיות הדרומיות…

    • מירי שחם 22/03/2013 בשעה 21:04

      קארבר, ה-קארבר, התפרסם הרבה אחרי שהיא עברה מהעולם.
      אבל הכיעור המוטח בפנינו הוא רק פן אחד, חלקי, של החיים פה. יש חסד, יש חמלה, יש נגיעה אחת רכה – ולדעתי הם נפוצים הרבה יותר מאשר זדון ואטימות מוחלטים. לא ככה?

  6. נעמה 23/03/2013 בשעה 2:24

    שם הסיפור נפלא בעיניי. נדמה לי שהאינטימיות שמירי הצביעה עליה היא המפתח להישאבות פנימה, על אף הריחוק מהדמויות וחוסר היכולת להזדהות אתן. העובדה שאנחנו צופים בפינג פונג בין אם לבן, מוסיפה למשחק עניין, מורכבות ופוטנציאל אוניברסלי להזדהות וכך, קודם כול, לא משאירה את הקורא אדיש – אפשר לא לאהוד אף אחת מהקבוצות ועדיין להיסחף לתוך הדרמה של המשחק והאפשרויות שטמונות בו. והקורא כאן הוא לא צופה מרוחק, אלא הוא נתקע בין הדמויות באוטובוס ונאלץ להתחכך בהן – האינטימיות ממש נכפית עליו פיזית. הדמויות אמנם מתוארות בקווים גסים, מוטחות בקורא, לכאורה, אבל הן לא באמת חד-ממדיות והיחס ביניהן ואליהן הוא מורכב יותר ובתנועה של הקורא ביניהן יש יותר עידון ויש מרווחים שבהם הן מצליחות לעורר בו (בי לפחות) גם חיבה ולא מעט חמלה. ויש גם הרבה הומור, כמו שמירי כבר כתבה. בכלל, ה-גם וגם נמצא שם רוב הזמן ולכן אי אפשר לנוח, אין מקום רך שאפשר לשקוע לתוכו, אבל יש כל הזמן את הרצון למצוא אותו. מהבחינה הזאת, הסיפור מניע את הקורא לא פחות מאשר הוא מניע את הדמויות. אם אני מנסה לשחזר את התנועה שלי, אז האימא הצליחה לעורר בי חיבה בפסקה הראשונה, אבל הכתם של הגזענות כבר ברקע והדרמה קווין שמתמחה בייצור רגשות אשם כמו א-יידשע מאמע טובה כבר מפציעה והיא משעשעת ומעצבנת בו-בזמן וכאן אמורה לבוא ההדיפה הראשונה לכיוון ג'וליאן, אבל הוא כבר מרטיר בהתהוות בעצמו, כך שהכדור, כלומר אני, נהדף שוב חזרה וחוזר חלילה. ככל שג'וליאן חושף את פרצופה המכוער של האם הוא הופך עוין ואגרסיבי יותר ויותר ולכן גם מפלטר ריכוך לתוך המבט העוין שלי על האם. גם כשהיא (ובת-דמותה בסנדלים) הופכת בלתי נסבלת זה מתאזן בפטרונות ובגזענות הלא-מודעת של ג'וליאן עצמו ובעוינות של האישה השחורה שגם מכה כנראה את האם בסוף. נאמר כאן שאין קתרזיס. בעיניי הוא קיים ועוד איך באלימות הזו שמתפרצת, ברגע שבו ג'וליאן פוקח את עיניו ורואה את אמו על הרצפה. הוא מביט בפניה והן ריקות. ברגע הזה מבחינתי נגמר המקום הזה של חוסר היכולת להזדהות או ליתר דיוק, הפך ללא רלוונטי. אני התיישבתי לצד האימא והסיפור מבחינתי היה יכול להסתיים פה, אלא שאוקונור חכמה יותר והפער הזה שהיא פותחת ביני לבין ג'וליאן יכפיל בסופו של דבר את הפעולה שלי ויצמצם בבת-אחת את המרחב בינינו כשהוא ייטוש באחת את ההתקפה המתגברת ויקרוס בעצמו. על התיאור האחרון של ההתעוותות (ארוע מוחי/שבץ?) הייתי יכולה לוותר ובכלל, כל העמוד האחרון כבר היה מיותר מבחינתי.

    • מירי שחם 23/03/2013 בשעה 3:58

      הי נעמה, התגובה שלך עבורי היא מסוג התגובות שמצדיקות בעיניי את מועדון הכרייה כקונספט קריאה משותף – אני מרגישה שבאמצעותך הצלחתי להתקרב לאיזור בסיפור שקודם היה נעול בפניי. הדינמיקה שתיארת – האופן שבו הקורא נע מגיבור אחד של הסיפור אל הגיבור השני וחזרה, כלומר בכל פעם שמופר האיזון כי צד אחד תוקף/מועך/ממנפלט יותר מדי את הצד השני – והקורא מתייצב לצידו של המותקף – ניסחה במילים את התחושה שתיארתי, של מרכז כובד שמתנדנד, ולא ידעתי לשים על זה את האצבע. תודה!

  7. אבי 23/03/2013 בשעה 7:32

    הסיפור כמובן מורכב יותר. אין שחור ולבן בסיפור על השחור והלבן.
    כאן אולי המקום להזכיר סרט מפורסם, אמנם הוליבודי אבל לא כל כך רע, שנקרא Crash.

  8. נעמה 23/03/2013 בשעה 9:36

    בוקר טוב, אם כבר קולנוע אז מבחינתי זה טוד סולונדז'. כל סרט שלו כמעט עושה שימוש במנגנון שאוקונור מפעילה פה – האופן הגס, הישיר שבו הדמויות מוצגות ואינו מאפשר את ההזדהות אתן הוא זה שמאפשר להן לשאת ולסמל כל הזמן את התפקידים שלהן בעולם, את מה שאנחנו אמורים לחוש כלפיהן. הדמויות מוצגות אצל סולונדז' באופן שנדמה שטוח, שאומר דברים ישירות, תוך שימוש בכל הסטריאוטיפים והקלישאות ודווקא בגלל זה הצופה מופעל ומעומת כל הזמן עם עמדותיו ועם התחושות שלו כלפיהן. כל שאלות הגזע/גזענות/קורבן-תוקף/התחסדות/אטימות ועוד מקופלות ומוטחות בפרצוף עם ה-Fuck me Nigger וכל מה שסובב אותו ב"סיפורים ואגדות" (Storytelling) שלו.

  9. עפרה 23/03/2013 בשעה 11:34

    בעיני לפחות אחד המפתחות החשובים להבנת הסיפור הזה הוא שמו. בתרגום שמו לעברית הטרידה אותי המילה "מתכנס", מה שהוביל אותי לקריאתו במקור ברשת, ולעניות דעתי התרגום המוצלח יותר למילה זו הוא "מתמזג". אבל זה פרט אחד קטן. פלאנרי אוקונר הייתה קתולית שהזדהתה עם כומר ישועי-פילוסוף, ממוצא צרפתי, שהיה גם בעל השכלה מדעית שהוותיקן לא אהב בלשון המעטה, כי הוא אימץ את תיאורית האבולוציה. שמו הוא Pierre Teilhard de Chardin ושם הסיפור שלה הוא ציטטה ישירה מאחד מכתביו: "Remain true to yourself, but move ever upward toward greater consciousness and greater love! At the summit you will find yourselves united with all those who, from every direction, have made the same ascent. For everything that rises must converge." הוא הרבה במסעות ובארה"ב קיבל כמה וכמה תארי כבוד. למרות שהסיפור מסופר מנקודת ראותו של ג'וליאן אין ספק בלבי, לפחות, שהדמות הזוכה לחיבתה, הבנתה וחמלתה של אוקונור היא האם. הרמזים הדתיים פזורים לאורך הסיפור מתחילתו. ג'וליאן מסתכל על אמו החובשת את כובעה כאילו היה המרטיר סבסטיאן הידוע בשל החיצים ששילחו בבשרו לאחר שהגן על מרטירים נוצריים ידועים מהמאה ה-3 לפני היות הנצרות דתה של האימפריה. אגב, הוא לא מת מהחיצים, אלא נשרף אם איני טועה, אבל הפך לקדוש של הלוחמים. ההתייחסות אל ג'וליאן אל עצמו כאל הקדוש סבסטיאן היא רק ההתחלה של תיאוריו המצטיינים בהיפוך אירוני. הוא מה שנקרא בארה"ב bleeding hearted liberal שיכול במקביל להיות בן זונה בחייו האישיים. האם, לעומתו, מתוארת לעומתו באותה סצנה ראשונה כילדה תמימה כשם שהייתה כבת 10 ואוקונור שוב ושוב חוזרת לאפיין אותה בסיפור כילדה, שהיא קצת clueless במקום שבו היא חיה. אם יש מישהו שעולה מעלה להתאחד במותו עם הטוהר במותו זו ודאי היא, וזאת בשל תמימותה המוחלטת והעובדה שהיא באמת לא גרמה רע לאיש ורק הקריבה (אולי טיפה יותר מדי על חשבון עצמה…) למען בנה. במידה מסוימת היא הזכירה לי את האישה הפשוטה והטהורה של פלובר בסיפור "לב תמים" (נמצא בתוך "שלושה סיפורים", בהוצאת עם עובד) ובעיני מעניין יהיה להמשיך ולהשוות ביניהן. היא מפחדת לנסוע לבד באוטובוס שהחוק הטיל עליהם לא מזמן אינטגרציה. היא חיה בתקופה של שינוי שלא ברור לה. היא אינה מסוגלת להבין את ההשקפות הליברליות כביכול שג'וליאן אימץ כנראה ככותרות אך ללא הומניזם עמוק, אבל היא מסוגלת להתחבר באופן מיידי ואנושי עם הילד האפרו-אמריקאי (אם כבר נוקטים בלשון עכשווית – לא כושי ולא שחור) כי מה שמשותף לשניהם הוא הטוהר הילדי. הכובע הזהה והמשווה בין שתי הנשים גם הוא מאותות הזמן, אבל אין דומה זעמה של האם האפרו-אמריקאית על אמו של ג'וליאן ליחסו של ג'וליאן אליה. זעם אחד נובע משנים של עבדות, השפלה וסבל תחת הלבנים, שבמאבק לשחרור ידע לא רק את אסכולת האי-אלימות נוסח מרטין לותר קינג. האלימות שלה נובעת מתהום של חוסר הבנה הנפערת בינה לבין האם. הזעם של ג'וליאן כלפיה נובע מתהום אחרת, שאף בה יש יסודות של חוסר הבנה (פער דורות, פער בין השכלה וחוסר השכלה ועוד ועוד) אבל אין לה כל הצדקה מוסרית בשום קנה מידה הומני, כולל זה של החסד הנוצרי. לכן ג'וליאן בצדק ימשיך את חייו בגיהינום שמתואר במשפט המסיים של הסיפור "עולם של אשמה וצער".

    • oooriel 23/03/2013 בשעה 14:06

      ברכות לכולם על שעורי הבית היפים.(-:
      ולעפרה – על השידור הישיר מממלכת ירושלים העליונה (-:
      אין ספק שהמועדון הזה בדרך להתכנסות מוחלטת עם האחדות העליונה.
      חוץ משתיקה קדושה אין לי מיודעמה להוסיף חוץ מזה שגם לי הסיפור הזה הזכיר כמובן את חנוך לוין, קפקא, קרבר, בוקובסקי, אורות הקודש וקורס בניסים.

      ברכת חג חירות מתכנס לכולם.
      🐓🐓🐓
      התרנגולות במקום איקון הטווסים שהמחברת כה אהבה

    • מירי שחם 23/03/2013 בשעה 19:03

      תגובה לעפרה –

      O sancta simplicitas
      אני לא חושבת שתמימות מזכה בנקודות, ובסיפורים אחרים שלה (אנשי כפר טובים, למשל) פלאנרי מתעבת את הקרתנות הכפרית לא פחות מכפי שהיא מתעבת את היומרה האינטלקטואלית.
      בעניין פליסיטה מ'לב תמים' – לא מצאתי דמיון, פליסיטה היא אישה שכל חייה הייתה שוחרת טוב, וככל שהיא מזדקנת כמיהתה (שאינה נענית) לקשר הולכת ונפחתת, בחלוף הזמן היא מסתפקת בפחות ופחות – עד שהנמען האחרון של חיבתה הוא תוכי מת.

      • Ofra ben-ani 24/03/2013 בשעה 0:43

        לא מסכימה איתך, מירי, וחלוקת הנקודות שלך לא נראית לי קשורה לסיפור הזה, או עוזרת להבין אותו יותר טוב. אנסה להסביר מדוע. לא קראתי את הסיפור האחר שציינת של אוקונור אבל גם אם את צודקת לגביו אין זה אומר דבר וחצי דבר לגבי יחסה של הסופרת לדמות האם כאן או ליחסה לתום ילדותי כמעלה נוצרית. מציעה לך לבדוק כמה פעמים היא מתוארת כילדה בסיפור. מכל מקום בהקשר זה ההשוואה בינה לבין פליסיטה הפשוטה והתמימה בהחלט רלוונטית בעיני, לא פחות ואולי יותר מההשוואה לדמויות חנוך לווייניות שהוזכרו כאן. בכל מקרה התעלמות מהרקע הנוצרי של הסיפור היא בעיני החטאה שלו כי הוא מהדהד בו בקולי קולות וביותר מקומות מכפי שציינתי.

        • עפרה 24/03/2013 בשעה 9:52

          כעת הצצתי לראשונה בנוסח העברי ששלחת ולדעתי הייתה זו טעות של ההוצאה שלא להוסיף מראה מקום לכותרת הסיפור, אלא אם כן יש לסיפור או לספר אחרית דבר שעוסקת בכך. כל התייחסות לסיפור זה באנגלית ברשת מציינת את העובדה שמדובר בציטטה, כפי שציינתי, ואת המקום החשוב שתפסה הדת בחייה של אוקונור ובכתיבתה.

          • מירי שחם 24/03/2013 בשעה 10:01

            ודאי שאחרית הדבר עוסקת בכך, ובהחלט מפרטת את ההשפעות הנוצריות החזקות על או'קונור (וגם בספר הקודם שיצא בעברית, "אדם טוב קשה למצוא" הוקדש פרק נרחב להשפעות אלו). יחד עם זאת, אני סבורה שכל אדם קורא את הסיפור מתוך המטען התרבותי שלו, ואין טעם להשתמש בסיפור כבמה להרצאה פרונטלית בענייני דת. מי שיודע יודע, ומי שלא יודע יכול להתחבר לפן האוניברסלי העמוק של הסיפור, בנוגע ליחסי אם-בן או ליחסי לבן-שחור. באופן אישי לא חשבתי ששם הסיפור עד כדי כך אקוטי, כמובן שמי שמצוי בענייני הנצרות מרוויח רובד נוסף של הבנה ויכול לחייך לעצמו חיוך קטן יודע, אם בא לו.

            זו בחירה סגנונית לגיטימית לא לרשת את הסיפור בכוכביות והערות מצד המתרגם, שפוגעות לדעתי בשטף הסיפור. סיפור שזקוק לפיגומים של הסברים הוא סיפור פחות טוב. לדוגמה, הבחירה התרגומית במילה 'כושית' גם היא זכתה להסברים, בדף הערות מרוכז בסוף הספר שכתבה המתרגמת ליה נירגד ובו התייחסה לבחירות וללבטים שלה, וזאת בנוסף למאמר שכתב עודד וולקשטיין בהתייחס לתכנים ולסגנון של או'קונור.

            • עפרה 24/03/2013 בשעה 13:43

              לטעמי, הגזמת הפעם, לא טענתי שיש לרשת סיפורים והבחירה בתרגום ל"כושית" מתבקשת לאור הזמן שבו נכתב הסיפור, לא כן לגבי שם הסיפור. הספר שנמצא בידך מופיע עם אחרית דבר שעוסקת בהשפעות הנוצריות החזקות על אוקונור, שאותה מצאה לנכון ההוצאה לצרף לטובת הקורא הישראלי, אבל את דברי את מכנה שימוש בסיפור כבמה להרצאה פרונטלית בענייני דת? הייתי מצפה ממך לקצת יותר עקביות, וממליצה לך לבחון את חיוכיך שלך ולבדוק אם הם קטנים ונועדו לעצמך בלבד. ברור שבדיון על סיפור שנחשב לקלסיקה רצוי להתחבר לפן האוניברסלי שלו, אבל זה לא פוסל דרכים אחרות. הפוסל במומו פוסל.

              • מירי שחם 24/03/2013 בשעה 14:32

                קראתי שוב את דבריי, ואני מתפלאה על דברייך, ובעיקר על הנימה. בשום מקום לא כתבתי שאת השתמשת בסיפור כבמה להרצאה – כהערה בסיפור מטעם העורך או מטעם המתרגם, כפי שנוהגים לפעמים, וגם כתבתי שיש קורא שיודע ויש קורא שלא יודע, ושלטעמי זה לא משנה את ההנאה הבסיסית מהסיפור. גם לא מצאתי חוסר עקביות בדבריי. חג פסח שמח, עפרה.

                • עפרה 24/03/2013 בשעה 21:48

                  כשכתבת שאין טעם להשתמש בסיפור כבמה להרצאה פרונטלית בענייני דת וכו' חשבתי שזו התייחסות לא אוהדת מצידך לדברים שכתבתי כאן מתוך התחקות סקרנית, כרייה, אם תרצי, במשמעות הנובעת משמו ומפרטים נוספים המצויים בו. זה גם הוביל אותי לטענת חוסר עקביות, שכן מצד אחד גילית הבנה לצורך של ההוצאה להנגיש את אוקונר לקורא הישראלי באמצעות דברי רקע בנושא הדתי ובאותה נשימה, כאמור, נימתך כלפי בדיוק באותו נושא נשמעה לי, איך לומר זאת בעדינות, לא אוהדת. אודה שגם אני הופתעתי… בנוסף, אם שמת לב בתגובה אחרת שלי התייחסתי לסיפור גם בהיבט אישי לחלוטין, ובכלל בעיני כל התגובות שנכתבו כאן, ובכלל במועדון הכרייה מעשירות מאוד, שאלמלא כן לא הייתי שבה אליו בנאמנות ומתוך הערכה רבה לבחירותיך בסיפורים. אם שגיתי בקריאת הנימה שלך אני מתנצלת ומאחלת לך מכל הלב, מירי, חג חרות שמח.

                  • מירי שחם 24/03/2013 בשעה 21:56

                    בחיי שלא כיוונתי בכלל לשם, אלא לבחירה של העורכת לא לשלב את ההסבר ישירות בסיפור עצמו. הקלה עליה גם העובדה ששם הסיפור הוא גם שמו של הקובץ כולו, ולכן ראוי שההסבר יופיע באחרית דבר הכללית. ברור שהכרייה במועדון אוהדת תגובות מהסוג שכתבת – ידעניות ומעשירות, זה תמיד היה כך. זו הרי המטרה של המועדון. למען האמת הסיפור המסויים הזה הוא לא הסיפור החביב עליי בקובץ (אבל שאר הסיפורים ארוכים הרבה יותר ולא רציתי להכביד יותר מדי) וחיפשתי נתיב אליו, ואני שמחה שבעזרת הקוראים הרבים שהתעכבו וחלקו את הכרייה שלהם העשרתי את חווית הקריאה שלי. אני שמחה שהבהרנו, הכל טוב (:

                    • אבי 25/03/2013 בשעה 5:56

                      אני חושב שדווקא בחרת נכון. הסיפור הזה מקפל בתוכו את כל המרכיבים האוקונוריים האופייניים והוא עמוק ואפל כיאות.
                      ג'וליאן בטוח שהוא מכיר את אימו מצוין ומרשה לעצמו ללכת על הקו הדק שבין אהבה אין קץ לביקורת אין קץ ופלאנרי מראה לנו בצורה בהירה ונוקבת, כהרגלה, מה קורה שאדם נופל מהקו הדק הזה.
                      כשג'וליאןמבין שאימו קיבלה מכת מוות וכל רצונה הוא למות בביתה, כבר מאוחר מדי. וג'וליאן לא זכה אפילו לחסד שבידיעה שאימו אהבה אותו עד רגע מותה, כי אימו הספיקה להתפכח ממנה ברגעי גסיסתה. אימו הביטה, אולי לראשונה בחייה בעמקי נשמתו האנוכית והמתחסדת ובחרה בקרוליין, בסבא, במי-שלא-יהיה, ורק לא בו.

                      אפילו ההבנה שלו לא משחררת ולא גואלת – לא יהיה לו עוד רגע של חסד בחייו כי אימו, גם לאחר התפכחותו, לא סולחת לו:
                      "עין אחת גדולה ולטושה נעה מעט שמאלה, כאילו השתחררה מכבליה. האחרת המשיכה להיתלות בו, סרקה שוב את פניו, ולא מצאה דבר ונעצמה."

    • אוגניה, בלוגילוגי 24/03/2013 בשעה 11:42

      האין השימוש בסמל הנוצרי של המרטיר סבסטיאן איננו אלא כלי סיפורי לבשר על סופה של המרטירית המגוחכת הזו. בהחלט אני רואה כאן גם לגלוג והיפוך ל'חמלה' הנוצרית, היא יוצאת עם הכובע למחלמה על ערכים בהחלט חסרי חמלה אך איננה מודעת לכך. החמלה שלה מתבטאת רק בחמלה לעבד כאשר הוא עבד כמו לילד הכושי שהוא עדיין חסר אונים.
      סן סבסטיאן זכור לי במיוחד בציורו של מנטניה http://www.google.co.il/search?sa=X&q=andrea+mantegna+st+sebastian&tbm=isch&tbs=simg:CAQSYRpfCxCo1NgEGgIIAgwLELCMpwgaOAo2CAESENMBKNQBjAI4OaECqwI8pQIaIOh6e5MGmVaHp6d1qpO6v5SVXIjHi5XPaatPfJiJaMWbDAsQjq7-CBoKCggIARIEpVaMwgw&ei=48lOUf6bO4ik4gT1yoDoBQ&ved=0CCgQwg4&biw=930&bih=593#imgrc=Msc7NDr1DWo_bM%3A%3BsFXEBtvbk1E92M%3Bhttp%253A%252F%252Fidata.over-blog.com%252F2%252F27%252F21%252F67%252FArt%252FAndrea-Mantegna-Saint-Sebastian.jpg%3Bhttp%253A%252F%252Fchaque-jour.over-blog.fr%252Farticle-36044555.html%3B723%3B631

  10. oooriel 23/03/2013 בשעה 17:23

    הי
    קראתי שוב את התגובה שלי. לא התכוונתי חלילה לסנוט. כל התגובות באמת יפות ומעשירות והסיפור חזק ומעורר מחשבה והשראה.
    רק בשביל הרקורד
    (:

    • אבי 23/03/2013 בשעה 18:42

      נו, די להתנצל, תשאיר את זה לנתניהו.
      דווקא לסיפור של אוקונור מתאימה קצת ציניות כמו מחסום פה אפנתי לחה"כ רִירִי מֶגֶב.
      וחג שמח גם לך.

    • מירי שחם 23/03/2013 בשעה 18:49

      לרגע לא חשבתי. יודעת.

    • עפרה 23/03/2013 בשעה 19:14

      אם התכוונת להתנצל על התייחסותך לשיעורי הבית שעשיתי לגבי ההקשרים הדתיים-מיסטיים של הסיפור, באמת אין צורך בכך. כפי שכתבתי לא יכולתי להימנע מהם מהרגע שבחרתי לקרוא את הסיפור במקור, ולתהות לגבי מראה המקום של שמו. בעיני התחקות מעין זו היא אחת הדרכים להבנת טקסטים ספרותיים מתורגמים, שלא נכתבו מתוך מציאות מוכרת ונהירה לנו כקוראים ישראלים היום. בנוסף, התחקות זו הייתה חשובה עבורי כי למרות העובדה שלפני שנים רבות למדתי לתואר ראשון ספרות אנגלית באוניברסיטה אמריקאית, פלאנרי אוקונור לא נכללה ברפרטואר של המרצים שלי. גם אם הכירו אותה, הם, בזמנם, העדיפו להתמחות במלוויל והותורן פוקנר והמינגוויי ובכלל בשורה של סופרים-גברים. כל זה לא עומד בסתירה עם התגובות האישיות-רגשיות שהסיפור עורר כאן בנושא הזדהות או היעדר הזדהות עם גיבוריו, וטרם הספקתי לגעת בתגובה האישית שלי בנושא זה. אותה אם שאוקונר, מתארת, לדעתי, פחות או יותר כקדושה ואותו בן צעיר (כבן 22?) המבטא בעיקר במחשבותיו, אכזריות כפוית טובה כלפיה, נוגעים ישירות במי מאיתנו שהתבייש אי פעם בהוריו ושהטיח בהם בפניהם או מאחורי גבם את קוצר הבנתם, ובמי משחשב שאמו/אמה היא לבטח האמא הכי מעצבנת בעולם. אני מודה שבתור בת הייתי שם בעברי יותר מפעם אחת. ובפרפרזה על דברי ישו, המתאימים לפסח ולכל ימות השנה, מי מכם שלא חטא בכך מוזמן להתכבד ולידות בג'וליאן את האבן הראשונה.

  11. אסף 23/03/2013 בשעה 20:05

    סיפור חזק. נהנתי לשהות ולקרוא הכל. אולי בהמשך אצליח לכתוב על זה משהו.

  12. אורי 24/03/2013 בשעה 10:49

    אז באמת, כל פעם אני שואל את עצמי מחדש אם חנוך לוין אוהב או שונא אנשים. העליבות. הרוע. הקטנוניות. המסכנות. מה לא. והתשובה – כמובן. מאוד. אחרת לא היה טורח.

    מעל לכל – הסיפור כאן הוא על נטישה. נטישת האם את בנה בסוף הסיפור כשהיא עוזבת אותו לראשונה בחייו והוא קולט זאת. פתאום הוא לבד במשמעות הקיומית.

    הנטישה כמובן היא לא רק של האם – אלא הדגמה נוספת, חוזרת ונשנית בסיפור, על איך האגו הארצי מצליח להפריד עצמו שוב ושוב מהנשמה האחדותית שרוצה רק טוב. רק לאהוב. ג'וליאן נוטש את עצמו, אמו נוטשת את עצמה, השחורה נוטשת את עצמו. כל אחד כבול בדעות הקדומות, היצרים, האגו של עצמו.

    והכניעה לאגו הזה.

    פלאנרי, בעצם התיאור הכל כך מדויק של המהלכים הנפשיים-תודעתיים-תרבותיים של כל אחת מהדמויות, בעצם שימת המאבק הפנימי-חיצוני עד חרמה שלהם, מתחת למיקרוסקופ, נוטה להן חסד גדול. הדמויות שלה בדרך להצבה וזיהוי בעיית האגו-עצמי, הפירוד-אחדות, האשמה-סליחה שלהן. הראי שהיא מציבה, הוא אותו ראי שלוין מציב, מתוך תקווה, אפילו ידיעה, שיש בהתבוננות הזו, לפחות מצד הקורא, סוג של גאולה.

    ככל שהראי אכזרי יותר, כך הסיכוי לאפקטיביות שלו גדל.

    עפרה צודקת. שם הסיפור קריטי להבנת עמדת הסופרת שעם כל הסלידה והרתיעה והכעס מהאופי האנושי, צריך לדעת לראות ולזהות אותו, להכיל אותו, וכן, לאהוב אותו, כי לאהוב אותו זה לאהוב את עצמנו, את האחדות וההתכנסות הזו. עוד לא המציאו תרופה אחרת.

    אז אולי אשמה ומירוק עצמי, סבל, ישועה, חסד, אהבה וכו' – הם מטבעות שחוקים, מעוררי רתיעה וסלידה בעידן הטכנולוגיות הנאורות של הטוויטר/פייסבוק/פרוזק – אבל שום דבר לא השתנה. המאבק אותו מאבק. האשליה אותה אשליה. הגאולה אותה גאולה.

  13. מירי שחם 24/03/2013 בשעה 14:53

    בעניין השאלות שהתעוררו כאן בסוגיית התרגום, עד כמה הוא צריך להיות פולשני – אני בדיוק עכשיו מקשיבה להרצאה שעוסקת בהיבטים עכשוויים של שאלת התרגום, בעיקר סביב הטענה שכל תרגום הוא מעשה אידיאולוגי. למי שזה מעניין אותו –

    • עפרה 25/03/2013 בשעה 11:06

      הרצאה זו מחזקת את העמדה המוכרת היום שאומרת שכל המופעים בשדה התרבותי הם פוליטיים. אם לחזור לסיפור שלנו בדקתי מתי בעצם בוטלה באופן מעשי ההפרדה הגזעית באוטובוסים בדרום ארה"ב, ומסתבר שמדינות הדרום התעלמו לחלוטין מהחקיקה של הקונגרס נגד הפרדה זו, הוציאו חוקים שאפשרו להם שלא ליישמה, שלא לדבר על פריחתה של תנועת הקו-קלאקלס קלן הרצחנית באותן שנים. רק ב-1961 יצא לדרום האוטובוס המעורב הראשון של ה-free riders במחאה על כך. בהתחשב בעובדה שזה קרה בשנות חייה האחרונות של אוקונר (הלכה לעולמה ב-1964) ובעובדה שקובץ הסיפורים הנושא את שם הסיפור הזה יצא לאור לאחר מותה, אין ספק שמעשה הכתיבה הזה של אוקונר היה לא רק פוליטי במובן הרחב של המילה אלא גם שייך לשיח האקטואלי של תקופתה. מעניינת בהקשר זה ציטטה שלה שמצאתי בוויקיפדיה, לגבי האופן שבו נקראת בצפון (ארה"ב) ספרות הנכתבת בדרומה, והמאשרת שלא זו בלבד שאין כתיבה שאינה פוליטית, אלא גם שאין קריאה שכזו:
      anything that comes out of the South is going to be called grotesque by the northern reader, unless it is grotesque, in which case it is going to be called realistic

  14. yaelila 24/03/2013 בשעה 19:48

    סיפור יפה מאד. אני זוכרת את פלאנרי או'קונור מ"אדם טוב קשה למצוא" שקראתי בצעירותי ובמיוחד סיפור שמאד אהבתי, לא זוכרת אם מהקובץ הזה או אחר, ששמו היה "הבגידה בסבתא וודרול", ורישומו נחרט בי.
    אני כמובן קוראת את הסיפור מנקודת מבטה של מטפלת, ומגיבה בלי לערוך את עצמי אז זה בעיקר רושם ראשוני שלי…
    הצעיר, שחש מחובר בסימביוזה עם אימו בה הוא תלוי וממנה הוא מתקשה להיפרד בתהליך התבגרות וגדילה, ללא אב או דמות אחרת שתהווה מחיצה בינו לבין אם שמקריבה עצמה בשמחה רבה למענו, מנסה בכל כוחו להיפרד ממנה דרך כל סוג של דוולואציה-של-מתבגרים שהוא מצליח למצוא, כל הפגמים שהוא רואה בה, אכן שייכים לקושי שלו לנפרדות ואינדיבידואציה, כמו שהאם עצמה חושבת, אלא שהוא כבר לא נער מתבגר אלא איש צעיר, וככזה הוא לא מצליח כנראה למצוא לו עולם וחיים משלו, כבול לתלות (כבול למשקוף הבית) ממנה הוא לא מצליח להשתחרר. האם לעומתו ניזונה לגמרי מהסימביוזה הזו, מהתלות והנזקקות, כיוון שהיא איבדה הכל. בזכות ההקרבה שלה היא לא חשה באובדן. האישה השחורה (או הכושית – אני לא מצליחה לראות בכינוי הזה משהו לא פוליטיקלי, ותקראו לי מאותגרת שמיעתית או חירשת) מנחיתה את המכה שהוא בליבו משתוקק כל העת להנחית באופן סמלי, לא באמת, והוא לא מסוגל לחוש את זוועת המציאות ועוצם עיניים. רק כאשר היא באמת מתמוטטת הוא נבהל משום שאינו באמת רוצה במותה במציאות, הוא רוצה ליצור לעצמו מציאות נפרדת כאדם צעיר עם עולם חיים משלו. המשאלה של המתבגר לרצח ההורה (יש מאמר מעניין בנושא הזה באתר "פסיכולוגיה עברית") היא לא משאלה מציאותית אלא פנטזיה, כמו המשאלה האדיפלית. המימוש של המשאלה שלא באמת רוצים לממשה, על ידי האישה השחורה שמשמשת ככלי שרת (ואולי כאלטר אגו השחור של האם), מזוויע עבורו. הוא זקוק לאימו בה במידה שזקוק להתרחקות ממנה.
    מעניין היה לקרוא את הציטוט של עפרה – מחבר בין הסיפור והמסר של חמלה והבנה והתפתחות נפשית שהיא בלב הנצרות, עצוב שזה היה המחיר. אולי גם לא הוגן.

    • עפרה 24/03/2013 בשעה 21:50

      מרתק בעיני הניתוח הפסיכולוגי שהענקת לדמותו של ג'וליאן. תודה רבה!

      • yaelila 24/03/2013 בשעה 21:57

        תודה רבה גם לך עפרה 🙂 קצת חששתי להביא ניתוח פסיכולוגי לדיון ספרותי, ואולי לא כולם יאהבו. אבל מספיק טוב שאחת אהבה 🙂

    • מירי שחם 24/03/2013 בשעה 21:59

      איזה יופי של תגובה יעלילה. באמת תהיתי למה אין בסיפור שום איזכור לפן החברתי בחייו של ג'וליאן, ועכשיו חיברת לי את כל חלקי הפאזל. תודה רבה וחג שמח

    • Riky Cohen 25/03/2013 בשעה 11:24

      תודה רבה גם ממני, יעלילה, פנטסטי. חג שמח

    • לי עברון-ועקנין 26/03/2013 בשעה 7:51

      תודה יעלילה שהוספת את ההסתכלות החומלת שכל כך חסְרה לי בסיפור עצמו… וגם טוב להיזכר שאגרסיה פנימית כלפי אדם אהוב אין דינה כרצון שמשהו באמת יקרה לו… אולי זה מה שכל כך סיוטי בסיפור, שזו מיתרגמת לזה…

      • yaelila 26/03/2013 בשעה 8:18

        תודה גם לריקי ולי – חשבתי בעקבות מה שכתבת, לי, שמעניין, שאולי דווקא ההסתכלות הדתית אין בה חמלה, בהנחה שזו הייתה אמונתה של פלאנרי. שני הגיבורים נענשים כך או אחרת (אולי הסיפור בעצם שם אתגר בפני הקורא, אתגר הסליחה). בכל אופן הסיפור נגמר עם עונש כבד עבור הצעיר (שאת שמו הספקתי כבר לשכוח 🙂 ועבור האם, והוא נידון לחיי אשמה כבדה. חשבתי גם שאולי גם פלאנרי הרגישה שמחלתה מהווה עונש "אלוהי". אבל אני לא אוהבת לנתח יוצרים.

        • לי עברון-ועקנין 26/03/2013 בשעה 12:02

          כבד ובלי חנינה… ואיך ניגודים נפגשים, כי אני חשבתי דווקא על סארטר ועל האמירה "הגיהינום הוא הזולת" כשקראתי את הסיפור.

          • אבי 26/03/2013 בשעה 16:55

            לי, הרשי לי בבקשה להעיר – אני חושב שסארטר, בתור אדם נבון למדי, לא התכוון באמת שהגיהנום הוא הזולת. הרי כל אדם בערך מגיל תשע ומעלה יודע שהגיהנום טמון עמוק באני הפרטי של כל אחד מאיתנו
            הסיפור הזה הוא רק המחשה אחת מני רבות שזה המצב לאשורו.

            • לי עברון-ועקנין 28/03/2013 בשעה 11:39

              אבי, אפילו לא צריך לדעת כמה נבון הוא היה, אלא לקרוא או לצפות במחזה "בדלתיים סגורות" שמסתיים באמירה הזאת, ואפילו מתמיה כשהיא נאמרת כי כל המחזה מושך לכך שהגיהינום הוא באדם עצמו. אם האמירה אירונית או קשורה לשיקוף (הזולת משקף לך את חלקי עצמך שהיית רוצה לברוח מהם או להתכחש להם) אתה צודק: הסיפור הזה הוא עוד המחשה לאותו עניין.

              • עפרה 28/03/2013 בשעה 12:38

                יצא לי לאחרונה לקרוא שוב את המחזה הזה במסגרת קורס צרפתית שלקחתי ואין ספק שהמדובר הוא בגיהנום שבאדם עצמו, עם התוספת החשובה, שמתוודעים אליו ולומדים להכיר אותו ובו, תוך השתקפות במפגש עם הזולת. כל התובנות שהדמויות במחזה מגיעות אליהן ביחס לעצמן נובעות ממפגשים כואבים אלה.

        • עפרה 26/03/2013 בשעה 20:01

          יעלילה, נראה לי שדבקותה של פלאנרי באמונתה הדתית לא הייתה נותנת לה לחשוב שמחלתה היא עונש "אלוהי", אלא רק שלב בחיי נשמתה. קראתי עליה שלצד כתיבתה הספרותית הרבתה לכתוב סקירות על ספרות תאולוגית שיצאה לאור בזמנה, כולל זו של דה-שארדן, שאותו היא מצטטת בשם הסיפור. האבולוציה שהוא דיבר עליה לא הייתה דארווינית אלא זו של מודעות ורוחניות, כריסטוג'נסיס הוא קרא לה בעקבות המפץ הגדול שבא עם הופעתו של ישו, ומשנה את מצב החומר של היקום. אין ספק שג'וליאן נמצא בשלב החומר, ואם בכלל מחכה לו גאולה הרי שאולי יזכה לה בזכות העובדה שחטף מהלומת פטיש בראש (כדברי אורי) ובמחיר של מות אמו. בעקבות האשמה והצער – המילה האחרונה בסיפור היא בכל זאת "צער" ולא "אשמה" – אולי תתעורר בו גם קבלת האחריות האישית, שכה נעדרה מחייו, ובעקבותיה גם הרוחניות והמודעות. לפעמים דרושה מהלומה שכזאת כדי להתחיל חיים מוסריים יותר וחומלים יותר.

          • yaelila 26/03/2013 בשעה 20:28

            כן, מניחה שפלאנרי יכלה להתייחס כך למחלתה מתוך האמונה הזו, אבל אני באמת שלא רוצה להיכנס לדיון לגבי אישיותה של הסופרת, למרות שהתפתיתי וכתבתי משהו עליה אני חושבת שזה לא רלבנטי ליצירות כי אין כאן אדם שניתן לנהל אתו דיאלוג ורוב מה שאנו רואים ותופסים מסיפורים הוא ברובו אישי. לגבי הסיפור, צריך לקחת בחשבון שגם האם נענשת (אפשר לומר שבחומרה רבה – היא מתה..). עד כמה שאני זוכרת הסיפור מסתיים בחיי אשמה וצער, אבל אולי אני טועה. כך או אחרת קשה לי להאמין שאחרי אירוע כזה לא חשים אשמה כבדה נוסף על הצער – מה שמחזיר שוב לנושא של חטא ועונש (הנענש אשם, לא?).

            • עפרה 26/03/2013 בשעה 21:38

              מסכימה אתך שלא ניתן לדון באישיותם של סופרים על סמך יצירתם, אולם ניתן לדעת על השקפת עולמם אם נתנו לה ביטוי כתוב נרחב, ולכך התכוונתי. אכן האם מתה בסיפור מוות אלים ואכזרי, ופלאנרי שותלת לכך רמז מקדים בסיפור, כשבנה חושב במהלך הנסיעה על לחץ הדם הגבוה שלה, ועל הסיכון שהוא עלול לגרם להרעת מצבה הבריאותי אם ינסה "לחנך אותה בהלם" אם יביא לה הביתה בת זוג שחורה. ונכון, הסיפור מסתיים בכך שג'וליאן פוסע לתוך עולם של אשמה וצער במשפט המסיים, אך שני הרגשות הללו – האשמה והצער – חדשים לג'וליאן, ובהם מגולמת, בעיני, אפשרות לקבלת אחריות אישית וחמלה מצדו בהמשך חייו הבוגרים ולאו דווקא עונש.

              • yaelila 26/03/2013 בשעה 21:53

                לא יודעת. חושבת שזו אשמה כבדה מנשוא שיש בה משהו ממית (נפשית) בסופו של דבר. נראה לי קשה מאד לאדם להתרומם מחוויה כזו של אשמה כלפי משהו שתוצאתו מותה של אמך שלך ולהמשיך הלאה במקום יותר מפותח נפשית. אולי הקורא הוא המטרה של התיקון, ולא הגיבורים. אבל זה לגמרי עניין של השקפה. ועדיין יש לא מעט קוראים שהגיבו כאן מתוך חוויה של חוסר חמלה ומחיר כבד. אולי גם זה עניין של תקופה שונה עם תפיסות שונות.

  15. מיכל 24/03/2013 בשעה 21:05

    שימחה להיות במועדון… לראות שלכל אחד יש את האור המיוחד לו שמאיר את המילים.
    חג שמח.

  16. אם ואחות 25/03/2013 בשעה 11:15

    חג שמח ותודה למירי המופלאה על העולם שיצרה כאן ולכל המגיבים. חנוך לוין אוהב או שונא אנשים (התלבטתי הרבה בשאלה הזו גם בקריאת הספר הקשה "בדרך אל החתולים", ואז, צעירה שכמותי, החלטתי שכן, כל הטיפול המיקרוסקופי הזה בזקנה חייב לבוא מאהבה) היא בעיניי שאלה כמעט לא רלוונטית. היה מרתק לקרוא את התובנות, את המסקנות ואת המידע שמאחורי הסיפורים. למדנו את הסיפור בתיכון בשיעור אנגלית ורותי המורה אמרה שהאם היא גזענית מהדור הישן או משהו כזה… בקריאה חדשה של הסיפור אני רואה אותו כגילוי של יחסים בין דוריים יותר מאשר בין גזעיים, אבל הוא מגלה ומבליט כל כך הרבה ניואנסים באינטראקציה האנושית ומזכיר לי, שוב, למה אני אוהבת לקרוא. תודה על כל העושר הזה וחג חירות שמח.

  17. אורי 25/03/2013 בשעה 13:49

    טוב לערב פסח – להתכנס ל"נקודת אומגה" (ביהדות "נקודת איתן")

    http://en.wikipedia.org/wiki/Omega_Point

    חג חירות שמח!

    • עפרה 25/03/2013 בשעה 16:09

      היי אורי, נפלאות דרכי הסיפור הזה ושמו! התכנסות מיסטית בינדתית ישועית-יהודית לא צריכה להפתיע איש, אבל בניגוד ל"נקודת האומגה" הרשת אכזבה כשניסיתי לקרוא על "רוח איתן". כמעט שלא מצאתי דבר. אנא אל תשאיר אותי סקרנית… האם תסכים לשתף במה שידוע לך על הגרסה היהודית? ואיך עשית את החיבור בין השתיים?

  18. אורי 26/03/2013 בשעה 10:45

    פטיש של גאולה בראש!

    O'Connor is unrelenting in her work to provide situations of redemption and grace to broken people, and just in case the reader accidentally misses her point, she makes her characters very ugly and her redemptions–well, the only word to describe an O'Connor redemption is violent. O'Connor's God is not a bubbly, bearded Gnome who dances with pixies at lake's edge. _Her_ God whomps you on the head with a plank, because _someone_ hasn't been paying attention in Life 101. Pow! Redemption!

    http://www.amazon.com/gp/product/0374504644/

  19. מירי שחם 26/03/2013 בשעה 21:27

    רציתי רק להעיר בנוגע לאגרוף, לכאורה, שאמא של ג'וליאן חטפה מהאישה האחרת — אני לא חושבת שהיא הוכתה בפועל. לדעתי רק עצם האיום, התיק שהתנופף באיום – הכריע אותה. זה די והותר. ההלם התגלגל לכדי שבץ קטלני

    • עפרה 26/03/2013 בשעה 21:50

      השאלה אם הייתה שם מהלומה פיזית אלימה או הלם שנבע מאיום באלימות נשארת סיפור מעורפלת ופתוחה, מן הסתם במתכוון. מה שברור הוא שהאישה האחרת, המתוארת כבעלת מידות ענקיות מנופפת בזעם גדול בתיקה האדום והענק, וג'וליאן שעצם לשנייה את עיניו, שאחריה גילה את אמו על המדרכה, ורק כשעיניה לבסוף נעצמו, וכבר לא ניתן היה לעזור לה, הוא ראה-הבין את שארע וזעק לעזרה.

  20. אורי 27/03/2013 בשעה 9:33

    טוב, אני רואה שמתקדמים כאן בעצלתיים לקראת סיום אז אנצל את הפריבילגיה שמירי הציעה (כל אחד יכול לקרוא מהמטען התרבותי שלו) ולסכם לפחות לעצמי את המהלך שהסיפור והתגובות עוררו בי.

    בשבילי, זה אכן סיפור על גאולה, ומעבר לזה על התפקיד שיש לאמנות בתהליך אפשרי של גאולה.

    מעל למערכת היחסים בין הדמויות בסיפור עומדת תמיד מערכת היחסים בין היוצר לבין עצמו ובין היוצר לקהל שלו. שוב חנוך לוין כמשל. השאלה לא אם הוא אוהב את הדמויות או אנשים בכלל אלא מה הוא רוצה שיתקיים עם הקהל שלו. לאן הוא רוצה להניע אותו. מה הוא רוצה שיעבור עליו ומה הוא רוצה להציע לו.

    מהבחינה הזו, מסכים לחלוטין עם יעלילה, הקורא הוא מטרת התיקון ודרך ההתכווננות לקורא מגיע גם הכותב עצמו לתיקון. הדמויות האמיתיות אם כך שמרחפות מעל לכל יצירה – הן הכותב, הקורא והדיאלוג הסמוי ביניהם.

    הקשר בין המיקרוקוסמוס, תמונת המראה הנרטיבית המוצבת מולנו ביצירה, ובין העולם האמיתי שכל אחד מאיתנו מנהל, הוא זה שמאפשר לנו לנוע לקראת תיקון אפשרי.

    זה לא ממש חשוב מה הסיכויים שתיקון כזה יאפשר אי פעם בעתיד פלאי נקודת אומגה אוטופית שכולה כייף אטומי כביכול. התיקון והגאולה הן בעצם התהליך התיקון והגאולה.
    תיקון וגאולה במובן של הבנת אמת חדשה, סוג של חכמה שהיא בבחינת התגלות למה שהיה קודם.

    איפהשהו מירי הביאה פעם מאמר של אסף עינברי כל כתיבה כהתגלות. אם אני זוכר נכון יש שם הרחבה של התזה הזו.

    ולא להגזים עם הקניידלך, בייחוד לא עם עוגיות הבוטנים. גיהינום אמיתי.

    (:

    • מירי שחם 27/03/2013 בשעה 9:54

      שוב, קצת לא נעים לי להציב עמדה אופוזיציונית ולנסות להתנסח מול תועפות הגאולה שהורעפו עלינו בנדיבות מצד הסופרת והמגיבים, אבל איכשהו כל זה עובר מעליי. הצורך בגאולה לא מניע אותי, החיפוש אחר גאולה חיצונית/פנימית לא מעסיק אותי בכלל, אפילו לא קצת, אולי זה קשור לאתאיזם, אולי איזה ראייה פסימית שאין גאולה ובסוף מתים. הדיון שלכם נראה לי מבחוץ נורא דתי ועמוק, מאד לא רלוונטי עבורי, וחוץ מזה אני מניחה שגאולה היא נקודת יעד עתידית, ואני אף פעם לא הייתי טובה בזה בין השאר כי מעניין אותי בעיקר ההווה אם לא למטה מזה. אבל די, תמשיכו.

      • yaelila 27/03/2013 בשעה 11:20

        רציתי להתחיל עם תגובה למירי – גם אני חושבת כך, אין גאולה ובסוף מתים (והסיפור של סבתא וודרול הוא ממש על זה). אז למה חיים? בתפיסה שלי פשוט משתדלים. אפילו לא אגיד לעשות את המיטב, כי מי יודע מה המיטב? אבל אנחנו מנסים להיות טובים כך או אחרת, ועושים דברים כמו למשל לפתוח מועדון כרייה 🙂

        ולאורי – יתכן שיש סיפורים שהכותב מכוון בכתיבתם למטרה כלשהי, אבל בטח לא תמיד, נדמה לי שכתיבה כמו ציור ומעשה אמנות מסוגים שונים נעשים באופן מורכב שהחלק האינטואיטיבי או הלא מחושב גדול יותר מזה המחושב. אבל יש בטח גם מניע פנימי. אז אולי לזה התכוונת. מכיר את המאמר של איזר על "אי מוגדרות ותגובתו של הקורא בסיפורת למבנה המשיכה של הטקסט הספרותי"?

        ואני אוהבת מצות לצערי 😦 כל שנה אני נשבעת שלא אגע בהן אבל אני כנראה אוהבת קמח חסר טעם 🙂

  21. אורי 27/03/2013 בשעה 12:50

    בסוף מתים? איזה באססה.

    אבל גם פסימיות, במדרגות הקיצוניות יכולה להיות גיהינום. איזו תשובה אפשרית יש לזה?
    הדחקה? סקי באלפים ? אה! – טריפל שוקולד!!!

    מצאתי את המאמר של איזר אבל צריך סיסמה של האוניברסיטה הפתוחה להוריד את הקובץ. קראתי קצת באופן כללי. מסכים בעניין המניע הפנימי. גם של הכותב. גם של הקורא. שניהם רוצים להיפגש איכנשהו. איך קוראים למקום זה?

    מועדון כרייה?? (:

  22. עפרה 27/03/2013 בשעה 15:36

    אני מוצאת את עצמי מזדהה בצורה משונה עם דברי הסיכום של שלושתכם, אולי בשל ניסיון ארוך שנים שלא להניח לראייה מפוכחת של מציאות כואבת להתחלף במשקפיים ציניות נטולות אופטימיות. כאתאיסטית הגאולה המיסטית הייתה ונשארה חידתית בעיני כי תמיד התבקשה אמונה ללא הבנה, צעד שלא עשיתי מעולם, אך ההחלטה שלא להיות צינית גם לא מאפשרת לפסול את קיומה או ללמוד עליה. אם כך, הסיכום האישי מורכב משלוש מילים שלקחתי מכם: אתאיזם, משתדלים ושוקולד!!!! נעמתם לי מאוד:)

    http://images.search.conduit.com/ImagePreview/?q=choclate&ctid=CT3220468&SearchSource=15&PageSource=HomePage&SSPV=&CUI=UN27735564485192380&UP=UP_ID&UM=&start=0&pos=2

  23. אבי 02/04/2013 בשעה 9:43

    אני לא אוהב סיכומים, ויש לי הרגשה שגם אוקונור לא הייתה אוהבת שמנסים לסכם אותה באיזו שהיא מסגרת, תהא זו מפרגנת ככל שתהיה, ואולי דווקא מהמפרגנות היא היתה סולדת יותר. אבל, בינתיים עברו כמה ימים וקראתי עוד כמה סיפורים בספר הזה והוא ספר מצוין, ולטעמי טוב יותר אפילו מ"אדם טוב קשה למצוא", אולי בגלל שעברו כמה שנים טובות מאז שקראתי את הקודם ובינתיים הוספתי קצת שיבה והרביתי במעשים רעים. ושוב תודה למירי שבחרה בספר.

    אני חושב שקשה לדבר על גאולה בסיפורים של אוקונור. היא משתמשת בדת, כמו שהיא משתמשת בפרים בורחים, ברופאים זקנים, בזקנות קשות וגזעניות, בכושים בלתי מחונכים, בפרחחים צעירים ובשאר חמרי הגלם שאספה בשדות ג'ורג'יה, אבל אני לא מזהה ולו קמצוץ של אהדה או סלידה מיוחדת מאיזה שהוא מרכיב מהמרכיבים שבהם היא משתמשת בכשרון מופלא שכזה, והדת אינה יוצאת מכלל זה. אני ממש מרגיש שאוקונור אדישה לכל, לא לכאורה. אדישה באמת. מעומק הגיהנום הפרטי שלה.

    הדת אינה אלא עוד מרכיב משונה בתערובת המשונה ממילא שנקראת נפש אנושית. אני גם חושב שהאכזריות שבה אוקונור מסיימת את סיפוריה אינה קשורה בהנאה מאכזריות, או מרצון לזעזע את הקורא או מכל סיבה נלוזה אחרת, אני חושב שלו היה זה כך, היינו נרתעים מסיפוריה כמו מסיפורים נוטפי דם רבים אחרים שנכתבו למטרה זו בלבד. אני חושב שאנחנו מרגישים שהאכזריות הזו שאליה מובל הסיפור היא פשוט המשך בלתי נמנע של מהלך הדברים. אני חושב שבכישרונה המיוחד לתאר את המציאות העירומה, ללא קלישאות, באדישות וללא קמצוץ של חמלה או כעס אוקונור נגררת, כמעט בעל כרחה, לסיים את הסיפור, במה שמכנה חנה ארנדט, ה"בנאליות של הרשע".

    כי דווקא בטוב אין נייטרליות ואין איזון קדוש, דווקא הטוב כרוך בהעדפות, בסולם ערכים, בדעות ובאמונות כאלה ואחרות, ואם ברצונך לתאר את כל הדברים הנעלים האלה כהוויתם, על צדדיהם הפחות מחמיאים, ולהישאר ממוקד, קר, מרוחק ומפוכח, אין לך בררה אלא לסיים באדישותו השקטה של הרוע.

    • מירי שחם 03/04/2013 בשעה 6:57

      מעניין מה שכתבת בנוגע לאדישות של או'קונור כנקודת מוצא ערכית, ומכאן קצרה הדרך להתבוננות קרה במציאות האנושית כסביבה שמזמנת לה "חומרים". אני תוהה איך עובד המנגנון הזה אצל סופרים אחרים, נניח דויד גרוסמן כמייצג את הקיצוניות השנייה, כי גרוסמן כותב הרי מתוך אמפתיה עצומה. יכול להיות שפה בדיוק יש נקודת פיצול בכל הנוגע לפרשנות של המהות האלוהית בעולם, אמפתית או אדישה – אל אמפתי וחומל האוסף לחיכו את ברואיו או אל אדיש שפועל בעולם שברא באופן גחמני. הסופר, בעולם שהוא בורא, ממלא תפקיד שהוא במהותו תפקיד אלוהי. יכול להיות שאנחנו כקוראים רגילים לנוכחות של אלוהות אמפתית בעולם הסיפור, כי זה מה שנוח ונעים לקרוא, וגם קל יותר להזדהות עם אלוהות כזו שמשקפת את עצמנו באור מחמיא. כשמגיע סופר מהסוג האחר, הוא מערער את תפישת המציאות שלנו, לא פחות.

  24. עפרה 03/04/2013 בשעה 9:43

    מצרפת למי שמתעניין רשימת "אידיומי כובע" באנגלית. אני אישית מתעצלת בשלב זה לחפור בעזרתה פרשנות נוספת לסיפור.
    http://idioms.thefreedictionary.com/hat

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: