מועדון כרייה

קריאה נינוחה בצוותא של סיפורים קצרים מהמבחר המקומי והעולמי

הבשר הפנימי

הסיפור שכתבה יהודית הנדל, "הסעודה החגיגית של ידידתי ב.", הוא סיפור מוסיקאלי: רוחש קולות, צפצופים, חריקות, שריקות, גמיעות מרק, המולת שיחה. ולא רק צלילים עולים מתוכו, גם פרטנות של צבעים וטקסטורות. הסיפור מפעיל את החושים, עולה על גדותיו ממש מרוב חיוניות על סף מוות, חיות על סף מוות, חייתיות על סף מוות; כולנו יושבים על קצה הסרקופג. במהלך הארוחה, מול עינינו, גיבורת הסיפור ב. עוברת מטמורפוזה, מאישה לחיה, מחיה לחומר דומם, אלמוגי. הסיפור מצד אחד מעיק מאד, חשוף כל כך שאין לאן להימלט – מצד שני טבועה בו איזו השלמה, תפיסת המוות בסיפור היא של התאחדות עם הטבע. אני חושבת, בלי הגזמה, שזה אחד הסיפורים הקצרים הכי טובים שהזדמן לי לקרוא בחיי. אשמח לשמוע על חוויית הקריאה שלכם.

תודה לתמר פלג מ"הספרייה החדשה" על שאיפשרה לי להפיץ את הסיפור,

ו…חג שמח

מירי

אה, רגע – שכחתי – באווירת תיקון ליל שבועות של עיון פומבי בטקסטים ושיחה, אני רוצה להוסיף טקסט סיפורי קצרצר של ישעיהו קורן בשם "הוספיס", שמתאר גם הוא פרידה מחבר שעומד למות. מעניין לקרוא ולהשוות בין הסגפנות של קורן לבין החושניות הכועסת של הנדל. הסיפור של קורן מופיע בבלוג של דרור בורשטיין ומייד בסיומו ישנה קריאה מפורטת של בורשטיין בסיפור, שגם מופיעה בספרו שיצא לאחרונה, "שאלות בספרות" (מומלץ לקריאה).

כמו כן, למי שמתעניין בזהותה של אותה ב. מסתורית עליה נכתב הסיפור, יוכל לקרוא על תולדותיה ברשימה מרתקת של מרדכי נאור.

 

מודעות פרסומת

21 תגובות ל-“הבשר הפנימי

  1. אבי 14/05/2013 בשעה 8:38

    כמה אבנים עושות ערמה.. (עמוד 74)

    הסיפור טבול עמוק במתח בין דיוק לעמימות , בין זהות ואבדן זהות, (כדברי הסופרת בעמוד 71 – הכל, כמו המוות עצמו, היה ברור ומוחלט). קצת רקע על זהות ועמימות למאותגרי שאלות פילוסופיות:
    עמימות – פרדוקס יווני עתיק הידוע בשם "פרדוקס הערמה". (ערמה ביוונית – σωρίτης וממנה התפתחה המילה האנגלית למיון, sort). נמחיש את הפרדוקס בדוגמא. נניח יש לנו ערמה של 100 אבנים והעברנו אחת הצידה, האם ה99 שנותרו מהוות ערמה? בטח. נניח העברנו עוד אבן, האם ה- 98 שנשארו מהוות ערמה? בוודאי. וכן הלאה.
    רגע.. רגע.. האם באמת 'וכן הלאה'?! ברור.. למה לא.. כאן בדיוק מתעורר הפרדוקס. הרי בסופו של התהליך נותרה לנו בערמה המקורית אבן אחת בלבד, ברור שזו כבר איננה ערמת אבנים. אבל אז נשאלת השאלה מתי בדיוק נשבר הכלל המתמטי של ה- 'וכן הלאה' ?? (במתמטיקה קוראים לכלל הזה – כלל האינדוקציה) במעבר האבן העשירית? השלושים ושבע? השמונים וארבע? אי אפשר לדעת! ברור שיש תחום בו הערמה כבר איננה ערמה, אבל גבולותיו של התחום עמומים.
    מה שיפה הוא שאין פתרון יפה לבעיה הנחמדה הזו. יש כל מיני קונצים מתמטיים מסובכים, חלקם מחרידים, חלקם קצת פחות, אבל אף אחד מהם לא באמת פותר את הפרדוקס והוא עומד איתן כבר 3000 שנה.
    שימו לב שלא מדובר כאן בשום דבר מטאפיסי כמו ערמה של אינסוף אבנים, הבעיה מעוגנת היטב במציאות הסופית. מספיקות 100 אבנים כדי ליצור את העמימות, למעשה גם 50 תספקנה, או אפילו פחות. יש הטוענים שאפשר למצוא גם דוגמאות של שלושה עצמים שיוצרים את הפרדוקס כבר בראשיתן, עוד לפני צעד האינדוקציה הראשון..

    זהות – הבעיה הזו דומה מאוד לקודמת אבל התוצאה שונה לחלוטין. הפרדוקס המקורי נכתב כנראה על ספינת הארגונאוטים שיצאו להשיב את גיזת הזהב השדודה מקולכיס הרחוקה.
    דמיינו בנפשכם את ספינת הארגונאוטים, שבעת הרפתקאות ותהילה, רועה לה בשלווה בערוב ימיה באיזה מפרץ יווני קסום, ונגר חרוץ בונה לו בנגרייתו עותק מושלם של הספינה ומניח אותו בזהירות במרחק 10 מטרים בדיוק צפונה מהספינה המקורית. עכשיו מפרק נגרנו החרוץ קרש מהספינה המקורית ומחליפו בקרש התואם בעותק שבנה. משסיים, הוא מפרק קרש שכן ומחליפו באחיו התאום בספינת החיקוי. כך ממשיך לו הנגר הבלתי נלאה במלאכת הפירוק, ההחלפה וההרכבה עד שיום אחד עומדת לה ספינת הארגונאוטים 10מטרים בדיוק צפונה מהספינה המקורית. רגע.. רגע.. מתי בדיוק הפכה הספינה המקורית לחיקוי והחיקוי הפך להיות מקור?

    או בשפת הסיפור – מתי בדיוק הפכו כמה תאים סרטניים בודדים לערמה חשוכת מרפא, מתי מתפוררים החיים ומתבצע המעבר למוות? ומתי בדיוק הפכה ב. המקורית לצל צפצפה שורק?

    • אם ואחות 15/05/2013 בשעה 15:59

      תודה על ההזדמנות לקרוא שוב את הסיפור העוצמתי הזה ועל כל התובנות המעשירות בתגובות… מכיוון שידידי הטוב יוני ליבנה כתב עבודה סמינריונית על הסיפור, שבה ניתח כל הברה, לא נשאר לי אלא לקרוא שוב את הסיפור הזה… ולנסות לראות אותו בעיניים חדשות. עכשיו אני רואה דווקא את המספרת, שבסיפור הזה בפרט מקימה לחיים את הדמויות והעלילה, והכל עובר דרך המסננת שלה… פתאום המהימנות שלה לא ברורה, האופן שבו היא עורכת את הסיפור, הדימויים הם שלה – תמיד – והם לקוחים מתוך מנעד מאוד פיזי, מאוד "בשרי", ככל שזה נוגע לתיאור ידידתה ב'. היא מפליגה לעבר זמנים אחרים, או מעלה הגיגים פילוסופיים, שמרחיקים אותה מן המצוקה (פתאום היא חושבת על שמשייה סינית) של הרגע. לשם היא בורחת, נודדת רחוק…
      אין לי ספק שהראי הזה שהיא משמשת גדול מאוד, וחזק, וצריך להיות לא פחות מיהודית הנדל, עמוק וצלול, כדי לא להתנפץ מול המראות שמשתקפים בו, אבל היא לא יכולה להכיל אותם, היא מסיטה את הרגע בכל הזדמנות, או שהיא שותקת או שהיא הודפת.
      דבר נוסף הוא הבחירה בשם ב'. כל הפרשנויות (שב' זה בית, או שאות אחת מעלה אותה לדרגה מיתית, מפקיעה אותה מן הספציפי אל הסימבולי) הן יפות וטובות, אבל לאחר הקריאה בטקסט על ברכה חבס, אני מהרהרת למה אין לזה כל הד כמעט (ידידתי החזקה, החכמה – זהו) בתוך כל הקונצרט האימתני הזה של התפוררות הרוח והבשר.

      • מירי שחם 16/05/2013 בשעה 9:43

        אני מאד אוהבת לקרוא את רשימות הביקורת של יוני ליבנה, הוא כותב מצויין.
        בהמשך למה שכתבת, מעניינת האינטרקציה בין המספרת לבין ב., שמשקפות זו את זו אבל כדרכה של מראה ההשתקפות הפוכה.
        כיוון המסע של ב. הוא מהמילה והתרבות בחזרה אל תחום הרודנות המוחלטת של הגוף, אל העיסוק האינטנסיבי במגבלותיו, כאביו, פצעיו. בדרך אל הגוף אובדות לה המילים, היא מגמגמת, חוזרת על עצמה (למשל, הבקשה לספר את סיפור הקוברה שוב זמן קצר לאחר שסופר), מילים אובדות לה, "מחפשת מילים אבל המילים לא נפגשו"(עמ' 85) "אבל המילים יצאו מפיה באופן מוזר, כאילו הלכו בכיוון ההפוך, מן הפה אל הלב והתפוררו בדרך." (עמ' 89) ועוד. היא סובלת, בין השאר, מיובש בפה, שמתפרש כמובן לא רק במימד הגופני.

        המספרת מולה לא נוכחת בסיפור כגוף. היא אמנם אורחת בארוחה, אבל הגוף שלה לא מופיע, היא קיימת רק דרך המילים שלה, ודרך המבט של ב. שמתרוצץ עליה בפראות. מבט פוגש במבט, והכתיבה של המספרת גם היא פראית לא פחות, משתלחת בבשר, עודפת כמו גידול. ככל שהגמגום של ב.מתעצם, כך מתעצמת הכתיבה של המספרת, שמגייסת עוד ועוד מילים כדי לתאר את האין מילים של ידידתה באופן הכי חד.

  2. אורי 14/05/2013 בשעה 14:22

    טוב, בינתיים, פעם מסיבות כאלה היו באופנה:

  3. מירי שחם 14/05/2013 בשעה 21:18

    בברית החדשה מסופר כי במהלך הסעודה האחרונה של ישו, אותה סעד בחברת תלמידיו, הודיע להם שאחד מהם עתיד לבגוד בו. אי אפשר שלא להיזכר בסיפור הסעודה והבגידה הכי מפורסמים בעולם במהלך הקריאה בסיפור של הנדל. ב., גיבורת הסיפור, עורכת ארוחת פרידה לחבריה וחשוב לה לשלוט בכל פרט. בדיעבד מבינים שהארוחה נועדה להציג את צפירה, ממלאת מקומה, וגם אותה בחרה ב. (האמנם?). אבל אחזור לנקודה הזו מאוחר יותר. אחד עשר נוכחים וכיסא אחד ריק – הכיסא הריק מסמן את מקומו של המוות והוא בבחינת "ממנטו מורי" – זכור את המוות, שממתין לכל אחד, לא רק ל-ב.. החיים והמוות כרוכים זה בזה, כמו שולחן צבעוני גדוש מעדנים ולצידו כיסא ריק.

    רגע השיא בסיפור, בעיניי, הוא הרגע שבו ב. מגלה שלא הוכן מרק קנה סוכר, כפי שתכננה, אלא מרק צח, והיא נאלצת להגיש מרק שהוכן בניגוד לרצונה. זה רגע אפיפני לחלוטין, והסיפור מכין את הקורא לקראתו בשתי פעימות –
    ראשית, הפעימה הראשונה בבית החולים מכשירה את הרקע, כשהמספרת מבקרת את ב. ו-ב. מדגישה בפניה את בחירת המרק ואת יתרונותיו של מרק קנה סוכר צונן המוגש בסעודה קייצית.
    הפעימה השנייה מתרחשת סביב שערוריית המפיות – ב. מגלה שהמפיות שנבחרו לארוחה אינן המפיות בהן הורתה להשתמש. הארוחה טרם התחילה, ב. עדיין חשה חזקה מספיק, שולטת במרחב הביתי, ולפקודתה המפיות האדומות מוחלפות במפיות הורודות. אולם זה רק הסיבוב המקדים, והניצחון של ב. הוא זמני מאד.
    ב. מבקשת להגיש את המרק, איש לא מספר לה שהתפריט השתנה והיא מגלה זאת ברגע האמת, מול כל האורחים. מרק סלק סוכר צבעו אדום, אם איני טועה, ובמקומו הוכן מרק צח, שצבעו צהבהב בהיר. למשחק הצבעים הזה יש משמעות, וגם למשחק הטמפרטורות חם-קר, כי הגוף של ב. משתולל בין חום לקור, בין צבע אדום ללבן, בין החיים למוות ("פניה היו לסירוגין אדומים ולסירוגין לבנים, והיא חילקה את המרק לאט, צלחת אחר צלחת") ((שלא לדבר על כך שישו שותה את היין האדום במהלך הסעודה האחרונה וקובע כי היין הוא דמו)). כש-ב. מגלה שהמרק הוחלף, אשליית השליטה שלה מתנפצת, היא מבינה שאין שום משמעות לעובדה שתכננה הכל לפרטי פרטים, זה הרגע שבו צפירה תופסת את מקומה הסימבולי כאדונית הבית, ונדמה לי שלמרות שזה לא נאמר במפורש, זה הרגע בו ב. קולטת שיש עניינים בין אלכסנדר לבין צפירה ואולי היו כאלו גם לפני ש-ב. בחרה בה כמחליפתה, ואולי לא היא זו שבחרה בה אלא אלכסנדר בחר.

    אני רוצה להתייחס רגע למערך המצלולי של הסיפור, שבונה משולש של אובייקטים בעלי מצלול דומה מאד –
    צפירה
    צפצפה
    ציפור (המספרת מדמה את ב. ל"ציפור המאכילה את עצמה בדמה")

    צפירה – צליל אזעקה, שמתחבר היטב לצליל השריקה שמשמיעה הצפצפה. הכינוי ב., אנו הוגים בֵּית, וגיבורת הסיפור שהיא היא הבַּיִת, או לפחות הייתה ועכשיו היא עוזבת. עץ הצפצפה מזיק לבית, שורשיו מפוררים אותו מלמטה. הצפצפה מכריעה את הבית, צפירה מכריעה את ב.

    כדאי גם לשים לב לאופן בו מסופר סיפור הקוברה, למקום בו הסיפור נקטע – ולאופן בו ב. יוצרת אנלוגיה בין נחש הקוברה לבין צפירה. הנחש הוכנס בתוך מזוודה, כלומר באופן מודע, אבל השתחרר ומשוטט חופשי בין האנשים הישנים. גם כאן בעצם רומזת ב. על בוגדנותה של צפירה בכל הקשור לאלכסנדר.

    • שוויק 15/05/2013 בשעה 0:42

      בחירת סיפור מעולה.תודה.
      המחשבה הראשונה שלי היתה דווקא שהצפצפה היא ב., או הסרטן של ב. ששורשיו מפוררים את הבית/גופה מהיסודות, ואילו צפירה היא הקוברה שהשתחררה מהקופסה. במחשבה שניה, צפירה היא הסרטן וגם שורשי הצפצפה וגם הקוברה, במחשבה נוספת- אלכסנדר הוא זה שמספר על השורשים של הצפצפה שיהרסו את הבית, זה הוא שמספר בהתלהבות על הקוברה שברחה. האם הוא מאשים את אשתו, את ב.?
      מגיע המרק הצח, הפתעה, אבל ב.לא מופתעת, היא מחליפה חיוך קטן/קוד עם המספרת, מתעקשת למזוג, צפירה ראשונה, ועוד חיוך קטן. השליטה שלה בעתיד הבית, או הירושה שלה, מתממשים.

      ובמחשבה מסכמת מבחינתי- המספרת שתלה בכוונה סמלים ורמזים למכביר, אבל אבוי, הם יכולים להתפרש בצורות שונות ואף מנוגדות. זה הרי יופיו וקסמו של הסיפור.

      • מירי שחם 15/05/2013 בשעה 7:13

        נכון נכון, גם אני הלכתי לישון עם המחשבה הזאת, שהסיפור לא מתכנס לתוך פרשנות אחת, אולי כל זה הוא פרנויה של אישה על סף המוות, שמולעטת בתרופות, עד כמה היא צלולה בכלל – ובכל זאת הנדל מספרת על הלטיפה ההיא, במיטבח, אלכסנדר אך זה קבר את אישתו וכבר הוא מלטף את האישה החדשה – "כבר סיפרתי שהייתה לה הליכה רכה וצוואר רך וראיתי אותו עומד במיטבח מעביר ידו על צווארה הרך ואמרתי לצבי שנלך הביתה. הוא אמר:כן, נלך הביתה. הצפצפה השמיעה קול חזק קונצרטאנטי ועל הספסל ישבה ידידתי ב. מהצד השני של הספסל". מצד שני, כפי שהמספרת הזתה את ב. על הספסל כך אולי היא הזתה גם את הלטיפה? זו באמת הגאונות של הנדל, היכולת לפתוח ולפתוח את הסיפור.

        עוד דבר בסיפור שכדאי לשים לב אליו – והוא בבחינת רמז מטרים –
        עוד בבית החולים, המספרת מתבוננת בידידתה החולה, נדמה לה שידידתה מחפשת מראה כדי להביט על עצמה. ואז המספרת נזכרת בצמח הדודאים –
        "שוב נזכרתי בסיפור על צמח הדודאים שצועק כשעוקרים אותו, ושמאי סיפרה שיש לו שורש שחור כשעוקרים אותו."
        צורת השורש בצמח הדודאים מזכירה דמות אדם, ולכן הצמח הזה שימש, בין השאר, כאפרודיזיאק וגם כמרכיב שנחוץ לכשפים ולחשים. הצמח הזה נזכר גם בתנ"ך, במאבק בין לאה לרחל על ליבו של יעקב –
        "וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר-חִטִּים, וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה, וַיָּבֵא אֹתָם, אֶל-לֵאָה אִמּוֹ; וַתֹּאמֶר רָחֵל, אֶל-לֵאָה, תְּנִי-נָא לִי, מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ. טו וַתֹּאמֶר לָהּ, הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת-אִישִׁי, וְלָקַחַת, גַּם אֶת-דּוּדָאֵי בְּנִי; וַתֹּאמֶר רָחֵל, לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה, תַּחַת, דּוּדָאֵי בְנֵךְ. טז וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן-הַשָּׂדֶה, בָּעֶרֶב, וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא, כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי; וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ, בַּלַּיְלָה הוּא."
        http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%93%D7%95%D7%93%D7%90_%D7%A8%D7%A4%D7%95%D7%90%D7%99

        ואיזה כיף לראות אותך כאן!

  4. אורי 15/05/2013 בשעה 0:59

    ברשותכם, אני עדיין בשלב שיעורי הבית. בפעם האחרונה קראתי את הכוח האחר, בטח לפני 30 שנה כשהתפרסם בהמשכים בחוברות סימן קריאה המיתולוגיות. זכרתי את מאירוביץ הצייר ושהמוות כל כך חזק נוכח אצלה. ואז מצאתי את זה – שלספרים יש גורל כמו לאנשים, שדמויות מתות יותר חיות מאנשים חיים ושהיא הייתה קול נשי עוד לפני שהמציאו את הקול הנשי. איזה כייף שהבאת אותה וכל הדברים המאלפים האלה. זה רק החלק הראשון. יש גם חלק שני לראיון הווידאו למעוניינים לצלול לתוך אנשים מתים מאוד חיים.

    • מירי שחם 15/05/2013 בשעה 7:19

      יופי, תודה. אצפה בזה מאוחר יותר כי הבוקר קצת עמוס לי. וטוב שהזכרת את מאירוביץ', כי הסיפור הזה של הנדל מאד ויזואלי וצבעוני. התיאורים של ב. כשהגוף שלה יוצא משליטה ומתפרק – איך מתארים הציירים גוף מפורק? באמצעות קוביזם
      "פניה היו עכשיו מוזרים, כאילו גזורים לשניים (…). הפנים האלה היו עכשיו מוסבים אלי כולם, אנפאס, שני הפנים זה על גב זה כשתי צלליות עם קונטורות עבות."
      פיקאסו מבין באיך לפרק אישה
      (פיקאסו מבין באיך צריך לפרק אישה)

  5. שוויק 15/05/2013 בשעה 9:43

    ההערה של בורשטיין בדיון על הוספיס תופסת גם כאן:
    "הקריאה ועונג הקריאה אצל קורן הוא העדר המידע, וקושי הקריאה ועונג הקריאה אצל הפנר הוא עודף המידע"

  6. אורי 15/05/2013 בשעה 9:51

    שיעורי בית 3 – הכוח האחר

    מול המוות אצל הנדל יש תמיד את הכוח האחר. כמו בסעודה האחרונה של גברת ב. או ישו שמצד אחד היא אכן אחרונה וסופית אבל מצד שני נצחית. כמו צמח הדודאים שמחייה, מתחיל משהו חדש בקונטקסט המוות.

    זה מה שכתוב באתר סימניה על ה"כוח האחר" שהוא המגנום אופוס שלה וזה נוכח גם כאן בסיפור הקצר – המאבק הגדול בין החידלון לבין הכוח האמיתי של הקיום:

    "הכוח האחר" מותיר בצד את שאלת הז`אנר הספרותי, אין זה ספר בדיוני אך גם אין זו ביוגרפיה. זוהי סיפורת באחד משיאיה, שיוצאת מעובדות ומן החיים עצמם, דרך היומיומי ביותר, כאשר "לעבוד – זה לקבל את מרותו ורצונו של איזה כוח אחר, עליון, בשעה שאתה כל בוקר נתקף יאוש שאין להביסו במלים" – מעבירה יהודית הנדל את "הכוח האחר", ואת החיים הנמשכים אחרי החיים הנגמרים, והבית. והחיים בבית. גם התמונות ועולם הציור אליהם נצמדים פרקים רבים בספר, הם לא רק תוצאה של המצבים המורכבים בהם נוצרו, אלא מיצוי מטאפורי המשמר את החולף במישור אחר. וכמוהם המישפטים שמוסיפים להכות בראש, ניגון זה או אחר, ספרים, הרחוב, הקפה, שכנים, ידידים ועצם הכתיבה – כל אלה במציאות היומית הקשה של המוות הפיזי מול הקיום האישי החריף של הנוכחות הרוחנית. זהו ספר שמאמין בכוחם לחיות, "כמו חומר שרוף שנכנס לדם", בניגוד לחשד הנדוש בכוחם לייצג משהו, האופייני לספרים כה רבים. מן התחביר המיוחד, הסוגסטיבי, דרך הזיגזאגים של הכתיבה ועד לכאוב וחסר הרחמים ולצורות האפילות המרחפות בשולי מצבים מלאים הומור – מעיזה יהודית הנדל שוב ושוב ללכת עד הסוף, ולהפגיש – בהליכה ישרה על חבל דק – את הדברים המנקבים זה את זה ומחלחלים זה בזה בלי גינוני איפוק או עקיפין. ומן הפקעת הזאת פורצת ועולה אחת מיצירות הספרות היותר חזקות של השנים האחרונות.

  7. עדיש 15/05/2013 בשעה 10:01

    כמעט כל סיטואציה, כמעט כל מבט – ובפרט הסעודה שב. מנסה לעצב בצלמה כזיכרון אחרון, וזוכרים מה נאכל, אבל לא מה שנאמר – רובם ככולם, מופיעים פעמיים: פעם כפי שרוצים שייזכרו ופעם שנייה כפי שנזכרו באמת, כלומר כשיכחה: "[…] מה אמרה, אמרתי מה."
    כך הסרקופג, ש-ב. מופיעה בו פעמיים, פעם כבובת חרסינה היושבת בקצהו ופעם בתוכו כמריונטה. כך גם הפנים של ב.בעלות שתי הסילואטות; רטובים מדמעות או מזיעה; ארבע עיניים, ומהי השמלה שנבחרה לבסוף, הפרחונית או הסארי-זהב?
    גבולות השליטה בחיים – התוכנית שלי הייתה… –שנראים כסלע מוצק, ורגע אחרי פרורי אדמה. הרי, אי אפשר לתת לזיכרון "הוראות מדייקות", לא איך: "ציפור המאכילה את עצמה בדמה", ולא מתי לצוץ. תנסה לשמור אותו בקופסה, והוא בורח.

  8. אורי 15/05/2013 בשעה 11:35

    "בסוף אני הרגתי אותו בספר לפני שהוא הרג את עצמו בחיים"

    יהודית הנדל, גוף ראשון, על נוכחות המוות ביצירה שלה.

    חלק 2

  9. אוגניה, בלוגילוגי 15/05/2013 בשעה 13:25

    מה אומר ומה אדבר מירי, הארת את עיני, במוטיב ההתמזגות עם הטבע, בהבאת תמונת פורטרט אישה קוביסטי של פיקסו, שכן הקוביזם מהותו להראות הפנים מכל הכיוונים בו זמנית על מצע דו מימדי, מה שמתחבר כ כ לאישה האומללה המנסה להשתלט על הבלתי אפשרי.
    אני כשלעצמי די נחנקתי, חשתי מצוקה כמו שחשים בשעת facing מוות, מה שכן חשתי כשקראתי על סעודתה האחרונה של האישה זה סוג של אכזריות מעורבת במעט התעללות בנפשות ולכן הזדהיתי עם המספרת, כי כשאנחנו במצוקה אנחנו מאיטים את הזמן, הזמן כאילו נעצר ואנחנו זוכרים כל פרט וכל ניצנוץ, כל תחושה, אבל לא את כל הנאמר.

  10. עפרה 15/05/2013 בשעה 13:49

    תודה למירי על הבחירה בשני הסיפורים, של הנדל ושל קורן. הלכתי בשניהם כשאני חושבת על האישה שניסתה לנהל את השעות האחרונות של חייה בחסדי המורפיום ושל האיש ששעות חייו האחרונות נמוגות בהוספיס. היא מתאמצת לשלוט בסעודת הפרידה עד לפרט האחרון, והוא כבר פוסע בשביל האחרון, שבו כולנו צועדים לבד. היא מצמררת אותנו כקוראים בניסיון לשלוט בפרטים שחשובים לה (מי מאיתנו מצליח?), ואינה מצליחה, לא במפיות, לא במרק, ובעיקר לא בתוכנית הדיבור האחרון שרצתה שיהיה לה עם ידידיה. הוא כבר מרוחק מאיתנו, הקוראים, ואנחנו עם המבקר, שמשקף גם אותנו המשקיפים מהצד. מנוגדים גם הרעש והשקט בשני הסיפורים. בסיפור של הנדל הרעש רובו הוא של ב., המחליפה צבעים וצורות מתעוותות, בוערת ומיוזעת, מתאמצת לדבר ולנוע עד שתש כוחה. אצל קורן השמש הכואבת עד דמע בדמיון מתרככת לכתם שבדמיון, ואם יש רעש, הרי הוא של הידיד המבקר התועה בדרך להוספיס ובמעלית בסוף הסיפור, ושאינו אוזר עוז להישאר עם ידידו או לטלפן למשפחתו כדי שאלה ילווהו בהמתנה למוות. בפגישה עצמה יש שיחה שקטה, ניסיון של נתינה (הספר). שקט.
    בדומה למירי גם לי היו אסוציאציות אמנותיות עם הסיפור של הנדל. הן הושפעו מתערוכה שראיתי בשבת שעברה במכון שפילמן לצילום, המוקדשת לצילום סוריאליסטי מהמחצית הראשונה של המאה ה-20. פוטומונטאז'ים, סיוטים, חלומות, מחוזות דמיון, דמויות וחלקי דמויות, מעורבות בחפצים דוממים – כל זה בשחור לבן מצמית מבט. לא התאפקתי וקניתי את הקטלוג בכריכה קשה, כדי שאוכל להמשיך להתענג על התערוכה הזאת גם בבית. מצורף קישור לעבודות של מאן ריי, שמככב בתערוכה. כמה מהן מתאימות בעיני לסיפור של הנדל.

    • אוגניה, בלוגילוגי 16/05/2013 בשעה 9:26

      מעניין, גם אני קמתי הבוקר עם סוג של תובנה סוריאליסטית בקשר לסיפור. כנראה שהסיפור אכן חזק מאד אם הוא משפיע ככה. חודר ומחלחל למרות הדחייה הראשונית שכתבתי עליה קודם למעלה.
      והתובנה – הסוריאליסטית/מקאברית על האישה ב. שגופה אוּכַּל (שינויי הגוף הצורה, הצבעים, ההתנפחויות) ורמז למה שקורה לגופה מתבטא בחלק הגלוי, בפניה של האישה, אבל מרמז על כל גופה, והיא עוד 'בחיים' עוד נאחזת בהם בכוח. הסעודה המקבילה של האוכלים בה מבפנים, המחזוריות המאקאברית של הטבע

    • מירי שחם 16/05/2013 בשעה 9:54

      עפרה,
      בהמשך למה שכתבת, אני רוצה להתייחס לנוכחות של הגוף החולה בסיפור של קורן מול הנוכחות של הגוף החולה בסיפור של הנדל –

      אצל קורן, הגוף החולה הוא גוף שנמחק לאיטו. החיוורון המודגש שוב ושוב, הרזון, הגוף נפחת והולך בביטויים כמו "קצה השפתיים" (התיאור לא מגיע לשפתיים עצמן אלא נעצר בקצה), היד דקה ושקופה, או רזה וחיוורת.
      אצל הנדל הגוף החולה הוא יתר-גוף, התפרצות של בשר מתוך הבשר על הפצעים המפורטים והחבישות וגווני הגוונים המתחלפים, וההפרשות. היא לא מסתירה את הגוף מאחורי הסיפור אלא להיפך, מניחה את הגוף החולה בויטרינה, שייראו.
      אני חושבת שההבדל הוא בין כתיבה נשית לכתיבה גברית, כי הכתיבה הנשית יוצאת מהגוף וחוזרת אליו, חוגגת את הגוף גם אם הוא חולה ומתכלה – הכל גוף. בעוד הכתיבה הגברית מעדיפה את המטפורי, את השמש הרחוקה. את "הכתם שהיה לי בראש" לא כתיאור של גידול אלא תיאור מדומיין של השמש.

      • עפרה 16/05/2013 בשעה 13:34

        מסכימה, מירי, אין ספק שיש הבדל ענק בצבעוניות בשני הסיפורים. הצבעים העזים של הגוף החולה ושל התפאורה שב. ביקשה לה (המפיות והמפה האדומות) ושמלת הסארי המוזהבת שמתחלפת (כן או לא) עם שמלה פרחונית, ממש זועקים מתוך תיאוריה של הנדל, מול החיוורון השקוף והשקט של קורן. אחרי שכתבתי על הרעש חשבתי גם על הצבעים. מישהי הזכירה בצדק, בהקשר זה גם את ציוריה של אביבה אורי, אבל כמוה יש לנו ציירים גברים כמו פרנסיס בייקון ואת לוסיאן פרויד, ובעצם כל הציור האכספרסיוניסטי.
        לגבי ההבדל בין כתיבה נשית וגברית, אני לא בטוחה שההכללה שלך מוצדקת, ואולי כן? אני חושבת על "דולי סיטי" של אורלי קסטל בלום שתצדיק את האמירה שלך וגם על "חסד" של טוני מוריסון, אבל זכורים לי תיאורים פלסטיים של סופרים גברים, כמו בלזק, שכתבו על נשים. אולי נכון לומר שזה גם האופן שסופרים גברים כתבו בעבר על נשים?

  11. מיכל 15/05/2013 בשעה 21:29

    תודה על הזדמנות השיבה אל הסיפורים של יהודית הנדל, מספרת סיפורים מופלאה.
    אל עומק העברית בשפה הציורית והמורבידית שלה, הצבעוניות ומשיכות המכחול כמו בציוריה של אביבה אורי.
    תודה! גם על הראיון עם הסופרת החיה שמוסיפה מימד רביעי.

  12. מירי שחם 21/10/2013 בשעה 16:52

    אם הסרטון לא מסתנכרן מעצמו, צריך להזיז ידנית אל 28 דקות ו-10 שניות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: