מועדון כרייה

קריאה נינוחה בצוותא של סיפורים קצרים מהמבחר המקומי והעולמי

לתת צורה

בפיסקת הפתיחה של הסיפור "ילדה בקפה" מופיע תיאור (כמעט תקריב קולנועי) של תוכי בכלוב. זה לא תוכי אמיתי, כך אנו למדים, אלא בובת תוכי. התוכי, שתכונתו המובהקת עבור בני האדם היא יכולת החיקוי שלו, מוצג בסיפור כחיקוי של חיקוי – בובת תוכי מופעלת באסימונים שיודעת להשמיע קולות. נדמה לי שזה לא מקרי שהתוכי מופיע בפיסקת הפתיחה, שיש בסיפור רובד שעסוק כולו בעניין הזה של חקיינות מול אותנטיות, של מציאת קול – והוא קשור, במקומות היותר עמוקים שלו, להקדשה של מזי כסופרת לעתיד, כמתבוננת דור-שני (מזי כממשיכת דרכו המובהקת של מר לוגאסי). בינתיים, הדלפק של בית הקפה הוא הכלוב שלה, ועד שלא תשתחרר משם היא לא תדע אם היא תוכי, או שיש בה את הדבר הנוסף הזה.

במהותו זהו סיפור חניכה שמתרחש תוך כדי מסע. מזי ורוחמה משוטטות בעיר, אחת רחפנית ומהורהרת, השנייה מעשית ומנוסה, קצת כמו וריאציה לוקאלית על דון קישוט וסנשו פנסה. מר לוגאסי שילח אותן למשימת ריגול מגוחכת בבתי קפה של אחרים, וכמו במיטב סיפורי החניכה, מזי היא יתומה מאם, כמו סינדרלה ושלגיה וכמעט כל מעשייה שבמרכזה דמות נשית צעירה. הדרך אל הנשיות, מסתבר, עוברת דרך רצח האם, או לפחות הרחקתה. שלא תפריע. טקס ההתבגרות של מזי, מאחורי הדלת הסגורה, לא נמסר לנו במפורש, מעבר לביטוי "היא לא זזה". אולי זו התגלמות ההכרחית, רגע לפני שהפרפר בוקע. בסצנה המסיימת של הסיפור חזרנו לכאורה לאותה נקודה, מזי ישובה מאחורי הדלפק, שם הסיפור התחיל. אבל עכשיו למזי יש סוד, והיא עסוקה כל כולה בצורך לתת לו צורה.

מועדון כרייה יוני פתוח, כולם מוזמנים.

מודעות פרסומת

41 תגובות ל-“לתת צורה

  1. עפרה 13/06/2013 בשעה 19:09

    אם להמשיך את דימוי הפרפר שלך, מירי, לא ברור לי מדוע מזי נאלצה לעבור כגולם תרתי משמע, חוויה מינית ראשונה ללא רצון או תשוקה מצדה, רק כדי לרצות איזה בחור ובשם התאוריה המטומטמת שגברים צריכים את זה. אולי יהיה למישהו הסבר מניח את הדעת. אותי זה רק הטריד.
    יש לי מחשבות נוספות על הסיפור, אבל אני רוצה לחזור ולקרוא אותו שוב לפני שאכתוב.

    • מירי שחם 14/06/2013 בשעה 0:43

      ובכן, אשריך שהעניין הזה לא ברור לך, לי לצערי הוא ברור מאד. בסביבה פטריאכלית מובהקת, כמו למשל הסביבה בה גדלתי (כלומר גידלו אותי) זו הייתה בדיוק התפיסה, שגברים צריכים את זה ושנשים צריכות לתת להם מה שהם צריכים, אחרת אוי ואבוי. חד וחלק. אני זוכרת סצנות שלמות שלא כל כך נוח לי לפרט בגלל צנעת הפרט של הנוגעים בדבר, אז רק אתאר קצת על קצה המזלג – שיחה עם שכנה שהייתה חברתה הטובה של אמא שלי שהתלבטה מה עליה לעשות אחרי שמצאו אצלה רשרוש בלב והיא חוששת ממה שיקרה בשעת מאמץ, והוסיפה ותיארה באזניי (הייתי בת עשרים) איך היא שוכבת בלי לזוז, כמו מתה, בשם אותה תפישה שגברים צריכים את זה, או תמונות ברורות מאד של בעלה של קרובת משפחה שלי כשהוא מושך את אשתו לחדר השינה באמצע היום, והיא, עם כאבי גב ובריאות לא כל כך טובה הולכת אחריו בהבעת פנים קהה, שאין בה שמץ רצון או ציפיה לתענוג. כמו נדון למוות. נעצתי מבט כנראה כי אחת מבנותיה, שהייתה בת גילי, משכה בידי וגערה – "מה את מסתכלת". בסביבה פטריאכלית מובהקת מין לא נועד לנשים, זו רק פרוצדורה גופנית מכאנית שתכליתה להרגיע את הגבר ולמנוע בעיות. זו גם הסיבה שמילת נשים כל כך נפוצה בעולם המוסלמי. רוחמה מגלמת את התפישה הזו, ככה גידלו אותה, ולמזי אין דמות אם שתנחה אותה (ואילו הייתה קרוב לודאי שהייתה מלמדת אותה את אותו הדבר בדיוק).
      החניכה שמזי עוברת היא חניכה לתוך עולם פטריאכלי, והשאלה שהטרידה אותי במהלך הסיפור הייתה האם מצטייר כאן בכל זאת מהלך חתרני של גאולה מתחת לייאוש הזה, דרך התודעה העילית שמשתלטת לפעמים על זרם התודעה של מזי. ואולי זה לא מספיק.

      לנוכח השתיקה של משתתפי המועדון אני לא יכולה שלא לתהות מהו הקושי של הקוראים עם הסיפור הזה? האם עירוב התודעות המספרות מקשה? האם הדילוג בין משלבי השפה? כן, זהו סיפור תובעני לקריאה אבל אני חושבת שיש בו משהו מאד מתגמל. סגנון הכתיבה וירטואוזי בעיניי, אשתדל להביא דוגמאות מחר, פשוט חזרתי לא מזמן ואני קצת עייפה. בינתיים, אשמח אם מישהו מהקוראים ינסה לשטח פה את הקושי שלו במפגש עם הסיפור.

      • naama2003 14/06/2013 בשעה 8:57

        הדמות של מזי בסיפור עוררה בי הרבה אי נחת. משהו בפסיביות שלה,בתמונת ה'שעמום ללא דופי' שמקרין הן בית הקפה והן הילדה בקפה,ובהמשך התנהלותה לצד חברתה,הסכמתה האדישה ליחסים עם נחום,ואמירתו 'היא לא זזה',ספק נחה ספק מתה.כאילו נשמתה נמצאת במצב של נמנום או חצי מות כל הזמן.אין מטרה,אין רגש,העינים'נאחזות כמו קרס של חכה בתנועה לא צפויה'.אלה הם חייה הדלים,המעוררים חמלה ותוגה. אני קוראת מה שמירי כתבה על העולם הפטריארכלי בו מזי גדלה,כנראה,ויש בזה מן האמת,אבל הקטע של יחסי המין לא נראה לי החשוב ביותר בסיפור,אלא איזו זרימה רכה ואיטית של חיים ,של מזי וחברתה,של אביה ובאי בית הקפה,של הדמויות ברחוב ובחנויות מסביב. עצב שורה על הכל. נדמה לי שהדבר המרגש ביותר עבור הבנות היה משחק העיוורון,בו אחת קושרת את עיניה והשניה מובילה אותה.אני זוכרת את המשחק מילדותי עם חברותי. אין לתאר את הריגוש והציפיה להפתעות שהוא מעורר. רק בעינים עצומות יש למזי ורוחמה רגעים של צחוק התרגשות אמיתית.

        • אם ואחות 14/06/2013 בשעה 9:30

          בהתחלה לא חשבתי להגיב, כביכול הכל יותר מדי קרוב אליי, ואני פסולה לעדות. הרחובות האלה הם רחובות ילדותי, שם גדלתי. הדברים שאמרת מירי על תהליך ההתבגרות הנשית מאוד יפים, אולי גם נכונים ברמה מסוימת. הצחיקה אותי התגובה של נעמה, שדיברה על הזרימה הרכה של החיים… זה הדבר האחרון שהייתי אומרת על החיים בסביבה הפטריאכלית, הענייה, הבורה והאלימה הזו. יש כאן דיסוננס מאוד חזק בין התיאור הגראפי, המשרטט את המפה האנושית ואת התנועה של הקווים על הקליפה הדקה של המציאות – שהיא כאמור, סתמית כמעט, אגבית, לא מודעת לכלום ו"נורמלית" – ובין הזרמים התת-קרקעיים של החוויה השתוקה של כל הנפשות הפועלות. מה שחסר לי בסיפור (שכשלעצמו כתוב מצוין. מטלון היא סופרת רבת אבחנה, כמובן), זו ההתרגשות מפני "הפעם הראשונה", שהרי באתה סביבה ממש שהיא מתארת הבתולים הם גולת הכותרת של אישה והאוצר הגדול ביותר שלה. האדישות הזו לכל (אולי של הקול המספר, שלא רואה) מפספסת את הדרמה של הדמויות שחיות באווירה של הזנחה ועיוורון וחיי הרגש הם הנכס היחיד שלהן, גם אם הן לעולם לא יעלו זאת על דל שפתיהן. אבל שוב, אולי זו רק אני מהדהדת כאן את אחת הגרסאות המוקדמות של חיי.

          • מירי שחם 14/06/2013 בשעה 9:49

            לא, את לא פסולה לעדות בכלל. מי אם לא אנחנו נפצה פה ונצפצף. לא בהתלהמות ברוטלית כמו שגרירות מסויימות מטעם עצמן של ההוויה הזאת, אבל גם לא בהתרפסות וביטול עצמי ומחיקה מרצון, כי יש לקח ויש שביל שצריך לסמן. זה בדיוק אותו מבט של אחד למאה אלף עליו רונית מטלון מדברת בסיפור – שיראה מעבר לג'ינס בקרדי ולבגדים מדרום תל אביב, ולשכיבה הפסיבית הזאת, נטולת הפואנטה. המבט של אחד למאה אלף הוא המבט שיוקיר. אני לא יכולה לתאר עד כמה התרגשתי לנוכח קיומה של גיבורה כמו מזי במרחב הספרותי, וחשיפת העולם הפנימי שלה, על כל סתירותיו. היא רק בת ארבע-עשרה, מותר לה לטעות ולעשות שטויות, אבל ברבות הימים היא תשחזר ותחשוב לאחור ותדע מה היה שם. כרגע היא רק רוצה לתפוס את מקומה של הבלונדינית. העובדה שסיפור הבתולים הוא לא בראש מעייניה דווקא נזקף לזכותה ולא לחובתה. הסיפור הזה מדלג בקלילות מעל מסורת הסיפור הרומנטי, שההפי אנד שלו הוא באיחוד פיזי ונפשי, ולא מוסר דבר על הבנאליות של הקיום אחרי הרגע הזה. כדי להיגאל באמת חייבת להתקיים כאן תנועת מלקחיים, מפגש בין התנועה הפנימית המפרפרת שלה שמתוארת בסיפור באמצעות אותיות מובלטות, לבין התנועה החיצונית של מבט שיידע להוקיר את מה שהוא רואה. זו הדרך היחידה לצאת החוצה. הספרים מתחת לדלפק, השתקנות, יכולת ההתבוננות – כל אלו לבנים בקיר שלה.

  2. מירי שחם 14/06/2013 בשעה 9:59

    אה, וכדי להיכנס לאווירה –

  3. עפרה 14/06/2013 בשעה 13:03

    בקריאה שנייה של הסיפור אהבתי עוד יותר מאשר בפעם הראשונה את התיאור המפורט כל כך של יום בחייה של מזי לוגאסי. כמוה נולדתי וגדלתי בתל אביב – לא בדרומה אלא במרכזה. בנוסף, לא מוכרת לי מציאות של עבודה בגיל 13-14 בחופשות או בשנת הלימודים, אבל השיטוט הנפלא והאינסופי ברחובות העיר בכלל ובאלנבי בפרט עם חברה שהיא נפש קרובה יותר מאם (חיה או מתה) מוכר לי מאוד, מה גם שבנערותי דיזנגוף טרם התחרה בו. גם הדרישה המפורשת למין חסר רגשות מצד גברברים צעירים כי הם צריכים את זה, במטרה לגבור על קסמי נערה אחרת (כמעט שלא היו בלונדיניות בתקופתי) לצערי, מוכרת לי מאוד מאותם ימים, כך שלא אשרי ולא זכיתי בכלום, מירי. ובכל זאת, אם זה סיפור חניכה, בעיני זוהי חניכה עגומה ונוראה לחייה של אשה צעירה. לדעתי מטלון מובילה אותנו מרגעי הנחת של מזי ורוחמה, שעדיין נהנות ממשחקי ילדות (אנחנו שאלנו עוברים ושבים "מה השעה?" באנגלית כדי שיחשבו שאנחנו תיירות), אל נשיות שנשפטת על פי מידת היכולת הפתיינית שלהן. ושם, במקום המיני הזה, נוחתים אל תחתית של כלום אחד גדול ואומלל. החלק הקשה ביותר בשבילי בסיפור, ובעיני הוא מרכזי מאוד והוא לב הסיפור, מתחיל עם ההוראות של רוחמה, הצורך להעביר לה את השרשרת (כדי לשמור שלא תיקרע בידי נחום?) הדרישה להיעזר בנוכחותה בחדר השני וכל זאת כדי לשכב ספק מתה ספק ישנה תחת נחום. לא ברור מהסיפור מה העתיד שצפון בסימני הקפה ההפוך על הצלוחית לילדה מזי, והאם נכנסה להריון באותה הזדמנות לא חגיגית, ובמקום להשלים את לימודיה, תיאלץ ללמוד מהר מקצוע בעוד כרסה הולכת וגדלה, ואולי במקרה הטוב תהיה טכנאית, כמו רוחמה. סוף הסיפור קודר, בעיני, לא פחות מתוכי הפלסטיק שבפתיחתו.

    • מירי שחם 15/06/2013 בשעה 3:04

      עפרה – בנוגע לשאלת העתיד – כשקראתי שוב את הסיפור חשבתי שאולי התיקון כבר ישנו שם ונמסר לקוראים מבעד לתיאור העלילתי, אנסה להתוות את המהלך שלו.
      הסיפור הזה הוא רב-קולי, כלומר יש שיטוט חופשי בתוך תודעה של יותר מדמות אחת. ישנם מזי ומר לוגאסי, כמובן, אבל גם דיגרסיה מפתיעה אל תודעה של גבר צעיר בדיוק כששתי הבנות חולפות על פניו החוצה, בדרכן אל העיר, ועוד דיגרסיה אל התודעה של רבקה, אחת התופרות במתפרה, ועוד אחת קטנה במהלך הסצנה בגן הציבורי, שם מזי ורוחמה ממתינות לנחום על ספסל, ראשן מופנה אל הכביש ובכל זאת מתקבל תיאור מלא של המתרחש בגן המשחקים, במקביל, למרות שברור לגמרי שאף אחת מהן לא ראתה את מה שתואר.
      שאלתי את עצמי על מהותו של הקול הזה שמוסר לנו את הסיפור, שבוחר איזו תודעה להאיר ברגע נתון. אפשרות אחת, פשוטה, היא שזהו מספר כל יודע, מעין קול קולקטיבי חסר זהות קונקרטית. אבל זאת אפשרות לא כל כך מעניינת.
      האפשרות השנייה היא שזהו קולה המאוחר של מזי, שחוזרת ומעבדת את ההיסטוריה הפרטית שלה, מבעד לניסיון שצברה מאז, וחוזרת אל רגע מכונן אולי כדי לאתר את "ואיפה היה המקום הראשון? הראשון הראשון?" הפרטי שלה. היא חוזרת בזמן, מצויידת בחומר מילוי מילולי וסותמת כל מיני חורים, משכללת את המבט, מתאמנת. הסיפור שמתקבל הוא בעצם סכום כל תודעותיה. התודעה המבוגרת שלה מכילה את התודעה הילדותית שלה, מלטפת, אוהבת – כשהיא חוזרת ומספרת לעצמה את מה שקרה לה היא לרגעים מעין אמא של עצמה, זה התיקון. המהלך הזה בולט במיוחד (אולי חושף את עצמו בכוונה) בשני מקומות בסיפור –
      הראשון, בזמן הדיבור מתוך התודעה של רבקה היא אומרת "ועוד דבר רציתי להגיד: שצריך לפתוח דרך אנשים מבחוץ, אורחי רגע כמו מזי, שבאים ומסתכלים, ומכוח נוכחותם היקרה – הסבל שלנו הוא לא משהו חתום." ברור לגמרי שזו לא רבקה שאומרת את הדברים הללו, וסביר להניח, בגלל ההצבעה המפורשת, שזאת מזי, בהתבוננות שלה היא מבינה שהיה לה תפקיד, שיש לה תפקיד. הסופר כשליח.
      החשיפה השניה מתרחשת בשעה שרוחמה מתדרכת את מזי לקראת הסקס הראשון שלה, הסטייה הפתאומית של התודעה הצידה, עם תובנות משוכללות ומילות מפתח כמו "זכרון" ו"ילדות" חושפים שזה מבט בדיעבדי – העתקתי ברצף את כל המשפטים של התודעה העילית שמשולבים בטקסט של רוחמה
      "מהניסיון לקרוע את הקול, הזיכרון, מהקור של המגע, מזה שההטבעה של האצבעות שלו על הצוואר שלך לא מכוונת אלייך, ממחשבה שעוברת לך בראש והיא מין הכנה לחיים של אשה, נזירה מתמרדת. תנסי לדלג: על הגיל שלך, על מה שכביכול הטביע בך החומר הגס של העולם, על העצב הזה שאין לו שם, שתמיד תובע לתת בסקס יותר ממה שיש בו. תשאילי מישהו אחר: זונה מבוגרת ביום חופש שלא מבקשת יותר מדי מאנשים, שמתבוננים כמוה במיזרקה של כיכר דיזנגוף: יושבת, עומדת, הולכת, מתחככת בהם באהדה וברחמים. תרחמי עליו, לא מלמעלה, מבדידות. הקצב יכול להיות בידיים שלך, הרעשים מהרחוב לא מפריעים, לא מחוקים, יש להם מין נוכחות כזאת, עדינה, סבלנית, זה שייך לחיים. ככה מרגישים את הזמן, תזוזות של מה-בכך, הזיכרון העצבני של הילדות-"

      • עפרה 15/06/2013 בשעה 13:43

        אני מברכת על שהצבעת על מהלך התיקון שנוכח בסיפור. הוא יפה ומשכנע ומצדיק את הפרשנות שלך גם העובדה שמזי היא נערה קוראת ומדמיינת וכמובן ובעיקר, מתבוננת. ועם זאת, שני מקומות בסיפור העוסקים בקשר בין מזי לבין אביה ממשיכים לסדוק את האופטימיות שלי לגבי גורלה של מזי בהווה ובעתיד. בעמ' 56 כשמזי משחררת את אביה מידי השוטר מטלון כותבת: "לאט לאט חילצה כמו שמתירים פקעת, מלווה את מעשיה באותו מלמול חסר פשר ומרגיע שלימד אותה הוא, כאשר חזר בשעות הקטנות של הלילה ומצא אותה יושבת על רצפת חדר האמבטיה, גור גדול, מצונף." ובפסקת הסיום ששוב מתייחסת לאב: "קופאת במקומה, יציבה על כסאה ארך הרגליים, כי בעצם הדיבור שלו הוא מרחיק את הסיכוי שלה לתת צורה, כמו שמטפיחים כרים, מניחים אותם זה על זה שלא יבלטו, ומהשמיכה שתוחבים היטב-היטב, תחת למיזרון נרמזים שוליים נקיים של סדין." אני לא בטוחה אם זו הפסימיות הגדולה שלי, או שאלה הם רמזים שקיימים בסיפור – מזי המצונפת כגור על רצפת חדר האמבטיה, סצנה שמזכירה רצון להתאבד, מזי המתייפחת ללא סיבה ברורה בהמשך, החצי ישנה חצי מתה בזיון עם נחום, ושוב קופאת לצליל קולו של אביה בסוף. אני רוצה להעלות בזהירות את ההשערה שאולי אלה רמזים לילדה שאביה חילל את תומתה ולכן עצם קולו בסוף "מרחיק את הסיכוי שלה לתת צורה". הפרשנות האופטימית שלך תאמר שמשפטי התודעה שציטטת מזמן הזיון מרמזים על מזי הבוגרת, כדברייך, ואילו הפסימית שלי תאמר שזוהי תודעתה המשתנה של נערה בהווה, זו שנבעלת שלא מרצונה גם על ידי נחום, וכמו שרוחמה אומרת שעוזר לה לחשוב שהיא מישהי אחרת בזמן שהיא נותנת לגברים לזיין אותה. אני מתקשה שלא להיזכר בעובדה שהקיפאון והשיתוק והתודעה המשתנה של מזי בסיפור דומים בצורה מצמררת לתיאוריהן של שורדות פגיעה מינית בילדותן.

        • מירי שחם 15/06/2013 בשעה 23:52

          עפרה, כרגיל אני נהנית לא להסכים אתך. אני חושבת שממש אין כאן שמץ של גילוי עריות, רק גבר עצוב וקצת אבוד שאיבד את האישה שלו, ומשתדל ככל יכולתו לגדל את בתו היחידה באהבה, ויש לו בעיית הימורים איתה הוא מתמודד ובעיית שתייה קלה, ואופי של מתבונן – וכל כך אהבתי שהוא אמר (או מזי המאוחרת, מגרונו) שהוא זורק את החיים שלו "א לה גראנד", והוא מדבר אל העוברים והשבים קצת כמו נביא, ועושה בושות לבת שלו כמו כל אבא לילדה בגיל ההתבגרות, ומשהו בתיאור שלו מכמיר כמו אציל שירד מנכסיו וצריך פתאום ללכלך את הידיים. אני נורא אוהבת את מר לוגאסי הזה. בדור שלו, אנשים כמוהו היו וריאציה על מגש הכסף. לא פוטוגניים כמו הנערה והנער הנכונים והבלוריתיים, אבל מגש כסף שעליו החברה הישראלית עברה חיכוך ושיוף. חבל שאין עוד אנשים כמוהו, הוא לא היה נותן יד למיסטיפיקציה הדתית ולמאכעריות שהשתלטה בדמות ש"ס, אלא היה מציע אלטרנטיבה בדמות ימתיכוניות ליברלית, קוסמופוליטית, עם ריח ים ועראק וספר שירים של קוואפיס, בצרפתית. וגם – לא בכל סיפור של מצוקה יש בהכרח גילוי עריות.

  4. לי עברון-ועקנין 14/06/2013 בשעה 14:46

    הכתיבה של מטלון יפהפייה. קראתי בהשתאות (וגם שמחתי, כי משום מה עם שני הסיפורים האחרונים לא הלך לי. לא צלחתי אותם). הדברים שכתבת, מירי, האירו וחידשו לי. ומה שקראת "התודעה העילית", זו שבאותיות בולד – בקריאה הכי ריתקה אותי. אשמח כשתפרטי לגבי הווירטואוזיות.
    כשאני קוראת את התגובות פה וכמובן כבר כשקראתי את הסיפור הייתי מודעת כמובן להוויה המתוארת שהיא, איך נאמר, לא אושר גדול, אבל הכתיבה! "לתת לזה צורה" כפי שקראת לפוסט – כה יפהפייה. ומשהו בכל זה, ואולי רק הנערה ההולכת ברחוב והפיוט (והעצב, ואי-מציאת מקום לעצמך) השפוך על הרחוב, הזכיר לי גם את "נעימה ששון כותבת שירים".

    • מירי שחם 15/06/2013 בשעה 3:46

      כן, גם אצלי הבליחה נעימה ששון וחשבתי שאני צריכה באמת לקרוא את הסיפור הזה שוב כי אני לא זוכרת ממנו הרבה, אבל בעיקר צצה לי קלריס ליספקטור, יש בכתיבה של ליספקטור יכולת מאד חזקה ללכוד בו זמנית את העבר ואת ההווה, ולשלב אותם יחד בעוצמה במין הווה מתגלגל נצחי, מרק מבעבע של תודעות מעורבבות.
      בעניין הסגנון הוירטואוזי של ילדה בקפה – כתבתי על זה באריכות לפני רגע בתגובה לעפרה כאן למעלה, את מוזמנת להציץ.
      אפשר להוסיף אלמנטים נוספים, חוטים סמויים שעוברים בתוך הסיפור, 'תופרים' את חלקיו באמצעות מופעים שונים של אותו רעיון –
      חוץ מהתוכי ישנו גם הציור של פלח אבטיח על דיקט מנוסר שמר לוגאסי מכין לקראת הקיץ – שוב, חיקוי של הדבר האמיתי, ששוב מסמן את בית הקפה כמקום מגביל, שלא מאפשר אותנטיות.
      בתי הקפה האחרים – כולם נראים כמו הכפלה של בית הקפה של מר לוגאסי. אותם מחירים, אותו תפריט. פעם אחת מופיע תיאור שמתייחס לתנועת ראש של מזי,"שהזכירה בובות שהקפיץ שלהן התקלקל" – שוב, בובה כחיקוי ליצור אנושי.
      המפגש של השתיים עם החתלתולים (במקום אחר בסיפור נאמר שהנערות החולפות באלנבי "עם קשיחות מסויימת של חתולי חוצות", כך שההקבלה ברורה) – כל אחת מהן מתייחסת באופן אחר אל החתלתול שמתקרב אל הקצה של תיבת הזכוכית, "וכמעט מעד". רוחמה מנסה להחזיר אותו למקום הבטוח, מצרה על כך שאינה יכולה לשים אותו בתוך סל (=כלוב) בעוד מזי אומרת "תעזבי אותו".
      ויש עוד עניין קטן – לקרוא לדבר בשם, שזה כמו לתת צורה – מזי קוראת ספר, לא נאמר איזה ספר. ההתעלמות הזו מוזרה על רקע הפירוט הדקדקני של התיאורים בסיפור. כשמר לוגאסי מבקש ממנה משקה, לא נאמר שמו של המשקה. שוב בית הקפה מוצג כמקום מטשטש, חסר צביון אישי. מסכם את העניין אחד הלקוחות, בזמן שהוא ובת זוגו עומד מול הקופה הרושמת "כאילו לא גזר האיש בינו לבין עצמו את גורלם של העסקים המשפחתיים המפוקפקים הללו ששום דבר בהם לא נעשה כראוי".

  5. מירי שחם 15/06/2013 בשעה 4:26

    בנוגע לסצנת המתפרה/נשות המתפרה –
    רונית מטלון כתבה פעם, אני חושבת שזה היה בספרה "קרוא וכתוב" (אני מתה על הספר הזה. מי שלא קרא – כדאי מאד), על כך שבמעבר לבי"ס תיכון סווגה כמתאימה למגמת תפירה בבי"ס מקצועי רק משום שהתגוררה בגני תקווה. מטלון לא ויתרה, והיה עליה להיאבק על מנת להיות משובצת בתיכון עיוני עם בגרות מלאה. על רקע מה שכתבה אפשר לקרוא את סצנת המתפרה גם כמתווה חיים אלטרנטיבי – מה היה עולה בגורלה אילו נכשלה בניסיונותיה להתקבל לתיכון טוב יותר. דגש מיוחד בסצנת המתפרה ניתן למזון שהבנות אוכלות – .
    " 'קחי חת'כת גבינה צהובה', מפצירות שתי תופרות. אבל לא. היא מחלצת בתשומת לב את פנימו הרך של הלחם, טובלת קציצות לחם בגביע שמנת ונותנת בפיה כמו איכרה."
    הסירוב הזה לגבינה צהובה, הבחירה לאכול לחם – מעניין אם יש קשר בינו לבין שיר שכתבה ויקי שירן זכרונה לברכה, על מרגריטה בכר (ואם כבר – כדאי גם לשים לב לקשר בין אדון ויקטור בעל המתפרה, שמזי כינתה אותו "נקניק" לבין הנקניק שאוכל בעלהבית בשיר של שירן):

    מרגריטה בכר / ויקי שירן

    מרגריטה בכר
    רוכנת על מכונת התפירה
    נוצה שחורה, במרתף דחוס, מאובק
    שערה מלא חוטים
    כגרגרי אורז
    שזרקה אמה בחופתה

    מרגריטה בכר
    תופרת לולאות למעילים
    משחר ועד ערב
    עם עוד חמש מחברותיה
    נשים קשות
    לכולן דמעה שאינה נושרת, או דלקת
    בזווית העין

    בעל בית שמנמן ועצבני
    לא מבסוט, לא מבסוט
    ככה זה בחיים
    בעלבית אף פעם לא מבסוט

    מרגריטה בכר
    אלמנה בת ארבעים
    כל לילה חולמת חלום מתוק
    על העלאה במשכורת
    כך תקנה לה שָׁל ורוד
    יתנו לה כבוד
    בבית הכנסת בחגים

    מרגריטה בכר
    רוכנת על מכונת התפירה
    עשר שעות ביום
    בעלבית קורא למרגריטה
    בואי, תשבי איתי, תאכלי
    דג מלוח ונקניק

    מרגריטה מתיישבת מבוישת
    נקניק לא אוכלת, אולי לא כשר
    דג מלוח בחיים לא טעמה
    אוכלת קצת לחם
    לא נעים להעליב בעלבית
    איש טוב

    בעלבית אולי רוצה מהאוכל שלי
    מרגריטה שואלת בעיניים קורנות
    בנילון יש לי סנדויץ'
    גבינה צהובה ומלפפון ירוק.
    בעל בית מחייך
    יש לך שדיים גדולים
    תקבלי העלאה מרגריטה
    את פועלת זריזה
    תני רק לגעת.

    בן זונה בעלבית בן זונה
    מרגריטה מחפשת עבודה
    גם כבוד
    לא יהיה לה
    בבית כנסת בחגים.

    • אוגניה, בלוגילוגי 15/06/2013 בשעה 9:27

      יהתחושה הראשונה אחרי הקריאה בסיפור היא כאילו משהו חסר – כאילו אין קול פנימי לגיבורה בסיפור שאולי היא בכלל אנטי גיבורה?
      התיאור אותה גרם לי לחוסר נוחות, כאילו היא דמות שטוחה, שנראית כמו הרבה בנות כמוה, כזו שאין לה עולם פנימי, כזו שזורמת איכשהוא עם הנתונים המועטים שקיבלה ובאלה הקלפים ורק באלה היא יכולה לשחק ולתמרן את חייה. שמה – מזי – מזל, מרמז על קלף שאולי 'יפתח' מזל בחייה העתידיים למרות חוסר נתונים בסיסיים כמו אמא למשל.
      כשאני 'רואה' אותה בעיני רוחי קופצות לתודעתי דמויותיהן של 'רוקמת התחרה' ושל קוני, חברתו של ג'ואי מ'חירות" / פרנזן. הן שטוחות לגמרי מנקודת המבט של המספר, ה'רוקמת' מנקודת המבט של הבמאי, וקוני מנקודת המבט של אימו של ג'ואי המספרת הראשונה. אבל קוני מקבלת נפח בנקודת המבט של ג'ואי היא נשמעת מנקודת המבט של אימו ושל ה'שכונה' ככלי עבור ג'ואי – אבל כשקוראים את נקודת מבטו של ג'ואי נוכחים שיש בקוני המון עצב, מה שפותח לעיני הקורא עולם פנימי והקורא מסתקרן להכיר את העולם הזה, ז"א את הנפח של הדמות קוני. אצל ה'רוקמת' יש תחושה של שטיחות בכניעה שלה הצופה מפתח אנטגוניזם כלפיה, אבל שהיא 'נזרקת' ע"י בן הזוג אותו שירתה בכניעה וללא קול והעצב שלה אחרי שננטשה מעורר סקרנות ופרשנות ל'מה קרה כאן', הקורא רוצה להכיר את הפנימיות שלה, את הנפח של הדמות. אצל מזי שההשוואה לחתולי הרחוב מצאה חן בעיני – לא בא לידי ביטוי קול פנימי מודגש פרט לספר שהיא קוראת בו, ולכן יש תחושת חסר בתיאור רגשותיה שללא ספק קיימים, כקוראת וכ'מאנישה' של התוכי. אינני מבינה מדוע הסופרת בחרה שלא לתאר את הרגשות שללא ספק מקננים בה אלא מסיבה אחת – אולי היא מראה לנו הקוראים, איך א נ ח נ ו מתייחסים אליה – כמו אל אחת מקבוצת חתולי רחוב, שורדים ועצמאיים, ללא רגשות, ללא זהות, ללא ייחוד, בבגדים זולים ופשוטים, ז"א אנחנו בעצם לא רואים אותה, היא שקופה עבורנו.
      אמנם יש תחושה שהתוכי בתחילת הסיפור מרמז על החקיינות הריקנית של הבנות, אבל מצד שני מזי לפעמים שוכחת שהוא איננו יצור חי, מה שמהווה כמיהה למגע, לחום, כמו ה'דובי' של זאטוטים שמדברים לדובי שלהם בכמיהה לקשר, חום, והבנה.
      ז"א יש לה רגשות אבל אולי המספרת מעבירה לנו את התחושה שמזי לא תגלה את רגשותיה לנו, כי היא בטוחה שהם לא מעניינים אותנו. ואולי טרם קרמו בתודעתה המילים שיכולים לבטא אותם

      • מירי שחם 15/06/2013 בשעה 23:40

        בכלל לא הרגשתי שהדמות שלה שטוחה, או מחופשת לשטוחה. להיפך, הרגשתי שיש בה יותר ממה שהעין משגת ושהיא מתחילה להיות מודעת לשונות שלה. אפילו דמות כמו רוחמה, שהיא הקנה מידה לנורמליות, זוכה לתיאורים מרהיבים, האופן בו היא מפליגה ברחוב, ושהקיוסק הזה הוא אבא שלה, והאחר אמא שלה, ושהיא מסוגלת להתיידד עם אבן – זה מבט נורא אוהב, איפה פה שטוח?

        • אוגניה, בלוגילוגי 16/06/2013 בשעה 10:06

          בהחלט – יש בה יותר ממה שהעין משגת – אבל אולי רק בגלל ההתעסקות רק במה שהעין רואה, בחיצוני שלה, בבגדים, בניקיון, בסמלים – התוכי, האבטיח מעץ, הספר, אלה מספר רמזים שיש משהו שכדאי להכיר. אבל אין קול פנימי, היא לא מבטאת את הקול הפנימי שלה לסביבה בה היא חיה. לזה אני מתכוונת שטוח. יש רק רמז קל מאד לקול פנימי, כי היא קוראת אבל איש לא מתעניין בקריאתה, והקורא של הסיפור רואה את הרמזים וצר לו שאין מתעניין בה והקורא רוצה יותר, זו מהות אישיותה וגדולתה של הסופרת. גם הקטע בו אין את נקודת המבט שלה על מה שבאמת קרה עם החבר הוא רמז לכך שיש עוד שהקורא רוצה להכיר אצלה יותר לעומק. וזה מה שהסופרת רצתה להשיג והצליחה. זהו ציור, וציור הרי דו מימדי, שטוח, אבל בציור מופיעים הרמזים שתיארתי קודם וגם דמעות לפעמים. והרמזים הם העומק. למשל http://pinterest.com/pin/83246293083279630/
          בתמונה אור משמעותי מאד על מה שהילדה עושה בתת-תנאים, מה שמאיר על מעשיה באור שמקרין גם על פנימיותה הקורנת ומאירה אותה מבפנים, איף יו נואו וואט אי מין.
          מר לוגסי כואב עליה אבל קורא לזה "עיפרון בעין" – לא נותנים לזה שם אבל ברור שיש עוד משהו מאחורי, עוד תמונה – מר לוגסי מוצא אותה בוכיה ומכווצת, תמונה שטוחה שיש בה עומק. מזי מושיטה יד עדינה ומחלצת את לוגסי מהשוטרים, עוד תמונה שמעלה המון דימיון וסקרנות להכיר ולדעת עוד על הדמות. לכן תיארתי אותה כשטוחה, דו ממדית, כשרק מתבונן אמפאטי יכול לגלות את עומקה. המציאות של מזי וסביבתה, רוחמה למשל, לא מספיק אמפאטיים אליה, אבל הסופרת ואנחנו בזכות הסופרת – כן.

          רוקמת התחרה
          http://www.sratim.co.il/view.php?id=157420

          "חירות" ג'ונתן פראנזן
          http://www.am-oved.co.il/htmls/%D7%97%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA.aspx?c0=22354&bsp=20025

          • מירי שחם 16/06/2013 בשעה 22:35

            יש קול פנימי, לדעתי, שמובא באותיות המובלטות, אבל יש גם איפיונים אחרים – האופן בו היא משחררת את אביה מהשוטר, האובססיה שלה לניקיון ולסדר (הגרביים), העובדה שהיא מרשה לעצמה לקחת כסף מהקופה, ההשוואה בין יכולותיה הזריזות כתופרת לבין המחשבות שלה, שהן 'קלות-קלות'. זה קצת בעייתי להביא מחשבות של נערה כלשונן בסיפור שמיועד למבוגרים. הדרך להתגבר על המכשול הזה, כפי שעשתה מטלון, וכפי שעשתה גם קלריס ליספקטור, היא לדבר כל הזמן בשני קולות – הקול הילדותי שמציין עובדות ומעשים, והקול הבוגר שמציע תובנות מאוחרות ומעבד את הדברים. ומזה יש הרבה בסיפור, שמצליח בכל זאת לשמור על נימה של מיסתורין ומורכבות. קול פנימי לא צריך לחשוף הכל, הוא רק אמור להצביע על אפשרויות

            • אוגניה, בלוגילוגי 18/06/2013 בשעה 7:43

              כן אבל…
              הייתי מצפה שה'קול הפנימי' יבטא יותר תחושות של רגש ולא רק את הציורים החיצוניים שלו. \ה יותר ספרותי לטעמי. הפסיביות שלה בינה לבין הבחור לבין מזי עד שהתיאורים באים רק מפי ה'מכינה' לאקט המיני, זועקים לשמיים

              • עפרה 18/06/2013 בשעה 10:20

                אוגניה ומירי, בעיני הבחירה של מטלון שלא לתאר את רגשותיה של מזי בעת הזיון מאוד מוצדקת, אך לא בשל העובדה שמדובר ברגשותיה של נערה בת 14 ובסיפור למבוגרים. הסיבה היחידה שנותנת מזי עצמה לזיון הוא רצונה לגבור על הבלונדינית, שרוחמה ראתה את נחום בחברתה ושמרומז כי היא עלולה להקדים אותה במיטתו, אם מזי לא תמהר לשם מיד. גם ההנחיה היא לנהוג כזונה, שמתנתקת מלקוחותיה, ומבצעת באופן מכני אקטים לא-רגשיים בעליל, שמוחקים אותה תחת צורכיהם ודרישותיהם של גברים זרים, ושכידוע יש ברקע של רבות מאוד מהן התעללות מינית בילדות וסמים בהווה. התיאור של הסיטואציה מאוד קשה וקר כי הסיטואציה עצמה מצמררת ונטולת רוך. מזי ספק רדומה ספק מתה בזמן שהיא נותנת לנחום ועל כך, בצדק, משתהה מטלון. בנוסף, אומנם רוחמה שואלת אותה אם היא אוהבת את נחום ומזי עונה בחיוב, אבל אין לי ספק שלא מדובר בשאלת האהבה במובן שמרמז על קשר רגשי בין בני זוג צעירים נוסח רומיאו ויוליה, אלא בבירור ארצי יותר, כמו למשל, האם הוא לא דוחה אותה מספיק כדי שתוותר עליו לטובת הבלונדינית. בזיונים ראשונים כאלה הלב אינו רוטט, להפך, הרגשות מורדמים כדי שהזמן הזה יעבור ואפשר יהיה לקום, להתנקות פיזית, ולהמשיך הלאה. אכן נורא, אבל מדויק ועוד איך, מכל בחינה כולל זו הפסיכולוגית והספרותית.

    • naama2003 15/06/2013 בשעה 12:47

      בתור מתארחת חדשה באתר,אני מוכרחה להחמיא לכן,חברותי לקריאה ולניתוחה,שעונג כזה כבר מזמן לא היה לי,בתחום הספרות. כל אחת מכן מאירה פינה אחרת וממש פותחת לי את הראש ומעיפה אותי גבוה. איזה מזל שמצאתי אתכן. תודה לכולן.

  6. ז'אן-קלוד 15/06/2013 בשעה 8:55

    מסכים עם מירי, שכבר בסיפור עצמו יש תיקון, והוא מובא דרך מבטה המאוחר של מזי. הציטוטים שמירי הביאה בשם מזי, הן זה שהושם בפי רבקה, ועוד יותר הטקסטים של רוחמה. מאוששים זאת במידה רבה. מבחינתי אחד הדברים שאהבתי בסיפור הוא העדינות המרומזת בה הבדלי התפישות המהותיים בין גברים לנשים מובאים: בתיאורה הראשוני של מזי אנו מוצאים "צופה אחד למאה, אולי למאה אלף יוקיר את האורח שבו מתחכך העגיל הארוך שלה, פעם בללחי פעם בקווצת השערות,,,," ואז מאוחר יותר היא נדרשת להסיר כל תכשיט כהכנה לזיון עם נחום. אולי בשל כך אין היא זזה.
    נקודה נוספת לגאולה אותה אני מוצא, הוא עניין החתלתולים, רוחמה רוצה לעזור, אך עזרתה הינה זמנית בלבד, בעוד מזי מאמינה כי נעוץ בהם כוח לגאול את עצמם ואין הם נזקקים לרוחמה, כשם שהיא לא תזדקק לה בעתיד.
    (אגב כאמירה ספרותית זה מעולה, אך חתולים אינם באמת מסתדרים, ממש להפך, וכל היכול לסייע יבורך.)

    • מירי שחם 15/06/2013 בשעה 23:37

      שמחה במיוחד על התגובה שלך. כבר הרבה שנים אני שומעת טרוניות מצד גברים שמתקשים משום מה לצלוח סיפורים שהנושא המרכזי שלהם הוא נשיות, לא ברור לי למה, זה הרי הנושא הכי מעניין בעולם… (בטח יותר מעניין מהביוגרפיה ה-800 על וינסטון צ'רצ'יל). התגובה שלך מוכיחה המובן מאליו, שאפשר לקרוא סיפור אודות נשיות מבלי לאבד טיפת גבריות. ואולי מה שכתבת בסוגריים, אודות חתולים שלא יכולים להסתדר בכוחות עצמם, נכון גם לגבי בחורות מהסוג של מזי)
      טקס הסרת התכשיטים – זה סתם חירטוט מצד רוחמה, ברור שאין שום צורך אמיתי להסיר תכשיטים, אבל זה חלק מההבנייה של הרגע, מההתקדשות המסויימת, מהמפרט לביצוע שהיא מוסרת למזי. אני דווקא חשבתי על הכנות לניתוח (לא ניתוח ספרותי, אלא פרוצדורה רפואית). דווקא החלק הזה קצת הזכיר לי בפורמט את הסיפור של ג'מייקה קינקייד
      http://bcs.bedfordstmartins.com/virtualit/fiction/Girl/story.asp?p=&font=sans

  7. לי עברון-ועקנין 15/06/2013 בשעה 9:53

    תודה רבה, מירי, קראתי בעיון את כל תגובותייך וריגש אותי עד מאוד הרעיון שמזי המאוחרת יכולה להיות אמא של עצמה. באמת שם ברגעים האלה יש חסד עצום.

  8. אורי 16/06/2013 בשעה 0:48

    קראתי את הפרשנויות היפות בדבר הקול הדובר, התודעה המשוטטת ומשלב השפה שלהם – אבל לגבי, ההגשה הסגנונית הזו, למרות הכל, משונה ובעייתית. לא יודע אם זו "מזי הבוגרת" הנוכחת כאן, אבל בטוח שזו מטלון הבוגרת הדוברת, בין אם היא מזי עצמה או לא. כך או כך, לא יכולתי להימנע מהתחושה לאורך כל הדרך – שיש פה הבעת דעה מגדרית חברתית מפורשת מדי, לא שזה לא לגיטימי פובלציסטית, אבל מאוד אנטי-ספרותי, יותר נכון סיפורי, לטעמי. מעין אפילו רטוריקה תעמולתית. כאמור, אין לי בעיה עם העמדה עצמה אבל הסגנון מלאכותי. כאילו המציאו דמויות להעביר את הרעיון ולא להפך. ואז, למרות האמור לעיל – מגיע קטע "ההדרכה" המינית שהוא כה חזק מבחינת תכנית עד שהביא אותי גם, אולי, לסלוח לסגנון בכללו. בעצם לא. נשאר עדיין די מאולץ.

    • מירי שחם 16/06/2013 בשעה 6:40

      חבל שלא ציינת מראי מקומות כדי לאושש את הטענה שלך. אני לא יכולה להימנע מתחושה, שאם הסיפור היה מתמקד בקורותיה של בחורה צפון-תל אביבית ממוצעת ממוצא אירופאי, הפן החברתי-מגדרי היה נותר שקוף עבורך, כי פן כזה מנכיח את עצמו רק כשהוא זר לעיניים המביטות. מבחינתי הסיפור ממש אינו מניפסט פוליטי/מגדרי/אתני, אלא תיאור מדוייק של הוויה שתואמת את סביבת הגידול שלי. כבר תנו רבנן שהאישי הוא הפוליטי, גם במקרה הזה, אבל בסיפור של מזי יש תחושה חזקה של דמות סינגולרית, חיה, לא איזה אב-טיפוס משמים של ילדה ממוצא מזרחי שמאופיינת רק על ידי הסטראוטיפים המקובלים. יחד עם זאת, אני חייבת להודות שבחודשים האחרונים בכל פעם שאני נתקלת במדיה בהתוועדות של גברים אשכנזים בני 60-70 פלוס, משהו מתכרכם אצלי בפנים. כמו שהרגשתי למשל בסרט "מחכים לסורקין", העלילה מתרחשת בקיבוץ בשנת 1957 – והייתה לי תחושה ברורה של ניכור, שזו לא המסיבה שלי. אולי אי אפשר להימנע מזה.

  9. מירי שחם 16/06/2013 בשעה 7:01

    אוי איזה אהבלה אני! רק עכשיו נפל האסימון – "מעטה הזכוכית" שהותקן על הכלוב של התוכי – זה פעמון הזכוכית!

    • Ofra ben-ani 16/06/2013 בשעה 9:55

      את בטוח צודקת שזוהי דרישת שלום מסילביה פלאת! גם אני לא חשבתי על זה קודם. מבחינתי זה מסתדר היטב עם התזה שהעליתי קודם – סימני דיכאון והתפצלות שאינה בגדר התאמה משלבית. לגבי מר לוגאסי, הוא ממש לא כוס הערק שלי. לתחושתי גם מטלון מחבבת את כל הנשים שבסיפור וגורמת לנו לחבבן. תיאורם של מר לוגאסי, מר ויקטור ונחום ואפילו חסרי השם כמו המלצר והזבן בחנות הרבה פחות מעורר סימפטיה, וזאת בלשון המעטה. בנוסף, הנשים בסיפור מתוארות כמי שיכולות לספק סוג של תמיכה זו לזו ואילו הגברים הם זאבים בודדים, ואני מתפתה להמשיך, גם אם אחטא מעט בהכללה, משחרים לטרף.

      • מירי שחם 16/06/2013 בשעה 22:26

        לא פלא שהיא מדוכאת, היא יתומה. אבל דווקא הנימה המפוכחת של הדיבור המאוחר שמשתרבב פנימה בכלל לא נראתה לי קרבנית או דכאונית. יותר בכיוון של השלמה בוגרת. מר לוגאסי מוצא חן בעיניי כפי שכל המתבוננים מוצאים חן בעיניי. מה זה לעזאזל קוקונה מריגו?

        • Ofra ben-ani 17/06/2013 בשעה 7:59

          טוב, גם אני נהנית שלא להסכים איתך. אומנם גם לוגאסי האב וגם מישהי במתפרה מצביעים במפורש על יתמותה, אבל לא הייתי מותחת קו ישר ואומרת בטח שהיא דכאונית, היא הרי יתומה. זה לא הולך ככה, אוטומטי – יתמות מאם ודיכאון בגיל 14, ואני יודעת מה המשמעות של אובדן הורה וכו׳ . בנוסף, גם אני לא חושבת שהיא נשמעת קורבנית. היא נשמעת מאוד אנושית ואמינה בעיני וקורבן הוא לא בהכרח קורבני, אם אני מצליחה להסביר את עצמי.
          חיפשתי בגוגל את קוקונה מריגו ולא מצאתי כלום. גם אני רוצה לדעת!

  10. אורי 16/06/2013 בשעה 7:36

    לא חושב שהבנת את הצפונבוני כי אולי הצפונבוני לא הסביר ברור. מדובר אמנם במשלב השפה הגבוה- מתבונן היטב שפשוט לא מתאים לדמויות שחושבות/מדברות אותן. ה"קול המאוחר" כופה על הדמויות והופך אותן למריונטות שמדברות בשפה לא להן. הטכניקה שאת רואה כמעלה – בעיני פוגמת. יש אמנם פה ושם שימוש, בייחוד בדיאלוגים, שימוש בסלנג, לשון "נמוכה" כביכול ואותנטי ("אל תהייה כבד" היא אומרת איפשהו וכו') אבל זה בצורה מצומצמת ולכן גם אז נשמע מאולץ. לכל זה אין מאום עם גיאוגרפיות-מעמד-מגדר. הקול הדובר פשוט לא מתאים לדמויות, לא לדיבורן ולא לחשיבותן, ומשתלט ברטוריקה פטרונית על הסיפור.

    • מירי שחם 16/06/2013 בשעה 8:04

      אני יכולה להעיד מכלי ראשון על שפה מתפצלת, כפולה – העברית שלי משתנה כשאני מדברת שכונה, אני יורדת במשלבים. אתמול הבת שלי סיפרה לי על חברה שלה שגם אצלה זה ככה, גם לחברה יש שפה כפולה – אחת לשכונה, אחת לצבא. וגם לארז ביטון –

    • ז'אן-קלוד 18/06/2013 בשעה 7:40

      כפי הנראה אתה חי בחלל בדיוני, רובוטי משהו, עולם בו כ"א מאיתנו מהונדס סטריאוטיפית. וחי בבועה אפליקציונית ממנה אין הוא יכול לחרוג, אלא אם הוא עובר לסמרטפון מדור מתקדם יותר. בחיים המציאותיים כולנו מדברים על רצף הנע בין לשון שאתה קורא נמוכה, עד קיצון מליצי. אנא, אל תהייה כבד מדי בהתייחסותך לסיפור.

  11. אורי 16/06/2013 בשעה 8:11

    שיר יפה. נקמת הדרו-מי.

    • מירי שחם 16/06/2013 בשעה 9:44

      נקמה? אני רואה ניסיון לאחות את הפיצול הפנימי. אצלי זה עוד יותר גרוע, חצי חצי, היברידית. אתה מכיר את המושג המתמטי של נקודת אי רציפות על גרף? נסה לדמיין איך זה להיות בו-זמנית גם וגם, אבל לא זה ולא זה, בלגן, בקיצור.

  12. עפרה 05/07/2013 בשעה 10:46

    מירי, השיר הזה !!! לא יכולה לחשוב על סיום יותר הולם לכרייה בסיפור של מטלון. מי תרגם? לא קוראים לה מאיה ד'אנג'לו? מחשבה עגומה שעלתה בי: מפליא כל פעם מחדש כמה מעטים הגברים שמודעים למצב הביצה הנשברת בידיהם. ומקומם, כל פעם מחדש, נשים שנרתעות מהגדרתן כפמיניסטיות. בעיני המאבק פמיניסטי על שלומן של ילדות נערות ונשים במרחב הפרטי והציבורי, הכתיבה הפמיניסטית העיונית והכתיבה הספרותית האישית על עולמן הפנימי של ילדות נערות ונשים הם קשת אחת שגוונים רבים לה.

    • מירי שחם 05/07/2013 בשעה 10:53

      איזה כיף שאהבת! חשבתי שאף אחד כבר לא יקרא את זה כי הדיון הסתיים, ובכל זאת הנחתי את השיר, סתם בשביל הטקס. המתרגם הוא שמעון זנדבנק, והקובץ מכאן, יש שם שירים נוספים של משוררים אחרים http://www.text.org.il/index.php?book=0903061
      וגם אני מכירה את שמה כמאיה ד'אנג'לו, אז לא נותר לי אלא להצטרף לתמיהתך

  13. פינגבק:לא מדברים מספיק על חרדל | הקסם המגושם של שעות אחר הצהריים בפרברים

  14. שניר 19/12/2018 בשעה 19:56

    שלום האם יש כאן מישהי שיכול להגיד לי האם יש ניגודיות בדמויות של רוחמה ומזי ואם כן אשמח לפירוט תודה רבה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: