מועדון כרייה

קריאה נינוחה בצוותא של סיפורים קצרים מהמבחר המקומי והעולמי

הנני אחד ויחיד

אולי כדאי להתחיל ביישור קו הכרחי: מיתוס המקור אודות המינוטאורוס השוכן בלבירינת בכרתים, מתוך המיתולוגיה היוונית. ממש כאן.

דמותו החידתית של אסטריון מהלכת על הקורא קסם אפל: בורחס יצר דמות מורכבת של גאון חייתי, חסר סבלנות, יהיר, ילדותי, מתבודד, הוגה, שוחר נקם ואכזר. הסיפור "ביתו של אסטריון" מעלה בפנינו רישום מהיר של עולם, ולמעשה בורחס יוצק לתוכו תמונת תשליל של המיתוס היווני המקורי – הזרקור הסיפורי אינו מתמקד בתזאוס הגיבור הנערץ אלא דווקא במפלצת – ומן הסתם לא אחדש לכם אם אקבע שאין יותר מדי סיפורים המסופרים מנקודת מבטה של המפלצת, גם אם אדם קרוב אצל עצמו ובסופו של דבר גם המפלצת תוכיח ששום דבר אנושי אינו זר לה.

על מה נסוב הסיפור, בעצם? נדמה לי שיש אינסוף תשובות מרתקות אפשריות לשאלה הזו ובעיניי זו שאלת המפתח שהופכת את הסיפור למעניין כל כך.  הסיפור נשען על מיתוס עתיק אבל מעניק לו פרשנות רעננה ועכשווית. מקובל לחשוב שהמיתוסים העתיקים מהדהדים עבורנו עד עצם היום הזה את תמונת הנפש היסודית של האדם, ושל הכוחות המניעים אותו לפעולה. האם גיבור כמו אסטריון יכול היה להופיע לפנינו לפני המאה העשרים? נדמה לי שלא. רק אחרי שקרענו לגזרים את דמות גיבור המופת, ניתן היה להעניק תוקף כלשהו לעולם הפנימי של המפלצת. להביט בה, להתעניין בגורלה. אולי כי המאה העשרים העניקה ה זירת פעולה נחשקת עבור מפלצות לא מעטות. ואולי אנחנו כבר מספיק מבוגרים כדי להבין שאין באמת דבר כזה, מפלצת. אבל אפילו המפלצתיות של הגיבור אינה המוקד של הסיפור, לדעתי. יש פה זווית אקזיסטנציאליסטית וזווית תיאולוגית וזווית פסיכולוגית ואפילו זווית ארספואטית, אם תרצו. וכמובן, היחיד החריג בתוך מסכת האינטרקציה החברתית, ונשאלות הרבה שאלות בנוגע לבדידות כמצב קיומי (האם אפשרי בכלל מצב קיומי אחר).  נסו לקרוא את הסיפור ולזהות את כל המופעים של הספרה "אחד" בתוכו. וגם את כל המופעים של המילה "בית".

יאללה, בואו.

ותודה לתמר פלג מ"הספריה החדשה" שמתייחסת תמיד באהדה לבקשות שלי לאשר הפצה של סיפור כזה או אחר, זה מאד לא מובן מאליו.

מודעות פרסומת

64 תגובות ל-“הנני אחד ויחיד

  1. גד השדה 12/07/2013 בשעה 7:27

    למה זה כל כך נדיר לקרוא סיפור מנקודת מבטו של יצור לא אנושי? ואני מתייחס פה לאספקט החייתי של אסתריון, לא "המפלצתי". כי כאמור "ידיו לא שפכו את הדם ההוא".
    כי ההדחקה האנושית של קיום תודעה אצל בעלי חיים שלא מהמין האנושי היא כה חזקה, שאנחנו מצליחים להסתיר מעינינו שיש לבעלי חיים תודעה, מפותחת אפילו. שיש להם רגשות. שהם סובלים מכאב, מבדידות, מצער הפרידה.
    אחרת, איך נוכל להתייחס אליהם כמוצר? כ"בשר", "ביצים", "חלב"….
    עכשיו, בתחילת המאה העשרים ואחת, יש יותר ויותר אנשים ש"לקחו את הגלולה הכחולה" – שמצליחים להפסיק ולהדחיק. שמובן להם מאליו שלבעלי חיים יש תודעה, ורגשות, ולכן גם – זכויות.

    שזה שהפרה עומדת לילה שלם ובוכה, כי לקחו לה את העגל – כדי שבני האדם יוכלו לינוק משדיה, זה לא "סתם". זה סבל עמוק שכל אם, וגם אב בעצם, הייתה אמורה להזדהות אתו.

    אז לא רק לאסתריון יש רגשות. גם לאפרוח בן יומו, אחד מ 15000 ביום בישראל לבדה, הנגרס חי למוות מיד אחרי בקיעתו מן הביצה, רק כי איתרע מזלו להיוולד ממין זכר לזן של מטילות, יש רגשות. והוא מצפצף ציפצוף חלוש של מחאה בדקות הקצרות של קיומו, על הפס הנוסע אל בין שיני הפלדה.

  2. גד השדה 12/07/2013 בשעה 7:35

    רק אחרי שכתבתי את התגובה הקודמת, בדקתי וגיליתי שבורחס היה צמחוני. אפילו אביו היה צמחוני – נדיר מאד בארגנטינה. פחות מפליא אם כך שהוא מסוגל להבחין בקיום תודעה אצל פר.

    פר שבסופו של דבר נשחט כמו כל פר אחר.

    • מירי שחם 12/07/2013 בשעה 7:47

      אסטריון הוא לא פר. הוא דמות כלאיים, גופו אנושי ופניו פני פר, ולכן הוא עונה על ההגדרה של מפלצת. המפלצות שליוו את התרבות האנושית משחר ימי הכתב (ולפני כן, במסורת שעל פה), תמיד נתפסו כגורם משבש שיש לסלק מן הדרך כדי להשיב את ההרמוניה, ואני לא מכירה טקסטים מוקדמים שנכתבו מתוך תודעת המפלצת, מנקודת המבט של השיבוש.

    • אוגניה, בלוגילוגי 12/07/2013 בשעה 7:47

      יוצאת מן הכלל הפרספקטיבה שלך להבין את היצור כיצור ולא ליחס לו תכונות אנוש, אלא בשאלת תודעת בעלי חיים כן אולו. גם אותי מעסיקה השאלה לא מעט. מהזווית של כאילו אין להם תודעת מוות.

  3. ז'אן-קלוד 12/07/2013 בשעה 9:13

    לרוב איני מגיב כאן. דבריה של מירי מכסים כמעט כל זווית, והדיון המלומד המרתק המתפתח,חודר לקרני הזוויות, כמעט הייתי אומר בהומור שחור "אוחז את השור בקרניו".
    אך הפעם מירי טעית לגמרי, בורחס כמעט אינו מתאר את המפלצת, אין היא מעניינת אותו כלל, מבחינתו הוא פשוט "מפלצת" משהו שיש לתעב, אין בה לא קסם, לא גאונות, מאום רק רוע ואטימות! והוא אכן מתעב אותו!
    "היית מאמינה, אריאדנה" אמר תסיאוס "המינוטאורוס כמעט ולא התגונן" במשפט גאוני זה, אנו מבינים מי היא המפלצת. באותן מילות סיום, אנו מזדהים עם כל העושר התרבותי, התום, האנושיות, של אסטוריון, עם תרבויות מורכבות שהושמדו על ידי עמים תאבי בצע באמריקה ובכלל, אם השוורים האומללים שנטבחו באכזריות מזוויעהן על ידי מטאדורים מפורכסים וכו'.

    • תמר חסון דלל 14/07/2013 בשעה 14:11

      אתה אומר שבעצם המפלצת היא לא אסטריון אלא תזאוס ?
      נכון שהוא מתנהג אחרי זה ממש מגעיל לאריאדנה, אבל הוא כאן להציל תשעה אנשים (אני מכירה גרסאות של יותר ) ועוד. אולי האכזרי כאן בעצם הוא מינוס ולא המינוטאור.

  4. dani 12/07/2013 בשעה 9:42

    פעמיים שיגרתי תגובה אל הלבירינת, ונראה שנאכלה ע"י מפלצת המשך.

    אנסה שוב.

    לא הנתי את תגובתו של ז'אן קלוד, שאומר בעצם דבר והיפוכו.

    אבל גם אני אתרכז במשפט הסיום של הסיפור.

    לצערי, תזאוס הוא הנציג שלי בסיפור. אני אומר "לצערי", כי הוא מבטא את כל האטימות עליה הצביע ז'אן קלוד. מה שיש לי להוסיף, זו הצבעה על השפה.

    המלים "היית מאמינה?", ביטוי כל כך עכשווי, כל כך עממי, כל כך נחות משפתו העשירה של הקנטאור. אלא שהוא עדיין נחשב מפלצת, בעוד החרא עלוב תזאוס, שזמן קצר לאחר מכן יבגוד באריאדנה, הוא "הגיבור"… אין צדק בעולם.

    וכמה מוזר, הקנטאור עם שפתו העשירה מתנשא עלינו, ה"קוראים". זה מביך, זה מעורר הרהורים, זה ממש מטריד.

    דני

  5. קתי 12/07/2013 בשעה 9:47

    שלום, זו הפעם הראשונה שאני מגיבה כאן.
    בכדי שהמפלצות באשר הן, בחייינו, ישארו מפלצות, אנחנו נוטים לעשות דמוניזציה, לשלול מהן את המורכבות ולראות אותן כדמויות שטוחות. הסיפור כאן עושה את ההיפך, הוא מראה יצור ששום דבר אנושי לא זר לו. ייצור שיש לו עולם פנימי מלא סתירות וקונפליקטים שהקורא יכול לזהות את עצמו בתוכם. כשאתה קורא אתה עובר תהליך שבו אתה כבר ממש לא שונא את המפלצת, אלא מרחם עליה ואילו אקט הרצח שלה בסוף כבר לא נראה "זוהר" כ"כ.

  6. אם ואחות 12/07/2013 בשעה 10:37

    תודה, מירי, שהחזרת לי את הסיפור (שנכלל ב"גן השבילים המתפצלים" האהוב). מאז ומתמיד קראתי את בורחס בעיניים קרועות לרווחה מרוב התרגשות ופליאה, לאו דווקא בהבנה מופלגת, והנה הוא שוב יוצר אניגמה מחופשת לנורמטיביות; גיבור (נרקיסיסטי?) בעל תודעה תמימה – ושורת מחץ של תזיאוס כאנטיתזה מושלמת. אהבתי את ההקשר שעשה גד השדה (ולא מפליא אותי ללמוד שבורחס היה הצמחוני היחיד בארגנטינה!).

    • Maria de Buenos Aires 13/07/2013 בשעה 23:42

      דיון מרתק. מזמן לא השתתפתי בדיונים באתר ואני שמחה, בתור ארגנטינאית מלידה ובלב, שחזרתי דווקא עם בורחס, אותו זכיתי לקרוא מגיל צעיר ולשמוע בשנותיו האחרונות.
      התגובה של גד מוסיפה לסיפור של בורחס מימד עכשווי מאוד, החל מהמאה הקודמת השיח סביב זכויות בעלי חיים מקבל תוקף ומצליח לחולל שינוי. מוחה נחרצות נגד ה"דמוניזציה" כביכול של הארגנטינאים אוכלי בשר' . נכון, הבשר מעולה והוא מרכיב נגיש לאוכלוסיה אך שיעור הצמחונות שם דומה לשיעור הצמחונות בכל מדינה, ולמרות שמצד אחד התגובה שלי נראית לי טריוויאלית ולא רלוונטית לעומק הסיפור והדיון, מצד שני חל עלינו החובה המוסרית להימנע מקלישאות וסטריאוטיפים, על אחת כמה וכמה בדיון מורכב ומחכים כזה. וכאן אני מבקשת להוסיף, שלמרות היותו צמחוני, ולמרות כל הרגישות העצומה ששימש לו להפוך לאחד הסופרים המשפיעים של המאה ה-XX, בורחס היה בעל דעות קרובות מאוד לאוליגרכיה השלטת, אוליגרכיה שבדרום אמריקה הפכה לעתים קרובות מדי, לאכזרית ואטומה, כלומר, אם מתקדמים בקו המחשבה החברתי הזה כאן בורחס משמש כדובר של המפלצת.

  7. מרית בן ישראל 12/07/2013 בשעה 11:16

    אני לא בטוחה שלבורחס איכפת מהמפלצת או מתיזאוס. הוא בכלל מצד המבוך. זה הפיתיון שלו ומטפורת העל, שנחשפת בסיפור המכונן "גן השבילים המתפצלים". הגיבור של אותו סיפור זונח הכול כדי לכתוב רומן אין-סופי וכדי לבנות מבוך שבו יתעו כל בני האדם. ובמהלך הסיפור מתברר שהרומן הוא המבוך. כל סיפור של בורחס (כולל הנוכחי) הוא בו בזמן מבוך וגם מיניאטורה (כמעט כתבתי מינוטאורה) של המציאות. הוא אומר שאנחנו לא מוצאים את הדרך, החיים זו אי הבנה אחת גדולה, ועוד יותר מזה הוא אומר שיש אינספור דרכים להבין משהו, הוא משחק בלמצוא אותן. התוגה שלו וגם השמחה שלו נמצאת שם.
    ובלי שום קשר, ברובד אחר ופחות בורחסי, תמיד היו סיפורי "היפה והחיה" שהבינו את המפלצת.

    • ז'אן-קלוד 12/07/2013 בשעה 13:09

      זה שקיים מבנה על, אינו מחייב כי לא אכפת לך, מגורמי משנה, המרכיבים את מבנה העל.

      • מרית בן ישראל 12/07/2013 בשעה 13:34

        באופן כללי אתה לגמרי צודק. אבל אנחנו מדברים על בורחס. אני לא יכולה להוכיח את זה כמובן אבל אני מתערבת שמה שמשך אותו למינוטארוס מלכתחילה היה המבוך. זה לא רק מבנה על, זה הנושא שלו, משחק השקפים והמראות. הרבה שנים הסתייגתי ממנו בגלל זה. כל הגיבורים שלו הם חומר למשחק המחשבות. ויום אחד הבנתי (דרך עצמי, כי כל הפוסל במומו פוסל, תמיד) שכן יש שם בני אדם וזו הדרך היחידה והייחודית שלו לדבר עליהם. להתעניין בהם. אז במידה מסוימת כן איכפת לו. כמה שהוא יכול.

        • ז'אן-קלוד 12/07/2013 בשעה 16:34

          נכון, בורחס, שחקן, זייפן, קוסם של אשליות, אז מה? אין זה אומר כי לא פיתח יחס לגיבוריו, לעיתים אפילו למרות רצונו, אני חושב כי זה ניתן להוכחה גם כאן: 1) שימי לב לתיאור הארוך המפורט של אסטריון. כך מדברים על אדם אהוד, שלא לומר אהוב ונערץ. במידה מסויימת בורחס אף מאליל את גיבורו, שנאה ניתן להסתיר אהבה הרבה יותר, ובורחס בין מרצון, בין מהסיחפות רגשית אחרי דמותן של אסטריון לא הצליח להסתיר את יחסו אליו. 2) בדקי לעומת את תיאורו על תזיאוס, קצר ככל שניתן, קטלני ככל שאפשר. אם תזיאוס רוצח את אסטריון, הרי שבורחס רוצח את דמות הגיבור של תזיאוס.נקמה ראויה.3) בואי נעשה מחקר שדה קטן, ראי כאן את התגובות רובן, בהשפעת בורחס בין היתר, אוהדות את תזיאוס.
          יש לי תזה שבמידה מסויימת ניתנת להוכחה, בורחס שנא דיקטטרות, בהן מלאה יבשתו, הוא הוכיח זאת בהמשך בין היתר, ידי התנגדותו לפרוניזם למרות שהסתכן באופן אישי. בנוסף בורחס הסתייג מרצח העם אות ביצעו הספרדים כנגד הילידים, שימי לה להקבלה בין זאת לבין רצח אסטריין
          1) אסטריון רואה בזה שיטול את חייו- גואל. 2) חלק מהעמים ביבשת כולל הממלכה האצטקית ראתה בכובשים/רוצחים הספרדים אלים וגואלים. 3) לכן שני הגורמים לא הפעילו את כוחם העודף, צבאי, מספרי, כוחני, חייתי הכרות קרובה עם תנאי השטח, והדף את הפולשים כפי שניתן היה לעשות בקלות. 4)בנוסף אסטריון מסמל את העם זה המקבל בזרועות פתוחות ןבעיניים תמימות את הטירן.

          • Maria de Buenos Aires 13/07/2013 בשעה 23:52

            בורחס שנא את הפרוניזם בגלל היותו פופוליסטי יותר משנשא אותו בגלל היותו דיקטטורה. אישתו של פרון, אוויתה הייתה שנואה על האליטות שבורחס היה מקורב אליהן.
            ולמרות שייתכן שגינה את רצח העם שביצעו הספרדים, סיפוריו מביאים לידי ביטוי ומשמרים את הסדר החברתי שנוצר לאחר הכיבוש הספרדי.

    • מירי שחם 12/07/2013 בשעה 18:10

      סיפורי היפה והחיה 'הבינו' את המפלצת רק בתנאי שוויתרה על המפלצתיות שלה – בשמו של כישוף שהוטל על ידי מכשפה רעה, ותוקפו פג. אם המפלצת דבקה בזהות המפלצתית – סופה למות.

      • עפרה 12/07/2013 בשעה 18:55

        בסיפור הקלאסי של היפה והחיה, היפה נחטפת על ידי החיה שמתגלה כאוהב ענוג שלא מתכוון לפגוע בה ואילו היפה לומדת לחמול ולאהוב את היפה שבו. כל זה לא בדיוק קשור לסיפור שלנו. אני בהחלט מסכימה איתך, מירי, שהמפלצת שברא בורחס, לא מקבלת הזדמנות להיגאל ונשארת מפלצת רצחנית עד סופה המר. מצרפת לינק ליפה והחיה של ז'אן קוקטו. מקווה שיעבוד

        • מירי שחם 14/07/2013 בשעה 9:49

          אני לא קונה את פוזת המאהב הענוג. מי שחוטף נערה כנגד רצונה וכולא אותה ומרחיק אותה ממשפחתה ומעולמה הוא מפלצת, גם אם במשך הזמן הנערה מתרגלת לנוכחות המפלצתית. ואף נערה מאוהבת עם סימפטומים ברורים של תסמונת שטוקהולם לא תצליח לשנות את דעתי. המטמורפוזה של החיה למאהב ענוג היא פתפותי ביצים מהנוסח שהאכילו בו ילדות ונערות לאורך שנים כדי לקבל, להבין ולסלוח לאגרסיביות הגברית. כבר סיפרתי פעם שקרובת משפחה שלי אולצה להינשא לאנס שלה, וגם אם אחר כך היו לה עשרות שנות זוגיות איתו, פחות או יותר סבירה פלוס, זה לא משנה את הסצנה הראשונית האלימה. (זאת הייתה תגובה מטעם הג'יהאד הפמיניסטי, תודה שהייתם איתנו, אבל אם לג'יהאד הצמחוניסטי מותר להלל את עדינותו הפראית של רוצח אז גם לי מותר לומר דברים נוקבים על אגרסיה של מפלצות מכל מיני סוגים)

          • Ofra ben-ani 14/07/2013 בשעה 12:33

            למען הגילוי הנאות והפמיניסטי שלי אני מצהירה חגיגית על הסכמה מלאה על כל מה שכתבת בנוגע לחוטף הענוג, כביכול. בין השאר סיפרו לנו שהמפלץ מסמל את חרדת איבוד הבתולים בידי גבר, אבל גם זה בפירוש קשקוש שוביניסטי. 🙂

          • ronadreams 20/07/2013 בשעה 17:43

            תגובה קטנה לעצם עניין הכולא והנכלאת…הספרות לאורך ההיסטוריה מלאה במוטיב הזה שמשלב בתוכו תמיד את האהבה החד צדדית או הדו צדדית. הדוגמא הבולטת ביותר היא כמובן 'סיפורה של 0" של פולין ריאז' ששינה את פני הספרות המודרנית והראה לה דרך צדדית חדשה. בלעדיו התעוזה הספרותית היתה כנראה שונה לגמרי.

            • מירי שחם 20/07/2013 בשעה 18:53

              הי רונה,
              כנראה שהמילה "אהבה" מספיק גמישה כדי להכיל בתוכה אינספור עוולות

              • עפרה 20/07/2013 בשעה 22:03

                אי הנוחות שלי נובעת מהשימוש במילה "אהבה" בהקשר של "סיפורה של o" או של כל יצירה בז'אנר הסאדו-מאזו מאז ימי המרקיז הידוע. מי שמפיק הנאה מלדוש בבשר הזולת בברזל מלובן יתקשה לשכנע אותי שאהבה מפעמת בו תוך כדי. בכלל, אפשר לנהל דיון מעמיק על הנאות ארוטיות- ברוטליות, או לנתח את הגבול שבין ארוטיקה לבין פורונוגרפיה, או את סמליותן כשהן מופיעות ביצירה ידועה, אבל האומנם קשה לנו להבחין בין הרגש הכרוך בגרימת סבל פיזי נוראי, או בכליאה, לבין אהבה? אני מודה שככל שקראתי בזמנו יותר על "סיפורה של 0" כך נרתעתי מלקרוא אותו. לא עזרו הניתוחים הלמדניים, האכסניה המכובדת (הספרייה החדשה) ואף לא העובדה שזו אישה שכתבה בשם בדוי תיאורים מיניים משפילים ואכזריים של אישה בידי גברים רבים. דמויות של נשים מעונות בידי גברים בספרות הנמוכה והגבוהה, בקולנוע, במשחקי המחשב ובעיקר במציאות היומיומית הפריעו לי לדלג בקלילות מעל המשוכה הזאת. זה פשוט יותר מדי מאותו הדבר, חברים. וזה לא שאני חולמת, חלילה, על כמה מאות שנים מאזנות שבהן מקרבנים ומענים גברים בספרות ובקולנוע, ממש לא! גם אם הנושא יטופל בצורה נועזת מבחינה אמנותית זה לא ישנה את דעתי! גם אז אתקשה לראות בסאדו-מאזו עידון או אהבה.

                • אבי 21/07/2013 בשעה 16:12

                  אני קופץ באגרסיביות גברית בוטה ואופיינית לביצה ענוגה של פמיניזם נשי עמוק ומורכב, אבל מילא, אסתכן בכך. בתור זכר סטראוטיפי ומטופש למדי זה יהיה לגמרי אופייני לי.
                  ובכן, אני מתקומם כנגד הבעלות שמסתמנת בין השורות על מושגים כגון אהבה, זוגיות סבירה, השפלה וכיו"ב. הגישה השיפוטית שבשרשור מביאה לי את הסעיף.
                  עם כל הכבוד ובהחלט יש לי כבוד, אני לא חושב שלמישהו ממין זה או מהמין השני רחמנא לצילן יש את הזכות להגדיר את המושגים הללו.
                  מכסימום אנחנו יכולים להביע את דעתנו האישית המלומדת יותר או מלומדת פחות ולהוסיף לקינוח את חוויותינו ונטיותינו הפרטיות בהחלט.
                  אני לא חסיד נלהב של שוטים ועקרבים כי זה נראה לי טורח רציני למדי כשאפשר להגיע לאותה פסגה גם בכביש העוקף השמור לעצלנים, אבל במין מהנה יש מקום נרחב למשחקים בקשת עצומה של גוונים ותחושות
                  ובאופן אישי לא פעם חשתי כאב שהיה מגרה ביותר ואני בהחלט מבין איך דבר כזה יכול להתפתח למשחק מיני משובח.

                  • עפרה 21/07/2013 בשעה 19:31

                    אבי, נראה לי שהתפרצת לדלת פתוחה ולא לביצה פמיניסטית ענוגה ומורכבת. מובן מאליו שכולנו רשאים להתגרות ממה שבא לנו כל עוד איננו פוגעים בעונג של הפרטנרים שלנו, שהרי מעשה אהבה מוצלח קם ונופל (!) בסופו של דבר על קשב הדדי. נראה לי שעל כך יכולה להיות הסכמה בין בני אדם, ללא תגיות כאלה או אחרות. הייצוג של עינויים בספרות או בקולנוע תחת הכותרת "אהבה" הוא כבר עניין אחר, ועל כך, אכן, אפשר להתווכח ולהצהיר על טעם אישי. כל שהצהרתי הוא שתיאורי סאדו-מאזו אינם מעודנים בעיני, גם כשהם זוכים ללבוש ספרותי מעודן, כי הם אינם מעוררים בי הרהורים על ארוטיקה או אהבה. וזה לא קשור להיותי פמיניסטית. יש גם הנהנים ומתגרים מצפייה בפורנוגרפיה, ואילו אותי זה משעמם לא פחות מתוכניות ריאליטי בטלוויזיה, הרבה לפני שאזדקק להנפת דגלים פמיניסטיים בנושא. אם לומר את האמת, ידעתי שזה משעמם אותי הרבה לפני שידעתי שאני פמיניסטית.

                    • אבי 22/07/2013 בשעה 12:13

                      אני מסכים שפורנוגרפיה היא אנלוגיה טובה ואכן יש המשתעממים ואף למטה מזה מצפיה בה ויש שנהנים ממנה מאוד.

                      שמחתי גם לגלות שזכיתי בכוכב אחד. לאור אינפלצית הכוכבים המוענקת כאן לכל תגובה ואחותה התקנית אני גאה להשתייך לזן החורג, ומתוך הבנת כובד האחריות שנפלה עלי, אני מבטיח חגיגית לשונאי תגובותיי שלא אחדל מהן

        • תמר חסון דלל 15/07/2013 בשעה 10:19

          במקרה יצא לי להתעניין בסיפור היפה והחיה ומסתבר שהם גירסאות מעודכנות לסיפור אמור ופסיכה של אפוליאוס. שם הנערה אמנם נחטפת אבל זה לא באמת מפלצת אלא קופידון בהסוואה.
          אמו של קופידון שקינאה בפסיכה רצתה שתתאהב בדבר הכי מכוער שתראה ובסיפורים מסוימים שיהרגו אותה אבל קופידון התאהב בעצמו וביים הקרבה של פסיכה למפלצת כשבפועל הוא לקח אותה לארמונו ואינו מתגלה לה.
          המאהב מתנהג בעדינות רבה – אך האחיות שלה שמקנאות בה משכנעות אותה לגלות את "פרצופו האמיתי" שהן מאמינות שהוא של מפלצת ולהרוג אותו".
          פסיכה מדליקה את המנורה כשהוא ישן מזהה את קופידון והוא מתעורר מטפטוף המנורה ובורח.
          בהמשך פסיכה עוברת מסע ועונשים (כשכל פעם עוזרים לה יצורים שונים להצליח) עד שהוא מוכן לקבלה בחזרה.
          הסיפורים המערביים הם כמובן מאוחרים אבל בל הגיבורה מסכימה לבוא ולחיות איתו – כדי להציל את אביה.

          • מירי שחם 15/07/2013 בשעה 11:10

            שתי מניפולציות:
            א. הסטת מקור הרוע בסיפור – מזימות נשיות (האם, האחות, קנאת נשים היא הגורם לצרות, ולא העקשנות המטופשת של המאהב לא להתגלות בפניה באופן מלא. מעין 'אהיה אשר אהיה' שכזה. חרטוט)
            ב. בסיפור המאוחר יותר הצדקת הקרבתה למפלצת "כדי להציל את אביה", עוד קישקוש. האופי הנשי הלהוט לשאת חן, להשביע רצון מנוצל על מנת להעביר את בל כחתיכת סחורה מהסוחר למפלצת.

            • תמר חסון דלל 15/07/2013 בשעה 11:34

              לגבי הסטת מקור הרוע – את באה ואומרת שאין קנאת נשים? שעולמנו מלא רק ברוע גברי? אני חושבת ששניהם קיימים. ההסתתרות שלו די דבילית אמנם אבל קנאתה של אימו (המוצדקת או לא) היא הגורם לסיפור בכלל.
              המניפולציה השניה מאוד מאוד נוכחת בחיינו. מכירה את אלה המכושפת? לא ספר להיט אבל הוא עיבוד של סיפור סינדרלה בו ילדה קיבלה קללת צייתנות מפיה מטומטמת וכל מי שעולה על זה מנצל את זה בערך. אז האבא שם שמתחתן עם אישה מגעילה בשל הכסף בורח ומשאיר אותה להתענות על ידי האם והמשרתות. הוא מוצג באי חיוביות לעומת סיפור סינדרלה שבו האב הוא הטוב והאם והאחות הן הרעות.
              יש דמוניזציה של נשים נכון.

              • מירי שחם 15/07/2013 בשעה 11:43

                אני רק אומרת שאם גבר כותב סיפור על גבר מאוהב שמקפיד להסתתר מאהובתו בעקביות, ואותו מחבר גבר מסיט את מקור הצרות בסיפור ומציג אותן כתולדה של קינאה נשית ולא תולה את הצרות בפחד של גברים מפני מחוייבות, שלפי מה ששמעתי הגיעה כבר למימדים של מגפה – אז כדאי לשים לב לעניין הזה ולציין את זה. הנה ציינתי.

      • מרית בן ישראל 12/07/2013 בשעה 20:01

        זו דרך לנסח את זה. ואפשר גם להגיד שהסיפורים האלה מבינים שאין מפלצות. זה רק השריון והקוצים של הכאב והבדידות ואם יתקרבו אליהן ויטפלו בן הן יחזרו וילבשו את צורתן האנושית.

  8. הרן 12/07/2013 בשעה 11:45

    בעיניים שלי, אסטריון הוא האנ טי תיזה המושלם למפלצת, הוא יותר אנושי מבן אנוש, יותר תמים מילד, הוא משתוקק לחברה, למשחק, לגאולה מהמצב המפלצתי אליו נקלע. אין בו רוע, אין בו הבנה של השלכות פעולותיו, אין בו הבנה לוגית למצב בו הוא נמצא, הוא אינו רואה את המנעולים… יש בו רגש. ולכן, תסיאוס לא נלחם במפלצת וניצח, תסיאוס גאל את הנפש המתענה, הבודדה, חילץ אותה מכלאה הבלתי נראה, שהוא העולם כולו, שהוא אינסופי. וכיאה לבורחס, יש פה גם פרדוקסים על גבי פרדוקסים בדומה למשפט האי שלמות של קורט, הפרט גדול מן הקבוצה אליה הוא שייך, מכיל את הקבוצה בתוכו. מקסים ומרגש.

  9. עפרה 12/07/2013 בשעה 17:01

    רציתי להתעכב על כמה שורות בסיפור היפהפה הזה. בראש עמוד 55 כתוב: "דעתי כדעת הפילוסוף, שאין אמנות הכתיבה מסוגלת להעביר ולא כלום. זוטות טורדניות וסתמיות לא יכירן ברוחי, אשר לגדולות נועדה; מעולם לא קלטתי את ההבדל בין אות לאות. מין קוצר רוח נדיב לא התיר לי ללמוד לקרוא. לפעמים אני מצר על כך, שהרי ארוכים הלילות והימים."
    כנראה שהפילוסוף שאסטוריון מתייחס אליו הוא אפלטון שפקפק בערכה של הספרות, כשהדוגמה היא שירתו הגדולה של הומרוס, מול עליונותה של הפילוסופיה. הראשונה עוסקת בייצוגיהם של דברים (ומסומנת באמצעות "זוטות טורדניות וסתמיות", האותיות, כפי הנראה) והשנייה עניינה הדברים עצמם. אסטריון, אם כן, מציב את עצמו בוויכוח לצד הפילוסוף, אך יש כאן פרדוקס נפלא. רק בזכותו של בורחס, הסופר שבדה מדמיונו סיפורים כה רבים ושכותב בגוף ראשון את סיפורו של אסטריון מתקיימת בתודעתנו נקודת ראותו הבלתי מסופרת של אסטוריון. בדבר אחד גם אסטוריון נאלץ להודות, בלי ידע קרוא וכתוב, קריאה וספרות, ארוכים הימים והלילות פי כמה. הספרות היא מזור לבדידות הקיומית של האדם, וסוד תרבותו. למרות היותו אנאלפבתית אסטוריון נדרש לספרות ולבדיון, שהרי מהו משחק "האסטוריון האחר" שהוא ממציא לעצמו, אם לא סיפור, בדייה על דמות שאינה קיימת לצדו, בבדידותו המוחלטת, שעמה הוא מנהל דיאלוג, כדרכו של סופר וכדרכן של דמויות ספרותיות. אומנם בהמשך אסטוריון שב להגות (לפילוסופיה?) וחוקר את סודות הלבירינת-ביתו-עולמו, אבל ברור ש"המצאת המשחקים הללו" הם שמשקיטים את רוחו חסרת המנוח ונותנים לה רגעי שעשוע ונחת.

    • אוגניה, בלוגילוגי 13/07/2013 בשעה 10:40

      אני חושבת שכשהוא אומר פילוסוף, הוא מתכוון לפילוסוף של 'משל המערה', אפלטון. ראי בהמשך כאן גם עוד כמה דברים שלי ברוח זו

      • Ofra ben-ani 13/07/2013 בשעה 15:14

        כאמור, גם לדעתי הרמז הוא לאפלטון אבל לא למשל המערה. ההקשר שבו מוזכר הפילוסוף הוא ההצדקה שלו לכך שאינו יודע קרוא וכתוב, כפי שהראתה הציטטה שהבאתי ומתקשר היטב לדיון אצל אפלטון לגבי השאלה מי חשובה יותר הספרות או הפילוסופיה ואסטריון טוען לפחות שהוא פילוסוף. משל המערה שונה מהלבירנת כדימוי מיתולוגי-ספרותי ולדעתי אינו מרומז כאן.

    • מירי שחם 14/07/2013 בשעה 9:55

      נדמה לי שבורחס מנסה לאפיין את המצב הבלתי-אפשרי של יצור הכלאיים – חוסר היכולת לקרוא מבליט את הפן החייתי שבו, למרות הצידוק האלגנטי שהוא מצמיד לחוסר היכולת הזה. ונזכרתי, להבדיל, ב"דין וחשבון לאקדמיה" של קפקא. יש משהו דומה בעמדה של שני היצורים, שחוסר יכולתם להשתייך אינו נתון לשינוי או למיקוח. גורל במובנו הכאוב.

  10. מירי שחם 12/07/2013 בשעה 18:06

    זה סיפור מניפולטיבי באמ-אמא. בורחס גורם לקורא התמים להזדהות עם המפלצת – הו, מפלצת מסכנה, שלא יכולה לעזוב את גבולות הטריטוריה כי היא גורמת לילדים קטנים שנתקלים בה ברחוב לפרוץ בבכי! לא סתם מפלצת, מפלצת עם ייחוס אצילי, מפלצת שמיטיבה להתנסח, מפלצת בעלת אופקים רחבים ודמיון מפותח שנמקה מרוב בדידות, כמה פואטי… מדי פעם אמנם המפלצת-שלא-באשמתה רוצחת (בקטנה) קרבנות חפים מפשע במהלך טיקסי שאינו מוחוור לה כל צרכו. האיזכור של הרצח בסיפור כמעט אגבי, מופיע רק אחרי שכבר פיתחנו אהדה. חשוב למפלצת להדגיש שזה לא רצח סתמי, יש נימוק "כדי שאשחרר אותם מכל רע", המוות משחרר? איזה ערימת בולשיט, בחיי! כמובן שאסטוריון לא המציא את הנימוק הזה. רוצחים רבים רצחו בשם הדת, אנשי האינקוויזיציה הספרדית למשל חשבו שרצח הוא גאולת נשמות. רוצחים אחרים רצחו על רקע אידיאולוגי, הרצח הוא לא אישי – אתם מבינים, זה בגלל האידיאולוגיה! זה למען המטרה! זה רצח טוב זה! אסטוריון חס וחלילה לא נהנה ממעשי הרצח, הוא דואג שהמוות יהיה מהיר וסטרילי, כמעט אלגנטי – "הם נופלים מבלי שידי יגואלו בדם". כן, בטח. אם היה חי בימינו, הדובר שלו בטח היה קורא לזה "פעולה כירורגית". כמעט מתחשק לבוא ולחבק אותה, שששש, מפלצת, רק אל תבכי.

    רק בשורה האחרונה של הסיפור בורחס חושף את המניפולציה, ומעלה את שמו של תזאוס. זה רגע של התפכחות עבור הקורא, שהלך שבי אחרי הכריזמה האפלה של המפלץ, וברגע שנאמרת מילת הקסם "תזאוס" הקורא משתחרר פתאום מהכישוף שהוטל עליו בכוח המילים ונזכר שבעצם תזאוס הוא מי שפטר את העולם מנוכחותה של מפלצת רצחנית וצמאת דם. בסיפור הזה בורחס מזהיר אותנו מכוחה הקטלני של האמפתיה שמוענקת באופן אוטומטי למי שמוליך את העלילה הסיפורית ומצוי במרכזה. אנחנו נקשרים אליו אפילו בלי שנרגיש. כמובן, שזו עיסקה משתלמת – הרוצח מניח את חולשותיו בויטרינה, חושף את עולמו הפנימי – די, לא צריך אפילו לנקוט פעולה, די אם נעמוד בצד בעיניים לחות ונזדהה עם האנושי שבמפלצת, המפלצת שאף אחד לא מבין אותה מלבדנו. בורחס שומט בבת אחת את הקרקע מתחת לרגלינו – כל המרחם על אכזרים סופו וכולי. לבורחס יש סיפור נוסף שבמרכזו ניצבת מפלצת – "רקוויאם גרמני". הגיבור של הסיפור הוא איש גסטפו, בן לשושלת צבאית ששירתה את המולדת לאורך דורות. יש לאיש הגסטפו אינספור הצדקות למעשיו, רובן טכנוקרטיות, הוא לא פסיכופט חלילה, הוא מתעב מעשי רצח, רק מילא את חובתו. מכירים. אני חושבת שהסיפור על המינוטאור הוא השתקפות מתוחכמת של הסיפור על קצין הגסטפו, בתקופה שבה יותר מדי פושעי מלחמה הצטיירו משום מה כקרבנות, לאחר שהפסידו כמובן.

    • מירי שחם 12/07/2013 בשעה 18:07

      אה, וכמובן – מתבקש להזכיר –
      היטלר היה צמחוני.
      גודווין, אני יודעת. אבל מתבקש להזכיר.

    • ז'אן-קלוד 12/07/2013 בשעה 22:52

      אינך יכולה לצאת נגד הלוגיקה הפנימית בספור. פעם לקבלה ופעם לדחותה. ע"פ אסטריון הוא גואל את האנשים אותם הוא הורג. האתונאים נהרגו בפקודת אביו והוא זה שכנראה הכניס לראשה של החייה התמימה כי אך חסד הוא עושה עימם. אותו חסד בדיוק שהוא מצפה שגואלו יעשה איתו. במותו שלו מוכיח אסטריון כי אכן כך חשב, הסיבה בגינה לא התנגד לרוצחו, היא כי חשב שזה גטמל איתו אותוחסד אותו גמל לאחרים. הנאצים בסיפור הם האל פוסידון שיצר את המיניאטור אביו של אסטריון שהפל את הנפש התמימה, לרוצחת שלא ברצונה, ותזיאוס שאינו מבין מדוע אסטריטן לא התנגדף אל לא ניסה אפילו לברר, לשוחח איתו, והרי אסטרייון הינו יצור תבוני, אלא בחר לרצוח אדם חסר הגנה. הוא הואקצין הגסטפו שרצח יהודים נטטלי כוח ורצון להגן על עצמם. זה אכן סיפור מניפולטיבי בו בורחס משמה את מושגינו על טוב ורע ומלמדנו להבחין ברוע מתחת למסווה שהוא עוטה. חבל כי צ'מברלין לא יכול היה לקרואאת סיפורו של בוריס לפני נסכם מינכן שערך עם היטלר שנתפש על ידו כרודף שלום ואדם חביב. אגב, אם תעקבי אחרי המשך עלילות תזיאוס תגלי שהוא טיפוס שלילי ביותר.

      • מירי שחם 14/07/2013 בשעה 10:17

        תמימות היא המניפולציה הגדולה ביותר, אולי גם השקופה ביותר. איך יודעים שזו מניפולציה? כי המניפולטור מוסיף וגודש באי אלו פרטים מיותרים, כיד הדמיון הטובה עליו – הקטע בו הוא משאיר את קרבנותיו במקום בו נפלו, וגוויותיהם משמשות כתמרורי הבדלה בין מבוי למבוי – נראה סביר בעיניך? גם מתוך הלוגיקה הפנימית של הסיפור המצב המתואר הוא הפלגה ברורה. ומה בנוגע לאמירה האירונית שמופיע בפתיח – "שעריו (של הבית) פתוחים יומם ולילה… יכנס כל החפץ בך" – הוא לא אמר "יכנס וייצא כל החפץ בכך." כי הוא יודע שזה שער חד-כיווני. תזאוס לא יכול היה לדעת שאסטוריון הוא יצור תבוני, מבחינת תזאוס המבוך הוא קופסה שחורה לתוכה נעלמים מדי פרק זמן תשעה זוגות של צעירים, ובתוך הקופסה שוכנת מפלצת. שים לב שהוא לא אמר שאסטוריון לא התנגד, הוא אמר – כדאי לדייק – כמעט לא התנגד. יש הבדל.

  11. אורי 13/07/2013 בשעה 9:35

    בדידותו של אלוהים.

    לדעתי, יותר מכל, על זה הסיפור. אנחנו גם שונאים אותו, גם יראים מפניו, גם חשים איזושהי קרבה מופלאה אליו, לא פלא, בצלמו ובדמותו, הוא זה אנחנו, האנושי, המפלצתי, גם יחד, גם לחוד, ובכל זאת זאת, מתים בסוף לבד, אפילו אלוהים בעצמו, אין מה להתנגד, אולי לא צריך, תמיד יהיה אחד חדש, שזה הוא, שזה אנחנו, צלמנו המתמשך לאינסוף בלבירינט אין סוף, כי המיתולוגיה, כמו התורה, נמשכת והולכת עד היום ועד בכלל. באמת אקזיסטנציאלי עד הסוף, להיות ולא להיות.

    הגדולה של בורחס, כמו תמיד, בעוצמה האלגורית שלו. המטאפורה היא הכל. התוספות שלנו – די מיותרות.

  12. אורי 13/07/2013 בשעה 9:48

    הי. טעות. התכוונתי לכוכב הזה

  13. אורי 13/07/2013 בשעה 9:49

    טוב. נו. זכיתם בכל האוסף.

  14. אוגניה, בלוגילוגי 13/07/2013 בשעה 10:24

    היצור הוא קורבן לגורל של סיטואציה שחוזרת על עצמה. הוא במבוך, בלבירינת, ללא מוצא. ולכן מצאו חן בעיני דברי מירי על המיתוס המהופך. שהרי הסיפורים המיתולוגיים הם סיפורים של גורל. גורלו של היצור שנולד שלא באשמתו בחטא (כאילו כשאנחנו נולדים שואלים אותנו). גורלו של הייצור נקלע לגורלו של אריאדנה ותזאוס. ומכיוון שיצור קורבן הוא סובל, הוא סובל ממה שהגורל הועיד לו, הוא אמנם סוג של אל, אבל הכוחות שהועיד לו הגורל לא מספיקים לו כי הוא בחשכה, שהיא סמל בפני עצמו לחיים ללא ידע עולם. הוא קורבן למאבקים של כוחות (אלים) חזקים ממנו. והוא סובל כל כך, עד שכשמגיע הזמן שלו ליהרג – היצור כל כך מואס בחיים האלה – אז הקורא במצפון שקט מוכן כבר לקבל את עובדת הירצחו. שהרי היצור נגאל מסבל. קצת לעג לאדם ולסיפורים שהוא מספר לעצמו נחבא כאן.

  15. מיכל עוזרי 13/07/2013 בשעה 19:31

    שלום, זו הפעם הראשונה שאני מגיבה בפורום. אני רוצה לחדד נקודה – אם אני טועה, אשמח לתיקון,
    לדעתי הדמות המרכזית בסיפור אינה מופיעה. אני מתייחסת למינוס. לדעתי הוא יוצא הנבל הגמור בסיפור כיוון, שאסטריון היה המלך ומינוס גדל אצלו בחצר המלוכה. והמינוטאור עצמו נולד למלכה כאשר שכבה עם פר. לכן כפי שאני מבינה את זה, למינוס היה סוד נוראי – הוא רצה את השלטון והיה מוכן לעשות הכל – הוא כלא את המלך, הדיח אותו (וכן את אחיו) ושם אותו במבוך ונתן לכולם לחשוב שהוא כלא מפלצת. תזאוס, כיתר גיבורי המיתולוגיה, חזק, אצילי אך תמיד חוטא בהבנתו – קלילות דעת או היבריס. לכן הוא לא הבין את מי הוא הרג – יכול להיות שאסטריון כלל לא נראה כמפלצת אך ההגדות עשו את שלהן ותזיאוס לא חשד בכלום

    • אוגניה, בלוגילוגי 14/07/2013 בשעה 9:06

      מה שאמרת מתחבר יפה לסייפא של דברי למעלה – על הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו

    • מירי שחם 14/07/2013 בשעה 10:30

      תודה, מעניין מאד. לא הכרתי את הפרטים שהוספת, הלכתי לקרוא קצת על מינוס, כאן. את אומרת שלמעשה בגירסה של בורחס אסטוריון אינו שמו של המינוטאורוס אלא מעין 'האיש במסכת הברזל' – אדם תמים שהעלילו עליו. אבל אסטוריון בסיפור מעיד על עצמו שמראה פניהם של בני אנוש שונה מזה שלו – פניהם נטולי צבע ושטוחים, אז זה לא כל כך מסתדר לי.

  16. לי עברון-ועקנין 14/07/2013 בשעה 8:59

    אחרי יישור הקו והדיון המעשיר שכאן אין לי הרבה מה להוסיף בגדול, אז אוסיף בקטן, תגובות ואסוציאציות שעלו בי בעת הקריאה:
    'רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים' של סטופארד, מבחינת ההיפוך בין גיבור ראשי לדמויות רקע (ובמקרה זה בין הגיבור ה'טוב' ל'מפלצת')
    ותהייה: מירי, דיברת על המספר 1 ועל המילה בית. לי בלטה ההדגשה פעמיים של 14 = אינסוף. למה דווקא? והקורבנות שבאים להירצח הם דווקא תשעה ולא שבעה?
    ועוד דבר שקפץ אלי מן הדף, השעשועים, הבידור שאסטריון בוחר לעצמו – כשכתוב 'בידור' ורגע אחרי זה הוא מתאר בילויים אלימים כל כך כלפי עצמו (חוץ מאירוח האסטריון האחר). אני לא יודעת לנתח את זה אבל נדמה לי שזה מה שיישאר אתי מהסיפור הזה, תמונת המינוטאור שמפיל את עצמו מהגגות עד זוב דם…
    (ונזכרתי עכשיו שלסופר אהוב עלי, בנימין תמוז, יש 'מינוטאור' – אבל אני לא זוכרת אותו ממש, אפילו לא אם יש שם באמת מינוטאור או משל היה…)

    • אוגניה, בלוגילוגי 14/07/2013 בשעה 9:09

      היי לי, גם אני מצאתי סתירות בסיפור, למשל, מצד אחד הוא לא יודע כביכול מה זה מוות ובמשפט הבא הוא מזכיר את אלה שמתו.

    • מירי שחם 14/07/2013 בשעה 10:47

      לא יודעת. גם אצלי יש כל מיני קצוות שנותרו פרומים – למשל, פשר ההערה בסוגריים שמופיעה בפתיח – "האשמות אלה (שעליהן אעניש בבוא העת)" – מה זאת אומרת? יעניש את מי? ובאיזה אופן יעניש, אם ב'תמימותו' הוא מתעקש לפרש את המוות כגאולה? יש כאן יותר מדי משתנים במשוואה, זה לא מסתדר לי.
      (אולי הוא לא כל כך טוב במתמטיקה? ראשו ראש פר אבל גופו אנושי, משמע יש לו עשר אצבעות בידיים. אולי כל מספר מעל עשר נדמה בעיניו כאינסוף, כלומר מספר שמצוי מעבר ליכולת הספירה שלו?)
      הבילויים שלו אלימים על פי התפיסה האנושית, אבל התודעה שלו אינה אנושית. עבורו הגוף הוא כלי משחק, ובגלל שאין לו תודעת מוות כפי שאנו מכירים אותה הרי שאינו עד כדי כך ירא את הפציעה.
      מינוטואור של בנימין תמוז – אני זוכרת משם סוכן חשאי, גבר גבר, ושנורא אהבתי את הספר ואת הדמות. אולי סיפור אהבה עם בחורה צעירה ממנו בשנים רבות? על בטוח אין שם דמות פנטסטית של מינוטאור, זו רק מטפורה. מעבר לזה – לא זוכרת שום דבר.

  17. אבי 14/07/2013 בשעה 9:26

    Cut and choose

    מעיון קצר בויקיפדיה הקשישה והטובה אני למד שמשפחת מינוס הייתה סוערת במקצת בהרגליה המיניים ובחיבתה לבעולי חיים בכלל ולבקר בפרט ולא פלא שאחת לתשע שנים נאלץ מינוס להתבודד ולהכות על חטאיו ולקבל היישר מפי הגבורה, כלומר מזאוס, את תכנית תשע השנים הבאות לניהול הממלכה

    אבל אני רוצה דווקא להרחיב קצת על ההשלכה של הלבירינת על אלגוריתמים להצפנה. לא, לא להיבהל, אני לא מתכוון ללמד אתכם מה זו הצפנה א-סימטרית, למרות שהיופי שכרוך בפיתוחים המתמטיים הללו מגניב ברמות שאולי רק משכב עם פר יכול להידמות אליהן. אני אסתפק בהסבר קצרצר לאחד מהעקרונות להצפנה מודרנית – הרעיון של יכולת להוכיח שידוע לי סוד בלי שאאלץ להסגיר אף אחד ממאפייניו של סוד זה.

    להלן הבעיה.
    נניח שקוראים לך אליס (למומחי הצפנה יש איזה פטיש לשמות אידיוטיים כמו אליס בוב קרול ודויד ואפילו עד לחווה הם הגיעו) ונניח, שבניגוד לתזאוס, בנו של המלך בעל האורוות המלוכלכות שניקה עבורו הרקולס, יש לך מפתח אמיתי לדלת מעונו של המינוטאור בעמקי הלבירינת שבנה עבורו דדלוס הזכור לטוב ממעופו לשמש.

    נניח גם שלא מאמינים לך שיש לך מפתח, ואתה מת להתפרסם בעולם המיתולוגיה בזכות המפתח האמיתי שבנית והוא איננו תעלול ערמומי שרקחה עבורך איזו אריאדנה נפקנית, שהיא במקרה גם בתו של מינוס המלך, אבל נניח שאינך רוצה להסגיר אף סוד מסודות מבנה המבוך, הדרך למעון השור הזועם, את הקוד של הדלת ואפילו לא את השאלה אם היא נפתחת פנימה או החוצה.

    הנה המבוך:
    Zero Knowledge Example

    הבעיה – איך תשכנע אליס את בוב שיש לה מפתח לדלת
    בלי שתאלץ להביא אותו פיזית עד לדלת.

    הפתרון מבוסס על רעיון שנקרא Cut and Choose, כהוקרה לפתרון לבעית פריסת העוגה –
    דהיינו, איך דואגים שעוגה תחתך באופן הוגן? לאחד נותנים סכין ולשני נותנים את זכות הבחירה בפרוסה. (אגב הפתרון הזה משמש גם בעסקים ונקרא שם במבי BMBY – אבל על כך בפעם אחרת).

    נחזור לאליס המסכנה שאף אחד לא מאמין לה. אליס יורדת למבוך, בוב עומד בנקודה א ולא רואה לאן היא פונה וצועק לה מלמעלה "תחזרי מימין", או "תחזרי משמאל".

    אחר כך בוב יורד לנקודה ב ומחכה לאליס שתשוב, אם אליס שבה מהצד המבוקש יש 50% סיכוי שהיא באמת עברה דרך הדלת.

    אם חוזרים על הניסוי 100 פעמים או יותר הסיכוי שלאליס אין מפתח, יורד מתחת לסיכוי שהירח עשוי מגבינת מימולט, שלאחרונה מעצבנת כידוע אוכלוסיה גדולה של פקחים ממנהל המזון והתרופות האמריקאי.

  18. עפרה 14/07/2013 בשעה 11:40

    בניגוד לאחרים שכתבו כאן דמותו של אסטריון לא עוררה בי הזדהות רגשית, אף לא זמנית, כדברי המניפולציה שהציעה מירי להבנת הסיפור דרך המשפט האחרון. הזדהות דורשת חמלה, היכולת להעמיד את עצמי, או כל-אדם במקומו, והעובדה שאסטוריון בודד ולא אהוד, בלשון המעטה, בקרב בני האדם, עוררה בי עניין וסקרנות לעקוב אחר מחשבתו, אבל חיבה, אהדה, הזדהות עם מפלץ מסכן רק בגלל היותו מפלץ? ממש לא. נקודה נוספת: כביכול מתבקש לראות בלבירינת, כפי שנכתב כאן, סמל לשבילי חיינו כבני אדם, שמתפצלים עוד ועוד בלי שנדע מראש לאן יוליכו בחירותינו, אבל צריך לזכור שזו איננה משמעות הלבירינת עבור אסטריון. לכן קשה לי גם לקבל סמליות זו, לפחות לא בסיפור הספציפי הזה. בניגוד לבני אדם הוא מכיר כל מבוי וכל שער בלבירינת, יודע היטב איך להתמצא בביתו. רק לעתים, במשחק עם אסטוריון האחר, הוא עשוי לטעות לרגע. הוא גם יודע איך לצאת מהלבירינת, לכשירצה. הלבירינת מפעים אותו ומעורר את הגותו עד להרהור שאולי הוא בורא כל. הדמיון היחיד בינו לבין בן אנוש שאינו מכיר את לבירינת חייו הוא שגורל המוות שמצפה למינותאורוס צפוי מראש ודומה לגורל קורבנותיו. אולי משום כך האירו את עיני דווקא הניתוחים ההיסטוריים-פוליטיים, העוסקים בעמדותיו של בורחס, שלא היו מוכרים לי בפרטיהם.

  19. Maria de Buenos Aires 14/07/2013 בשעה 22:46

    מעבר להזדהות המעט מניפולטיבית שבורחס מוביל בכתיבת הסיפור, יש מקום להבין את הרגשתה של המפלצת כשבויה במצב יותר מאשר שבויה בלברינת. למרות שבביתה אין דלתות נעולות ועל אף האפשרות שניתנת לה לצאת לרחוב היא בוחרת לחזור מיד. המגבלה היא מובנית בתוכה. בעיניי כל אדם בשלב כלשהו בחיים הרגיש שבוי במצב על אף שפיזית הפתרון או השינוי היה נראה בהישג יד. עם הזמן ההרגשה הזאת עוברת, החיים משתנים, אנחנו מתקדמים, מוצאים פתרונות ודברים בסופו של דבר מסתדרים.
    אבל המפלצת מחכה לגואל, בעצם היא מוגבלת במובן הגופני אך גם במישור הנפשי, כפי שהיא מפרטת את תכונותיה: חוסר ידע בסיסי בקרוא וכתוב, קוצר רוח, יהירות, שיגעון.
    המפלצת מצפה לאותה גאולה יחידה ומפלצתית שהעניקה לתשעת האנשים ששחררה מכל רע על ידי הריגתם .אז אם תזאוס הוא הגואל, למה שהיא תתגונן?

  20. naama2003 17/07/2013 בשעה 9:30

    לא קראתי את כל התגובות,אבל אלו שהספקתי לקרוא עוררו בי הרבה מחשבות והתפעלות מרוחב האסוציאציות והקישורים שהביאו המגיבים. דמותו של אסטריון בעיני,היא בעצם מין 'כל אדם',החל מהיותו חצי חיה וחצי אדם,שממחיש בצורה הכי פשטנית את המורכבות של האדם החייתי והיצרי ביחד עם איש התרבות והמוסר. אסטריון מדבר על פחדיו שלו מבני אדם בשילוב עם הפחד שהוא מעורר בהם,מלגלג על אלו שחושבים אותו ליהיר,אך מודה בראייתו את עצמו כ'נועד לגדולות',מה שמזכיר לי את הבישנים וחסרי הבטחון שנחשבים ע"י סביבתם ליהירים.בדידותו גורמת לו להמציא משחקי תפקידים משעשעים,ומנגד להתרוצץ וליפול עד זוב דם-הכאב הפיזי מאפשר לו להרגיש חי,כמו גם הארוע שקורה אחת ל-9 שנים ,בו הוא משחרר 9 אנשים מכל רע…רגע השיא של חייו יגיע עם בוא הגואל,שיגאל גם אותו כנראה 'מכל רע' ועצם הידיעה על קיומו כבר שחררה אותו מבדידותו. לכן לא התגונן מול חרב הארד.

    • אבי 17/07/2013 בשעה 14:52

      רגע אי ההתגוננות מצא חן בעיניי מאוד, ואכן אני חושב שבמציאות רוב המפלצות שלנו מתגלות כמעט כמו חתלתולים חסרי הגנה כשאנחנו מעזים לצאת נגדם.
      ראי את ברית המועצות העצומה וגרורותיה שהתפוגגו כמעט ללא מאמץ, וראי את בחינת הבגרות הנוראה שנשכחת חמש דקות לפני הגיוס לצבא והצבא עצמו על מוראותיו שנשכח שעתיים אחרי השחרור
      וראי את חסן מהנמל שכנראה מתפוגג כמו האוניות שהלכו להן לרעות בנמלים זרים.
      כמובן שיש כמה יוצאים מן הכלל – ראשי ממשלה מסוימים שמפאת כבודנו לא ננקוב בשמם, שרים, רוזנים וכמה שועי עולם שמגדלים עור קרנף שלקה בבצקת חמורה ושום מחאה לא סודקת אותם
      אבל גם לגביהם (או לפחות לגבי חלקם) לא לעולם חסן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: