מועדון כרייה

קריאה נינוחה בצוותא של סיפורים קצרים מהמבחר המקומי והעולמי

איש משונה במקצת

דודים ספרותיים אקסצנטריים מוכרים לנו למכביר: דודי שמחה של ע.הלל והדוד סיבוני של אריך קסטנר, אם למנות שניים, ואתם מוזמנים לכרות שמות נוספים מן הזיכרון ולהוסיף אותם לשירשור הדיון. כל הדודים האלו מציבים אלטרנטיבה פוחזת ולכן גם נערצת למי שהולכים בתלם (אבות, בנים). הבחירה להציב את האחיין של דוד קלמן בתפקיד המספר היא בחירה שכופה מבנה מעט מלאכותי ומוזר על הסיפור, כי האחיין יוצא ונכנס מתוך התודעה של הדוד כאילו הייתה זו תודעתו שלו.

אנחנו באים מן העתיד אל הסיפור "מגיד העתידות", שפורסם בשנת 1966. קדם לנו העורך זיסי סתווי, שגם הוא הגיע מן העתיד אל הסיפור הזה, כשבחר להדפיסו באנתולוגיה "שלושים שנה, שלושים סיפורים – מבחר הסיפור הישראלי הקצר משנות השישים עד שנות התשעים." באנתולוגיה, שיצאה לאור ב1993, מופיעים רק שלושה סיפורים קצרים כנציגיו של אותו עשור. שני האחרים נכתבו על ידי עמוס עוז ואהרן אפלפלד.  מה טעם ראה זיסי סתווי לשוב אל הסיפור הזה כמעט שלושים שנה אחרי שנכתב? ואנו, שחוזרים וקוראים בו כמעט חמישה עשורים אחרי שנכתב?

מועדון כרייה אוגוסט – פתוח.

 

מודעות פרסומת

82 תגובות ל-“איש משונה במקצת

  1. oooriel 15/08/2013 בשעה 12:31

    אולי בגלל שילדים מתים גם היום?

  2. oooriel 15/08/2013 בשעה 13:39

    טוב. שחר הוא ענק ספרותי שאינו מוערך דיו. הסיפור הזה הוא ניצוץ מופלא של כל "היכל הכלים השבורים". אחרי התחלה מעט טרחנית, רק כדי לבלבל את האויב כנראה (מיני ספקנים של היום שוחרי רייטינג של כל מיני דמויי זיוני נערים ויונים אופנתיים) הוא ניגש ישר לעניין – יופיו הנהדר של רחוב החבשים, ירושלים של מעלה ויושביו האקזיטנציאליסטיים-אין-מה-לעשות-אפילו-אם-אתה-מלאך-שרת דלמטה, רק בשביל להגיע למשפט המופלא הקצר בו מוזכר האלוהים, שהשתעשע עם התורה בחיקו אלפי שנה קודם שברא הכל בצלמה/דמותו/נרקיסוסטו, שזה פחות או יותר כל ספר איוב בפיסקה אחת. אפילו חנוך לוין היה מוריד כנראה את הכובע ליותר מקורטוב הרחמים, העדינות והחסד, שהוא השכיל להכניס לסרקזם שלו, ללמדך שאף על פי, ולמרות הכל, יש אלוהים, ואלוהים זה אנחנו.

    כבוד, מר שחר. בעבר. הווה. עתיד.

    • מירי שחם 16/08/2013 בשעה 0:01

      איזו תגובה יפה כתבת. העולם הטקסטואלי-אסוציאטיבי שלי שונה מאד משלך, ואיכשהו, סופו של הסיפור הזה הדהד לי שני טקסטים – אחד, 'דבר קטן וטוב' של קארבר, והשני, בדרך של ניגוד- את הסיפור על הנביא אליהו שמחייה את בן האלמנה (מלכים א'). דוד שחר, כבר בפתיח, יוצר הקבלה מוזרה בין הרופא לוינשטיין לבין מגיד העתידות. אולי ההקבלה הזו, יחד עם הזיכרון מהסיפור התנ"כי, עוררו אצלי כמיהה חסרת תוחלת לנס כלשהו שיתרחש, אבל הסיפור נמנע מכך כמובן.

    • oooriel 16/08/2013 בשעה 15:56

      זה לא האסוציאציות שלי. זה הוא.
      אי אפשר לקרוא את הסיפור הזה בלי להתייחס ל"היכל הכלים השבורים" שלו. יצירה מונומנטלית. עולם הילדות שלו באי הקבלה ולהיפך.
      קצת חומר שכתב נבות (2 חלקים כאן) ששם אותו בשורה אחת עם עגנון, ביאליק. גלוי וכסוי.
      http://bit.ly/13q9VDZ

  3. אבי 15/08/2013 בשעה 14:20

    סיפור של התחלות..
    הילד מת, מגיד העתידות ברח, קלמן התפוגג ומזוודתו נזרקה בלי שנפתחה, סיומים יש כאן בשפע, אבל השאלות הגדולות נשארות ללא מענה – למה הסתלק מגיד העתידות בפתאומיות? האם התרופפו קשריו למיטת אשתו? למה נזרקה מזוודתו של קלמן בלי שנפתחה אפילו? מה עוד דובר באותה שיחה פילוסופית חשובה עם קלמן? האם הוריד קלמן את השלט שתלה מגיד העתידות ה"אמיתי"?
    ואולי לא זוכות כל השאלות "החשובות" הללו למענה כי אלוהים לא טורח לענות על השאלה היחידה שחשובה באמת – למה מתים ילדים?

  4. לי עברון-ועקנין 15/08/2013 בשעה 15:09

    תודה על סיפור כל כך שופע קסם, ששלושה עמודים מילאתי בפנקסי האדום בציטוטים נפלאים ממנו – ובעמוד אחר רשמתי לי לחפש בספרייה את ספרי דוד שחר…
    ההסתכלות שלו… מהדבר הפעוט ביותר – התיאורים המצחיקים כל כך של לשונו החלזונית של הסתת האימפוטנט, שכמובן מזכירה חלקים אחרים שלו, ועד דברים אמיתיים ואנושיים כמו כאבו של המספר על השיחה הפילוסופית ההיא שדיבר עם קלמן וניצח באמצעות "משחק מילים שבאמצעותו ניתן לנצח כל אדם חושב ומרגיש המנסה להביע משהו בדרך הלשון". ואפילו אבחנה 'קטנה' כמו זו שבפתיחה, שמפחיד שהוא זוכר דברים שאירעו לפני יובל שנים; ועד לתובנה מצמררת כמו "קלמן… אהב… לדובב אחרים ולהניח את דעתם. מוזר הדבר, שרק את דעתה של אשתו לא היה בכוחו להניח. לא, בעצם אין זה מוזר כלל, שהרי כדי להניח את דעתה היה צריך ליהפך לאיש אחר."
    (וגם התיאור של מגיד העתידות הגמד, מתוך ההסתכלות הילדית).
    בקיצור – התאהבתי. תודה.

    • מירי שחם 15/08/2013 בשעה 23:40

      גם אני. הכתיבה שלו מזכירה לי את הכתיבה של ניסים אלוני. אם היו מגישים לי את הסיפור הזה על עיוור ושואלים מי כתב – הייתי מנחשת שניסים אלוני – חום, אנושיות, עצבות, ובין לבין – המון שפריצים של צבע.

  5. אלישבע שפירא 15/08/2013 בשעה 18:12

    אלישבע מבאר שבע 15/8/2013 השעה 17:50
    לבקשתה של מירי אני מצרפת לרשימת "הדודים" הספרותיים את הדוד לאזר האידיאליסטמ"זכרון דברים",את "הדוד פרץ ממריא" והדוד הפנטזיונר של "נמר חברבורות",כולם של יעקב שבתאי
    את הדוד קלמן אהבתי אף ואולי בגלל הניגודים, הפסיביות (הוא לא יוזם כלום)והרגישות שלו
    זאת דמות שלא שוכחים.תודה

    • אשבול מאשתאול 15/08/2013 בשעה 23:34

      הרשו לי לחלוק על חשיבות הדודיוּת של קלמן. כמו הדוד פטרוס מהשערת גולדבך, גם אם הדוד קלמן היה גיס לא היה נגרע שמץ ממשמעות הסיפור,
      לעומתם – דודיותו של הדוד סבוני, למשל, חשובה מאד למערכת היחסים התוך משפחתית בין הטובים במתמטיקה במשפחה ההיא לדוד סבוני מספר הסיפורים.

      • מירי שחם 16/08/2013 בשעה 0:14

        חולקת על החולק: הילד בסיפור מעריץ את דודו. לפניו שני מודלים אפשריים של גבריות – המודל האחד הוא המודל המיינסטרימי שמאשר את הסדר הקיים ונציגו הוא אביו, המודל האחר הוא המודל הניהליסטי שמעמיד הדוד שלו. שתי תפישות חיים שונות, כמעט כמו נמלה מול חרגול. הילד בסיפור מושפע עמוקות מדודו, שאינו מותאם לחיים בתוך תא משפחתי סטנדרטי. די אם נבחן את יחסו של המספר לנשים, כלומר באיזו דרך הוא מעצב כל דמות נשית שעוברת בסביבת הסיפור –
        הבוכרית שמנה ומעשנת נרגילה. אשתו של מגיד העתידות היא בעלת קול עבה, מגמדת את בעלה ואוזקת אותו למיטתה (מטפורית, מן הסתם. אבל הילד לא הבין שזו רק מטפורה). אשתו של דוד קלמן שקופה ונשכחת, המספר פשוט מחק אותה מזיכרונו. מי נשאר? שתי אמהות. אמהות, מנקודת מבט ילדית, אינן בדיוק נשים, כידוע. הן אמהות, ולכן מתוארות כשחוט של חסד משוך על דמותן, בין אם זו אמו שלו או אמו של הילד החולה.

        • אשבול מאשתאול 16/08/2013 בשעה 5:37

          או קי, במחשבה נוספת אני מסכים עם החולקת על החולק, אכן יש כאן משוואה משפחתית מורכבת שנעלמה מעיניי המקלישות.
          תודה לבעלת הפנס.

    • מירי שחם 15/08/2013 בשעה 23:49

      תגובה לאלישבע – תודה. לא מעט דודים התגוררו גם בין דפי אחוזות החוף של גוטפרוינד, ולהבדיל אלף הבדלות – דמות הדוד בסיפור 'שלאפשטונדה' של קציר, שהיה אקסצנטרי ומשונה ואפל – ואם אני לא טועה קראו לו דוד אלפרד.
      בעניין הפסיביות שציינת – הערה מדוייקת. עד כדי כך פסיבי, שהוא מציית לשלט התלוי מעל חדרו והופך להיות מגיד עתידות. מכיוון שזו מלכתחילה פיקציה, ומגיד העתידות 'המקורי' גם הוא מתחזה, נמצא שדוד קלמן מתחזה למתחזה…

  6. מיקי של התמוזים 16/08/2013 בשעה 0:13

    הבחירה באחיין כמספר מאפשרת בחלק גדול מהסיפור מבט ילדי, מלא תום, מבט מקבל, לא מבקר ולא שופט ולא מנתח, מה שמושך חוט של מיסתורין על דמותו של הדוד. ההתנהגות שלו לא עיקבית, יש סוד בעברו, עניינים לא פתורים בחייו. מזוודה מיסתורית. הוא שוקע במחשבות עד שהאמא חוששת שמא התעלף. האירועים שמתרחשים עם בואו גם הם מיסתוריים: למה נעלם מגיד העתידות? למה אישתו קשרה אותו ואיך בכלל יכלה לעשות זאת? ואיך בכלל הפך הוא עצמו לבן דמותו של מגיד העתידות.
    הסיפור נפתח כך: כפי שיסתבר מיד לא על מגיד העתידות עומד אני לספר אלא על דודי קלמן. אבל כותרת הסיפור היא מגיד העתידות, כך שיש חשיבות לדמותו, שאחר כך נשזרת בדמות הדוד. ואכן, כפי שכתוב, מגיד העתידות הוא מנוף שהיטה את חייו של הדוד. כיצד? בכך שהפגיש בינו לבין הילד החולה. זה האירוע המשמעותי בחייו של הדוד. למה? כי זה אירוע מכונן: בסבלו של הילד אלוהים מעניש את עצמו על אהבת עצמו. והנה, אחרי שהדוד יוצא מהחדר שבו שוכב הילד המת, הוא חש ״רווחה מוזרה״, אוכל ארוחה דשנה ויורדת עליו שלווה גדולה.

    • מירי שחם 16/08/2013 בשעה 12:19

      כן
      המספר דואג להנכיח את עצמו גם בגיל מבוגר הרבה יותר – כסטודנט וכחן לפילוסופיה. ומכך אנו למדים שני דברים:
      א. שהוא הושפע מדמות ההוגה של דודו עד שבעקבותיו בחר ללמוד פילוסופיה
      ב. הושפע, אבל לא למד דבר – הנטייה שלו לווכחנות יהירה רחוקה מאד מדמותו המוארת של קלמן.

      הבגידה של המספר בקלמן היא בגידה כפולה – ראשית, הוא מוצא לעצמו גורו אחר לדבוק בו – פרופסור לפילוסופיה, ובנוסף הוא משפיל את דודו באמצעות ווכחנות נוקדנית, סרת טעם (מעין רצח אב).

      לדעתי הסיפור כולו נכתב על מנת לאפשר את הוידוי הקטן של המספר – "אותה שיחה פילוסופית שגילגלתי עמו היא אחד הזכרונות הקשים והכואבים ביותר שלי." אולי זאת האבן שישבה והעיקה עליו כל השנים (זמן ההתרחשות של הסיפור לפני קום המדינה, זמן הפרסום של הסיפור 1966 והפוריות המדהימה של שחר כסופר בשנות השישים מצביעה על כך שזמן הפרסום היה סמוך לזמן הכתיבה.)
      ישנם שני ילדים בסיפור – אחד מהם הוא המספר, השני הוא הילד הנוטה למות. אם הויכוח הפילוסופי בין המספר לבין דוד קלמן אכן עמד בגרונו של המספר לאורך שנים, אז בהחלט יתכן שבתודעתו הילד המספר והילד החולה עברו מעין איחוי לדמות אחת, והמוות במקרה כזה הוא מוות סימבולי, שמציין את קץ הילדות, כלומר קץ ההערצה העיוורת. מעניינת הדינמיקה בין מבטו של המספר הצעיר לבין מבטו של המספר הבוגר, שמתערבבים זה בזה. בעוד הילד מביט בקלמן בהערצה מוחלטת, המספר הבוגר יודע היטב למנות את חסרונותיו ופגמיו של דודו.

      • oooriel 17/08/2013 בשעה 19:17

        הויכוח/דיאלוג האמיתי לדעתי כאן הוא בין שחר הקבליסט לשיא הרציונליסט. הוא רק משתמש בדמויות השונות כדי לנהל את הדיאלקטיקה הזו. גדולת ההשקפה שלו היא לדעתי – שאין כאן צודק ולא צודק – אלא סוג של הכלה שמקיפה את שני המסלולים. זה מזכיר לא מעט את ה״דבר״ של קאמי שגם שם סה״ג הדמויות – רק הוא שיכול להתמודד עם נושא המוות והכאב.
        הערה קטנה נוספת לעניין הנס שקיוות לו. הוא אכן מתרחש בסופו של דבר. קלמן חווה סוג של אפיפניה מקבלת/משלימה שבה הכל ישות אחת נצחית שלא הייתה מתאפשרת אלמלא הייתה יכולה להכיל גם את מה שבינינו נתפס כמוות. שחר, שוב ושוב בכתבים שלו חוזר שוב ושוב על חוויית רגעי התגלות שכאלה.

        • מירי שחם 17/08/2013 בשעה 19:45

          לגמרי נכון, אבל כדי לראות את זה נדרשת מלכתחילה השקפת עולם שעיקרה חיפוש אחר תשובות ואמת, ואני לא הולכת בנתיב הזה. (ודרך אגב – רק אתמול בלילה מאוחר עלה בדעתי שהזכרת את שחר כבר מזמן, ובכלל לא זכרתי שזה הסופר שגילית אז והתייחסת אליו בהערכה עצומה בפוסטים שכתבת. מצחיק שגם אני הגעתי אליו, בדרך עקלקלה כזאת)

        • מיקי של התמוזים 19/08/2013 בשעה 22:41

          תגובה מעניינת ומאירת עיניים. תודה

  7. מירי שחם 16/08/2013 בשעה 11:49

    "קלמן התרחץ בפיילה הגדולה ונתן קולו בשירו המפורסם של מוריס שיבאלייה, "מתחת לגגות פאריס". אחר עלה מן הרחצה עטוף בחלוק-הבית של אמא ושאל אם יש סרדינים בבית"

  8. אוגניה, בלוגילוגי 17/08/2013 בשעה 13:43

    איזה סיפור, איזה סיפור, הכל יש כאן, בני אדם על יסוריהם ותקוותיהם, אירוניה, פילוסופיה של התנ"כ, קבלה.
    האיש הזה שיוצא מגן העדן של ההתפעלות ממעשה הבריאה אל חיים של 'בזיעת אפיך' 'ובעצב' כמו משה שיצא ו'ראה בסבלותם' כמו בודהה שיצא מהארמון וראה בסבל בני האדם.
    וכמו הרב של חיים באר מתוך 'לאן שהרוח הולך' מסופר לנו סיפור שממנו אנחנו מבינים.
    אנחנו לומדים על החיים, על התקווה של הדובר הצעיר שבכוח מילים ושכל מנסה לשנות את הגזירה, ואת האיש שנטש את דרך ההתפעלות ממעשה האלוהים השחצן,
    אבל אז הוא מחוייב לנהוג לפי חברת האדם, הוא איננו רואה יותר את היופי בכל מיקרוקוסמוס.
    "נתחוור לו ללא צל של ספק, שיהיה זה משום עוול לסתום לה את תקוותה על ידי מילויה"
    הוא מנסה לגאול בדרכי הקבלה, אחרי ש'ראה' שוב בכפתור המנצנץ של האם באמצעות נתינה מדמו, ובסופו של דבר מבין את ההוויה של הקיום/אי קיום ומה שנשאר.

    • מירי שחם 17/08/2013 בשעה 18:53

      אפילו שאני לא מבינה בקבלה שום דבר – נורא מצאה חן בעיניי התגובה שלך, שנסקה מעל לסיפור וקלטה את כולו כיחידה אחת הרמטית. אני לא ראיתי את כל זה, כי דיבורים על אלוהים ועל מצבו של האדם נורא מעייפים אותי תמיד, זה אף פעם לא העסיק אותי

      • אוגניה, בלוגילוגי 17/08/2013 בשעה 23:38

        תודה !
        אותי תמיד העסיקה דמותו של אלוהים בתודעת האדם ואם הוא, האדם, יכול בלי, אפילו שלפעמים הוא לא יכול בלי…
        העברית בסיפור נהדרת לאוזני גם היא, עברית צחה ועשירה עוד מהימים שבגרוש היה חור. וזה שדוד קלמן 'תרם דם' , והסיפור נכתב ב 1966 שנה לפני מלחמת ששת הימים, (מלחמה קצרה שעדיין לא הסתיימה) זה כאילו חזון.

  9. עפרה 17/08/2013 בשעה 14:00

    סיפור נפלא ביותר!
    בין השאר הלכתי שבי אחר ניחוחות ירושלים המנדטורית ששחר שוזר בסיפור. סימנתי בעמוד אחד בלבד, עמ' 368, כמה מקומות כאלה, שאופיינו דרך דמויות משנה. לוי, הסבל האורפאלי המשוגע שהיה מדבר אידיש; טראכטנברג השוטר אוהב השוחד היהודי, כנראה, ממוצא אירופי; המפקח האנגלי שתחתיו עובד השוטר; ולבסוף השופט הערבי שעמו מגלגל דוד קלמן "שיחה בענייני רוח", שיחות שכה נעמו לשופט עד "שבעצם מחל לו, לקלמן, על חטאיו" ושחרר אותו בתנאים שיכול היה לעמוד בהם. כל זה לצלילי הפסקול של "על גגות פריס" מושר בפיילה בחיקוי של מוריס שבאלייה בצרפתית, בעמוד הבא. כל אלה משרטטים מציאות שפסה מן העולם והייתה כמעט פנטסטית ב-1963, ודאי הסיטואציה של שופט ערבי המגלגל בנחת שיחה שברוח עם נאשם יהודי.
    עניין אחר שהעסיק אותי הוא הדיבור על אלוהים של המספר עם הדוד קלמן שחוזר פעמיים בסיפור בעמ' 371 ובפסקה האחרונה. בשני המקומות אלוהים מוצג כמי שחוטא בהיבריס, נוסח נרקיס המיתולוגי, שמתאהב בדמותו החומרית של עצמו כשהוא משתקף בפרט ובזמן, שאינו מסתפק בהיותו רוח בלבד, הרחק מקטגוריות של טוב ורע, וכך מתאפשר סבלו ומותו של ילד קטן.

    • מירי שחם 17/08/2013 בשעה 19:09

      אני מודה שיש לי קצת בעיה עם סופרים שעסוקים בהקסמה של הקורא, דהיינו, ששולפים כל מיני דמויות ססגוניות ומצעידים אותן בסך מול הקורא הנפעם. לתחושתי, ואני מתנצלת מראש על דברי הכפירה שתכף אשמיע כאן – כתיבה מהסוג הזה נועדה מלכתחילה לשבות את ליבו של הקורא, ואין דבר פחות חביב עליי מקוראים-שבויים. אני מעדיפה סופרים שמקשים עליי על פני סופרים שמתמסרים בקלות כזאת. זה נורא קל לקשט סיפור באופן ססגוני/קרקסי שכזה, זאת גם כתיבה מאד בטוחה שלא לוקחת סיכונים (אני יודעת את זה ממקור ראשון, ככותבת פרוזה בדימוס. כתבתי סיפור ססגוני לא רע בכלל בשעתיים שלוש), אי אפשר לא לאהוב את זה.
      אפילו הדיון שלנו במועדון כרייה בעקבות הסיפור של שחר קצת מנומנם ויגע, כי מה כבר אפשר להגיד על סיפור שכולם אוהבים, ולא מעורר שום מחלוקת? אני תוהה אם כאחראית התוכן במועדון לא עדיף להביא סיפורים קצת פחות טובים, שיהיה על מה לדון ולהתווכח…
      אותי העסיק בסיפור נתיב הכשרתו של המספר כסופר – הדוד שהתחזה למגיד עתידות, ומגיד העתידות בעצמו מתחזה (למגיד עתידות…) ואיכשהו מצופה ממנו לספר סיפורים ללקוחות – ממגיד עתידות, כמו גם מסופר.

      • עפרה 17/08/2013 בשעה 19:55

        בעיני כל ניסיון של כתיבה ספרותית הוא ניסיון במעשה קסמים, בעצם הבריאה של יש מאין שאינה אלא אחיזת עיניים במובן הטוב של המילה. סופרים טובים הם בפירוש חלילנים המליניים שמצליחים לשבות אותנו באמנותם, כילדים המקשיבים לסיפור שהיה או לא היה. גם סיפורים עוכרי מנוחה, קונטרבסליים או חידתיים נזקקים לקורא שייקסם כדי שיטרח לחפש בהם משמעות לעצמו.
        ולכן לגבי תהייתך האם רצוי שתביאי סיפורים פחות טובים לכרייה ובלבד שיתעורר פולמוס, נשאלת השאלה מדוע שנטרח לעסוק בהם אם אינם טובים בעיניך מלכתחילה?
        באשר להצעדת דמויות ססגוניות האם זו פגמה, למשל, באיכות של "מאה שנים של בדידות" או "האמן ומרגריטה"? יש הצעדה ויש הצעדה. בניגוד למרקס ובולגאקוב שחר עשה זאת במסגרת התמציתית של סיפור קצר וצריך לשאול האם היו קישוט אווירתי בלבד או חלק אינטגרלי מבריאת עולם קטן שבו פעלו זו מול זו הדמויות המרכזיות של קלמן והמחבר, שכדבריך מכשיר עצמו כסופר. מגיד העתידות המתחזה והצבעוני כשלעצמו מסתלק מהבמה כמעט בטרם נכנס אליה אך מספיק להיות קטליזטור להגדת סיפורים מרגיעים (כמו הרופא) לבוכארית ולסתת של מתחזה אחר (קלמן), אבל ההבדל ביניהם שדוד קלמן עובר מסיפורים מרגיעים לניסיון נואש בעולם המעשה מול כאבה של האם וגסיסתו של הילד, למרות שברור לו מראש שתרומת הדם שלו לא תציל את הילד ממוות בלתי נמנע ולא תנחם את הוריו הדואבים. גם לי קשה ואף בלתי אפשרי להתנחם בפילוסופיה או בתורות רוחניות כלשהן מול אכזריותם של החיים. אני מודה שאיני בקיאה מספיק בכתיבתו של דוד שחר כדי לומר אם היה בהן כדי להביא לו מזור או מרגוע.

        • מירי שחם 17/08/2013 בשעה 22:11

          כן, אבל כשהסופר מתאמץ להקסים אותי בלהטוטי ססגוניות אז הקריאה מתגמלת פחות, לא? את מארקס אהבתי הרבה הרבה הרבה יותר בסיפור על האיש הזקן עם הכנפיים העצומות, שהוא סיפור שצבוע במכוון בצבעי אפור. את מאה שנים של בדידות אני לא כל כך אוהבת, וגם את אגדות הטוריה למיניהן של מאיר שליו בגלל אותו רפלקס של הקסמה מיומנת. עניין של טעם.
          ונזכרתי גם שרציתי לכתוב עוד קודם על הקריירה הקודמת של קלמן – ככותב בקשות הוא ביטא בכתב צרכים של אחרים, זו עבודה כמעט טכנית. כמגיד עתידות הוא עדיין כבול במידת מה לרצונות של הלקוחות שלו, אבל נהנה מיותר דרגות חופש בשעה שהוא מחבר עבורם סיפורים. האחיין הסופר קופץ עוד מדרגה, הוא רשאי לכתוב כיד הדמיון הטובה עליו, וזו בעצם הנחמה היחידה האפשרית בעולם.

          • ציפי 18/08/2013 בשעה 15:46

            מעניין שאת מזכירה את מארקס ואת שלו בנשימה אחת. תמיד חשבתי ש "רומן רוסי" הוא אחיו הצעיר של "מאה שנים של בדידות". די להזכיר את הצעיר שעוזב את הכפר עם שור על כתפיו.
            אבל אני לא מסכימה אתך לגבי ססגוניותו (או אפרוריותו) של הזקן המכונף ואי לכך מותרו על "מאה שנים של בדידות" הענק. הרי כל דמויותיו הצבעוניות יותר או פחות של מארקס משמשות בידיו כדי לספר את סיפורה של ארצו האהובה, לא כדי להקסים את הקורא.
            אצל שחר, אין תפקידן של הדמויות המשניות רק לשמש כרקע לדוד קלמן ולתוספת ענין לסיפור באופן כללי. מכיון שבסיפור קצר אין לדמויות מרחב להתפתח ולהשתנות כמו ברומן, הרי מטרת הדמויות לעקוב אחר דוד קלמן ולספר את סיפורו. החל מהנשים בחייו, שמנסות לגרום לו להשתנות ולא מצליחות, דרך הגברים שגורמים לו להשתנות ללא כוונה, וכלה במספר, שמנהל נגדו את מרד הנעורים שלו מתוך אהבתו הגדולה אליו והכבוד שהוא רוחש לו.
            הטקסט התנ"כי שהדהד לי הוא דוקא שמואל ב', י"ב, בו דוד מתענה כל עוד הילד חי ובמותו קם. "למה זה אני צם – האוכל להשיבו עוד"
            וכן, אהבתי את הדרך הנפתלה ששחר לעתים משתמש בה כדי להבהיר את כוונתו. למשל – התכנית שדוד קלמן מתכנן ומוציא לפועל לשם השתחררות מאשתו. פשוט נפלא.

            • מירי שחם 18/08/2013 בשעה 21:23

              טוב, אין לי יכולת לדעת עד כמה סגנון כתיבה מסויים מכוון, כדברייך, "לספר את סיפורה של ארצו האהובה" ועד כמה זו מניירה סגנונית שלעיתים מסתבכת ברגליים של עצמה, זה כנראה בכל זאת תלוי-קורא. אני גם לא כופרת בזה שדמויות משנה נועדו להאיר את דמות הגיבור ממגוון זוויות מבט, ועדיין פתוחות בפני המחבר דרכי עיצוב רבות וכל קורא יחליט אם הוא הולך שבי אחריו (עפרה הזכירה את החלילן מהמלין וזה מדוייק) או שהוא נשאר על הגדה להביט. אני חושבת שמעניין להביט ביצירתו המאוחרת ולבדוק מה מכל זה נשאר בדנ"א של הכתיבה שלו.

      • אשבול מאשתאול 18/08/2013 בשעה 3:27

        מסכים בהחלט, כלומר עם האבחנה שלך שמוטב שתביאי סיפורים שאפשר יהיה לכפור במונומנטליותם בלי להישמע כמו תינוק שזורק אבן על אחותו הגדולה

        • אשבול מאשתאול 18/08/2013 בשעה 3:34

          אגב – הסיפור שהבאת הוא בסדר, אפילו בסדר גמור, אבל אני מסתייג מהכתרים המסנוורים שבהם הצוות הנכבד במועדון מקשט אותו. פרט לתיאורים הנלבבים של הדמויות והרחוב הירושלמי של פעם, אני מתקשה לראות את כל הרבדים והמשמעויות וההקשרים שנפרשו כאן. כלומר על צורה הייתי נותן לסיפור 9 אבל מבחינת תוכנו הסיפור קצת חלש.

          ייתכן בהחלט שחיכי הרבה פחות אנין מחיכו של הקורא המתוחכם במועדון.

          • עפרה 18/08/2013 בשעה 9:39

            אשבול יקר, אני סקרנית לשמוע ממך מדוע חשבת שתוכן הסיפור חלש. מה הפגמים שמצאת בו? מניסיוני כאן הוויכוח מעשיר, הדיון תרבותי והמקום בטוח מכל הבחינות. במילים אחרות, אני מזמינה אותך שלא להצטנע בנושא אנינות חיכך אלא לחלוק איתנו את מחשבותיך והשגותיך.

          • אוגניה, בלוגילוגי 25/08/2013 בשעה 8:24

            אם תלך בעקבות הרמזים
            בשביל קחיפות התפוזים

  10. מירי שחם 18/08/2013 בשעה 21:33

    עוזי וייל, במאמר מופתי שפירסם פעם ב"הארץ" על הכתיבה של ארנסט המינגווי, כתב את הדברים הבאים:

    "בפניו של כל יוצר עומדות תמיד שתי אפשרויות: או שנטיית הלב שלך היא לספר סיפור; או, שמה שמושך אותך זה לבדוק מה בדיוק קרה שם, ברגע ההוא, כשהאשה בשמלה הכחולה עברה בדשא, וקרן השמש הבודדה האירה עליה כך, ולא אחרת.

    או הסיפור הגדול, או הפרטים הקטנים. לאחד מהם אתה נמשך בכוח שאין לעמוד בפניו. ואז, אם אתה חכם, אתה יודע שעליך להשלים את חסרונך. במאמץ, בכוונת מכוון, בסבלנות, באומץ. לעבוד ולהשלים. את מה שחסר בסיפור.

    אם סיפרת סיפור גדול, עליך להיכנס פנימה ולהתחיל למלא את הפרטים הקטנים; ואם יש לך ביד הרבה פיסות קטנות של מציאות, אתה אורג אותן לכלל סיפור גדול.

    ולעתים, אם אכן יש לך סבלנות ואומץ, אתה הולך בשני הכיוונים בו זמנית. שוב ושוב. עד שהדבר שאותו כתבת נראה כדבר אחד. התפרים נהיים כה קטנים ועדינים, שכבר אינם מורגשים.

    אבל תמיד, תמיד, במקום שבו אתה דובר אמת – חסר לך משהו. ואת המשהו הזה אתה צריך להמציא, להשלים, בעבודה קשה. או את הסיפור הגדול, או את הפרטים הקטנים. אחד משניהם תצטרך להמציא. כי אתה לא בורא העולם. אתה רק מחקה אותו, בעבודה קשה."

    (אני חושבת שהוא מסכם באופן בהיר מאד מה הפריע לי בטקסט של שחר. שחר דישן יותר מדי מסביב לערוגה של הסיפור, ועבד פחות מדי על הסיפור עצמו. כך למשל שאלת תודעת המספר החיצוני, האחיין, שמתמזגת בתודעה של דוד קלמן באופן תמוה ולא מנומק)
    לכל המעוניין לקרוא בשלמות את מאמרו של וייל – http://www.haaretz.co.il/misc/1.1201978

    • אוגניה, בלוגילוגי 19/08/2013 בשעה 13:57

      אני חושבת ששחם עשה הרבה עבודה כדי שיהיה סיפור ואפילו קת 'עובד עלינו' שאולי הסיפור הולך לקראת המיסטיקה כשהוא מספר על השלט המתנדנד, הוא שותל הרבה רמזים למי שרוצה עוד. ומי שלא מוצא – יישאר סיפור יפה. הסוף עם המסמר השחור נותן את המשמעות הנכונה לסיפור, כי אז מחפשים עוד מוטיבים מאותו הסוג ובהחלט מוצאים אותם בטיפת המים ובניצנוץ הכפתור. ומיכיון שהזהירו אותנו מפני הקבלה (הפרדס) ובצדק לטעמי, כי אפשר ללכת שבי אחרי מעשים קבליים ולהתמכר להם וללכת לאיבוד. אז לסיכום לדעתי לסיפור יש איכויות עגנוניות בגלל השפה הנהדרת ובגלל הפילוסופיה היהודית וביניהם הקבלה. (שלמען האמת לא מסובך מידי להבין את עקרונותיה) היא גם מפתח להבנת כמה יצירות עגנוניות.

      • אוגניה, בלוגילוגי 20/08/2013 בשעה 9:38

        ז"א אני חושבת שכדאי ללמוד על הקבלה אקדמית במסגרת מחשבת ישראל, גרשום שולם, פרופ דן http://www.josephdan.com/hebrew/index.asp פרופ רחל אליאור (ולא מפי קבליסטים)

        • מירי שחם 20/08/2013 בשעה 9:42

          כמו שאמרתי, החומרים האלו בדרך כלל רחוקים ממני, אבל יש מרצה אחת שמרתקת אותי בכל פעם שהיא פותחת את הפה – http://www.youtube.com/watch?v=MZ3jNxPQtag&list=SPNiWLB_wsOg7Utya_aQofKSIYVBRizp8f

          • אוגניה, בלוגילוגי 20/08/2013 בשעה 10:48

            אוי יוי יוי ממש לא, אני מקשיבה. ולפי ההתחלה זה יותר קבלה מעשית. וקבלה של הקבלה בבתרגום הנאור של המדע ולא מה שהתכוונתי. היא משתמשת באותיות ובמילים כמשמעות ואני לא אוהבת את העירבוב הזה שלה בין שפת המדע ושפת הקבליסטית. בקשר ל'דימיונות' שהיא מדברת עליהם בהרצאה. אני מעדיפה את ההסברים של יובל נוח הררי ב'קיצור תולדות האנושות'. )(בקרוב אכתוב, בשיא הצניעות שאוכל, על הספר פוסט. כי הוא ענק ואני רק אני). היא די וירטואוזית אבל קמצ מערבבת ומבלבלת. (פרדס?) השימוש שלה ברמב"ם בהקשר זה זה ממש חילול קודש. הוא ממש נגד הדבר הזה. 'תפוחי זהב במשכיות כסף' משפט נפלא. מה היא עשתה ממנו. רמב"ם בתרגום קפח: "תפוחי זהב במשכיות כסף]
            אמר החכם:
            תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אפניו 76,

            ושמע ביאור עניין זה אשר הזכיר. "משכיות" הם הפיתוחים המרושתים, 77 כלומר: שיש בהם מקומות מחוררים, שחוריהם דקים מאוד כמו מעשה הצורפים, 78 ונקראו כך מפני שהראות עוברת בהם. תרגום וישקף 79 – ואסתכי. אמר, כי כמו תפוח זהב בתוך רשת של כסף, אשר חוריה דקים מאוד, הוא הדבר הדבור על אפניו 80.

            התבונן כמה נפלא הוא הדבר הזה בתיאור המשל המחוכם! 81 לפי שהוא אומר כי הדבר שהוא בעל שני פנים, כלומר: שיש לו פשט וסוד, 82 ראוי שיהא פשטו נאה ככסף, וראוי שיהא תוכו יותר נאה מפשטו, עד שיהא תוכו ביחס לפשטו כזהב לגבי הכסף; וראוי שיהא בפשטו מה שיורה למתבונן על מה שיש בתוכו, כמו התפוח הזהב הזה, שכוסה ברשת של כסף שנקביה דקים מאוד, אשר כאשר רואים אותו מרחוק או בלי התבוננות מעמיקה, 83 אפשר לחשוב בו שהוא תפוח כסף, וכאשר יתבונן בו היטב בעל עין חדה,84 יתברר לו מה שיש בתוכו, וידע שהוא זהב.

            וכך הם משלי הנביאים ע"ה, פשטיהם חכמה מועילה בעניינים רבים, מכללם תיקון מצבי החברה האנושית כפי שנראה מפשטי משלי 85 ודברים הדומים לכך, ותוכן חכמה מועילה בהשגת הדעות האמיתיות כפי אמיתותן.

            ודע כי המשלים הנבואיים יש בהם שני דרכים:
            – מהם משלים שכל מלה שבאותו המשל כוללת עניין,
            – ומהם אשר כל המשל מורה על כל העניין הנמשל, ויבואו באותו המשל מלים רבות מאוד שאין כל מלה מהן מוסיפה דבר באותו העניין הנמשל, אלא נאמרו ליפות המשל והסדרת הדברים בו, או כדי להוסיף בהסתרת העניין הנמשל. ויהיה סדר הדברים כפי מה שראוי לפשט אותו המשל, והבן זה היטב.אני מכירה אותה יש לה מעריצים במכון אבשלום, שמעתי אותה אצל דב אלבוים.
            אותי מדהימה כל פעם מחדש רחל אליאור

            בצד ימין יש חלונות לכל הסידרה. אני למדתי אצל פרופ פלאי. ד"ר אריה דון המורה שלי, עכשיו למחש עם ישראל אומר ששימוש בקבלה היא סוג של עבודת אלילים. גם אני חושבת ככה.
            השימוט של סמלי הקבלה בספרות – מרתק בעיני.
            רחל אליאור עם זוכה פרס ישראל פרופ יוסף דן

  11. עפרה 19/08/2013 בשעה 11:30

    תודה על ההפניה למאמר של עוזי וייל – דבריו אלה יפים לכל עת, למרות שאני לא הייתי ממהרת להשליכם על "מגיד העתידות".
    אותי התודעות המתמזגות של האחיין וקלמן לא התמיהו כי הרי מדובר בשלושה זמנים שונים השייכים, בסופו של דבר, לתודעה של אדם אחד והוא המספר: זמן הילדות שמתאפיין בדברים שלא היו מובנים לו עד הסוף (לדוגמה, מגיד העתידות "האמיתי" ואשתו); זיכרון הפגישה עם קלמן, בבגרותו כשהיה סטודנט לפילוסופיה; וזמן הכתיבה של הסיפור שכולל את ההכאה על חטא על הזלזול בקלמן. לא הייתי זקוקה לאמירה מפורשת שבאותה פגישה מאוחרת קלמן והדובר דיברו על העבר כדי להצדיק את חדירת המספר לתודעתו. נראה לי שדי בכך שהמספר הבוגר נחשף לתפיסה הפילוסופית-מסתורית של קלמן באותה פגישה, כדי שיוכל לפרש, דרך עיניו כמובן, את האופן שבו קלמן חווה את ההתרחשויות.

  12. oooriel 19/08/2013 בשעה 12:25

    מירי, גם לי לא ברור לי למה נקודת הראות של הילד ה"מתמזגת בתודעת דוד קלמן באופן תמוה ולא מנומק" היא כביכול בעייתית. סוג מספר כזה הוא טכניקה מקובלת, דווקא עלי אהובה.

    ולראייה – וירגיניה וולף ב"אל המגדלור" קיבלה רק מחמאות עליה.

    ההנמקה? המספר הבוגר, במבט אחורה- גם אל הילד, גם אל הסטודנט, גם אל הדוד, גם אל שאר הנפשות – מבין הכל, מתמזג עם הכל, מקבל הכל. זה היופי של הערוגה הזו.

    אבל הכל שאלה של טעם. אפשר בהחלט לא לאהוב. לא רבים אוהביו של שחר, למרות קריאות ההתפעלות שנשמעו כאן.

  13. מירי שחם 20/08/2013 בשעה 7:42

    אנסה לחדד עוד את מה שהפריע לי –
    כשמתבוננים בציור התלוי על קיר המוזיאון, כדי לקבל אוריינטציה ראשונית לגביו אחת השאלות הראשונות שנשאלות היא מקור האור בציור. בסיפור קצר, המספר משול למקור האור – הוא קובע מה בסיפור יואר באור מלא, מה יוצלל למחצה ומה יוותר בעלטה מוחלטת:

    כשהמספר הוא מספר חיצוני לא מעורב, כשאינו דמות בסיפור, אזי הוא פחות או יותר שקוף ואפשר אם רוצים להתייחס למידת שקיפותו היחסית (כמובן שאין שקיפות של מאה אחוזים, מסך המילים מונע זאת) אבל נוכחותו של המספר ושאלת זהותו אינה נקודה מהותית בסיפור. כל-יודע פוטר אותנו מהצורך להתעסק איתו.
    כשהמספר מתייצב לפנינו בגוף ראשון, אנחנו לוקחים בחשבון שזהו דין וחשבון סובייקטיבי במודע, והקריאה של הסיפור היא קריאה אחרת, עם הגיבור או אפילו נגדו, אבל היא ברורה ומתוחמת.
    במקרה כמו שלנו הכל מתבלבל. כשהמספר הוא דמות משנית בסיפור, ונוקט בגוף ראשון, ובשלב מסויים עוזב את הגוף הראשון לטובת הגוף השלישי של הפרוטגוניסט שלו, מה עוזב – נוטש לגמרי את הגוף הראשון ומתאחד לתוך הגיבור שלו בהזדהות מוחלטת – בעיניי זה מחליש את הסיפור. מחליש, כי הוא ויתר במודע על נקודת מבט שהיא חיצונית בחלקה, אבל מבלי "להרוויח" את האמינות וההזדהות שהיא מנת חלקו של מספר בגוף ראשון. יותר מזה – הסיפור ממשיך להתגלגל בגוף שלישי, אבל בלי היתרונות שיש למספר כל-יודע מעורפל, כי אנחנו יודעים בדיוק מי המספר. תשומת הלב מוסטת מהסיפור עצמו אל הפן הטכני של הבנייה שלו, אל הנוכחות החמקמקה של המספר, הניסיון לברר איפה הוא נמצא כדי לקבל אוריינטציה – כך שהמעקב הזה הופך בהכרח לסיפור על איך בונים סיפור. הצנרת הפנימית נחשפת שלא בטובתו. בעיניי יש בזה פיספוס, והרגשתי את זה בעיקר בסיום, שהותיר אותי מרוחקת כי נכתב מתוך מרחק שאי אפשר לטשטש אותו, מרחק המספר מהדמות.

  14. oooriel 20/08/2013 בשעה 12:00

    הבנתי כבר בהתחלה, אבל הלכתי וקראתי גם את בוצינה דקרדיתא וגם את הסוף.

    כמו שאמרתי – עניין של טעם. או גם יכולת להכיל ולחבק.
    הסוף בעיני נפלא. רגע של התגלות שבו כל הנפשות הופכות אחת, יחד עם ההוויה, הזמן, הכל.

    אבל זה אכן עניין אישי, של טעם, אולי אפילו משהו שאכלנו בבוקר.

    תשמעי סיפור. במלחמת יום כיפור היינו על יד גוויות שרופות. על ידי עמד רופא. אמרתי לו – יש לי הרגשה שכל זה לא אמיתי. כאילו שאני לא כאן. יש לי מדי פעם הרגשה כזו. אתה מכיר הרגשה כזו?

    הוא הסתכל עלי ואמר – לא. אבל יכול להיות שאכלת משהו לא טוב בארוחת הבוקר.

    אז זהו. אולי אכלנו דברים אחרים לארוחת בוקר.

    (-:

    • מירי שחם 20/08/2013 בשעה 12:35

      איזה סיפור, שקצת מסביר גם למה הלכת ללמוד את מה שהלכת ללמוד
      אני חושבת על החיים הפסיכיים במקום הזה, היה לי עוד מסך פתוח על משהו אחר, והגיעה הודעה למייל על הודעה במועדון כרייה אז הצצתי בחצי עין, וטראח פתאום גופות שרופות, ואני עוד תודעתית עם מכתב שכתבתי אתמול לאחד הילדים שנסע לפולין עם בית הספר למרות התנגדותי הנחרצת, וביקשו מכתבים אז ישבתי וכתבתי, וזהו. אי אפשר לברוח. אז אתה אומר שאני לא יודעת להכיל ולחבק? יכול להיות. אבל איזה יופי יונתן הירשפלד כותב, אה? ממליצה לחפש את כל התמונות שהוא מזכיר במאמר בפורמט גרפי נורמלי יותר. הכי אהבתי את הארנולפינים, איך אפשר שלא.

    • אוגניה, בלוגילוגי 20/08/2013 בשעה 12:51

      משהו מאד לא נעים לי בתגובה הזו
      אז נאמר ש… ניצחת?

      • מירי שחם 20/08/2013 בשעה 13:03

        למרות שהתגובה שלו רשומה מתחת לדברים שלך, הוא בכלל לא הגיב אלייך. תסתכלי על המסגרות הדקיקות שמקיפות כל תגובה, כך ניתן לעקוב אחרי שירשור התגובות. בכל אופן מחקתי אותך, אם תרצי לחזור את מוזמנת להירשם מחדש.

        • אוגניה, בלוגילוגי 20/08/2013 בשעה 13:37

          אני מודה לך ארגע ואחשוב על זה ואודיע לך.
          ומה על התגובה עם ה'וודו'? הרי ברור שזה מכוון אלי. בסך הכל ניסיתי לפתוח עוד ערוץ הלינקים ששלחתי כאן מרתקים, באחת החלונות מימין אפשר למצוא על הלשון המיסטית. ויש גם ראיון של פרופ דן עם אלבוים שם הוא מדבר על לוצאטו ועל האילוץ שלו לכתוב בסוד ושעדיין לא פוענחו כל הדברים די צורכם, מה גם שהשימוש בקודים לשוניים עבריים היה בלתי אפשרי לתירגום ולכן גם לפיענוח לדוברי לשונות זרות. הקבלה פרצה, ובאחד הקטעים נאמר שאפילו 'הוזמנה', בעת שהיה צורך לעודד את העם. שיר השירים למשל, מעודד במשל יהודים בימי משבר בצורה שלא מובנת לגויים. זה סוג של איחוד בצופן.
          בסיפור הזה 'מגיד העתידות' הוא מראה שגם ההשכלה לא עזרה וגם הקבלה לא. שגם לרפואה וגם למגיד העתידות אותם 4 קריטריונים לריפוי. בקיצור – כמו שאומרים היידיש -'טויט באנקעס' יענו כוסות רוח.
          לפי הקבלה היה שבר גדול בזמן הבריאה שכן העולם נברא ב מ י ל י ם, ולכן עשיבות למילים, והתפזרו ניצוצות של כלים שבורים וכשכל ניצוצות יתחבר בעזרת מעשים טובים תבוא גאולה לעולם. יש כאן הניצוץ של הכפתור. ובמקום אור – הוא רואה את האפלה ז"א – גם שחם לא רואה בקבלה ישועה.
          טוב עכשיו צהרים אז כבר לא תאמרו על הדברים שהם ארוחת בוקר של יום כיפור
          בשמחות
          כמו שאמרתי – ארגע ואחשוב.
          ושוב תודה על ההכלה

          • מירי שחם 20/08/2013 בשעה 16:37

            ה'וודו' לא מכוון אלייך אלא אל תורת הקבלה. אני מכבדת את דעתך לחשוב אחרת ממני

            • אוגניה, בלוגילוגי 25/08/2013 בשעה 8:02

              אני לא חושבת אחרת ממך ! בשבילי ההתעסקות ההמונית בקבלה, או במבטא מלעילי על ה – ב, וה -ל האמריקנית בסגנון מדונה הוא עבודת אלילים בעיני.
              אבל לנתח טקסט כשיש בו הרמזים לעבודת אלילים, או מיתולוגיה, או וודו, או נצרות, איסלאם, ואפילו תורת גזע מתוך סלידה?
              צריך מרחק סל הסובייקט כדי להבין מה הטקסט אומר
              לא?

              • מירי שחם 25/08/2013 בשעה 8:18

                אוגניה, בלוגילוגי אני קוראת טקסט איך שמתחשק לי לקרוא אותו באותו רגע שאני קוראת. אם הקריאה שלי לא נראית לך, זו זכותך המלאה להצהיר על כך כמובן, אבל במסגרת חופש הדיבור את לא יכולה לערער על עצם האפשרות שלי לחשוב באופן כזה או אחר. מה שאת מכנה סלידה אני מכנה אדישות. קריאה אדישה גם היא קריאה לגיטימית, הסיפור לא הרעיד בי נימים למרות שיש בו חלקים שכתובים נהדר. ויכול להיות שאתמול חשבתי אחרת ומחר שוב אשנה את דעתי. בינתיים, מה שנקרא, לא התחברתי. אגב, גם קריאה מלאת סלידה היא קריאה לגיטימית לגמרי, ודאי שקריאה מלאת סלידה בתורת הגזע היא קריאה לגיטימית לגמרי. הדיון הזה כל כך מיותר, הוא מיותר כי הוא נדחף בכוח אל הטריטוריה של הפרט, כלומר לאופן בו המנגנון שמחולל קריאה עובד. כל קריאה במועדון היא קריאה לגיטימית, אין מפרט נושאי שצריך לעבור עליו ולסמן וי במקומות הנכונים.גם אין פה מבחן בסוף השיעור ובו צריך לקלוע לדעתה של המורה אחרת הציון יהיה נכשל. אתן לך דוגמה שאולי תבהיר – לפני שבוע ראיתי סרט, רוב הביקורות שהתפרסמו עסקו בפן האלים שלו כנושא המרכזי, ואני ראיתי בו סרט אחר לגמרי, סרט שהנושא העמוק שלו הוא פחד מאבהות ולדעתי האלימות העניקה רק מסגרת צורנית-ז'אנרית לפחד הזה. אז מה? זה אומר שהקריאה שלי לא טובה? לא מתקבלת? זו הקריאה שלי, ומאד לא נראה לי המהלך המשתיק שרץ כאן בעשרים התגובות האחרונות. הפן הקבלי בסיפור – מה לעשות- מעניין את הסבתא שלי, וממש לא אכפת לי אם היוצר חיבר את הסיפור כדי לנמק אג'נדה קבלית כלשהי. זה לא רלוונטי עבורי. עבור קוראים אחרים הפן הזה משמעותי, והם מוזמנים לדוש בו ככל שירצו. לא ברור לי על מה הסערה, אבל כל השובל הזה מיותר ומעייף.

  15. oooriel 20/08/2013 בשעה 12:49

    אז אפרופו מסכים פתוחים. כבר שבועיים, כולל הבוקר, אני מתעסק עם הדיאלוג כולל המשפט "בשבילי זה וודו", רק בשביל הרקורד…

  16. עפרה 20/08/2013 בשעה 13:13

    בעניין הוודו, רציתי לומר שאני מכירה אנשים, רציונליסטים לא פחות ממני, שאינם רואים סתירה בין השניים. היכולת לראות סמליות בטקסטים עתיקים וסתומים במבט ראשון מרתקת בעיני. לפני שנה השתתפתי בסמינר באוני' ת"א, שעסק ברוחניות נוצרית ויהודית באימפריה הרומית במאות הראשונות לספירה. משכו אותי במיוחד נשים נוצריות שהבחירה ברוחניות הייתה דרכן להשכלה ולעצמאות בעידן שבו נשים היו קניינם של גברים יהודים ופאגאנים כאחד. לעומת זאת החיים הפסיכיים בישראל אינם אלא מקור לתסכול מתמשך כי לפתרונות הרציונליים שבנמצא מוכחשים חזור והכחש. ,

  17. אבי 20/08/2013 בשעה 17:54

    לעפרה

    מצטער, רק עכשיו שבתי מחו"ל ולא הספקתי לענות לשאלתך למה עלילת הסיפור קצת חלשה בעיניי. ובכן, אנסה לנסח בזהירות, ככל יכולתי, בלי להיגרר להכללות וקלישאות,
    אין לי בעיה עם סיפור שיש לו כמה קצוות לא פתורים, לא כל סיפור חייב להשלים מעגל מדוייק של אירועים, גם החיים מסתיימים כנראה עם מספר לא מבוטל של עלילות חתוכות בפתאומיות, אבל יש לי אי נוחות עלילתית (בניגוד לסגנונית שבסיפור שלנו היא כאמור טובה מאוד בעיניי) אם יש בסיפור, טוב ככל שיהיה, יותר מדי קצוות פתוחים ועלילה המורכבת מפסיפס של קטעי דברים.

    הסיפור של שחר משאיר הרבה יותר שאלות מתשובות ולכן כשאנחנו מעמיסים עליו משמעויות שאנחנו תפרנו בשבילו בלי שיש למשמעויות הללו סימוכין רבים בתוכן הסיפור, אני מרגיש אי נוחות מסויימת, כאילו כתבנו יצירות חדשות בהשראת שחר ולא דיברנו על היצירה המסויימת הזו.

    לא קראתי את מכלול יצירתו של שחר, וייתכן שהסיפור משתלב במסכת כוללת שעליה אין לי מושג. כפרק שלא עומד בזכות עצמו ביצירה רחבה יותר זה בהחלט פרק טוב.

    אגב אחד – אשבול מאשתאול קפץ פתאום כשהייתי בחו"ל, משהו בנבכי האינטנט מנהל כנראה מעקב אחרי מקור הקרינה שלי.. אני אתייעץ בנושא עם סנואדן

    אגב שניים לאוגניה – אני מאוד מקווה שתישארי, הדברים שאת כותבת, אם כי אני כמעט לא מגיב להם, הם אחד הדברים הכי בולטים שבגללם אני פה.

    • עפרה 20/08/2013 בשעה 18:16

      נהניתי לגלות כאן שני סיפורים של זהויות מתחלפות. האחד בסיפור של שחר בין מגיד העתידות הראשון והשני שלפחות חלק מלקוחותיו מקבלים אותו בזכות השלט המתנדנד או בגלל שהם זקוקים לחיזוקיו. השני, בינך, אבי לבין אשבול מאשתאול, שלדבריו הגבתי והנה אתה כאן עונה על שאלתי. שמתי לב שתגובות אבי בראשית הדיון ועכשיו היו פחות החלטיות מזו שביטא אשבול, שנטה טיפ-טיפה לכיוון הציני 🙂

      • אבי 20/08/2013 בשעה 18:30

        🙂
        כן, אני מתוודה שאשבול זו הזהות היותר בעייתית שלי. פעם בימים רחוקים קראו לזהות כזו טרול, אם כי, אני מוכרח להודות, למרות מאמצי הכבירים מעולם לא הצלחתי להיות יותר ממין הכלאה לא מלהיבה של פודל וטרול.
        לגופו של שחר – יש סיפורים שמשאירים אותי במין התרוממות נפש והם מלווים אותי הרבה זמן, הסיפור הזה אולי מורכב מדי לחיך הגס שלי.

    • אוגניה, בלוגילוגי 22/08/2013 בשעה 16:30

      המון תודה אבי. אשמע בקולך ואשאר. האמת – אני אוהבת את ההתעסקות בסיפורים כאן ולומדת פה ה ר ב ה. אני מקווה שמירי תראה את תגובתי זו, אשלח לך מייל ליתר שך הביטחון

  18. עפרה 24/08/2013 בשעה 12:02

    מירי, שאלתי מופנית אליך. את עקבית ברתיעה שלך מפרשנויות מיסטיות של סיפורים. זכור לי ויכוח שהתעורר בינינו כשנושא הכרייה היה סיפור של פלאנרי אוקונור, כשאני ואחרים הצבענו על תורות מיסטיות נוצריות שאוקונור, לפי הביוגרפיה שלה התעניינה בהן. והנה גם כאן שוב ניצת ויכוח שבו את מכריזה שתכנים כאלה אינם מעסיקים ואינם מעניינים אותך. ברור שכל אחד מתעניין ומעסיק עצמו כרצונו בחייו הפרטיים, אבל רציתי לדעת איך את מפרשת בסיפור של שחר קטע המיוחס לקלמן כמו "יכול אדם להגיע לתפיסת מהות הדברים על ידי התבוננות תוך איון-האני, ואין זה משנה התבוננות במה – אפילו ברסיס של אבן. משמגיעים לתפיסה זו, שוב רואים שאין שלם ואין חלק, אין יפה ואין מכוער, אין טוב ואין רע." (עמ' 371) כך גם לגבי הפסקה השלישית מלמטה בעמ' 374 שבה כפתור הזכוכית הנוצץ בחולצת האם נדמית כאגל המים בבית הסוהר, שלא לדבר על הפסקה הסוגרת את הסיפור שבה קלמן נועץ עיניו במסמר פלדה שחור עד שיורדת עליו "השלווה הגדולה של החיים-בעצם-ובאין שגדולה היא מן האלוהים שיצר את החיים-בפרט-ובזמן". אם זה לא תיאור מאוד מפורש של מדיטציה איני יודעת מה כן. גם אם, באופן אישי, אינך נמשכת למיסטיקה כדרך לפרש את חייך או תפיסותיך, די ברור ששחר נמשך אליה ומאציל אותה על דמותו של קלמן. לכן אני חוזרת לשאלתי: איך את מפרשת את הדוגמאות שהעליתי, ושאחרים העלו כאן? אני באמת סקרנית לדעת מה את עושה עם זה כשאת נתקלת בזה בתוך הטקסט.

    • מירי שחם 24/08/2013 בשעה 13:16

      לגבי הסיפור המסויים הזה, קראתי, אמרתי לעצמי "מדיטציה", וכשסיימתי לקרוא בדקתי שוב את שנת הפרסום של הסיפור ולאחר מכן בדקתי בויקיפדיה באיזו שנה נפגש ג'ון לנון עם המהרישי יוגי, כי חשבתי שאולי שחר נסחף לתוך איזה טרנד רוחני-גלובלי של הסיקסטיז.

      • oooriel 24/08/2013 בשעה 14:21

        חחהההה…. טעית בערך של איזה ינוקא מהמאה העשרים, תסתכלי בויקיפדיה בערך של אבולעפיה, מאה 13, שגם הוא רק שחזר את "ספר היכלות" -מאה ראשונה, פחות או יותר בית שני. כדאי לך להתחיל להתעסק עם הנצח ולא עם טרנדים חולפים (-:

        לא שמעת על יד הנפץ ווינאטו? שדות הציד הנצחיים?

        ובנימה רצינית:

        מה הקשר לדעתכם על הקשר האפשרי שבין העיסוק בהארה למאניה-דיפרסיה?

        איך זה שכל המחשבות העמוקות מתקיימות אצל הגיבור תמיד כשהוא שרוע על המיטה ובוהה בתקרה?

        מכירים אצלכם את המבט המשורעף הזה אצלכם? מה לדעתכם שחר חושב על זה?

      • עפרה 24/08/2013 בשעה 15:47

        הלינק השלישי שצירפה אוגניה שבו דוב אלבוים משוחח עם פרופ' דן עוסק בביוגרפיה של אלוהים ביהדות. מעניין מבחינה היסטורית-תרבותית ומאיר עיניים לגבי מקורות אפשריים של שחר בכלל. זו בפירוש פרקטיקה עתיקת יומין עם היסטוריה מפותחת, ביהדות בנצרות ובמזרח. בקיצור, גם לתחושתי פספסת אם חיפשת את מקורותיו דווקא אצל לנון, שבישל את המדיטציה שלו עם שלל סמי הזיה וצבעים, והטרנד המערבי שהוא וחבריו סימנו די התרחקו מהמקור. עד כמה שזכור לי אווירה זו של שנות ה-60 המאוחרות הייתה די זרה לישראל שיכורת הניצחון של ששת הימים, ולא השפיעה על הספרות שנכתבה כאן אז. מי שנגע באותן שנים במיסטיקה הוקע כמסומם ומשתייך לכת.

        • אוגניה, בלוגילוגי 24/08/2013 בשעה 17:08

          אני מודה לך על ההתייחסות. הראיון הזה אכן מרתק.

        • מירי שחם 24/08/2013 בשעה 18:12

          לא אמרתי שזו לא פרקטיקה עתיקת יומין, אמרתי שלא מעניין אותי לנבור בה לעומק. מבחינתי אלוהים הוא חבר דימיוני. ניסיתי להבין אם המדיטציה שהוזכרה בסיפור היא מסימני הזמן בו נכתב הסיפור או לא, זה עניין אותי כי הסיפור מתרחש בשנות הארבעים בעוד זמן הכתיבה הוא שנות השישים, ואם מדיטציה היא מהמאפיינים האופנתיים של שנות השישים אז יש כאן צרימת-זמן מעניינת, פלישה של זמן הכתיבה לזמן ההתרחשות. ואני לא מבינה את הנימה המיסיונרית של התגובות שלכם. כאן המקום גם להודיע שמועדון כרייה יוצא לחופשה בת מספר חודשים.

          • עפרה 24/08/2013 בשעה 18:52

            לא קראת אותי נכון אם זיהית נימה מיסיונרית בדבריי. לא היה עולה בדעתי! היה בהם בסה"כ ניסיון לפרש את שחר וויכוח לגיטימי אתך לגבי מקורות השראתו. לאור תגובתך כנראה לא שוכנעת שצרימת זמן לא הייתה כאן. על כך לא נותר לי אלא לצטט את המשורר: Let it be ולאחל לך שנה טובה 🙂

      • אוגניה, בלוגילוגי 25/08/2013 בשעה 8:20

        נו, את שוב מלגלגת.
        סימן אחד בסיפור לא מספיק בשביל לבנות ממנו תיאוריה כלל סיפורית. (או לגלגנית) צריכים להופיע בסיפור שרשרת של מוטיבים שיש בהם חוט מקשר. לאסוף אותם ולראות מה זה אומר.
        רק אחר כך לחפש בספרי ההיסטוריה ולהשוות.
        ככה למדתי מחוג לספרות ובחוץ לתולדות האמנות והייתי בין המצטיינים בהבנת טקסטים שיריים וציורים.
        ואת דאגת באיזשהו מקום למעלה, אם זכרוני אינו מטעני, שמא הסיפור קולח מידי ויפה מידי עד שתהיה אחידות דעים ולא ייווצר דיאלוג ולא ייווצר וויכוח עד שנמות משיעמום.
        אז הנה – יש ויכוח, יש דיאלוג, שפע דיעות מנוגדות (או שלא?). תלוי איך מסתכלים על הטקסט, בסובייקטיביות או באובייקטיביות
        חופשה נעימה
        שנה טובה
        חגים ומועדים בששון

        • אשבול מאשתאול 25/08/2013 בשעה 8:41

          מסכים. החלק האחרון של הדיון בסיפור הזה מרתק לגמרי.

        • מירי שחם 25/08/2013 בשעה 8:50

          אולי באקדמיה שלך "צריכים להופיע" שרשראות של מוטיבים. כקוראת בלתי אקדמית, רק חברה במועדון קוראים – אותי מעניינים הזיזים שצצים בסיפור, עליהם אני מועדת ומתעכבת – בסיפור הזה הזיז הבולט בו נתקלתי היה ההתנצלות המאוחרת של המספר בפני הדוד. מבחינתי ההתנצלות הזאת היא לב הסיפור. לגבי לימודייך, תארייך, הצטיינותך וכולי – אשמח אם תפרטי עוד, זה נורא מעניין.

          • אוגניה, בלוגילוגי 25/08/2013 בשעה 9:13

            אני מתנצלת על הגלישה הריגשית שלי. אם תראי את הפוסט האחרון שלי תביני שעוברים עלי ימים קשים. ואולי יהיה בליבך לסלוח לי.
            ואם באמת מעניין אותך, תוכלי לראות בגוגל 'מניעת אלימות – בלוגילוגי – ישרא-בלוג'. זה הנושא לו הקדשתי את כל שנות בגרותי

            • מירי שחם 25/08/2013 בשעה 9:19

              מאחלת לך בכל ליבי ימים טובים יותר. ובטח שאת לא צריכה להתנצל, אני מפרידה בין הפרסונה לבין התגובות. המדיום האינטרנטי בכלל ומועדון הכרייה בפרט – נתפשים בעיניי כמקום מפגש רעיוני, לא אישי, ומכאן גם הרגישות שלי להתייחסות אישיות בנוסח "סולדת", "מלגלגת" וכולי. שיהיה טוב.

              • עפרה 25/08/2013 בשעה 11:08

                בעיני גם כשאנו מבדלים במודע את תגובותינו הרעיוניות מהפרסונה שלנו (או את שתיהן, כמו שהתגלה כאן) זו תציץ דרכן, שכן חלק מהפרסונה שלנו היא זו הקוראת. למרות האנונימיות המגנה אין זה מפליא שנחשפים בה רגשות ורגישויות ומטעני רקע אחרים. מנגנוני הקריאה השונים שלנו הוא פרט בתוכה, שלעתים מעורר סקרנות כשלעצמו. מעבר לזה הדבר היחיד שניתן לצפות לו, לצד העשרה מעצם קיומן של קריאות שונות באותו טקסט, הוא כבוד הדדי – מההגדרות העתיקות של מקום בטוח ברשת. זה לדעתי בהחלט נשמר כאן על אף המהמורות, אי ההבנות וההבדלים שבינינו.

    • אוגניה, בלוגילוגי 24/08/2013 בשעה 17:21

      צודקת. לדעתי שחר בסיפור הזה עושה מסע בפילוסופיה היהודית ומתאכזב מ כ ו ל התיאוריות. למשל, בהתבוננות וההערצה של כל טיפת מיים, הוא עוצר אצל הרמב"ם ותפיסת הנס שלו – שלא לצפות לניסים כי כל ההוויה היא נס, אפילו טיפת מים. בקשר לאבן. אני צריכה לבדוק בדיוק בדיוק. זה קשור למושג 'חומר' וזה מאפלטו ו/או אריסטו.
      בקשר לקטעים שהבאתי אם פותחים, יש בצד עוד חלונןת על הלשון המיסטית. ושם מספר פרופ' דון על הקודים שעדיין לא פוענחו. ואני מעיזה ללכת טיפה קדימה ולומר שכמו שהקודים נמצאים בשיר השירים ז"א עבודת אלוהים כמשל לזיווג בין כנסת ישראל והשכינה, כנראה בתקופות שהיה צריך לעבוד בסתר היה צורך בקודים. ומי שנכנס – לא מבין ובאמת הולך לאיבוד. אבל רבנים כן לומדים את הקודים וככה משמרים את היהדות לדורות.
      נאמר בהרצאות שם גם שהיהדות המציאה את המיסטיקה, וזה מחזק את השערתי.
      היהדות מרתקת, ואני מאמינה שצריך ללמוד אותה ולקחת מהחכמה שבה כמה שאפשר, ולו לפחות – כמו שהיא מצטיירת אצל בשביס זינגר ב'העבד'

  19. oooriel 24/08/2013 בשעה 20:29

    בטוח שלא התכוונתי להיות מסיונרי, וגם ביהדות, קבלה, חסידות – אלוהים הוא חבר דמיוני, אלא מה, יש אישור אפילו ממנו, אף רב גדול, קבליסט או לא, לא חשב לרגע אחרת. מה את חושבת שהם חושבים? ההבדל היחידי ביניכם הוא קיום המצוות ותו לא.

    (-:

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: