קריאה נינוחה בצוותא של סיפורים קצרים מהמבחר המקומי והעולמי
קו החשמל קרס וצריך לתקן, אבל הקו המנותק אינו הקלקול היחיד המוצג בסיפור. נתק מאפיין גם את מערכת היחסים בין שובה לשוקומר, ואולי הפסקות החשמל היזומות יצליחו לשקם גם את הנישואים המקרטעים של בני הזוג. ואולי לא.
"עניין זמני" מאת ג'ומפה להירי הוא סיפור על זמן ועל טקס. טקס הסיפורים מתקיים מדי ערב, דייט בחשיכה, אבל מי מהם הוא שחרזדה ומי מהם הוא המלך? ומי יינצל עד הבוקר הבא?
בהתחשב במזג האוויר השורר בחוץ, סיפור על הפסקות חשמל הוא אקטואלי מתמיד. בלילות כאלו התביעה היחידה שיש לי מהעולם היא לכוס תה, כירבולית, וסיפור חזק וטוב. מועדון כרייה פברואר פתוח. כולם מוזמנים.
תודה ליערה שחורי שהמליצה על הסיפור 'עניין זמני' מאת ג'ומפה להירי (עם עובד, סדרת הספריה לעם. עורכות הסדרה אילנה המרמן ונילי מירסקי. תרגמה מאנגלית שלומית אפל, 2001. הסיפור הופיע בקובץ הסיפורים "פרשן המחלות"). תודה לבתיה מישורי מ"עם עובד" שאישרה את הפצת הסיפור לחברי המועדון.
בעריכת אביבית משמרי ומירי שחם
סדנאות כתיבה חווייתית, מירי שחם
 | מירי על "אל תפסיקי, אל תפסיק… |
 | שי על "אל תפסיקי, אל תפסיק… |
| מירי על "אל תפסיקי, אל תפסיק… |
 | אבי על "אל תפסיקי, אל תפסיק… |
 | עפרה בן-עמי על "אל תפסיקי, אל תפסיק… |
| מירי על "אל תפסיקי, אל תפסיק… |
| עפרה בן-עמי על "אל תפסיקי, אל תפסיק… |
 | avivitmishmari על "אל תפסיקי, אל תפסיק… |
 | shif29shif29 על "אל תפסיקי, אל תפסיק… |
 | דרגון קומודו על להתייצב מול הג'ינג'י |
עצוב. באמת שקיוויתי שמחושך יצא אור. אבל כמו שמחשכת הרחם יצא התינוק מת, במפתיע, כך יצא מחשכת הפסקת החשמל קשר זוגי שהתברר כמת, במפתיע. ובשני המקרים, הגבר לא היה שם לראות את זה בזמן.
הסיפור כתוב נפלא, האופן שבו לאט לאט מתבחנות שתי הדמויות ואנו לומדים עליהן עוד, כביכול במקרה.
קצת חסרו לי רמזים למה שהיה לפני ההריון, שגרם למות התינוק לפורר אותם כל כך מהר. או שאולי פספסתי את זה.
שתי השמות משונים אפילו לבנגאלים, אבל על פי שמה, הסופר מכירה כנראה יותר טוב ממני.
לפני תגובה
מה שהדהד לי בסוף הקריאה היה הפתגם One man's garbage is another man's treasure. הסודות שעבורו היו שיתוף מוחלט והתקרבות מחודשת, שחרור של דברים כלואים, היו הרסניים עבורה ועבור מערכת היחסים. לכן אפשר גם לשאול, האם זו באמת היא (שלכאורה לא תפקדה תקופה ארוכה) שפירקה את מערכת היחסים, או שהוא (שלכאורה המשיך לתפקד) היה נועץ המסמר האחרון. בסוף גם הוא מבין את זה, ומשתמש בסוד על התינוק, באופן מפורש, כעונש.
חוץ מזה, אני שמה לב שהעיסוק הרגשי בסיפור הסיט את תשומת לבי מאופן הכתיבה. חוץ מהעובדה ששמתי לב לתיאור המפורט של המתכונים והמאכלים כמבטאי שליטה ותפקוד, כמעט לא שמתי לב בקריאה הראשונה לתכסיסים ספרותיים. מה שלא קרה כמעט בכלל בסיפור הקודם שהובא פה. לא קובעת אם זה "טוב" או "רע".
המממ. שאלה – האם לדעתך (ולדעת הקוראים האחרים פה) שובה באמת שקלה לשקם את יחסיה עם בן זוגה? כי לתחושתי, ונדמה לי שזה גם נאמר בסיפור (אבדוק מחר) שובה משתמשת בתכסיס סיפורי הוידוי על מנת להכשיר את הקרקע לוידוי אודות עזיבתה הקרובה. לפיכך כל מה ששוקומר היה מספר ממילא לא היה משנה דבר. מבחינה ארספואטית זו גישה חילונית מאד בכל הנוגע לכוחו המיסטי של סיפור לשנות מציאות.
גם לי ברור שהיא תכננה לעזוב כבר קודם. מהבחינה הזו לא היה לשוקומר סיכוי. עניין אותי רגע ההתחלפות בתודעה שלו – הרגע שבו סוד אישי הפסיק להיות אמצעי אינטימי והפך לחרב חדה. רוב הסודות שלו היו כאלה (לא כל דבר צריך לגלות). ולכן, הווידוי שלה על העזיבה רק עושה אסקלציה לדרך שהוא התווה כבר, שכולה גילויים על חוסר נאמנות.
גילויים על חוסר נאמנות הם הסודות הכי "שווים". שוקומר מוסר לה את הסודות הכי טובים שלו כמנחת אהבה. דווקא שוקומר הוא זה שבישל והתכונן ברצינות למפגשיהם בערב ונראה כמי שרצה להציל את נישואיהם ואהב אותה עד הסוף. שובה, היא זו ששברה את הכלים והחליטה לעזוב, הרבה לפני שהוא ידע על כך.
שובה שובי הבייתה
אבל שובה כבר לא תשוב.
זהו סיפור על פרידה אבל פרידה מסוג מיוחד, פרידה שבה במקום לדעת פחות ופחות על האדם ממנו נפרדים, אנו יודעים עליו יותר ויותר. ללמדכם שבהיררכית הסיבות לאהבה, הכרת מושא האהבה איננה ערך חשוב כל כך. וממילא – מה כבר יודעים על האדם איתו חיים? האם הוא העתיק בבחינות? האם נישק אחרת? האם היא סיפרה תמיד אמת? האם הציצה בגנבה ביומננו? מה זה בכלל חשוב, אומר הסיפור הזה ומוסיף – אפילו להפך, ידיעה משותפת יכולה להיות גורם מפריד . וידיעה אין בה כדי להציל את האהבה, סופו של הסיפור אומר שידיעה משותפת אפילו שהיא על פריה המשותף של האהבה יכולה להיות קטלנית. כבר הנחש הנכלולי ידע זאת וכשהציע לחווה את פרי עץ הדעת הוכיחה השתלשלות העניינים שהוא צדק ולא פעם ידיעה שווה מכאוב, אם לא גיהנום . אי ידיעה היא נצחית, ידיעה היא תמיד עניין זמני עד שתמונה גדולה יותר מתבהרת ומשנה את הבנתנו
זה ספור על התפוררות ושקיעה. שוקומר נצמד למוכר לו ולא יוצא יותר מחוץ לבית, ושובה – עם מות התינוק אוספת את כל חפציהם המשותפים לערמה ענקית כאומרת להעלותם על המוקד, ואפילו שהוא וגם היא עדיין אינם יודעים זאת, שובה נפרדת מהבית, ממנו ומהתינוק המת. היא עזבה את הבית והפכה אותו למלון עוד לפני שמצאה לה בית קבע ואולי גם התחלה חדשה.
הדבק האחרון שמחזיק אותם הוא שביב מידע שהיה ברשותו בלבד, מידע שאצר ממנה כאות אהבה וכבוד לאבלה, ומשתש כוחו ובזעם נקם של רגע נרדם בשמירה, המידע חומק מכלאו וננעץ כדקירת מוות אחרונה באהבתם הדועכת.
שובה הייתה אדם שהתכונן תמיד להפתעות טובות או רעות, כך מתארת אותה המחברת. איזה אבל כבד יותר – אבלם של מי שהתכוננו כל ימיהם להפתעות והוכו בהפתעה הגרועה מכולן שאליה לא הכתוננו, או אבלם של מי שקיבלו את החיים ברגע התרחשותם, על הטוב והנורא שבהם?
מי ידע?
רק קירצוץ קטן על התירגום – גיבורנו האומלל הוא לא סטודנט מבריק במיוחד ובכל זאת אין ספק שהוא לומד לדוקטורט ולא לתואר ראשון או שני, 6 שנות לימודים לדוקטורט זה המון זמן בארהב ומעיד על בינוניות התלמיד, ובכל זאת לא נכון לתרגם את שם המוסד שבו הוא לומד ל- "מכללה". בארהב יש הרבה אוניברסיטאות מהוללות שבשמן מופיעה המילה College וגם Boston College היא ללא ספק אוניברסיטה, ומהטובות בארה"ב.
גם לי הפריעה התרגום המילולי והמטעה בעניין המכללה. בשביל זה יש עורכים, לא?
גם אני, כמו אביבית, מרגישה שהסיפור מפעיל אותי אבל לא בכיוון של פעלולי כתיבה (יש כאלו בסיפור? בטוחה שכן) אלא דרך המפתח הרגשי. המשוואה שהסיפור יוצר היא שמי שרוצה לגונן – מסתיר.
הסיפור הזה מטיל צל כבד על הביטוי היפהפה מהמקורות, נאמנים פצעי אוהב. הסיפור הזה מוכיח שכשאוהב פוצע, הפציעה הרבה יותר קשה. בכל אופן, תוך כדי ספונג'ת שישי חשבתי על השיר של אבידן, קפסולה מרוכזת של זוגיות מתפוררת.
גבר חי עם אישה במשך חודשים ושנים
יש ביניהם אהבה וחדווה ואיבה וסכינים
והם ישנים בשעות הקטנות על שמיכות בלי סדינים
אין להם ילדים והם ישנים כמו ילדים קטנים
הקירות סוככים עליהם והתקרה רוחשת עננים
יש אלוהים בשמיים ומחר יום חדש אנשים משתנים
יהיה טוב יהיה רע, עניינים עדינים…
גבר חי עם אישה ומחליף איתה חומרים,
גיליהם הביולוגים מתערבבים ויש נוגה מוזר בחדרים,
והם עוברים מחדר לחדר ולא מסתדרים
לא עם עצמם ולא זה עם זו ולא עם אחרים
אבל הם חוברו זה לזו ומאז הם מחוברים
ושני שופרות בחלון נתקעים כמו זוג ציפורים
זהירות ילדים הקיץ חלף הלילות כבר קרים…
גבר ואישה חיים לבדם אין להם ילדים
הוא בודד היא בודדה שניהם בודדים
יש להם הרבה מכרים ומעט אוהדים
הוא מיוחד והיא מיוחדת שניהם מיוחדים
הוא צובר אפשרויות ומסמכים והיא צוברת בגדים
אין ביניהם אלא מין ובדידות וייאוש ופחדים
וברגע מסויים די צפוי מראש הם נפרדים…
גבר חי עם אישה שנתיים בתוך דירה
עם ריהוט מאולתר ואימה עתיקה וללא בשורה
גבר חי עם אישה בדירה שכורה
ואוהב אותה והיא אותו הוא אמר היא אמרה
כל העניין התחיל איכשהו בשנה שעברה
כשהיה נפלא ולפתע התחיל להיות רע
אין עננים בשמיים ואין אלוהים בתקרה…
גבר חי עם אישה ועכשיו העניין נגמר
הוא מתקפל והיא מתקפלת חד וקצר
אין ביניהם אלא חושך לבן והבהוב לא מוגדר
וארון שטיחים וקצת חומר ניקוי מיותר
גבר חי עם אישה ועכשיו העניין נשבר
ושני שופרות נתקעים בחלון כמו זוג יוני בר
מה שהיה היה ומה שעבר עבר
גבר חי עם אישה ועכשיו העניין נגמר.
—————–
הלוז של השיר של אבידן מבחינתי זו השורה "וקצת חומר ניקוי מיותר", ולא רק מפני שאני נמצאת כרגע בעיצומו של אקט ספונג'ה. בין השתיקה לדיבור, בין הניקיון ללכלוך, בין המחשבה לאמירה – אני חושבת, בהקשר הזה של זוגיות, גם על השורות של לסקלי:
"כאן תתקיים הגיינה אכזרית
שכל ניסיון לתארה
יהיה סוג של לכלוך"
—————–
בחזרה לספונג'ה.
לגבי פעלולי הכתיבה: נדמה לי שהיא משתמשת בשני טריקים עיקריים ולא צריכה הרבה יותר מזה.
1) כתיבה מנקודת המבט של גבר אוהב ופאסיבי, מה שמאפשר לפואנטה בסוף להיות גילוי מכאיב. לו הסיפור היה נכתב מעמדה של מספר חיצוני, היה הרבה יותר ברור לנו מה קורה, כבר בשלב מוקדם.
2) ההשתוקקות של הקוראים לסוף טוב. כל הנסיבות צרות על הזוגיות הזו כבר המון זמן ואנחנו עדיין מקווים בשבילם – נדמה לנו שאם הם "עוברים תהליך", זה כבר סוף הקשיים. ולכן אנחנו מתמלאים עצב ואכזבה כשהציפייה נכזבת.
אהבתי מאוד את הבאת השיר של דוד אבידן המופלא (בעיני) כאנלוגיה לסיפור ההתפרקות של הזוג, שובה ושומוקר ההודים-אמריקאים. לא אתן פרשנות פמיניסטית, אבל לאורך הטקסט כולו מדובר בדמות אחת-האישה- שהיא הדומיננטית, לא במובן כוח ושליטה, אלא במובן של התאמה, הסתגלות, חוסן רגשי ויכולת לראות קדימה ולהמשיך את חייה בנאמנות מליאה לעצמה. הפסקת החשמל כופה על השניים להתקרב מחדש לאחר תהליך ארוך שך התרחקות והתפוררות היחסים. הטקסט נמנע מעמדה רגשנית לגבי אובדן התינוק וההשלכות של הדבר ומפצה בתיאור מפורט של שגרה של פעולות שהינן על גבול הטקס והריטואלי . ההיריון, הציפיות, ההכנות לתינוק, אלו משובצים ומפוזרים בטקסט בצורה מעודנת , כמעט אגבית. טקס הוידויים הלילי אומנם מוליך היטב את הקורא לציפייה רומנטית לחזרת הזוג לאהבה כשם שהחשמל חזר לתיקנו. אבל קריאה נוספת של הטקסט חושפת את הבדל האישיות בין השניים ואת התובנה הנבנית לאט ובבטחה אצל שובה לפרק את הזוגיות לטובת חיים עצמאיים וחדשים
הגירסה של ארקשה
המחשבה העיקרית עמה יצאתי ממנו היא על המעט שבמעט שאנו יודעים על הקרובים לנו ביותר, גם כשנדמה לנו שאנחנו יודעים די הרבה, כמו שוקומר שנדמה לו שהוא מכיר את שובה כי הוא יודע עליה פרטים קטנים ואינטימיים כמו איך היא ישנה. ונדמה לו שהווידויים המשחקיים והסקס יתקנו את הריחוק ביניהם אחרי אסון אובדן התינוק. הידיעה מוצגת כשאשליה זמנית, שתוחלת חייה עלובה כזו של נר. אנו קוראים את הסיפור מנקודת הראות של שוקומר, מה שכמובן מאפשר את ההפתעה כששובה מבקשת להביט בו באור (בניגוד לאורם המתעתע והרומנטי של הנרות) ולומר לו בקול צלול וברור שהיא עוזבת אותו. לדעתי, הסופרת הרמז לכך שעזיבתה של שובה הבשילה בה לפני הפסקת החשמל מצוי בתיאורה כטיפוס שמכין ומתכנן הכול מראש, כולל ו"פירמידות חתומות אינסופיות (של צ'אטני וכו') שגם נכדיהם, כך הסכימו זה עם זה, עוד יזכו לטעום מהן". נקודות העיוורון של שוקומר (כמו של כולנו) לא מאפשרות לו לשאול את עצמו (או אותה) לפשר השינויים מרחיקי הלכת שחלו באישה שה"מסודרות" היא מאפיין כה מרכזי אצלה ושהחלה להתייחס לביתם כאל בית מלון. כנראה הוא מספר לעצמו שככה זה כשנשואים, כמו דברים קטנים שמדכאים כמו סוודר ליום הנישואין, יש גם משברים שבסוף עוברים אותם, כך או אחרת – עובדה שזוג השכנים ממשיך ללכת יד ביד ולאכול גלידה, ומי יודע איך זה אצלם.
הנושא הזכיר לי סיפור מצוין אחר שקראנו כאן מאת ריימונד קארבר. שניהם מופתיים בעיני,
ואני מודה לך, מירי, שהבאת את להירי כי לא הכרתי אותה.
מסכים. שוקומר חוזר ומתגאה ביכולתו ל"קרוא, את אשתו גם כאשר אינו רואה אותה, אלא שהוא לא רואה ומבין היטב את השינויים שחלו בה, כשם שאינו מבין את אלו שחלו בו עצמו. אצל שומקור הכול מתקיים במישור של פעולות מדוקדקות. הקירבה הכפויה עקב הפסקת החשמל מוליכה אותו לאשלייה שהכול יחזור לשגרה, עבור שובה האירועים הקודמים הביאו אותה ליצור עולם עתידי לעצמה
הדיון בסיפור של קארבר – http://wp.me/p16gPp-48
נכון, אותו מנגנון
עפרה (וגם דני בהמשך לעפרה) – אני חושבת על התגובה שכתבת כאן, על המעט שאנו יודעים על הקרובים לנו, וחושבת שהקושי הוא לקלוט את השינויים. אנחנו מכירים את הקרובים לנו לאורך פרק זמן מסויים, אבל אז חל שינוי בהם או בנו, כך שמה שנדמה לנו שאנחנו מכירים הוא בעצם אנדרטה למישהו שהיה ואיננו עוד.
לתפיסתי כולנו משתנים כל הזמן וזאת הסיבה לקושי. גם כשהתאהבנו והרגשנו מאוד קרובים ידענו הרבה פחות ממה שחשבנו על מושאי אהבתנו. הם ודאי ענו אז על צורך שהיה לנו שלא בהכרח חפף למי שהם היו אותה עת, ולכן אם טיפחנו אנדרטה, פנינו הם שטבועים בה. מה שקשה לנו לקבל זו הסתרה מודעת של מידע מצד הקרובים לנו, כי אנו זקוקים לנאמנות ולהמשכיות כנחמה קטנה מול בדידותנו. אבל רוב השינויים הם תהליכיים ורגשיים ולרוב האדם עצמו נעשה מודע להם רק בדיעבד. וזה לא פשוט, ולמי יש פנאי, ולמי יש את הכישרון, לקיים כל הזמן תקשורת פתוחה וקשובה כמו שכתוב בספרים, אז מה הפלא שרבים שואלים את עצמם כשהם מתגרשים מה חשבתי לעצמי כשהתאהבתי בו או בה? סיפורנו כתוב ממודעותו של שוקומר בזמןן הווה, ואין לדעת ממנו מתי שובה חשה שהיא כבר לא רוצה או לא יכולה לחיות אתו. אנחנו רק יודעים מתי החליטה לקום ולעשות מעשה, וכפי שכתבה אביבית בהמשך, התינוק המת עם הטרגיות שבדבר, לא היה חייב להיות קו שבר בלתי ניתן לאיחוי.
נכון מאד.
אני מאד שמחה שחרת את הסיפור הזה. בכלל, האוסף הזה מורכב מסיפורים יפהפיים בנויים נפלא. מקוה לחזור מאוחר יותר ולקרוא את התגובות פה.
לאורך הסיפור עברה בי תחושה של "התעלסות" עם המוות. מות האור, מות אביו, מות היכולת לחגוג (הסוודר) מות התינוק, מות האדמה בעציץ בה הוא מנסה לתקוע את הנרות, פרפורי גסיסה של מערכת היחסים. ורק כשמחלחלת הידיעה כי המוות פה מתור לרגש להתפרץ ובמקרה הזה דרך הווידוי שלו ומה שנראה מאד שכלתני קודם לכן מציף אותי הקוראת בכאב כמו שקודם לכן לוחלחה/הוצפה האדמה במים בכדי שנתן יהיה לתקוע בה את היכולת לאור.
סתם ככה, בשביל הפאן. לו היה הסיפור נכתב בעברית ומתורגם לאנגלית האם שמם של הגיבורים היה בקי וביטרצ'וק? יצא מוזר כזה…
סתם משהו שמשך את תשומת ליבי- מצויין בסיפור התאריך בו החלו הפסקות החשמל היזומות כתשעה עשר במרץ. התכנון המקורי היה שמהלך התיקון יארך חמישה ימים, כלומר ה 19,20.21.22.23. במרכז ציר הסימטריה הזה מצוי תאריך מיוחד – ה21.3 הוא יום השיוויון האביבי, אקווינוקס, ואחריו היום נהיה ארוך יותר מהלילה (עד ה21.6, שהוא היום הארוך ביותר). יום השיוויון הסתווי שחל ב 21.9, גם הוא נק' היפוך, ולאחר תאריך זה יש יותר שעות חושך מאור. המשחק הזה בתאריכים אינו מקרי, מכיוון שבסיפור נכתב ששובה ילדה את תינוקה המת בספטמבר.
לא סתם בכלל. תובנה מדהימה.
מעניין שכל הסודות שהם חושפים משוייכים לתקופה בה שררה בין בני הזוג קירבה והרמוניה, והתקופה שלאחר לידת הילד המת נותרת סגורה וחתומה. בוידויים הם חוזרים להיות מי שהיו, מי שהכירו, מי שאחזו בשפה משותפת.
מעניין לבדוק איך כל אחד מהצדדים מעבד את האבל – שוקומר מסתגר בבית, מקטין את מידת פעילותו ונמנע ככל יכולתו מלהיתקל בשובה. שובה היא היפראקטיבית, עובדת הרבה, מפסיקה לבשל/לטפח את הבית(וילונות התחרה). כשקראתי את הסיפור בפעם השנייה, ניסיתי לקרוא אותו מעבר למבט של שוקומר, שהקול המספר הוא מתוך תודעתו, ולנסות לפענח מה עובר על שובה ומה היא רואה.
האם ההסתגרות של שוקומר נובעת מרגשות אשם סמויים שחילחלו לתוכו מכיוון שלא היה לצידה ברגעים בהם אירעה ההסתבכות הרפואית ? בסיפור נרמז שמות הולד קשור לטיפול שלא נעשה בזמן, ומשנעשה – הרופאים כבר אחרו את המועד. שם הסיפור, "עניין זמני", משקף גם את הטיפול הלקוי שלא הגיע בזמן. אולי שוקומר מתייסר במחשבה שאילו היה לצידה היה יכול לשנות את מהלך הדברים ולהציל את ילדו. ואולי דיכאונו נובע מכך שהחזיק בתינוק המת בזרועותיו.
מנקודת המבט של שובה, שפחות או יותר מצליחה להמשיך לתפקד, שוקומר תקוע. הוא לא מתקדם בכתיבת עבודת הגמר (קורא רומאנים במקום) וכשהיא מנסה להושיט יד ולהתעניין במה שעובר עליו, הוא מתאר את מהלכיה כמאומצים ומלאכותיים (האמנם? ואולי זו רק הפרשנות שלו). עד שהיא נשברת, אולי, ומחליטה לעזוב. באופן אירוני, דווקא המהלך המקדים לעזיבה – הוידויים על חולשות, ההסתרות – הוא שמזכיר לשוקומר את הימים הטובים שלהם, ופוקע את הבועה בה היה נתון. אבל היא כבר במקום אחר.
מסכימה אתך, מירי, שהסודות הנחשפים קשורים לתקופה שקדמה לאובדן התינוק, אבל לא בטוח שאפשר להגדירה כתקופה של הרמוניה, קירבה ושפה משותפת. אין ספק שהייתה שם אהבה ובווידוי הראשון שניהם נזכרים בה, אבל בבאים יש גם עדות לבקיעים הראשונים בקירבה ובתקשורת ביניהם, גם אם רק בדיעבד אפשר לחשוב עליהם כעל בקיעים כאלה. וזה חלק מהיופי והאמת של הסיפור – חוכמת הבדיעבד. זה לא שהוא לא אהב אותה, הוא לא היה מסוגל לספר לה שהחליף את הסוודר ובכה על הבר שהוא נשוי, כמו שלא היה מסוגל לספר לה על פנטזיית הבגידה שלו בזמן הריונה, שאמור היה לקרב אותם. ואלה שתי דוגמאות של ריחוק. גם חלק מהווידויים שלה (לדוגמה, השיר שלא אמרה לו את דעתה עליו) יכולים בדיעבד להעיד על התרחקות ובקיעים בשפה משותפת, ובעיקר כשחושבים עליהם מתוך הידיעה שלה שבדיוק חזרה מחיפוש דירה בעוד הוא מאמין ומקווה שהווידויים והסקס המחודש מקרבים ביניהם.
הרמוניה, מבחינתי, כשלאורך זמן הדחף לפרק קטן מהדחף לשמור על המסגרת. ברור שיש בקיעים ומשברים לאורך הדרך, אני לא מכירה זוגות שלא חוו את זה.
הסיפור של להירי לא מדבר על זוגיות שורדת.
שרדה את משבר הסוודר… וכמובן נשאלת השאלה, מה היה קורה אילו נולד תינוק חי – האם הבקיעים היו מעמיקים? האם משברים אחרים היו מפרידים ביניהם, או שהם היו ממשיכים לחיות יחד כל עוד לא התקיים שסע מאז'ורי?
התינוק המת הוא ציפייה שנכזבה. במובן זה לא היה יכול להיוולד שם תינוק חי. תמיד תוכזב ציפייה זו או אחרת. יש זוגות שאחרי מות ילד דבקים בחיים, אפילו באופן שנראה לעתים מבחוץ מלאכותי ומאומץ, ומולידים תינוק נוסף כמה שיותר מהר. הזוגיות הזו לא עמדה בשבירת הציפייה. היא מתכננת הכל שנים ואוי למי שיבלגן לה, הוא סומך עליה לגמרי שתדע תמיד מה לעשות, והם לא עמדו בזה.
(נשמט לי: היא מתכננת הכל שנים קדימה).
יש משהו קשה. בעצם קשה זו לא המילה המתאימה, אולי נכון יותר להגיד פונקציונלי באהבה שלהם, מעט מאוד גילויי רגש. שובה מוצאת שהשיר שלו רגשני, אבל נדמה שגם בלי השיר אין שם הרבה רגש. ואולי זה בכלל אנחנו, המערביים, שמחפשים כל הזמן את הרגשות.
השאלה היא אם אנחנו מורגלים לחפש את הרגש בחיים עצמם, או שזו התנייה שקשורה רק ליצירות ספרות, תאטרון וקולנוע, כי כך הורגלנו. נדמה לי שאפשרות ב'
אמנם הזכירו את התרגום קודם, ובכל זאת רציתי להתלונן עוד קצת: היא קונה חרשפים בשוק ואוהבת יותר מלון קנטלופ ממלון טל-דבש? באמת? אפשר לחשוב שהסיפור תורגם במילון של גוגל. מאוד הפריע לי התרגום האיום. מעבר לזה, מה שקרה לי עם הסיפור עצמו (אולי כי קראצי אותו במצב רוח אופטימי, בזמן ארוחת צהרים) הוא שחשבתי באמת שהנה הם הולכים להמשיך הלאה וכמעט עד הרגע ששובה הדליקה את האור לא היה לי מושג שהיא הולכת לעזוב. לפיכך מבחינת החוויה שלי, גדולתו של הסיפור היתה בכך שהוא הוביל אותי להחזיק בנקודת המבט של שוקומר ממש, אשר למרות כל סימני ההזהרה, לא מסוגל להרגיש, להבין או לתקשר את האבל והאומללות שלו ולכן גם לא יכול לראות מה קורה מסביבו. אני חייבת לומר שהסוף של הסיפור הותיר אותי מבולבלת- הסיםור מאוד ריאליסטי, ואילו הסו, משונה: נהוג בארה״ב לתת להורים להחזיק תינוק שמת ולא יתכן שיאפשרו רק לאב לעשות זאת בלי לאפשר זאת לאם, כלומר היה צריך להיות איזשהו דיון בנושא ביניהם..ואולי אני סתם נתפשת לפרטים כאן…
אולי הנהלים השתנו, הסיפור פורסם בשנת 1999, איני יודעת מתי נכתב. אולי היולדת הייתה במצב גופני רעוע, ולקח זמן עד שייצבו אותה.
מסכימה עם מה שכתבת, ומוסיפה – הגדולה של להירי כמספרת היא, שהדמות של שובה דרך עיניו של שוקומר אינה דמות אידילית. הוא כן מסוגל להפעיל מבט ביקורתי, אבל למרות זאת אינו מקדם מהלך של פרידה. מולו, ישנה שובה, שנדמה שהיא יוזמת מהלכי התקרבות (היא מתוארת כמי שמתאמצת לפקוד את חדר עבודתו באופן קבוע, מנסה לקשור שיחה) והיא גם יוזמת את משחק הוידויים – שנדמה לרגע שנועד לקרב ביניהם, להזכיר את היכולת שלהם לשרוד רגעי משבר – כך שמי שנדמה כמרוחק הוא בעצם נשאר קרוב, ומי שמתואר כקרוב הוא בעצם מרוחק. הסיפור של קארבר שעפרה הזכירה באחת התגובות, על היסטוריון שאשתו עוזבת אותו – "פשטידת שחרורים", שנכתב באותה אוריינטציה – אישה עוזבת וגבר שנותר הלום כי תפישת המציאות שלו שונה לגמרי משלה
http://wp.me/p16gPp-48
גם "הבקעה" של להירי עוסק בחלקו במשבר בחיי הנישואין ותוצאותיו. מומלץ!
נמעך לי הלב. רק בגלל זה אני קוראת שביב התחלה בסוף?הרי הסוף יש בו חזרה לאחור, וישיבה, ושיבה (לשולחן, אליה), ובחירה באינטימיות, ו"יחד בכו שניהם", ועוד יותר – "על כל הדברים שהם יודעים עכשיו" (הכל. שניהם. ורק עכשיו). לכל הפחות – זהו יחד והוא לא יבש.
כן, אני מודה שגם בי חלפו מחשבות כאלה, תוצאה של יותר מדי סרטים אמריקאיים טראשיים, חוששתני. אני חושבת שהאיחוד בסוף מבטא בעיקר אירוניה. בעת שהם מופרדים מאי-פעם, בכל אספקט אפשרי, הקול של המספרת מאחד ביניהם. זה באמת מתעתע.
דבר נוסף שנרקם מבחינתי בסיפור הוא תפיסת מעמד הילד ע"י שוקומר במערך הזוגי שלהם, ועדיין לא לגמרי ברור לי מדוע שובה עוזבת אותו בנחרצות הזו, זה מפתיע. בתוך החומר החדש הזה של חוסר אהבה שהתייצב ביניהם בחצי שנה האחרונה, בשקט ובעדינות, שהם צופים בהתפוגגות האהבה שדוהה כמו שתמונה מאבדת את צבעיה. שניהם נוהגים באהבה, זוכרים את האהבה ומונעים ע"י אהבה. האסון מיצב אותם אחרת מול תפיסת הזוגיות. שובה חזרה לעבוד במסירות, שעות רבות, גם בבית, התישה את עצמה בחדר כושר, התמלאה או התרוקנה שם, חזרה אל אין בית מבחינתה, האישה שנערכה כנגד כל הפתעה ובקלילות התנהלה כך שחייה יהיו בשליטה מלאה כולל הפקדת הבונוסים שלה בחשבון נפרד. כנראה הרגישה נבגדת, לא היו לה כלים מול הכישלון הגדול הזה בחייה.הבית הופך לכמו בית מלון. למקום זמני, שהיא תעזוב. רק כך היא חשה שליטה בחייה. היא יודעת לשים גבולות .היא נוהגת בשוקומר בעדינות תמיד. ומאידך באותה סמכותיות אמהית היא מבשרת לו שהיא בהריון וגם כשהיא עוזבת אותו.
שוקומר מצדו מאבד כל מוטיבציה ועניין בלימודים, בקריירה שלו, במעמדו כבן זוגה. היא האדם הפרקטי שיודעת לנהוג, לנהל ולהאיר כל סיטואציה, אפילו להציל אותו בשהות של אמו בביתם. היא איבדה עניין והוא איבד כיוון. הוא עבר לחדר הילדים. שם טוב לו, והיא אינה רוצה בו כילד שלה. המקום היחידי שהוא חש כמביא תועלת זה כשהוא מבשל להם. מבצע את המתכונים שלה. הוא מתעורר לחיים רק כשהיא מציעה שישחקו. הוא חווה את המשחק יותר כילד. האסון מציב אותו כילד מולה. למרות שהוא רואה אותה פחות יפה, משירה שיער על הכרית. וכבר בהריון ביטנה הגדולה הרחיקה אותו. הוא מוכן להיות מופעל. כמו שהוא נגרר אחריה בשוק עם הסל מהבד. הוא ממתין שהיא תחזור לעצמה הוא מוכן לחיות דרכה. מבחינתו משחק הווידויים זה מספיק לו כביטוי לחיים, היה מוכן להמשיך לשחק, להתרגש בחושך מלדרוך קצת על הקווים. מבחינתה יש זמן למשחקים, וזמן להדליק את האור ולחזור אל חייה. הגבולות ברורים לה. שוקומר חוצה את הגבול בין בועת המשחק לחייים ויורה בכדי לפגוע כשהיא אומרת שזהו כבר לא משחקים.
סוזי, כל כך יפה מה שכתבת. התענגתי.
הסיפור הנוכחי שונה מאוד בפרשנות המקובלת עלינו שבה אנחנו "חופרים" בטקסט, מחפשים רמזים, תחבולות וכל שאר הטריקים שאמורים להביא אותנו לידי הבנה ותובנה. בעידן הפוסט-מודרני הדברים אינם עוד כאלו… הטקסט מזמן איננו פאזל שיש "לפענח" אותו במלואו. הרבה ממה שנאמר לאורך התגובות נכון, מעניין, אפשרי…ובכל זאת איננו מוצק כפי שהיינו רוצים ורגילים בפרשנות ספרותית. המחבר, המספר והטקסט כבר "לא חייבים" לנו, או למושג "ספרות טובה" את הקריטריונים שהיו מקובלים ומסורתיים לאורך השנים. פאראדוקסים שלא מתיישבים ומסתדרים בטקסט הינם לגיטימיים, עירוב של נקודות תצפית שסותרות אלו את אלו גם הן מקובלות ולגיטימיות. לאורך התגובות כל אחד מאתנו ניסה לתת פרשנות לשאלה "למה שובה עוזבת" ,כשעל פניו נראה שהיחסים מתחילים להתארגן מחדש (בעזרת שיבוש החשמל, המשבש את השגרה הרעה והארוכה של היחסים לאחר מות העובר). ייתכן מאוד שהשאלה לגיטימית מבחינת סקרנות הקורא, אבל איננה בהכרח נתונה בטקסט או בכוונת המחבר להעניק תשובה, או אפילו להעלות את השאלה הצפויה. אין גם טעם, כמו שנהגנו בספרות העבר, לנסות ולמצוא בהכרח קורלציה בין כותרת הסיפור "עניין זמני" לבין מערכת היחסים בין בני הזוג. זהו הטקסט וזוהי מציאות היחסים בין השניים הללו .טקסטים כאלו לא פעם מציגים תמונת-סיפור שהיא חד-פעמית ואין להשליך ממנה על הטקסט, הדמויות וכל מה שידוע לנו., אלא לקבל ולחוות גם את הטקסט כחוויית קריאה חד פעמית לסיפור ולבני הזוג הללו, ומבלי להסיק מסקנות או תובנות שחורגות מהטקסט והקריאה הספציפיים והייחודים לסיפור הזה, ולו בלבד. ככל שחשבתי על הנושא, ולאחר קריאה קפדנית נוספת (לחפש כמובן את "המפתחות" להבנה "הנכונה" של הסיפור), מצאתי עצמי נהנה, מתעניין, מסתקרן, מופתע …. ונשאר עם חוויית קריאה שהיא בעצם עיקר האיכות והייחוד של הסיפור הזה. זה כשלעצמו ערך מספק בהחלט לסיפור טוב ולסופרת מצויינת.
נכון, מסכימה. זו גם החוויה שלי. אני לא יודעת אם זו דווקא הכתיבה הפוסטמודרנית, או משהו עתיק יותר – כשיש סיפור עם מהלך עלילתי כל כך דומיננטי, כל השאר נופל. זה הדבר הקמאי הזה, של לשבת בלילה מול המדורה בפה פעור ועיניים נוצצות, ולהקשיב לאמן הסיפור. מייתר את כל השאר. אולי הספרות, כשיטה ביקורתית, מתחילה לפעול דווקא בקרחות בהן הסיפור לא מספיק נוכח. בכל מקרה הפעילות פה מאפשרת לחוות טקסט כל פעם בדרך אחרת, לפעמים דרך הדרש ולפעמים הפשט מספיק.
fכן, פעם בעידן המודרני המבטיח היינו נוהגים לשאול את השאלה שנראתה אז כל כך נכונה: מה רצה המשורר להביע בשירו זה…?" . כלומר, הטקסט הפרטי – הסיפור – היה בבחינת מיקרוקוסמוס לאמירות גדולות ואוניברסליות. הפוסט מודרני ציני יותר, למוד אכזבות, זנח את הכללי לטובת הפרטי כשכל "אני" הוא ייחודי וכל סיפור אינו מתיימר מעבר לספר את עצמו כמקרה פרטי שאינו טורח בשאלות הגדולות והטובות של פעם. יש הרבה תיאוריות בעניין, כמו אלו של דרידה, הנודניק הצרפתי, שמחפש את הסיפור הטוב לא במה שהוא מתאים לסיפורים דומים לו (כמו שאנחנו עשינו בעבר) ,אלא במה הוא שונה מהסיפורים האחרים
שדומים לו. זו כבר אינה מערכת לוגית שניתנת לפענוח על פי תיאוריה כזו או אחרת… אלא אוסף אינסופי של סיפורים-מקרים-אירועים-ייצוגים שכל אחד עומד בפני עצמו ומקביל לעולם
שהוא כאוטי, לא צפוי, משתנה בקצב מסחרר והדברים קורים מבלי שיהיה הכרח או יכולת לבנות את אותן תבניות מסודרות כמו שהפרשנות הקלאסית חיפשה למצוא ולבנות כקריטריון לספרות טובה (ולא רק בתחום הספרות). ראי לדוגמא את הקשקשת המדהימה וההזויה שכותבים אוצרי תערוכות אמנות גם על תערוכה שכל מה שיש זה קופסת בירה ריקה מגולגלת בחולצה משובצת…. תילי תילים של פלצנות מתנשאת עמוסה בציטוטים שעיקרם הוכלה לחוכמתו של האוצר ולא יותר.
א קיצר: היו פעם בחור ובחורה ממוצא הודי שגרו בארה"ב וזה בקצרה סיפור הזוגיות שלהם. נקודה. מותק של סיפור, מה רע? 🙂
אומרים שהדיון ב"עניין זמני" נמוג לו…. היה מעניין והזמן בשל לדעתי למכרה חדש. תודה