מועדון כרייה

קריאה נינוחה בצוותא של סיפורים קצרים מהמבחר המקומי והעולמי

יותר מדי מציאוּת

סיפורה של גברת דולי יעקבוס הוא סיפורה של בעלת בית. היא נעה בחללים, בחדרים, מביתה לבתים אחרים, ממשרד למשרד, כפרפר כלוא בין קירות שעובד קשה בלהיות פרפר. מחפשת – מה, ומוצאת- מה. המפגשים שלה עם אנשים אחרים מותירים טעם מר. מדוע? היא נזהרת מלהיות תכליתית, כי התכליתיות היא תכונה פלבאית מובהקת, כמו אוטובוס – "למה את מתעקשת להיות אוטובוס", יורה בה גיסתה. מי את, גברת דולי יעקבוס?

מועדון כרייה מרץ – פתוח.

מודעות פרסומת

56 תגובות ל-“יותר מדי מציאוּת

  1. Yael Halevi 19/03/2015 בשעה 15:54

    דולי המסכנה, הבודדה, שכל מהותה היא חייה כאישה נשואה, לכאורה הגיעה מחיי פליטות אל מקום בטוח ומוגן, אך היא כמו פרפר בתוך גולם, עובר לא ממומש, שלא הופך לתינוק חי. היעדר מגע גורם גם למגע הסוטה של הנערה בבית הדואר להיראות כסיכוי למשהו חיוני, לסוג של קשר חי, גם אם מלוכלך ומלאכותי, אבל יש בזה משהו אמתי יותר מחיי הנישואים הריקים ממשמעות. הבגידה של בעלה היא כמו ראי מקביל – לו יש את ה"מכוערת" שלו, משקל נגדי לחוויה של בדידות וריקנות משל עצמו.

    • מעין 21/03/2015 בשעה 12:35

      אבל אולי זה העניין- לא כל עובר (ממשי או מטפורי) צריך להפוך תינוק, לא כל פוטנציאל לממומש? אולי המלאות של דולי היא במצב זה בדיוק?
      (התגלגלתי לכאן במקרה כי בדיוק כותבת על הסיפור בעבודת התזה, וזו הקריאה שרוצה להציע. האם לא יכול להיות פוטנציאל שנשאר כפי שהוא מבלי להיות "מנוצל" אך גם מבלי שייקרא כהחמצה? מה דעתך?)

      • Yael Halevi 21/03/2015 בשעה 15:13

        בחירה יפה ומעניינת לתיזה 🙂 את באה מכיוון של מחקר הספרות או ביבליותרפיה?
        ולשאלתך – אם את מציעה קריאה שבה הפוטנציאל הלא ממומש לא נחווה כהחמצה, כלומר כפוטנציאל פתוח, את צריכה שיהיו לך סימוכין מהטקסט. בהנחה שאת עושה ניתוח פסיכולוגי של התהליך שעוברת הגיבורה, יש אפשרות כזו. אני לא חושבת שאין תחושה של תסכול, החמצה ובדידות, אבל אולי במקביל מתרחש עוד משהו בחיי הנפש של הגיבורה.

        • מעין 21/03/2015 בשעה 18:20

          תודה יעל:) הרוב יהיה תאורטי למדי, הניתוח יגיע בסוף (בתקווה). אני מלימודי מגדר, אך העבודה עצמה אמורה לשלב בין מגדר לספרות.
          נכון, התחושות של התסכול קיימות גם הן(מגיעות כמובן כמו השאר דרך תיווך המספר/ת בגוף שלישי ומכאן האפשרות להבין את דולי היא תמיד מאד חלקית). אך מתוארים גם הרבה רגעי השלמה שיש נטייה לקרוא כאירוניים, מרירים או מסתירים משהו אחר- ואני רוצה לבדוק אם החשדנות הזו נובעת מקונבנציית קריאה או שבאמת מקורה בטקסט.

          • Yael Halevi 21/03/2015 בשעה 20:11

            אני מבינה. מניחה שהתקופה בה נכתב הסיפור, והזמן בו הוא נקרא – משפיעים אף הם על קונבנציות הקריאה. אבל איכשהו נראה לי שלא מדובר כאן על חוסר מימוש מגדרי (או השלמה עם חוסר מימוש כזה), גם בגלל הרקע של דולי (היותה פליטה) וגם בגלל שלטעמי גם בעלה חווה תסכול וחוסר מימוש, ואולי אם מתעמקים עוד קצת, גם דמויות אחרות בסיפור, אולי חוץ מהסבתא – מהבחינה הזו אולי אפשר לומר שהסיפור הוא על שלטון מטריארכלי 🙂

      • טל סגל 25/03/2015 בשעה 8:39

        לדעתי הסיפור מסתיים בעצם בשיאו (וזה בודאי לא במקרה). הסיפור מסתיים בנקודה בה דולי מגלה בעצם שבעלה הוא בדיוק כמוה – חי חיים לא מספקים (ואוליי שקריים). אבל הוא דוקא הולך צעד אחד קדימה ומממש את הפנטסיה שלו (לא משנה שהיא עלובה בדיוק כמו של דולי). בנקודה הזו דולי צריכה להחליט מה היא עושה – ממשיכה עם החיים ה"שקריים", או אוליי מפוצצת את הכל? לי נראה שהבחירה היא דוקא הראשונה. אבל זה לא קיים בטקסט.

        ואוליי בעצם דולי מגלה משהו יותר חשוב על חייה?
        "אבל איזה שחקנים אנחנו" – כלומר מגלה שהיא וכולנו שחקנים בהצגה והשאלה היא – איזו הצגה זו, ומי הבמאי? האם יש לה אומץ להיות הבמאי של ההצגה של חייה? "הלא צריך"?
        והתשובה – "מחר, חשבה, אדע מה שצריך" (כלומר אף פעם לא [סליחה על הפסימיות])

        • מעין 25/03/2015 בשעה 11:46

          זו לא פסימיות זה בדיוק זה- הלא נאמר שוב ושוב במהלך הסיפור שהיא כבר יודעת (ויש לזה עוד הרבה הוכחות קטנות כגדולות בגוף הטקסט)
          אז בדיוק כפי שהמשיך עד לרגע הסיפור וה"תגלית"- ימשיך הלאה, יש להניח.

          • naama2003 30/03/2015 בשעה 21:32

            נהניתי מאד לקרוא את ניתוחיכן עד כה. מסכימה שפנטזיה מהותה שאינה ממומשת,זה מן חלום שנשאר חלום ובזכותו לחיים יש טעם,מן תקוה לעתיד טוב או מענין יותר,שמשליך על ההוה והופך אותו לנסבל יותר.הסיום,לדעתי,נהדר.בחוץ אור ובבית אפלולית,ומחר תדע או לא תדע מה 'צריך' ומה לא,ותבחר מה שתבחר,כי לנגד עינינו היא כבר מתחזקת ומעיזה להתקשר אל בעלה למרות האיסור שאסר עליה.

        • מירי 25/03/2015 בשעה 22:51

          הפנטזיה שלו כמעט בנאלית, חסרת תעוזה. דולי הולכת הרבה יותר רחוק ממנו למרות שלא מימשה דבר

  2. מירי 20/03/2015 בשעה 8:55

    מה חושב המחבר המובלע על דמותה של דולי? האם דמותה נארגת מתוך מבט חומל, או שיש כאן ביקורת אכזרית, ואולי גם וגם? אני רוצה להניח כאן שני הקשרים אפשריים (ומאוחרים יותר כרונולוגית) לסיפור: הראשון, מאמר על שירת הפנאי/הלייפסטייל הנשית:
    http://mitaam.co.il/mit1pnay.htm, של תמי ישראלי ויערה שחורי מגיליון 'מטעם' הראשון, וההקשר השני הוא של מאיר ליפשיץ, הגיבור המשוטט חסר המנוחה של יעקב שבתאי מ'סוף דבר'. (לתחושתי, יש במאיר ליפשיץ יותר דולי יעקבוס מאשר מאיר יעקבוס)

  3. יפעת 20/03/2015 בשעה 12:03

    "בדידות" – כמה נחרצות יש רק בקביעת שם הסיפור, אה? בדידות, בדידות, בדידות. אי-אפשר לברוח. זאת לא בגידה, זה לא החורף – זאת בדידות. הלבדיות הארצית לא הדהדה בתוכי כמו הבדידות של המבט המתבונן. המבט היוצר, אם תרצו. המבט של האדם שמסתכל מבחוץ. מבחוץ, על. לא מתוך. אין סוף חלונות ואשנבים וזגוגיות. תמיד חייבת להיות שם מחיצת זכוכית ארורה, אה? המבט המתבונן הוא מבט שהוא "לא חלון אמתי, אלא זגוגית קבועה לנצח, אין אפשרות לפתחה בכלל". לנצח, באמת? אין נחמה בנצח.

    המבט המתבונן הוא מפלט. היא מביטה בעובד מגרש החניה, דרך חלון מכוניתה כמובן. "ואחר כך שלפה פנקס קטן מתיקה ורשמה: 'הגבר הגרוש -חולצתו מגוהצת יותר מהרגיל (מכבסה), וכתפיו שמוטות יותר מהרגיל (מסעדה)'. הפנקס והתבוננות השרו עליה רוח טובה. סבורה הייתה שהיא יודעת להתבונן." אפשר כמובן להתעכב על כך שהעובד דווקא גרוש או על זרות המכבסה והמסעדה, אבל לדעתי הדבר המעניין ביותר הוא מה קורה כשהיא מכניסה את הפנקס לתיקה, מה קורה כשאקט היצירה נגמר ומושא היצירה מתקרב לחלון – "סגרה את התיק, ובאותו רגע קרב העובד אל החלון, בוקר טוב, הגברת, מה שלומה, אולי לרחוץ את המכונית […] בדברה חשה שהיא מפריזה בדיבור, מפריזה בחיוך. מאיר היה אומר אותו דבר עצמו בשתי מילים ובתנועת יד קצרה. גם העובד בא במבוכה ולא ידע מתי נאה לו לפרוש, אולי יש ברצונה להמשיך לדבר, אלא שאותו רגע נכנסה מכונית נוספת למגרש והצילה אותו מעמידתו." ההתקרבות לחלון מעוררת אי-נוחות, במפגש הארצי יש שקר. שקר לעומת האמת המדויקת של המבט המתבונן.

    כל איום של קרבה נענה מיד בהזרה. הנערה הצעירה מהדואר, למשל. היא דגם אדם יותר מאשר אדם, יש לה פלומת שיער כשל בעל חיים. אפילו הקרבה עם אותה נערה מקורה בקרבה מדומה, קרבה שנוצרה באמצעות ההיכרות השטחית עם עו"ד יצחקי. "והיה הדבר כאילו אין הנערה זרה לגמרי. באותה שקידה ששקדה יעקבוס תמיד להיות חביבה אל הנחותים ממנה, ואולי מחמת הבדידות, המורגלת כל-כך שכבר כמעט לא חשה בה בעצמה, חייכה אל הנערה חיוך מעודד." הניסיון לנפץ את מחיצת החלון בעזרת חיוך יוצר קרבה שנחווית כפלישה. האנשים בעולמו של בעל המבט המתבונן מסתובבים כגנבים האוחזים פנס. זרים. פולשים לביתו. בורחים כשבידיהם טלוויזיה או מחשב נייד, אף פעם לא ספר.

    והנה, שאלות שהפכתי בהן ולא הגעתי עדיין לכדי מסקנה – האם מעשה היצירה הוא מעשה של בדידות? ומעשה הקריאה?

  4. דני בר 20/03/2015 בשעה 16:32

    ראשית תודות על המועדון שבזכותו אני מגיע לסיפורים שלא הכרתי וזו חוויה בפני עצמה. לגבי "בדידות" : מסוג הטקסטים שרציתי להגיד – יופי של סיפור… למה "לקלקל" עם פרשנויות ? זה בהחלט נאמר מתוך הערכה לסיפור הנהדר הזה. אבל פרשנויות יבואו….

    • מירי 20/03/2015 בשעה 20:59

      אחת השאלות שעניינה אותי בנוגע לסיפור הזה היא האם זהו סיפור תקופתי, כלומר האם קיימות היום נשים מסוגה של דולי יעקבוס, אני חושבת שמספרן ירד בצורה משמעותית.

      • טל סגל 25/03/2015 בשעה 8:45

        נראה לי שלא רק שיש היום נשים מסוגה של דולי, נראה לי שיש הרבה מהסוג של דולי – גברים ונשים, חיים בתחושת החמצה. בתחושה שהחיים האמיתיים הם "שם", "מעבר". ששם מתנהלת הצגת תאטרון שאנחנו לא חלק ממנה. הגילוי שהבעל הוא חלק מההצגה החיצונית מחריף את התחושה, אבל לא גורם לה. "הלא בעצם ידעתי".

  5. avivitmishmari 20/03/2015 בשעה 22:39

    תודה על הסיפור ועל העברית המופלאה שלו. שתי מלים לקחתי אתי: "סועה" (הצירוף "רוח סועה" חוזר פעמיים) ו"תורפתי" (בהקשר של מאיר השוכב במיטה ללא שריון איש העסקים שלו).

    שנית, סבתא חנה (חנה שמה? הטקסט לא לידי) כמי שמנוגדת לדולי ולעולמה היא אחת שהמקום הוא "שלה". היא נולדה שם ואינה חשה זרות – הצרימות שהיא מבטאת הן ביחס לזמן (למודרנה) ולא למקום. דולי לעומתה חסרת זמן, ואינה שייכת למקום, משפחה אין לה והמעט שיש לה מנוכר, וגם זהותה המינית מתחילה להיפרם. יותר מאשר בדידות היא מגלמת תלישות, אין שום מרחב שהיא חשה בטוחה בו חוץ מאשר הבית שבו היא יכולה להביט החוצה. ואז מגיעה גם ההזרה של הבית.

    בזמן הקריאה, בייחוד בעמ' 134 נדמה לי, שבו מתוארת תחושת הזרות כלפי החפצים בביתה, דולי הזכירה לי את דולורס מ"מה שלומך דולורס" של יואל הופמן. אצל הופמן ההזרה היא כמובן חלק בלתי נפרד מהתמיהה לגבי העולם והדיבור עליו, ולא אנומליה. ובכל זאת פתאום הקומקומים פרשו כנפיים והתיונים דיברו.

  6. oooriel 21/03/2015 בשעה 12:17

    סוד הקסם הבורגני

    1. וואוו
    2. הסוף לגמרי מיותר ומנחית את הסיפור שעד כה נהדר, חודר וחזק.
    3. הזכיר לי את בונואל, דווקא לא את "סוד הקסם הבורגני", אלא אחר, "המלאך המשמיד"
    שבו חבורת בורגנים לא מסוגלת, בגלל כוח נסתר כלשהו, לעזוב את החדר ההופך לסיוט.
    האפוקליפסה של דולינקה חופפת פחות או יותר.

  7. אסף רפאלי 21/03/2015 בשעה 17:23

    כירושלמי, הסיפור הזה עבורי הוא קודם כל סיפור ירושלמי. זוהי ירושלים שהגעתי אליה בשנות השבעים. ירושלים החמולתית, הכיתתית, השמרנית. הכל מודחק, הכל מוסתר, הכל תחת פני השטח. לא סתם בחרה הסופרת באדריכל כדמות המשנה הלא נוכחת בסיפור וצריך לקרא היטב את תיאורי הבתים בחיצוניותם ובפנימיותם. היצרים, הסודות, היחסים בין האנשים שמוסתרים ככביסה מלוכלכת. סבתא חיה מגדירה את כל סטיות התקן כעניינים שמגיעים מ"תל אביב", מ"השפלה".
    נוח לדולי הפליטה בתוך החממה הירושלמית המגוננת הזו. בתוך העיר, קבוצת ההתייחסות, המשפחה.
    עכשיו, משנתבררה לדולי זהותה המינית והתגלתה לה בגידתו של מאיר, האם תעשה שינוי בחייה?
    כאחד שראה בעיר הזאת דבר או שניים, אני מהמר שלא.
    לא פעם אני תוהה האם סיפורים מקומיים מובנים לקורא שלא מכיר את המקום ממנו הגיעו. זה קורה לי בעיקר כשאני מפרסם סיפורים מהקיבוץ. יתכן שסיפור הוא תמיד אוניברסלי אבל קוראים מקומיים, נהנים בעיקר מהניואנסים.

  8. מירי 21/03/2015 בשעה 19:01

    ואי אפשר שלא להיזכר בדולי ספרותית אחרת, דולי המופרעת מ"דולי סיטי". אי אפשר שלא להציב את ההיפר-אקטיביות החולנית של הרופאה מול הפסיביות המוחצת, על סף ניוון, של יעקבוס. שני קצוות לאותה מחלה. ספרה של קסטל בלום ראה אור ב1992, קצת יותר מעשור אחרי הופעת הסיפור של הראבן, אבל משנות התשעים כל מה שידענו על כתיבה נשית בעברית התהפך על פניו – נשים כתבו באופן משוחרר יותר, בתנועה כמעט פסיכוטית של שחרור.
    גם אני לא השתגעתי על הסוף (אם כי אולי הוא נחוץ כדי לנפץ את הבועה שלה באמצעות עובדה חיצונית מכריעה) אבל הפתיח של הסיפור בעיניי היה ונותר אחת הפתיחות היפות שקראתי אי-פעם: "גברת דולי יעקבוס, שבשנים האחרונות הגיעה לכלל אהבה עצמית שקטה ובטוחה, ישבה ליד שולחן הכתיבה שלה, מהססת כיצד לסיים מכתב."
    מכתב הוא עיסוק יאה לבורגנית מהמעמד הגבוה; לאורך שנים רבות מדי זה היה הפורמט ההגון שמאפשר ביטוי בכתב של הקול הנשי ממעמד מסויים; אבל מה שטרד את מנוחתי זו אותה "אהבה עצמית שקטה ובטוחה" – בשלב מסויים מתחוור שאותה אהבה עצמית הושגה בדרך של אלימינציה – היא לא בחרה לאהוב את עצמה, אלא למדה לאהוב את עצמה כי זה מה שנשאר לה.

    • דני בר 21/03/2015 בשעה 23:15

      מסכים עם מירי ששורת הפתיחה: גברת יעקבוס שבשנים האחרונות הגיעה לכלל אהבה עצמית שקטה ובטוחה", היא מופלאה ומדויקת למצבה ההתחלתי של דולי, הבובה הפאסיבית . מכאן מתחיל תהליך ההתפוררות של דולי כשהטקסט מוליך את דולי במסע של תנועה ומעבר ממקום למקום, כל אחד מאלו מאיר חלק מאישיותה הנוכחית ומצרף מעט מתהליך השינוי. תמונת סניף הדואר היא פנינה ספרותית בעיני, מליאות ריאליסטית שתומכת במפגש עם הנערה. הרגשות העמומים, החלומות המסויטים בתקופה האחרונה, העלעול באלבומי העבר והקושי של דולי לראות עצמה בשנות ילדותה שהיו כל כך שונות מחייה הנינוחים אחר כך. לא רק רגש וארוטיקה הולכים ונחשפים, אלא גם הצורך לקשר עם כל אותם "אחרים", הנחותים ממנה. אלו מצטברים באיטיות . הצורך לממש את עצמה כמי שיכולה לדאוג לאחר, החל מהילד שלא מומש בחייה (ואזכור חתימתה כדמות עובר ברחם אמו), הרצון לתת, לטפח, לשנות מתחיל לצבור תאוצה, עד ההתפכחות המוחלטת בסיום הסיפור. דולי יוצאת גם באיטיות מהבועה האיסטניסטית לה הייתה רגילה. הכיעור, הלכלוך, ריח הזיעה, אלו מתחילים להיות ממשיים ואינם דוחים עוד, אלא מושכים את דולי .
      בעמ' 248, למעלה, יש הקשר מקראי שלא ברור לי לחלוטין, כולל ברמת השפה שהטקסט משתמש. דולי מחלקת את חייה לשנות הילדות ואלו מגיל 14 ונאמר: "אחר כך התחילו חיים חדשים, ההתחפשות לימימה וקציעה וקרן הפוך". אלו הן 3 בנותיו של איוב שנולדו לו לאחר סבלו וייסוריו. אשמח להארות

      • מירי 21/03/2015 בשעה 23:35

        אני חושבת שהכוונה היא ללידה מחדש שכפתה על עצמה, כלומר דולי המיתה בתוכה את מי שעברה מסכת ייסורים (בשואה, מן הסתם), ונוצקה בדמות חדשה, כבנותיו של איוב שנולדו לו לאחר מסכת ייסוריו.
        אי אפשר שלא לשים לב שצצה כאן מתוך השלוש עוד בובה, הבובה ימימה:
        http://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=1870

        • דני בר 22/03/2015 בשעה 11:13

          נחמד…. הרעיון של הבובה ימימה העכשווית והארץ ישראלית. מעניין עוד שדולי "הפליטה" מפעם לא בא לידי פירוט, היא מתקשה להתחבר לתמונות הילדות וזו עדיין לא צפה ומתבהרת. אנחנו מתרגמים את המצוקה מפעם לשואה וכולה. אהבתי גם את הפרשנויות "הירושלמיות" שעלו כאן, הן בהחלט מוסיפות נופך מקומי-ספציפי של העיר הנמצאת בתהליך של השתנות

        • מעין 26/03/2015 בשעה 11:50

          ממש בהקשר זה, בדיוק קראתי מאמר שעוסק בה וביצירתה וגם מזווית אוטוביוגרפית. שמו כבר אומר לא מעט "חבלי הלידה הבלתי אפשרית" (כתבה אותו רחל פלדחי ברנר).
          אף על פי שהוא לא נוגע בסיפור "בדידות" (וחבל), הטענה היא שאכן זהו עיסוקה העיקרי של הראבן, אותה לידה מחודשת ארצישראלית (העולה בצורה גלויה במסה שכתבה "אני לבנטינית")- אך גם הכשלון של לידה זו וחוסר האפשרות של "מחיקת הגלות".
          אז בדיוק כפי שכתבת מירי, בעצם. וזה שם באור אחר את החתימה שלה וניתוח הגרפולוג- פחות סביב ההפלות אולי ויותר סביב ההפלה של רעיון היהודי החדש, הציוני.
          בנוסף רציתי לשאול קולקטיבית את כל הנוכחים בדף- בנוגע לביקורות, ניתוחים ופרשנויות שעוסקים בסיפור "בדידות" בפרט ובהראבן ככלל. אשמח לכל הפנייה.
          תודה רבה!

    • Riky Cohen 23/03/2015 בשעה 0:19

      משהו מוזר, מהפסקה השנייה בערך, היה לי ברור שהיא תגלה שבעלה בוגד בה. אבל לגמרי ברור

  9. אסף רפאלי 21/03/2015 בשעה 19:45

    משום מה תגובתי לא נקלטה, אנסה שנית.
    זהו סיפור שהוא קודם כל סיפור ירושלמי. לפעמים, כשאני כותב משהו על הקיבוץ, או משהו שמתרחש בירושלים, אני תוהה האם הקוראים מסוגלים לפענח את את הניואנסים הלוקאליים שבסיפור.
    זו ירושלים שאליה הגעתי בשנות השבעים. ירושלים השמרנית, המוגפת שבה כל אחד משתייך לקבוצת השתייכות, לחמולה, למשפחה. הסיפור הוא על הניסיון של דולי להבין את מקומה בתוך הקבוצה והמשפחה ולפענח את זהותה המינית והחברתית.
    לא סתם בחרה הסופרת לתאר את הרחוב, הבתים ובעיקר את החלונות של בתי העיר. ההתעכבות על החלונות, איטומם ופתיחתם ולאיזה נוף הם נפתחים, מספרים הרבה על הסתגרותו של השבט. לא כלאחר יד נבחר מקצועם של מאיר ואחותו כאדריכלים. העיר ובתיה משקפים את הלך הרוח הירושלמי המסתגר, השמרן, הכיתתי.
    הדמות שמסמלת את ירושלים הזאת היא הסבתא חיה. סבתא חיה אוטמת את חלונות הבית כדי להסתיר את השיכונים, שומרת על "מסורת" השירותים בחוץ, אבלה על בני משפחתה שעזבו את ה"שבט" ובעיקר מתעבת את הנהנתנות והפתיחות המינית והחברתית. זה מה"שפלה" או, יותר גרוע, מ"תל אביב".
    עורכי דין, פרופסורים, אדריכלים ואפילו כתבים זרים, שייכים לשבט יותר מאשר איזו נערה מקורזלת מה"שיכונים".
    הפליטה דולי, שמצאה מקלט נוח בביתו של מאיר מקיצה מתרדמת ההישרדות, מהבית המחומם והמסודר, מהבעל המצליח והכביכול אוהב ומהשבט המגונן ומגלה את זהותה המינית ואת חיי השקר שלה עם בעלה. האם תשנה את חייה? אני מהמר שלא.

    • מירי 21/03/2015 בשעה 20:39

      זו באמת שאלה, האם דולי פתאום גילתה את זהותה המינית, או הנזקקות המוחלטת שלה נענית למחווה של מגע פולשני.

      • אסף רפאלי 21/03/2015 בשעה 21:10

        נראה לי שכפליטה, דולי מעולם לא שאלה את עצמה שאלות על זהות מינית ומיקום חברתי. היא פשוט היתה אסירת תודה על חייה הנוחים והבטוחים. נסיעתו של מאיר העלתה בה תהיות ויצרים שהיא לא היתה מודעת לקיומם.

  10. Yael Halevi 21/03/2015 בשעה 21:42

    אני חושבת שנסיעתו של הבעל חושפת את הוואקום שבו היא חיה, את הבדידות שחוותה גם קודם כשהוא היה אבל נוכחותו טשטשה אותה. אני לא בטוחה שדולי מגלה את "מיניותה האמיתית", אלא את המצוקה שבתוכה היא חיה. המשיכה לנערה היא לא נטייה מינית כיוון שיש בה מן הפרוורסיה.

    • מירי 21/03/2015 בשעה 23:10

      יעל, אם תוכלי להרחיב קצת בעניין האבחנה שעשית כאן במשפט האחרון? לא בטוחה שהבנתי
      תודה (:

      • Yael Halevi 22/03/2015 בשעה 12:23

        באופן כללי פרוורסיה היא מיניות מעוותת, שלא מהווה מימוש של דחף מיני או משיכה/קירבה לאחר, אלא היא נולדת מאי היכולת להתקרב באמת בגלל חסכים פנימיים. דולי לא מסוגלת (או לא מצליחה) ליצור קשר אינטימי וקרוב אל עצמה ואל אחר. במובן הזה הנערה היא אובייקט, חפץ דרכו היא מסוגלת להיות מינית, כמו האדם שמגיע לסיפוק מיני דרך ייצוג של אישה (נעליים למשל), ולא מול אישה בשר ודם איתה יש לו אינטראקציה. כלומר המשיכה לנערה היא (בעיני) לא ביטוי למיניות לסבית, אלא ביטוי למשהו אחר (אני לא נכנסת לניתוח מעמיק לגבי אותו 'משהו', אבל ברור לי שהוא נמצא).

        • מעין 22/03/2015 בשעה 12:57

          על הנייר זה נשמע כמו דרך להפריד בין סוגי משיכה ואהבה שונים אך בפועל האם באמת ניתן להצביע על ההבדל? לדעת מהו הדחף שמפעיל, מתי זה מרצון להתקרב ומתי מאי יכולת?

          אני חשבתי שהסיפור רוצה להצביע על קצה-נטייה מינית שאולי מעולם לא קיבלה ביטוי. יש כמה רמיזות דקות לכך- המהירות בה הפנטזיה סביב הנערה מקבלת צורה ודמיונות נורא ספציפיים, שכמו חיכו שם, בנוסף למחשבה מאד לא תשוקתית לגבי בעלה ואפילו איזה סוג אחר של נשיות שהיא מגלמת- הפנים החדות וחתימת השפם, היות דולי אישה ללא ילדים מה שבעצמו משנה את הרכב נשיותה, עד כדי כך שהיא מצטיירת כמי שלא מבדילה בין מתי היא נמשכת לילדה ומתי רוצה לדאוג לה ולשחק איתה כמו בובה.
          אך למעשה המונח נטייה מינית בעצמו לא הולם פה, כי כדי שזו תהיה נטייה או זהות מיניות צריך שאיזשהי הכרה בהן תחלוף גם בדולי, ולא רק תוכרע מבחוץ.

          • Yael Halevi 22/03/2015 בשעה 13:46

            זה בעיני כמו שאונס או פדופיליה אינם יחסי מין. הרמיזות לפדופיליה, הלכלוך המתלווה למחשבות/למעשה, החשש מסחיטה ומביזוי הם מאפיינים של סטייה, לא של מיניות בריאה (הומולסבית או סטרייטית). היא גם רצתה מאוד ילדים, זה לא היה מתוך בחירה. מציעה לקרוא קצת חומר תאורטי על מיניות ופרוורסיה.

            • טל סגל 25/03/2015 בשעה 21:55

              אנחנו נכנסים כאן לדיון של מה היא תשוקה מינית ״נורמלית״ ומהי פרוורסיה. לא נראה לי שהגבול הוא כל כך פשוט, חד וחלק.
              אם נניח שהנערה הייתה מגיעה, וכן היה מתפתח שם משהו, האם גם אז זו הייתה פרוורסיה. בכלל, הסיווג הזה של מיניות ״בריאה״ ומיניות פרוורטית לא מסתדר לי. יש כאן מן ההתנשאות. מי אנחנו שנקבע מה הוא ״נורמלי״? האם בכלל יש דבר ״נורמלי״ במיניות?
              המין לוקח אותנו למקומות חייתיים ולא רציונליים וכל ניסיון להכניס אותו לקטגוריות של ״בריא״ ו״נורמלי״ בעיניי נידון לכישלון.
              לפני לא הרבה שנים גם הומואים ולסביות נחשבו ל״לא נורמליים״.

              • מעין 25/03/2015 בשעה 22:09

                תודה טל, זה מה שניסיתי לומר
                אני מבינה גם את העמדה של יעל- זו שגורסת שאונס ופדופיליה הם אלימות ולא מין, נובעים מתשוקה לפגוע או להרגיש כוח ולא מתשוקה מינית. אבל העובדה היא שגם פדופליה ואונס הם נפוצים תרבותית לא פחות מיחסי מין "בריאים", לכן קשה לקבוע שהם פרוורסיה כי הם תוצר תרבותי שכיח ולא משהו שקורה מחוץ למערכת המשמעות שלנו (כפי ששמעתי נפגעת של גילוי עריות אומרת בראיון- גילוי עריות זה לא באמת טאבו אם רואים את המספרים הסטטיסטיים- רק הדיבור עליהם וההכרה בהם נשאר בגדר טאבו). באותה המידה- אלימות ויחסי כוחות מתקיימים בעוד הרבה סוגים של מערכות יחסים "נורמטיביות". כך שההפרדה אינה כה מובהקת.

                • מירי 25/03/2015 בשעה 22:40

                  אני חושבת שבמקרה הזה הסופרת עשתה הכל על מנת להעצים את הפער בין הצעירה לבין דולי. גם אני שאלתי את עצמי אם המונח פרוורסיה אינו חריף מדי, האם אינו שיפוטי מדי, והגעתי למסקנה שמערכת יחסים שמתחילה במגע כל כך פולשני – עם פערים כל כך גדולים בגיל, במנטליות, בכל אספקט שניתן להעלותו על הדעת – אז כן, יש פה מהפרוורסיה, וזה לא קשור לעובדה שמדובר בשתיים מאותו מין, אלא לברוטליות של המפגש.

                • Yael Halevi 26/03/2015 בשעה 22:51

                  גם לא אמרתי שאונס ופדופיליה הם פרוורסיה.. כי הם לא.. אני לא רוצה להיכנס להגדרות עכשיו, מי שרוצה שיחפש בגוגל..

              • yaelila 26/03/2015 בשעה 22:47

                כתבתי שבמשיכה אל הנערה יש מן הפרוורסיה, לא שהיא פרוורסיה באופן חד משמעי. ויחד עם זאת אני לא חושבת שאפשר להתעלם מן הפן הזה, להבדיל, למשל, מסיפור האהבה בין המורָה לתלמידה בספר שגם שמו ברח לי וגם שם המחברת 🙂
                היום ההגדרה של נורמליות היא, עד כמה שידוע לי, מבוססת על מידת הנזק או הפגיעה הפיזיים ו/או הנפשיים, בעצמך או בזולת.

          • מירי 25/03/2015 בשעה 22:49

            אני מסכימה גם אתך, מעיין, וגם אתך, יעל. נדמה לי שזה משום שדולי בעצמה לא בטוחה בנוגע לתחושות שלה. היא מרגישה אשמה, תחושת חטא, אין בתודעה שלה שום אפשרות לנרמל את הסיטואציה כי בעולמה המהודק אין אופציה לזוגיות של אישה עם אישה. היא שואלת את הסבתא על כך, בידיעה שהסבתא תדחה את האופציה מכל וכל ובכך תעניק אישור חיצוני לתחושותיה הפנימיות. ובכל זאת היא מוכנה להשפיל עצמה ותוך שהיא כמעט מתחננת ליחס היא בונה עולם דמיוני (שוב, כמו משחק בבובה) שבו מערכת יחסים כזו אפשרית.

  11. אסתי 21/03/2015 בשעה 22:51

    דמותה של דולי מעוררת בי דחייה עזה. אני חושבת על ריק חייה. על הבית הריק. על הבעל העובד והנוסע ועל שיממון חייה. מעשיה הבטלים. היעדר טעם ותכלית בכל יומה. וגם השבלוניות של הסיום – הבעל בוגד עם מזכירתו. 'דולי' מעלה בדעתי 'בובה' – ואולי 'בובה ממוכנת' כמו בשירה המוקדם של דליה רביקוביץ "ופניתי ימינה ושמאלה לכל העברים" – כלומר, תנועות מכניות , מכוונות על ידי משהו חיצוני (נורמות חיים של אשה אמידה ונשואה)נטולות כל תשוקת חיים. אסונה הוא ב'כלא הנישואים' כפי שכתבה על כך כהנא-כרמון ובאמידותה, שני מאפיינים אלה מאפשרים לה להמית את חייה.

    • מירי 21/03/2015 בשעה 23:55

      לא יודעת מה היו אפשרויות הבחירה שעמדו בפניה, כנראה שלא הרבה. מה היו המודלים שיכולה הייתה לחקות – את בלהה, גיסתה נטולת הזוגיות, שמתוארת כמעין מכשפה קמאית? סבתא חיה שחיה לבד? קשה לי לשפוט אותה. ילדה-פליטה תעשה הכל כדי לנרמל את חייה מהר ככל האפשר, גם אם מה שנתפש בעיניה כנורמלי ונורמטיבי אינו תמיד כזה. אולי הווילונות הצחים והפמוטים בביתה של הסבתא סינוורו אותה. אולי לא ידעה מה צריך לחפש, מה צריך לבקש. אולי חיפשה לעצמה מחסה, אבל רק עשרות שנים מאוחר יותר הבינה את הפער שבין מחסה לבין בית. אילו היו לה ילדים אולי משהו היה משתנה, אולי הייתה ניצלת. האספקט המורכב, הסוטה, שבמודל אם-בת בא לידי ביטוי ביחסה אל הנערה מהשכונה – שאולי במוזנחות שלה הזכירה לה את עצמה? התחושה שלי, כשקראתי, שיש שם מעין משחק של ילדה בבובתה – המימדים הקטנים, הבגדים החדשים שקנתה לה, התחושה המכאנית שמלווה את תיאור האירועים.
      מזכיר לי ציטוט בלתי נשכח של קלריס ליספקטור, מתוך הסיפור 'האישה הכי קטנה בעולם' –
      "באותו רגע גלגלה אמו את שערותיה מול הראי באמבטיה, ונזכרה במה שטבחית אחת סיפרה לה על הימים בבית-היתומים. כיוון שלא היתה ליתומות בובה למשחקים, והאימהוּת כבר נורא פעמה בלִבן, הן הסתירו מפני הנזירה את מותה של אחת הבנות. הן הכניסו את הגוויה לאחד הארונות עד שהנזירה יצאה, ושיחקו בילדה המתה, רחצו אותה והאכילו אותה, והענישו אותה רק כדי שיוכלו לנשק אותה אחר-כך, לנחם אותה. בדבר הזה נזכרה האם באמבטיה, ושמטה את ידיה המורמות, המלאות סיכות-ראש. ותהתה על הצורך האכזרי לאהוב. תהתה על הרשעות של תשוקתנו להיות מאושרים. תהתה על הפראות שבה אנחנו רוצים לשחק. ועל מספר הפעמים שהיינו הורגים מתוך אהבה. אז הביטה בבנה המחוכם כמביטה בנוכרי מסוכן. והתחלחלה מנפשה שלה, שיותר מאשר גופה חולל את היצור הזה, הכָּשיר לחיים ולאושר. כך הביטה, בתשומת לב רבה ובגאווה לא נוחה, בילד הזה שכבר נשרו לו שתי השיניים הקדמיות, האבולוציה, האבולוציה בעיצומה, שן נושרת כדי שתצמח תחתיה שן שמיטיבה לנשוך. 'אקנה לו חליפה חדשה', החליטה, והביטה בו שקועה במחשבותיה."

      "הצורך האכזרי לאהוב"

      • מעין 22/03/2015 בשעה 12:46

        היה צירוף מקרים משמח למצוא את הדיון בסיפור ממש עכשיו והנה עוד פלא קטן, בנוגע ל"האישה הכי קטנה בעולם" , "בדידות" ו"קשרי משפחה" בדיוק נמצאים אצלי משני הלפטופ:)
        גם לי קשה להבין את הדחייה העזה מדולי שאסתי מתארת. דולי נתונה ויכולה להיות נתונה רק בלפיתה הספציפית של נסיבות בהן היא מתקיימת (כמו כל אחת ואחד מאיתנו רק שקל יותר לראות זאת לגבי האחר/ת)
        הסיפור/מספרת/כותבת לא שופטים אותה להבנתי, ואפילו מגוננים עליה מפני קריאה שיפוטית כזאת במשפט "רק מי שלא היה מימיו פליט יש לו יומרות של ים, של מרחבים, של חלל".
        אנחנו קוראות את מצבה בעיניים שמכירות מרחב אחר- אולי לא מכירות את הפליאה מחימום בבית וגשם שנשאר בחוץ שמתואר שם, או שמחה רק על כך שניצת המנוע.

  12. Riky Cohen 23/03/2015 בשעה 0:31

    סיפור שיצר בי גם התפעלות מהעברית היפהפיה וגם רתיעה שאני עוד מנסה להבין. הביקורת על דולי הבורגנית שהצבעת עליה מוצקה, ההלעגה על הניסיון הכושל לאמץ אידיאלים צדקים חברתיים, כמו עם הדאודורנט לעובד, זה עובר בכידונים של מאמר, לא בסיכות. נדמה לי שהקשת המזרחית הייתה שמחה לאמץ את הסיפור במסגרת טענותיה. אני מסכימה עם יעל לגבי הסטייה, הפדופילית וגם עם מירי לגבי זה שבעצם הנערה היא ייצוג של עצמה בזמן עבר.
    המשפט של בלהה, למה את מתעקשת להיות אוטובוס, הוא פשוט פנטסטי, עילאי. אהבתי את סבתא חיה, היא חדה יותר מכל הרדומים סביבה, ואולי כל כותב הוא זה שתוהה על החושך הפנימי בליבו ומנסה לפענח אותו.

    • טל סגל 25/03/2015 בשעה 22:01

      אשמח לשמוע תגובות לגבי המשפט: ״למה את מתעקשת להיות אוטובוס״.
      הוא לא ברור לי לגמרי.
      אוטובוס ככלי שמעביר את פשוטי העם ממקום למקום?

      • מעין 25/03/2015 בשעה 22:12

        מאד אהבתי את המשפט הזה. אוטובוס- כלומר, מיכל. אובייקט שהקיום שלו הוא לא בזכות עצמו (מה שאפשר לטעון שנכון לגבי דולי- אני לא אטען כך, אבל אפשר) אלא הוא כלי שמנייד רצונות וצרכים של אחרים, מוביל רק את מי שאינו היא אל יעדו.

    • מירי 25/03/2015 בשעה 22:45

      כן ריקי, גם לדעתי לרתיעה יש ריח מעמדי. אפשר לנחש למי דולי יעקבס הייתה מצביעה בבחירות, נכון?

  13. massaot 23/03/2015 בשעה 19:43

    שלום רב למירי,
    יש תגובות ויש הכל, אבל אין לי סיפור.
    איני מגיעה לסריקה של הסיפור עצמו.
    היכן הוא מסתתר?
    תודה
    אביטל טוך

    • מירי 24/03/2015 בשעה 16:12

      היי אביטל, מתנצלת שאני חוזרת אלייך רק עכשיו, ימים עמוסים מאד. הסיפור הסרוק נשלח לתיבת המייל, אם המייל שרשמת בטופס התגובה הוא מייל תקין, אשלח לך את הסיפור לכתובת זו.

  14. עדי 26/03/2015 בשעה 21:37

    אסוציאציה: במגרש חניה עם השומר והפנקס, מתעניינת לא נוגעת, היא הזכירה לי ברונו גאנץ במלאכים בשמי ברלין. לא מעט קוי דמיון לסרט הקצת קיטשי של ונדרס. החל מהמבט האלכסוני מהחלון למטה אל העיר, אירגש ואיקשר שמוחלפים בתעוד (מכתבים, פנקס, המצלמה של ונדרס) ועד התשוקה המתפרצת לבשר ש"מדרדרת" לדרגת בן אנוש. (וגם הטיול בחללים הציבוריים המעוצבים בלי לתקשר ממש עם האנשים, ברלין וירושלים הקרועות, איו לה ילדים, מקצוע ותכלית – היא רק עיניים כמו המלאכים, הבדידות). הדולי שאני קראתי – "משהו כאילו התפצל ממנה ונשר" – ביום שלמחרת תרחף יותר נמוך, אם בכלל.
    עוד דבר: עד הסוף, כלומר עד אחרי הסוף, לא הצלחתי להבין אם אני אמפתי אליה בכלל. אני חושב שהר אבן מתחה עד לקצה כדי לאזן את נסיבות החיים שלה, מצד אחד ואת החמימות-בורגנית-המתנשאת שלה מצד שני.

  15. zevick 02/04/2015 בשעה 9:25

    תגובתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: