מועדון כרייה

קריאה נינוחה בצוותא של סיפורים קצרים מהמבחר המקומי והעולמי

הקיר האחרון – שמאחוריו אין מאומה

משהו זז, רוחש. משהו מבעבע מתחת לפני השטח. כמעט מהרגע הראשון מוטלת אלומת צל על הסיפור, ועולה מתוכו תחושת איום שמקורה אינו ברור. וגם הרגשה של השחתה, של דבר מגונה שמכרסם ביסודות. מצעד הטיפוסים שמאייש את הסיפור יותר גרוטסקי או יותר סליזי –  מולכו, ברוריה, נוכלי התרנגולת, בולע הביצה, הכנר הערבי שמנגן מנגינות יללניות – כולם צובעים את הסיפור בגוון אקספרסיוניסטי בולט. הכל גדול מדי, חזק מדי, נטול תואם והרמוניה, כמו רגל שלישית של תרנגולת. אפילו אמו של המספר עוברת הזרה ונדמית אחרת, מצטיירת כאשת מזימות חורשת רע. מותו של המתקרא סבא, ששוכב על הרצפה מואר באורות צבעוניים, משל היה אייקונה של קדוש נוצרי. והברז. מה הסיפור של הברז. ומהו משל החרס הנשבר. ומהו הקסם המופעל למילות הלחש: "אני אני אני"

מועדון כרייה אפריל, מבצבץ בין יום הזיכרון לשואה שכבר חלף, לבין יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה שממתין לנו בהמשך. כבר באים.

צילום אילוסטרציה.

תודה לתמר פלג מ"הספרייה החדשה" שאישרה את הפצת הסיפור לחברי המועדון, ותודה לעדי אריאל שהציע את הסיפור הזה ועזר לי להחליט.

41 תגובות ל-“הקיר האחרון – שמאחוריו אין מאומה

  1. ז'אן-קלוד 17/04/2015 בשעה 10:37

    מדוע כנר ערבי צריך לנגן מנגינות יללניות? מדוע כך היא מוצגת, התרבות הערבית? ואם כבר נחוצה מוסיקה יללנית, כלום לא ניתן היה לבחור יהודי (לא משנה מאיזה עדה) שינגן אותה? אמירה גזענית מאוד, בנוסח תיאור הערבים בחסמ"בה.

    • מירי 17/04/2015 בשעה 10:48

      לא מסכימה אתך. כאילו כן, אבל יש פה קודם כל רמיזה ברורה ל"כנר על הגג", והערבי עם הכינור החליף את היהודי עם הכינור. זה לא גזעני. ושנית, בסמוך לסיומו של הסיפור, מתברר מה באמת עיסוקו של הערבי בסיפור:
      "היתה שעת אחר-הצהריים עגומה של קיץ ומסביב היה הכל ריק ושקט מדי. הערבי קם בעצלתיים ממושבו על המדרגות, נכנס אל הרפת והתחיל לגרוף את הזבל אל התעלות ומן התעלות אל מוצאן החוצה. קול הגריפות דמה לשריטות בלב האפלולית.אט-אט נמשכה כל גריפה, ולאחריה דממה קצרה, ושוב גריפה, ושוב דממה."
      אתה מבין? הוא גורף את הזבל כאילו הוא מנגן על כינור. אותה תנועת משיכה. זו בדיוק הכפילות שהסיפור מציג – בין המבט הפרשני, המוגזם, של הילד לבין מה שבאמת מתרחש, שהוא הרבה יותר פרוזאי.
      כן גזעני – זה שאין לו שם. הוא 'הערבי'. לכל יתר הדמויות יש שם. אפילו למזרחים. ("מולכו").
      אבל גם לילד, גיבור הסיפור, אין שם.
      אז גזעני או לא גזעני?
      לא נמאס לקרוא סיפורים ככה, תחת תיוגים שיפוטיים מהסוג הזה?

      • ז'אן-קלוד 17/04/2015 בשעה 15:34

        נו באמת…את עצמך קובעת דברים, אך בד בבד מתכחשת להם. הרי אמרת כי העובדה שאין לערבי שם, הינה לכאורה אקט גזעני, זה מתקשר מעולה לאשר אמרתי על הגדרת הנגינה כיבבנית. הרי לא אמיר מחאג'נה האדם פרטי שהינו גם ערבי, הוא היוצר את המוסיקה היבבנית, אלא "הערבי" המכליל. אם זו אינה גזענות. גזענות מהי? אי נתינת השם הינה גזענית בפני עצמה, ובנוסף יוצרת תשתית נוחה, להצביע על הדמות שסיפור כמייצגת.

        אשר ליתר טענותייך:

        "יש כאן רמיזה ברורה ל"כנר על הגג" הערבי עם הכינור החליף את היהודי עם הכינור"- אלא שהערבי עושה בכינור שימוש יבבני לעומת הכנר היהודי שהופעתו הינה מלבבת, וגם אם היא יבבנית לעיתים, הרי שהיא רוויה בחן והומור. כשם שיודע כל שראה את "כנר על הגג"

        "הוא (הערבי) גורף את הזבל כאילו הוא מנגן בכינור" – אחלה, ולוואי עלינו גורפי זבל כאלה לרוב. אך זה רק צד פרשני אחד. בנקל ניתן לומר (ואני סבור כי לכך כיוון קנז) כי הערבי מנגן בכינור כאילו הוא גורף זבל.

        "לא רק לערבי אין שם, גם לילד אין שם, אז היכן כאן הגזענות?"- כלום אין זה מתנשא, לא לקרוא בשם לשניים בלבד, לילד ולערבי. השוואת "הערבי" ואולי האופי הערבי כולו לאופי ילדותי שטרם עוצב. פטרונות במיטבה.

        לשאלתך בסיפא- אכן נמאס לי לקרוא סיפורים שיפוטיים שלא לומר יותר, מסוג הזה.

        מעבר לכך סיפור שיש לי הרבה בזכותו, אך הארכתי די. מזכיר לי את "שעת הצוענים" של אמיר קוסטוריצה, תודה שהבאת אותו.

        • מירי 18/04/2015 בשעה 7:35

          הספר פורסם ב1980, משמע, הסיפורים נכתבו קודם. המפרט לבדיקת ביטויי גזענות תקף לשנות האלפיים, אחרי שפוליטיקת הזהויות הופנמה. אי אפשר לבקר את 1980 בכלים של 2015. א.ב.יהושוע ב'מול היערות' גזען? ס.יזהר גזען? לכל היותר ניתן להגיד שדמות הערבי סטראוטיפית, אבל יש להבחין בין סטראוטיפיזציה לבין גזענות.

        • דני בר 20/04/2015 בשעה 22:51

          העיסוק בערבי המנגן בכינור והפרשנויות שנלוו לו פסולות בעיני ומחטיאות את הטקסט כיחידה שלימה

  2. אבי 17/04/2015 בשעה 12:03

    ניחוח של מאה שנים של בדידות, ולא רק בגלל הנמלים בסוף ומעשי הכשפים של תרנגולת בעלת שלש רגלים. אהבתי גם את ההקבלה של הילד והתולעת ואחכ הילד ומולכו. מודעים עד אחרון נימיהם זה לזה, ולא יסגירו זאת.

    • מירי 17/04/2015 בשעה 13:57

      כן, הכתיבה יפהפיה ואחרי שקראתי את תגובתך רציתי לשאול אבל על מה בעצם הסיפור, אלא שבינתיים טל כבר הקדים אותי והתחיל את הדיון בשאלה הזו.

  3. טל סגל 17/04/2015 בשעה 13:01

    כשהייתי ילד, אחת מנקודות הזמן הקריטיות ביותר עבורי הייתה כשאבא שלי אמר לי שסבא שלי נפטר. עבורי זו הייתה הפעם הראשונה בה באמת הבנתי והתמודדתי עם העובדה שאדם מת. נעלם. רגע אחד הוא כאן, ופתאום איננו. זהו רגע קשה מאד וקריטי בחיים. ההבנה של סופיותם, שלא נהייה כאן לנצח. שגם אנו נעלם יום אחד.
    לדעתי הילד לאורך הסיפור מתמודד עם ההבנה הזו. את ההבנה הוא מסוגל להכיל ולקבל רק בעזרת אביו (שמשום מה נעדר).
    הסיפור מתחיל במוות ונגמר בפגישה של הילד עם האב, שבה ישנה נחמה מסויימת. הבנה.
    בין שני המאורעות האלו מתרחש הסיפור עצמו. אני רואה אותו כמסע בלהות מוטרף, ואולי כתקציר (או קדימון) של החיים עצמם.
    יש את ברוריה הנערה (או אוליי אישה מבוגרת (בעלת שיער לבן) (חולת נפש שמגיעה לחופשה?)) יש כאן בהחלט אותות של משיכה מינית מוקדמת.
    האפיזודה ליד הברז היא ללא ספק משמעותית ביותר עבור המספר. בקטע זה בלבד הוא עובר מגוף שלישי לגוף ראשון. זהו בעצם הקטע היחיד שממנו ניתן להבין שהמספר הוא הילד שבגר. זה קטע של התגלות מיסטית על גבול הפסיכוזה. והיא כפי הנראה חד פעמית.
    שיאו של הסיפור הוא ללא ספק הקטע ההיסטרי עם התרנגולת. הדגמה של כל המכוער והמעוות שיש בעולם.
    את הקטע עם הערבי אני לא רואה כגזענות. להיפך. אני הבנתי שבשלב כלשהוא נגינת הכינור הפריעה לאבל ולכן הוא נלקח מהערבי ש״עיניו ניבטות כמו ריקות״. אני דוקא רואה כאן ביקורת על היחס אליו.
    ה״איש שמחדש את השמיכות והמזרנים״ – לא לחלוטין ברור.
    אמיר קוסטריצה היה יכול להפוך את הסיפור הזה לסרט סוריאליסטי.
    הפיסקה האחרונה כל כך שונה. כל כך אחרת. יש בה את האהבה שחסרה לאורך כל הסיפור. אוליי לפעמים רק אבא יכול לעזור לעשות סדר בכל הבלאגן הזה שאנו חיים בו.

    • מירי 17/04/2015 בשעה 14:07

      תגובתך ריתקה אותי, כי מאז אתמול, כשחזרתי וקראתי את הסיפור לקראת הדיון, ניסיתי להסביר לעצמי על מה הסיפור, ומשם גלשתי לשאלה האם סיפור בכלל צריך שיהיה לו "על מה" שכזה.
      נכון שמותו של הסבא מוצב כמעין תמרור מייד בפיסקה הפותחת, ונכון שמאד מפתה לקשור כך את כל הקצוות ולהניח שהסיפור עוסק בהבנת הקץ, מה גם שכל זה מתחבר להתנסות האישית הנוגעת ללב שלך עצמך. אבל אני חושבת שהסיפור עצמו מתנגד לקריאה כזו – בכל מקום אליו הילד הולך, מזכירים לו מבוגרים אחראים שסבו מת ומצופה ממנו כך וכך, אבל התחושה שלי היא שעובדת מותו של סבא, של מי "שקראו לו סבא" מתקבלת בשיוויון נפש יחסי. אולי אפילו בהקלה, כי שוב לא יהיה מי שידרוש בקול עם מבטא משונה שהילד יקרא קריאת שמע.

      אני חושבת שזה סיפור שעיקרו התגלות. לא מיסטית, למרות שיש פה מאפיינים מיסטיים מסויימים, לשון השבעה. אבל הסיפור, לדעתי, הוא על העולם שמתגלה בפני הילד, על יופיו ונכלוליותו. ברונובסקי קרא לאחד מספריו – החיים וכל קסמם הרע, וזה בדיוק זה, הקסם הרע. ולמה כל זה קשור למותו של הסבא? כי הסבא מת, והאב נעדר, והילד נעזב לנפשו משום שכולם עסוקים. לא משגיחים עליו, ולכן מותו של הסבא מאפשר את שחרורו של הילד. הוא משוטט, והעולם מתגלה לפניו.

      ובנוגע לנחמה עם הגעתו של האב (הסדר שב על כנו!) – רגע לפני כן מתוארת שיירת הנמלים מעל גופו של מנפץ הכותנה. יש פה רמז עבה לקורא, מעל לראשו של הילד, שאותו איש שבק חיים; אבל הילד לא מבין את מה שהוא רואה.

      טוב, יש עוד הרבה מה לומר על הסיפור הזה. לאט לאט.

      • טל סגל 17/04/2015 בשעה 19:10

        אני בכל זאת מזהה בסיפור צער וכאב על מות הסב: ״הפעם ידע הילד כי לא יבוא אליו עוד לעולם. ודוקא אז ביקש לומר, שמע כדי לשמוח, לחזור אחריו על המילים כדרישתו ולהשיב לו אהבה תחת אהבתו״.
        המוות נוכח באופן חזק מאד לאורך כל הסיפור. הוא כל הזמן ברקע, מחכה ל״פתרון״. אני חושב שקנז דוקא מעצים את נוכחותו ע״י חוסר ההתייחסות אליו.
        האם מחדש השמיכות באמת מת? לא חד משמעי. הוא שוכב ושיירת הנמלים עולה עליו ויורדת ממנו. אם היה מת הן היו נשארות עליו. ומצד שני: ״כאילו גם הוא חלק מן האדמה״ בהחלט רמז עבה. נראה לי שהכוונה הייתה באמת להשאיר את הסיטואציה מנקודת הראות של הילד.

        מיהו ״מחדש השמיכות והמזרנים״ ? מה בדיוק התפקיד שלו בסיפור?
        מה זה המקצוע המוזר הזה? ולמה הוא מוותר כל כך בקלות עליו?

        • מירי 18/04/2015 בשעה 7:50

          שאלה מצויינת.
          מחדש השמיכות והמזרנים וברוריה – שניהם מייצגים אפשרות גרוטסקית של ילדות נצחית, הפן האפל של פיטר פן – מבוגרים שנותרו ילדים. מחדש השמיכות מוצג כמעין ליצן, פרפורמר של ד' אמותיו, ובמידה מסוימת הוא גם שוטה הכפר. עצם העובדה שהוא יושב ליד שני הנוכלים ושומר על רכושם בעת שהם ישנים מצביעה על כך שהשניים קלטו שמשהו אצלו לא בדיוק מחובר ליישוב הדעת. גם האופן בו הוא נגרר אחריהם ומפציר בהם שיקחו אותו עמם.
          גם ברוריה מוצגת כאישה ילדה – שיער שיבה ופני ילדה, ההתנהלות הילדותית שלה סביב הדרישה לנעליים חדשות כדי שתוכל לרקוד עם בחורים.

          הילד, גיבור הסיפור, שמתחיל לגלות את העולם, וחלק מהגילוי הוא גילוי המוות, אין ספק בכך – מול שתי הדמויות שמייצגות קיפאון בזמן, אבל באופן גרוטסקי.

          ניפוץ צמר גפן – צריך לחדש את מילוי השמיכות. יש גם מחדשי שמיכות פוך, שמחליפים את מילוי הנוצות. העובדה שכלי העבודה שלו מזכיר כלי נגינה בעל מיתר אחד מתקשרת כמובן גם לכנר הערבי.

  4. ליאורה 17/04/2015 בשעה 14:44

    סיפור שהעוצמה שלו מתחזקת מן הפער בין השקט העלילתי ובין הרחש האפל, שמטילים הצללים השורצים בכל פרט כמעט. קרני השמש בשעת דמדומים לא מאירות אלא מכתימות את הקירות והרצפה, הרבה מוצג על דרך השלילה והסיפור כולו טבוע בחותם של היעלמויות וגיחות. ובתוך כל האפלה הזאת מבליח רגע אחד של הארה, של מודעות כלל לא ילדית. נדמה שקנז חס עלינו, ומסיים את הסיפור עם חיבוק של אבא, שכביכול מתקן הכל, אבל בעצם מחזיר את העולם אל צלליו.

    • מירי 18/04/2015 בשעה 7:52

      כן, גם אני הרגשתי שהמחבר המובלע קצת אמביוולנטי בנוגע לסוף המעט מתקתק, שכאילו פותר את הכל. אבל לא באמת, כי הילד השתנה ועוד ישתנה. וגם הטקסט באמצע הסיפור, שבו הדובר הבוגר מדבר על עצמו בגוף ראשון, מעיד שהפחדים והסיוטים שליוו אותו בילדותו עדיין נוכחים.

  5. חנה 17/04/2015 בשעה 16:05

    המחשבה הראשונה שעלתה לי כשסיימתי לקרוא היתה "פינוקיו", גם הדמויות וגם העלילה. במיוחד הרגל שהודבקה בדבק נגרים. מחשבה שנייה היתה שהסיפור עם הברז והצינור הוא למעשה סיפור על גילוי הגבריות.

    • מירי 18/04/2015 בשעה 8:05

      מעניין. המחשבה הראשונה שלי הייתה "בגדי המלך החדשים", דווקא. גילוי הגבריות – נכון!!!

      • טל סגל 18/04/2015 בשעה 10:05

        אני לא רואה את הסיפור עם הברז כגילוי גבריות. את גילוי הגבריות אני דוקא רואה במשיכה לברוריה. חוץ מהסימבול הפיזי: צינור = איבר מין, אני לא רואה כאן שוב חיבור למין. אני רואה כאן איזושהוא גילוי מיסטי, הבנה עמוקה וברורה של המציאות, ה"אני". המקום ש"אני" תופס בעולם.

  6. חנה 18/04/2015 בשעה 10:01

    שני דברים מאוד חזקים עוברים בסיפור : הפחדים של הילד והגעגועים לאביו. עובדות אלו יחד עם התעתוע בין חלום למציאות בסיפור, מעלות בי את התהייה האם חלק מה"עובדות" הן משאלות לב של הילד. האם הסבא באמת מת? האם הוא היה סבא של הילד או פשוט איש זקן ? אולי מחדש השמיכות והסבא הם אותו איש?

  7. עפרה 18/04/2015 בשעה 20:11

    מרוב סיפורי חניכה יש רצון, שמצאתי גם בתוכי, לחפש גם כאן את התבנית המוכרת, שאין כמו מוות ראשון, וילד שמסתובב ללא השגחת מבוגרים, כדי להקפיץ אותה לתודעת הקורא. אבל הילד שלנו מסרב להתמסר בקלות לתבנית של ההתבגרות כגילוי, או של אובדן התמימות. הדו שיח האילם שהוא כנראה מנהל מדי לילה עם תולעת העץ המכונה "ידידת האנשים שאינם נרדמים" מופיע כבר בעמוד השני, ומעיד עליו שהתבוננותו בעולם המוזר-גרוטסקי-אכזרי של המבוגרים לא החלה עם מות סבו. הסיפור ממוקם במושבה, כנראה המושבה פתח תקווה של שנות ה-30 שבה גדל קנז, והיא מלאה במבוגרים ששמם אינו ידוע. מולכו וברוריה ידועים לו בשמם, כי הם ילדים-נערים השייכים לאיזה שהוא מעגל מוכר לו. סביר שסבו ידוע לו כסבא, מחדש השמיכות ידוע לו דרך מקצועו והערבי ידוע לו כ"הערבי" כי כך שמע שמכנים אותם. ואולי זו גם לא הפעם הראשונה שנוודים נכלוליים עברו על פניו. נקודת הראות שלו אינה שופטת וגם אינה נרתעת מכלום. הוא מתבונן, כקהלו הבלתי נראה, של מחדש השמיכות בהצגת הפנטומימה שלו; הוא רואה אך לא שומע את הנאמר בין המחדש וצמד הנוכלים; הוא מקשיב לנגינתו של הערבי. גם ברוריה ומולכו שמדברים אליו, מפתים אותו כל אחד בדרכו, ואילו הוא מתבונן ומקשיב, לא עונה, ומסיק ברוב היגיון שתרמית התרנגולת חיסלה את העסקה שהציע לו מולכו. אפילו אין ממש תיאור של הלם מכל הצגת התרנגולת-המפלצת האומללה והמדממת. אולי זו אינה הפעם הראשונה שבידור מבחיל מסוג זה נקרה בדרכו? מתוך האילמות המתבוננת-סופגת שאינה חדשה אלא מגדירה אותו כמי שהוא, בכל זאת קורה משהו מיוחד ביום הזה. לפתע בוקע מתוך מעמקים קול השייך לו אך נשמע לו כזר, כלא שייך לו, "המילים שנפלטו חרש כאילו לא אני אמתין אלא זר שהתיישב בתוכי ולא חדל מלקרוא בהשתוממות: אני, אני, אני. " הסוף עם האב, שחיי הילד רוויים בגעגועים אליו ושמניף אותו אל על באהבה, מחזיר את הילד באחת ובמפתיע לעובדת היותו עדיין ילד, שהמבוגר שיהיה טרם בקע ממנו. אהבתי מאוד את הסיפור הזה.

    • מירי 18/04/2015 בשעה 23:01

      מהתגובה שלך עפרה, שמאד נהניתי לקראה, מצטייר הילד כנזיר זן שליו המתבונן בעולם – "נקודת המבט שלו אינה שופטת ואינה נרתעת מכלום". אבל לא זה המצב – הסיפור כתוב באופן שנועד להדגיש את קיומו של עולם מסוייט ומפלצתי, כמעט כל נדבך בו הוא 'אל-ביתי' במפגיע. הילד רווי פחדים וסיוטים, והדיאלוג שלו עם תולעת העץ מוכיח בעיקר את הקושי שלו להירדם; בשעה שהוא עושה דבר אסור, כמו לבזבז את המעות שקיבל על מופע מפוקפק – יש בתוכו קול פנימי שמודע להתנהגותו ומסווג אותה כלא ראויה, ומתריע.
      ועוד משהו בעניין הדיאלוג עם התולעת – הדיאלוג מציג את הילד כאומניפוטנטי, כלומר בכוחו להשפיע על מהלכה של התולעת. זו נקודת מבט ילדותית מובהקת, אני העולם והעולם הוא אני. רק אחרי שהוא מוותר על נקודת המבט הזו הוא יכול לזכות בקול החיצוני, כלומר להתהוות מחדש כמי שחווה את העולם מתוך נפרדות ולא מתוך האחדה, שזו נקודת מבט הרבה יותר בוגרת.

      • עדי 19/04/2015 בשעה 12:05

        המשחק של הילד והתולעת מבוסס על העמדת פנים, על התחפשות לאיין; אבל כמעט כל אינטראקציה בסיפור הזה, למעט האחרונה אם האב, היא וריאצייה על הטעייה או רמאות או מניפולציה. (לא רק התרנגולת, לא רק ההבטחה הכוזבת של מולכו או ברוריה להוריה ולהפך – תבדקו…). אתה מרמה, כלומר מעצב ייצוג מציאות עבור מישהו או משהו שצורך את הייצוג הזה, משמע אתה קיים בעולם כישות נפרדת.
        העולם נהיה מסויט בעיקר בגלל שהוא מטעה ומרמה ומבלבל מידי עבור הילד, שצריך לחזור לאב כמקור סמכות לפרשנות המציאות. הנה גם הסתירו והעלימו את הסב המת. האומנם? אכן
        [מחדש את השמיכות והמזרנים הוא הדמות התמימה היחידה – הוא זה שחושף את תרמית הרגל. זה שעושה הצגות בלי קהל, חף ממניפולציה]

        • מירי 20/04/2015 בשעה 21:51

          ואולי מראית העין של ה'מפלצתי', כלומר מה שאינו עשוי לפי תו התקן – היא רק מניפולציה בנוגע לזהות של המפלצת ה'אמיתית' – לא ברוריה, הילדה החריגה, אלא הוריה המכים אותה; לא מחדש השמיכות, התמים והשוטה, אלא שני הרמאים הממולחים. ואולי אין כאן ביקורת אלא רק הצגת המורכבות של החיים.

      • עפרה 19/04/2015 בשעה 12:36

        העובדה שילדים מקבלים דברים כמות שהם אינה הופכת אותם לנזירי זן. אלה מתאמנים להפחית את הסבל, שהם מכירים בקיומו, ויופי להם. לילדים אין הרבה ברירה ולכן הם סתגלנים מכוח היותם חלשים וקטנים מהסובבים אותם. לדעתי, על פי רוב רק בדיעבד, במבט מבוגר או על ספת הפסיכולוגיה, יוגדר אירוע או שרשרת אירועים כסיוט. גם לגבי חוויות יותר חמורות מאלה שעברו על הילד בסיפור ההתייחסות הילדית היא שככה זה כנראה בעולם. לכן גם די מסובך לחלץ מהם חוויות קשות בזמן אמת, וזאת רק כשהם אינם מסוגלים יותר להכילן. אולי בגלל סמיכות יום השואה נזכרתי באורי אורלב ובספרו "האי ברחוב הציפורים", שעליו הרצה לא פעם, כשהוא מתעקש על תפיסת עולם ילדית שחווה במקום מסתור, כשכל יום עומד בפני עצמו כעובדה, כזמן שכולל הרבה רגעי משחק, ובעיקר נטול החרדה המבוגרת שעוסקת במה שעלול לקרות. המילה "תמימות" פשוט ענייה מכדי לכסות את זה. בכל מקרה, אם לחזור לסיפורנו, בפירוש לא מצאתי בקטע עם התולעת זכר לאימה מצד הילד וגם לא בחלקים אחרים בסיפור. התולעת מוגדרת כידידת האנשים שאינם נרדמים ובדמיונו של הילד היא זו ש"נבהלת לרגע (לא הוא) ומצותתת לקול נשימתו, להיווכח אם קצובה היא ואכן נרדם; ואם לא -תחדל ולא תפריע ותתאמץ לחכות עד שיירדם; או תכבוש את הדחף לרגע, עד שיחזק ולא תוכל לעמוד בו." אין אימה גם במפגש עם מולכו למרות שמדובר בבריון השכונתי. האומניפוטנטיות לעומת הנפרדות מיוחסת לילדים בגיל הרך. נדמה לי שהיא איננה רלבנטית כאן. מדובר בילד קצת יותר בוגר, בעל דמיון עשיר, שסביבתו איננה מוגנת לפי הקריטריונים הנהוגים היום בגידול ילדים. זה לא אומר שהוא מסתובב בה מסויט, גם אם קורים דברים אכזריים ומסריחים (הריח הרע דווקא מצוין בסצנת התרנגולת). האווירה בסיפור מזכירה לי סיפורי ילדות של אבי שגדל כעשור לפני קנז במושבה קטנה שהיום היא חלק מראשון לציון. חלק מסיפוריו נשמעו לי מסמרי שיער כבוגרת וכאם לשני ילדים, ועבורו סמלו עצמאות שנלקחה מילדים היום.

        • מירי 20/04/2015 בשעה 21:43

          "כמו לא התאוששה שעה ארוכה מן האימה" (התולעת, שהיא רפלקציה של הילד, מכשירה את הקרקע לקראת מה שיתרחש כעבור פיסקה אחת) "מכל פינות החדר קרב אליו אט-אט הדבר הכהה והמאוס. הוא פתח את פיו לצעוק, אך גם השפתיים והקול היו משותקים, ורק שרירי-הצוואר התאמצו להזעיק עזרה או לבטל את קסמו הרע של הרגע, ולא יכלו. הוא הרגיש כי אינו חולם, אך הרי כך הרגיש תמיד בבוא עליו הדבר הזה מן האפלה" כל המשחק המקדים עם תולעת העץ נועד לדחות את רגע המפגש עם הכהה המאוס, שהוא כל כך איום עד שאין מילה שתתאר אותו.

  8. אבי 18/04/2015 בשעה 21:46

    אין לי מושג על מה הסיפור ובאמת שלי לפחות זה גם לא היה כל כך חשוב. בדרך כלל זה כן חשוב לי ואני לא כל כך אוהב סימבוליזם שמסתתרים אחריו אחיו ואחיותי, אבל המרק הזה של קנז היה מרק טעים למדי ובכך הסתפקתי.
    ייתכן כמובן ששרש החיבה היא שאין לי חשבון פתוח עם תולעי עץ. בניגוד לתולעי ספרים שמחרידות אותי בגלל מה שהן עלולות לעשות לספריה החביבה שאספתי בכמה עשרות שנים של מאמץ ושקידה יתרה, אין לי שום דבר נגד תולעי העץ שמקסימום תאלצנה אותי להחליף רהיט סתמי אחד במשנהו.

    • מירי 18/04/2015 בשעה 23:12

      תולעי עץ זו חתיכת מכה רצינית מאד, הכרתי מישהי שנאלצה להתמודד עם זה וההתמודדות סיזיפית ביותר. אני גם לא מאמינה שהילד הקשיב לתולעת יחידה, כשרהיט נגוע אז הוא נגוע. זו סתם רומנטיקה לחשוב שהייתה שם תולעת יחידה

  9. oooriel 19/04/2015 בשעה 16:10

    הקול האומר: אני.

    פואטיקה של מיקרוקוסמוסים

    http://bit.ly/1OYIDZ5

  10. סוזי ר. 20/04/2015 בשעה 0:05

    הסיפור הזה הרעיש אותי. כאילו נכתב במאמץ, בשיניים חשוקות. המספר מחלץ אותו במאמץ מתוך סמטאות ללא מוצא. מתוך קשר השתיקה. כך חשתי. שבכל פעם יש פנייה בסיפור וכאילו נפתחת דרך ונתקלים בקיר של חוסר פשר מהותי. העולם אינו מתפענח. המשפט שבחרת כמוטו – הקיר שמאחוריו אין מאומה מאוד מדויק לדעתי, בעצם זו הייתה החוויה שלי. הילד חי בתוך קפסולה משלו בשיא הבדידות. הוא אינו מקשיב למילים, הוא אינו מאמין למילים ואינו משתף פעולה עמם. הוא מאמין לקולות, הוא מצוי ומתמצא בשפה הטרום וורבלית. אימו רוכנת ומבשרת לו דבר במילים והוא חווה עויינות. סבו שמת התחנן כל יום שיחזור על המילים ויאמר קריאת שמע והוא מאן. הוא מכנה אותו – האיש הזקן במידה של זרות. אין דורשים בשלומו ואין מתקשרים איתו והוא מתחפר ומקשיב רק לקולות האנשים העושים דברים סתומים בבית כל הלילה חיכה רק לשמוע את קולו של אביו. הוא מחייך רק אל תולעת העץ בחושך ומשחק איתה בקולות ונשימות והתאבנויות מתוך הזדהות מוחלטת והבחנה דקה בכל החרדות הקיומיות שלה. הוא מחקה אותה וגולל את עצמו בשמיכה כבתוך תעלה בחושך הגדול. מדהימה אותו להיטותה הגדולה שגורמת לה לאטום את עצמה לסכנה בחוץ ובעטייה היא נכשלת ומתגלה. כמוה גם הוא חי כמאובן וכמוה הוא נכשל ומועד כשהוא להוט לדעת לשם מה הקרח ומה יעשה בו ובאיש הזקן המת ואין מסבירים לו והוא אבוד וכועס חוצה גבול בין אסור ומותר וחוטא. ומתעב את עצמו כשהוא מצטרף למעשה הקלוקל סביב התרנגולת. הוא גלול כגולם אילם והממש מבחינתו זה למשש בבוקר את אבקת העץ לדעת אם חלם או חי את הדבר. מחדש השמיכות גם הוא שיה גלול בשמיכותיו, הוא קץ בחיי הגולם האלה והוא לפתע לרגע קט נדמה לו שנפתח פתח לעולם שיש בו יותר חיים עם השניים המובילים תרנגולת סוטה. הוא חורג בלהט אל איזור הסכנה, מתנער מחייו התקינים המוכרים. אך הוא נבעט משם חסר ערך ומוכה. הוא מתנקם ושווק חיים. ברוריה מורדת בשתיקה שכופים עליה הוריה הזקנים , חסרי אונים בעצמם, אלמים מוחלטים בדרכם יכולים רק לחבוט בה וולדכא את יצר החיות שבה. מולכו גיבור על חלשים עם מגוון מאוד מצומצם של הצעות ליחסי חברות. הילד דרוך ומקשיב לתנועת הגוף של מולכו בחלל כפי שתולעת העץ מקשיבה לו. הברז הגדול מכיל חיים, הוא מבקש למשש את המים כפי שהוא ממשש את אבקת העץ, אבל ערפו את ראש הברז בכדי שלא ישחק עם המים. בהקשיבו לקולות, יחידי ליד הברז הוא שומע את הערבי מנגן ואז הוא מגלה לרגע את הקול שלו עצמו. צליל כינורו של הערבי כעולה מן האדמה, המגע בצינור הברזל, המים שבתוכו החום שעולה מהארץ המהבילה , לרגע נדיר הוא מרגיש את עצמו באיחוד עם היקום. הקרבה למוות התשוקה לחיות והאומץ להרגיש תוקפים אותו ליד השיבר המרכזי בעוצמה . וזה רגע של היות יחידי בעולם מלא עוצמה אך גם משא כבד וסודי. כולם חוצים בסיפור את הגבול אל איזור הסכנה ונחבלים ומשלמים את המחיר. חוץ מהערבי שמחופר ברפת , קשוב לקולות היקום מייבבעם כינורו עבור כולם, וגורף את הזבל בעולמו הסיזיפי כמו תולעת העץ. הילד בתיסכולו חצה אל איזור הסכנה התחכך בעולם ואיבד את החיבור אל המקום הנדיר שם האני עומד יחידי וזוהר. הוא מבויש ועצוב כשאביו מוצא אותו ומאותת ,שוב בשתיקה, סימנים מרגיעים ומוכרים, לבינתיים, בעולם מלא סתירות.

    • מירי 20/04/2015 בשעה 22:09

      טוב, אחרי שאני קוראת את התגובות שלך אני מבינה בדיוק למה אני מתחזקת את הכרייה חודש אחרי חודש – כדי לזכות לקרוא את ההתבוננות המדוייקת, המעמיקה והחכמה שלך. תודה סוזי (:

  11. סוזי ר. 20/04/2015 בשעה 8:51

    עוד שני דברים – אם קוראים את הסיפור כיצירת סאונד , אז יש כאן מומנט מוסיקלי. למרות שלקלידים של השקט יש תפקיד עיקרי.

    זו אינה שיגרת יומו, כל הסיפור נסוב על תפנית במהלך החיים של הילד עם המופע החריג מאוד שסביב מות הזקן הילד אומר שכל האנשים שקודם היו שלו עכשיו לפתע עוסקים בענייניהם, ואחר כך מוסיף שאפילו הזקן קשר קשר ונשכב באמצע הבית עם הנרות והכל.

  12. oooriel 20/04/2015 בשעה 9:06

    בתגובה האחרונה צויין שהסיפור "כאילו נכתב במאמץ". אני מתחבר לזה ויתרה מזו. נראה שאני מחוץ לקונסנזיוס כאן, שכן מבחינתי – כוונות הסיפור רצופות טוב אך הביצוע ארכני, "חפרני", חסר תנופה. לא , לא מדובר בקנז. מדובר בזרם שלם, שאביו הרוחני כנראה שבתאי, ושורשי מודל החיקוי שלו הי שם באירופה המיוסרת, אפלולית, קדורנית של הסופר ה"מתאר" במקום הסופר ה"מדבר". ההבחנה איננה שלי. נתקלתי בה כשחיפשתי ביקורות על הרומן הנפלא של מרטין בובר "גוג ומגוג", הבחנה שמבדילה גם בין דוסטוייבסקי לטולסטוי. ולא, לא ניתן לתלות את הסגנון המייגע הזה בעובדה שההסיפור הוא בן כמה עשרות שנים, שכן – "גוג ומגוג" עתיק הרבה יותר. מדובר במארג שלם הבונה טכניקת כתיבה. אופי המספר. אורך המשפטים. אופן התיאור. בחירת המילים. הניסיון של קנז לבנות אינטימיות, לשכנע, לבנות קצב, ליצור דרמתיות או אחר לגמרי מבובר (למשל). אצל קנז הקורא (אני בכל אופן) חש שהדברים מתרחשים לפניו על הבמה. אצל בובר אתה עם המתרחש בתוך הבמה עצמה. ולא משנה שהכוונה אכן טובה (למשל הדיון הפנימי אינטימי של הילד על תולעת העץ), הילד עצמו נשאר לבד על הבמה. נזכרתי במקביל בכמה סיפורים
    של צ'רלס בוקובסקי על טראומות ילדות. התנופה אחרת. הלחלוחית אחרת. חזק הרבה יותר.
    לסיכום: יש לי הרבה בבטן על מורשת הסיפורת הישראלית המסויימת הזו שחופרת בתוך עצמה בצורה מתישה. הנושא בסדר. הכוונה בסדר. התוצאה אותי מרדימה. אני בעד בובר, בוקובסקי, בעד הסופר המדבר.

    • מירי 20/04/2015 בשעה 22:38

      אני מסכימה אתך שזה מתיש, ושרובנו לא רגילים לקרוא טקסטים שכתובים בסגנון הזה. אבל עבורי לפחות, נכון שלא כל הזמן אבל מדי פעם, טקסט מהסוג הזה הוא כמו ביקור בארץ אחרת. קשה להסביר את הקסם שטקסט מהסוג הזה מפעיל עליי, אני חושבת שהתחושה היא על סף חלום, טקסט שהוא הזייה והחומר ממנו עשויה ההזייה הוא מילים. אותי זה קצת משכר. לא כל יום, אבל לפעמים. היום כן. ככה גם עם שבתאי וגם עם ס.יזהר.

  13. oooriel 20/04/2015 בשעה 9:56

    למעוניינים

    אסף ענברי
    בובר ואמנות-הסיפור היהודית
    מרטין בובר ידוע בעיקר כפילוסוף, אבל הגיע הזמן לדבר גם על בובר הסופר.
    הוא פרסם אמנם רומן אחד בלבד, אבל רומן המספק את אחד המפתחות
    החשובים ביותר למורשת-הסיפור היהודית על פי הבנתו
    http://inbari.co.il/articles/buber.pdf

  14. דני בר 20/04/2015 בשעה 23:02

    מעבר לעיסוק בעולמו של "הילד" – בעיני עקשנות המחבר לקרוא לו כך גם כאמירה על כל ילד וילדות בעולם של גילוי והתבגרות, – אהבתי מאוד את הנרטיב שבונה המספר. למעשה הילד נמצא בתנועה מתמדת ממקום למקום, ומחוויה אחת לאחרת. הדבר נעשה בעיני בצורה מעולה, כמעט מובלעת, כי תשומת לב הקורא הוא לחוויות ועולמו הפנימי של הילד. זה אומנם סיפור של תבנית חניכה, גם היא שונה "ומפורקת" לקטעים ברצף התודעה של הילד שאינו חופף לאירועים המתרחשים סביבו, את חלקם הילד אינו יכול להבין ולהפנים אלא בתודעתו
    ובהבנתו שלו.

  15. מירי 21/04/2015 בשעה 0:02

    אני רוצה להתייחס רגע לקולות שמספרים את הסיפור – החלק הראשון מסופר מתוך התודעה הילדית. אחר כך הילד מוזז הצידה, מתבצעת דיגרסיה והמספר-הכל-יודע מספר את סיפורו של מחדש השמיכות. אחר כך חוזרים אל האודיסאה של הילד, שנקטעת כשלפתע מגיע טקסט שדובר בגוף ראשון, מפתיע, מבוגר.
    המעבר אל הקול הזה נעשה דווקא דרך רפליקה של ברוריה – (…ע"ש אשת רבי מאיר, שגורלה המר ידוע ומוכר…) ברוריה אומרת "כל הלילה אני ירקוד עם הבחורים!" (אשת רבי מאיר, כבר אמרתי) ואמירת ה'אני' של ברוריה כמו פותחת שער שהיה מוגף עד כה, השער אל האני. כעת מגיע תיאור מפורט של אירוע ההתגלות – ממוקם ליד הרפת (טוב, אי אפשר שלא לחשוב על לידתו של הנוצרי) וההתגלות מסתיימת בקיר שמאחוריו אין מאומה. המאומה שמאחורי הקיר, כמו בדיזולב, מתחבר בדיוק אל נקודת היעלמותה של ברוריה, "יד נעלמה משכה את ברוריה מאחורי החלון", ומכאן אפשר לחזור אל נתיבו ההרפתקני של הילד ומלווה אותו עד לסוף הסיפור. ברוריה היא הגשר בין שני החלקים, היא שומרת על הרצף.

    הטקסט קושר מפורשות בין התודעה של המבוגר שדובר בגוף ראשון לבין התודעה הילדית, אבל מה שמסקרן אותי זה לגלות מי הוא הקול המספר את קורותיו של מחדש השמיכות?

    כל סיפור חניכה מעורר את חשדותיי כסיפור שמתאר לא רק את גילוי העולם ותודעת ה-אני, אלא גם את ההכרה העצמית של המספר כמספר, כיוצר, כמי שיש לו יכולת להביט על המבט. הדובר המבוגר, שהוא המחבר הסמוי של הטקסט כולו, משעה לזמן מה את המהלך הסיפורי הלינארי שבמרכזו הילד לטובת סיפור צדדי ומפורט של מחדש השמיכות. הילד לא נוכח בסצנה ההיא, לכאורה סצנה זו היא גוף זר שנטוע בתוך הסיפור –
    אבל אם מתייחסים לסיפור כאל סיפור חניכה של אמן, הרי שהרגע הזה, של עזיבת הליווי שהוא מעניק לילד שהיה פעם, לטובת ליוויו של איש אחר במקום אחר – היא כוח העל של הסופר, למעשה של כל סופר.

    וגם התולעת, בדרכה, כותבת את תולדותיה בתוך העץ (יכול להיות שזה כבר נאמר באחת התגובות שנאמרו קודם וכבר הספקתי לשכוח – אבל אם לא, הנה אמרתי).

    • עדי 21/04/2015 בשעה 8:59

      יש הרבה קולות, בגופים ובצבעים שונים, ואני לא בטוח שקנז עצמו שלט עד הסוף בכולם. ה"קפיצה הבולטת ביותר התקליט", לדעתי, היא דוקא המעבר לגוף ראשון אפיזודת הברז הראשונה. אולי, כי החוויה הזו, נשמרה חייה ומדוייקת מאוחר יותר בתודעת המספר. הסיפור הזה, הרי, הוא חלק מרביעיית סיפורי מומנט מוזיקלי, המתקדמת בתודעה ובזמן. (איך אומרים טרילוגיה, אבל מרובעת…?). למעשה, התרנגולת נזכרת עוד פעם אחת מחוץ לסיפור הזה, בסיפור העוקב: "סודו של הנריק". כאשר הגיבור מבוגר בכמה שנים, אך עדיין לא מוגבש תודעתית, הולך לקולונע ורואה סרט של צ'רלי צ'אפלין, כך הוא אולי מסכם רטרואקטיבית את מעשה התרנגולת וממשיג לעצמו את הארוע:
      "[…] בתוך כך נמאסו עלי הסרטים וככל שהיה הנריק צוחק ונהנה, יותר שנאצי את הברנש המכוער המדדה ומקפץ במקלו ובבלואיו […] כל אלו עם גאיות הצחוק של הקהל ושל הנריק במיוחד הזכירו לי, במיאס שעוררו בי, את מראה התרנגולת בעלת שלוש הרגליים שהציגו במזנון של ירדני במושבה, זמן רב לפני כן, ביום שמת סבי, וזכרתי את הקהל שעמד סביב הכלוב, צוחק וקורא קריאות של התגרות לעבר המפלצת."
      לפני זמן רב = עשר שנים במונחי ילדות.
      כלומר – כך אני מפרש – הצפייה הקרנבלית בקולנוע, שיש בה משהו המוני ומשוחרר, כבר אפשר להשתלט עליה ולקורא לה מאוסה. אפשר לספר בקיצור נמרץ את העבר, אולי המדמם, לייצר ממנו איזה סיפור מעשה קטנטן שכולא אותו בגבולות ניתנים לעיכול: "מיאוס".

  16. סוזי ר. 21/04/2015 בשעה 10:23

    יתכן וכבר עמדו על זה. אך רציתי לחזור אל "…משל כחרס הנשבר" הנשמע פעמיים מפי השיכור במזנון של ירדני, המופיע בסיפור כמעין מקהלה יוונית- היודעת ומודיעה את הראשית ואת האחרית. אם בוחנים את הסיפור דרך המוטו הזה הדחוק אל ירכתי הסיפור אך בכל זאת מהדהד. מתוך ונתנה תוקף : אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר, וְסופו לֶעָפָר
    בְּנַפְשׁו יָבִיא לַחְמוֹ
    מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר
    כְּחָצִיר יָבֵשׁ וּכְצִיץ נובֵל
    כְּצֵל עוֹבֵר וּכְעָנָן כָּלָה
    וּכְרוּחַ נושָׁבֶת וּכְאָבָק פּורֵחַ
    וְכַחֲלוֹם יָעוּף.
    אני נוטה לראות את המספר מקיף את הקיום האנושי גם מתוך העימות עם הציווי האלוהי. "יסודו מעפר וסופו לעפר" כפי שגזר על אדם וחוה לאחר חטאם בגן עדן. ובסיפור של קנז עולמו המסודר של הילד נפרץ עם מות הסב. הסב הקורא לו לקרוא שמע. המצהירה על האמונה המוחלטת באחדות האל ודבקות בהלכות הישר. באיחור הוא חפש ואינו זוכר יותר את המילים המגינות מהכאוטיות של העולם. ליד הצינור הוא עובר כמו התגלות, בהחלט סוג של הכרה באחדות עם האל או היקום הוא חש באני שלו בכל עוצמתו. אך הכעס והתיסכול מוליכים אותו ומכאן מתחיל מסעו אל סוג של חטא וגילויים איזורים אסורים. ובהמשך מאבד את החיבור הזה למקום הנקי. כל מה שורה שנאמרת בפיוט באה לביטוי בסיפור, בנפשו יביא לחמו – האנשים החוטאים במלאכתם, כמעט כולם- שני הנוכלים, מחדש השמיכות, ירדני, מולכו והילד הנותנים כסף לא להם לסיפוק יצר הרע. מה שנשבר, חסר תקנה מתפורר ושב אל האדמה. ובאשר להתפוררות – תולעת העץ מפוררת לאבק את העץ ומשיבה לאדמה, מחדש השמיכות מנפץ ומפורר את הצמר ומחזירו למצבו הגולמי, הערבי נע ברפתות עם כל תוצרי הפירוק וכך או אחרת מחזירם לאדמה. הוריה של ברורי חוטאים לחיים וקוברים אותה במוסד ושוברים את רוחה. הסב המת שבכדי להשהות את חזרתו לאדמה מביאים קרח, כדרך הטבע חוזר לאדמה משסולק גופו מהחדר. וגם מחדש השמיכות שבגד במלאכתו הופך לגבשושית על פני האדמה ובדרכו אליה. בכל הסיפור אני רואה חתירה בחושך עם ניסיונות נואלים למרוד בגזירות הגורל של כל אחת מהדמויות נסיון לגעת בחיים, לגעת בממש אשר כחלום יעוף. וכדרך הטבע להיות כאבק פורח. ושוב תודה מירי

    • עפרה 22/04/2015 בשעה 21:31

      תודה לך, סוזי, כל כך אהבתי את האופן שבו הארת את פירוריו של הסיפור הזה. נפלא באמת.

  17. oritti 22/04/2015 בשעה 20:03

    נראה שאיש לא התמקד כאן באלימות של העולם המתואר, וזה דווקא מה שנותר בעיני הכי משמעותי בסיפור. כמו שסוזי כתבה, אף אחד לא נותן את דעתו למחשבותיו או רגשותיו של הילד, אפילו לא אמא, אולי בעיקר לא אמא, השקועה בעת הזו באבלה ולא נותנת דעתה על כך שהילד לא מבין מה היא אומרת (״סבא מת״) ואולי אף נרתע מהחיוך המוזר שלה. העולם אחרי מותו של סבא הוא לא רק מוזר וחסר פשר אלא גם מבהיל ממש, התקווה היחידה היא הציפיה לחזרתו של אבא שמייצג את הסדר ואת הבטחון בחיי הילד. הסיפור מתאר בעיני את מה שקורה בנפשו של הילד ברגעים האלו- אולי יום, או פחות מיום, בין הטלת הכאוס- בדמות חוסר היכולת של אמא לעזור לילד לתת פשר לדברים, לבין חזרתו של אבא שמביאה עימה את הידיעה שאפשר יהיה להבין והדברים ישובו אל סדרם. בין לבין יש אלימות קשה, מדכדכת, חסרת פשר. הילד לא מפחד, שזה בעיני קצת מטריד, הוא כאילו לא נמצא, כמו שנכתב פה כבר- המציאות מתוארת ולא מורגשת. זה בעיני לא מקרי: הילד כאילו לא חי בכלל בפרק הזמן הזה בין ״עזיבתה״ (מבחינה נפשית- היא אינה איתו) של אמא לבואו של אבא. רק זכרון ההתרחשות ליד הברז- הרגע שבו הוא ידע שיש לו ״אני״, מאפשר לילד לשרוד בזמן הזה, במרחב האלים, חסר הפשר והמת הזה.

  18. דני בר 24/04/2015 בשעה 19:58

    כל הנאמר כאן לגבי הסיפור על ידי הכותבים השונים מרתק בעיני, משום שמדובר בטקסט שמאפשר פרשנויות שונות ומשונות הנובעות מתודעתו הפרטית והאינטימית של הילד הפרושה לפנינו ומאפשרת לנו – "הגדולים" לקרוא אותה בדרכים שונות. אני לא מקבל את הקריאה של הפנטסטי והמיסטי, אלא מושפע הרבה יותר מהדרך שבה הילד -וכולנו – הענקנו תובנות לעולם סביבנו בתקופת הילדות. מי מאתנו לא העניק לדמות כזו את אחרת את התואר "מכשפה" מאיימת לאחת מדמויות הילדות הלא ברורות, או חריגות מהדמויות "הנורמליות" שאכלסו את עולם הילדות שלנו? נכון, הסיפור מזכיר הרבה סיפורי ילדות, חניכה והתבגרות אחרים. באופן אינטואיטיבי חזרתי ונזכרתי בכמה מזיכרונות הילדות הפרטיים שלי שמלווים אותי עד היום ושהיו להם -במבט בוגר – מאפיינים של פנטזיה או התגלויות שכביכול היו שמורים רק לי ולא לאיש אחר בסביבתי, גם אם היה עד לאותם אירועים עצמם יחד איתי. היפה בסיפור לדעתי הוא שהמספר משאיר הרבה מהאירועים סתומים וסגורים כפי שנובעים מתודעת הילד ואינו מקפיד במכוון לעמת את אלו עם המציאות "הנכונה". בכך הוא מצליח לדעתי לשמור על מגוון הרגשות והתחושות הפרטיות של הילד שיש בהם הרבה מן האימה, פליאה, האנשה והתפתחות פנימית לקראת "האני" הפרטי
    שלו. נכון כפי שאמרו אחרים, הילד מסתובב בעולם צבעוני עשיר של דמויות, פעולות וקולות
    שהוא מרתק בפני עצמו. הטקסט אינו משלים, לדעתי במכוון, את תבנית "החניכה" המקובלת
    לטובת הסיום המעיד על שינוי ותובנה בוגרת "ונכונה" יותר של הילד, אלא משאיר את הדברים במצב של בוסר , לפחות חלקי. האב והחיבוק הבוטח משלים את סיום הסיפור של הילד כמי שנע ונד בעולם בלתי ברור דיו ושיש בו כאב ופליאה כאחד, לסיום של עוגן ובטחון מוכרים, לפחות בנקודת הסיום של הטקסט, ומבלי לגלוש לסיום מאולץ או "קיטשי" כפי שפירשו כמה מן הכותבים. שבת שלום לכורים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: