מועדון כרייה

קריאה נינוחה בצוותא של סיפורים קצרים מהמבחר המקומי והעולמי

"אתה מרגיש כאילו ביקשת משאלה והיא התגשמה"

מטמורפוזה, טרנספורמציה או גלגול, התמה שעוסקת בשינוי צורני העניקה השראה ליצירות רבות. יש אינספור וריאציות על הנושא, במהלכן אדם הופך לבעל חיים או לצמח, לחפץ דומם או אפילו לובש את דמותו של אדם אחר. לעתים השינוי הפיך ולעתים לא, לעתים השינוי נעשה מרצון ולעתים הוא תוצר של קללה או כישוף. סיפורו של קרת, "השמנמן", מציע לנו מטמורפוזה משעשעת – ביום אישה סקסית ומכילה, בלילה גוץ שעיר ונחמד שאפשר להעביר אתו שיגעון של לילה. רגע המעבר בסיפור הוא הרגע בו מבצבצות שערות על גבה של האהובה לאורו של הירח העולה, מעבר שמהדהד באופן ברור את מיתוס אנשי הזאב. ברררר.

המעטפת המשעשעת של הסיפור עלולה להטעות, כי בעיניי זה סיפור עמוק להפליא, שעוסק בדילמה מרכזית בחיי הרגש של רבים מאיתנו – אהבה רומנטית מול חברות אמת. תוך כדי קריאה חוזרת בסיפור של קרת שאלתי את עצמי האם התנאי לאהבת אמת וחברות אמת הוא פיצול, או אולי בדיוק להפך, והתנאי הוא אינטגרציה? הסבירו, נמקו והביאו דוגמאות.

מועדון כרייה מאי פתוח, מוזמנים להשתתף.

תודה לאתגר קרת ולהוצאת זמורה-ביתן על שאפשרו לי בטובם להפיץ את הסיפור בין חברי המועדון.

מודעות פרסומת

46 תגובות ל-“"אתה מרגיש כאילו ביקשת משאלה והיא התגשמה"

  1. דני בר 20/05/2015 בשעה 10:10

    קצרצר ושמנמן… כמובן, מיד עולים הקישורים ל"הגלגול" הקודר של קפקא, אנשי הזאב, דרקולות ושאר יצורים חביבים. תחבולה מרכזית אצל קרת החוזרת בהרבה מסיפוריו, היא הקלילות, כמעט אגביות, שבה הוא בונה את רצף הטקסט שבו הפנטסטי, הבלתי סביר, הבדיוני והדמיוני הופכים להיות מציאות מוצקה. האמירה של הבחורה "ואם הייתי אומרת לך….." שהיא חלק מרצף של אפשרויות שהבחור מעלה על דעתו במהלך השיחה בין השניים,
    הופכת למציאות "תוך חמש דקות", כמעט טבעית, מובנת מאליה. קרת לא טורח לבנות איזו מערכת של הנמקות שבאה לשכנע את הקורא בקיומה או נחיצותה של המציאות הפנטסטית. היא שם, בשר ודם (ושערות) והבחור מצטרף אליה כשותף. יפה גם בסיפור הזה, שהלילה, זמן האהבה, הוא זמן העולם האחר, שאין בו שמץ של רומנטיקה, אבל הוא בהחלט "שיגעון של לילה" (הסרט המופלא של מרטין סקורסזה) של חברות גברית. כמובן, אפשר לקחת את הדברים לכיוון שמירי העלתה, ולדון בשאלה הגדולה של האפשרות לקבלת האחר כמות שהוא,גם כשהוא שמנמן שעיר חובב זלילות לילה .

  2. yaelhever 20/05/2015 בשעה 13:37

    שני אנשים ניקו ארובה. כשסיימו, הסתכלו זה בפני זה. זה שפניו היו נקיים הלך ורחץ את פניוץ וזה שפניו היו מלוכלכות נשאר בפנים מלוכלכות. הכיצד? כל אחד ראה את עצמו בפני חברו.

    הבחורה היפה אומרת לבחור: אם תישאר איתי, תהפוך להיות שמנמן גוץ עם טבעת על הזרת. מה פתאום, אני לא כזה. אני אשאר תמיד טיפוס רגיש ומפונפן. הסיפור מתחיל במילה "מופתע?". ברגע שנוצר אמון בין השניים והיא נשארה ללילה, הוא הופך לבעל סטריאוטיפי. בתחילה זה לא הוא, זה מישהו אחר שהוא מתחיל לחבב. אבל זה הוא שנשאר מול הטלויזיה."ופתאום אתה מתחיל לדבר על ילד". אתה זה המתביית. אתה זו האישה הרוצה להתביית. לביית. אתה זו האישה שהופכת לשמנמן גוץ בלילות. אתה זו האישה שהופכת אותך לשמנמן גוץ שוביניסטי. והנה אתה כבר חובב כדורגל. ולבסוף האישה היא אישה "סולחת". סולחת על הגסות השוביניסטית שסיגלת לעצמך. שהיא גרמה לך לסגל לעצמך. שהיא ידעה זו מלכתחילה והזהירה אותך מפניה. אבל גם רצתה בה וגם אתה רצית בה. כי זה מה שקורה כששני בני זוג מנקים יחד את הארובה. ולבסוף אתה מכיר בכך "שגם אותה אתה אוהב עד כאב". ואת מי עוד? את השמנמן. שהוא אתה.

  3. דני בר 20/05/2015 בשעה 14:58

    יעלוש…. איך הגעת לסיפור הארובה…. אבל נחמד. נכון, בהרבה סיפורי זוגיות אצל קרת עולה השאלה של הזוג הבורגני, הממוסד למול האהבה והתשוקה "שלפני זה". הגברים של קרת תמיד מתבייתים, קצת זועקים, אבל מתמסדים למול האישה. נכון, אפשר לפטפט על כך שהשמנמן מה הוא בעצם הגבר שבסוף מקבל את החירות השוביניסטית "הצ'חצ'חית" וגם "זוכה" באישה ובאהבה. יש בסיפור קלילות משעשעת למעשה יכולה הייתה להיות מוגשת בסיפור "כבד" ועמוס לבטים על זוגיות, מחויבות וכל השאר. לדעתי, זה החן אצל קרת

  4. מירי 20/05/2015 בשעה 15:18

    הפרשנות שלי לסיפור לגמרי שונה. לא הגבר הוא שהופך להיות שמנמן מבויית, אלא הבחורה הסקסית מתגלה בפניו כאחרת מכפי שהייתה בהתחלה, ככל שההיכרות מעמיקה. באהבה רומנטית יש תמיד נופך של מיסתורין, ואילו בחברות אמיצה יש קירבה ואינטימיות מסוג אחר. לעיתים הרומנטיקה מתנגשת בחברות, ולעיתים, כמו בסיפור האהבה המופלא הזה, הם שוכנים זה לצד זה.

  5. גד השדה 21/05/2015 בשעה 8:43

    יש פה שתי פנים. יש את הפן הגברי באשה שאתך, שעל פניו נשמע אידאלי – אתה מקבל שניים במחיר של אחת. גם חבר שאפשר לעשות אתו "דברים של בנים", כמו סקי או צלילה, וגם בת זוג שאפשר לעשות אתה "דברים של בנות", כמו זיונים, או נאמר סיור גלריות.
    לזוגתי שתחייה, יש מאפיינים שבחברה הפטריארכלית משוייכים משום מה לגברים, שאני מאד אוהב, וזה מה שהשמנמן בסיפור מציע.
    רק חבל שהוא מציע את זה דרך אכילת פגרים עד להתפקע, וטבעת זהב על הזרת, שבטח מהדהדת משהו למישהו, אבל לא לי. ופה יש את הסבטסט הזה שזה מה שגברים הם בעצם – זוללי סיחים אוהדי כדורגל, בקיצור – פליאוליתים. על חברים כאלה, הייתי מוותר, ולכו השמנמן הספציפי הזה – לא נראה לי דיל משובח.
    וחוץ מזה, "השמנמן" הוא כינויו של בני, שהוא דווקא "רזן" וגם אין לו עדיין טבעת זהב על שום אצבע, אבל זה הולך להשתנות.

    • מירי 21/05/2015 בשעה 9:18

      ראשית, מזל טוב!
      שנית, ברור לך שהארכיטיפ לפעמים מוקצן עד כדי סטראוטיפ, בעיקר בכתיבה בעלת גוונים קומיים בולטים. אני תוהה אם זה עובד גם הפוך, כלומר גבר שתקן ואתלטי שבלילה הופך לחברה פטפטנית שאופה אתי פשטידות, ומנאצת את הצלוליטיס ומרכלת על ניתוחים פלסטיים של שחקניות קולנוע (גם אני באיזור הנוחות של הסטראוטיפ). לא יודעת, כלומר כן יודעת – לא. במקרה שלי לפחות חלק מהקסם זו התחושה שמי שמולי הוא טרה אינקוגניטה, עם מערכת הפעלה שונה לחלוטין. אבל זה אינדיבידואלי, מן הסתם.

      ורציתי להגיד גם משהו על הטיפול הספרותי/תרבותי ברעיון "הסוד האפל", שהוא תמיד מיני. למה בעצם?

      • גד השדה 21/05/2015 בשעה 9:27

        מרענן שדווקא בסיפור הזה, הסוד האפל הוא לא באמת מיני. זה מה שאני אוהב בסיפור.

      • אקי 25/05/2015 בשעה 14:25

        אני מגיב רק בעניין הקשר: סוד אפל – מיניות (גם כי לא קראתי את הסיפור הנדון)

        לשאלה: "למה בעצם?" – כי זו המציאות. או לפחות יש מציאות כזאת.
        מציאות שבה לא רק כפי שהעדת על עצמך (ואני מצטרף בשקט), חלק מהקסם הוא הטרה אינקוגניטה.
        אלא שאפילו רק לקרוא על מציאות כזאת – הבנאדם אוהב.
        קל וחומר לחיות אותה.
        וסופרינו עטים על המוטיב הזה כזבובים על הדבש.
        לפעמים זה קצת מעצבן אותי (בכל זאת דבש עם זבובים, מי אוהב), אבל עם השנים התפייסתי.

        יש אומנם גם סופרים אחרים, אבל הם במיעוט (נבחר ומובחר מן המובחר לדעתי).
        יחידי סגולה שמסוגלים להגיש לך מעדן מופלא נעדר מיניות ורומנטיקה – כלל.
        זה לא קל, אבל כשזה מצליח – זה ההישג הגדול מכולם.
        ה-כל, לעניות דעתי.

  6. דני בר 21/05/2015 בשעה 9:18

    גד, הכנסת לכאן הרבה נתונים אישיים שלך…. ברור שקרת מציג סממנים של גבר סטריאוטיפי להחריד, לפחות לשנות ה-80. נכון, אפשר לשחק עם האפשרויות, למי "תורם" השמנמן, לבחור או אולי לבחורה . הסיום מציג תמונה אידיאלית לכאורה, השניים מקיימים זוגיות של שלישיה. המילים האחרונות מעט סותרות "שגם אותה אתה אוהב עד כאב", בבחינת ויתור של הבחור שאולי מרמז שהאהבה לבחורה היא משנית למול החיים הפרועים שהוא והשמנמן מקיימים כשני רווקים חסרי דאגה

  7. דני בר 21/05/2015 בשעה 16:03

    מה קורה לכורים? מלבד בודדים השאר לא מגיבים לסיפור של קרת. "קטן" עליהם או שכולם מצאו דיל זול באיי הבתולה לשבועות? דורש בדיקה ונזיפה

  8. avivitmishmari 21/05/2015 בשעה 19:12

    ואיך מרגישה הבחורה עצמה? עם הקשר שלהם, עם המסעות הליליים והעובדה שהבחור שלה עייף כל הזמן? אנחנו מקבלים רק רמזים לזה שהיא מתביישת בצד הגברי השעיר שלה, נוחה להיעלב בקשר אליו וכולי. אבל אין לנו כמעט עיסוק במקום שלה בקשר. בהתחלה, אני מנחשת, ההרגשה נפלאה – היא מוכלת במלואה בידי הבחור שאוהב אותה. אחר כך אולי היא חושדת שהבחור התאהב קצת בפוזה הזו, של המכיל האולטימטיבי, והוא זה שממתין לשמנמן שיגיח כל לילה. הלא אחרי שחושפים צד פגיע באישיות, שואפים לאיחוי מחודש שלו לתוך העצמי, לתום ההסתרה. אבל אצלה הסוד האפל מונצח, כי שני הגברים סוגרים דיל מאחורי גבה, תרתי משמע – מאחורי גבה הישן. אחרי הקתרזיס והבכי ששניהם חוו בגילוי הסוד, אין יותר שום תוכן בתיאור הקשר מן הנקודה הזו והלאה, מלבד זיונים מוצלחים (ודיבור על ילד). ובמשפט האחרון היא מתוארת כ"אישה יפה וסולחת" – על מה היא סולחת? מה החטא? (הוא לא קשור להומואירוטיות ולא ללגיטימציה לפריעת רסן גברית).

    • מירי 21/05/2015 בשעה 21:36

      הו, מעניין מאד. אני צריכה לחשוב על זה.

    • מירי 21/05/2015 בשעה 22:13

      נניח שבני זוג חלוקים בשאלת הצפייה בספורט בטלויזיה. בת הזוג לא מצליחה בשום אופן להבין למה הם מנויים על כל ערוץ ספורט אפשרי, ולמה מעניין מישהו לצפות בכדור שמתרוצץ בין ידיים או בין רגליים. ואז בן הזוג, מתוך תוגה, מדמיין לעצמו סיטואציה הפוכה, שבה הנסיכה הופכת לצפרדע עממית. הוא ממשיך ומפליג עם הפנטזיה החלומית הזו, ורוקם לעצמו אידיליה עבודת יד לפי מידה. באקלים חלומי שכזה, כל הדמויות שטוחות, ההגיון של הסיפור הוא הגיון של חלימה. בחלום אין שום אחריות על עומק הקשר, אלא רק הבהובים תודעתיים מתחלפים שמשורשרים זה לזה. זו הסיבה לדעתי להשטחה עליה הערת בצדק.

  9. avitalgc 21/05/2015 בשעה 21:57

    תמיד מפתיע לראות כמה פרשנויות ניתנות למה שמלכתחילה נראה לקוראת (לי…) מובן מאליו. כמו כמה מהקוראים גם לי נראה שהסוף מוביל לזה שהוא הוא השמנמן. השורה האחרונה היא הצהרת אהבה שחודרת דרך כל פיתולי הקומדיה ואומרת לאשה עד כמה היא נהדרת. דמות השמנמן היא בין קריקטורה לבין אלטר-אגו. גם אם הוא פן של האשה וגם אם הוא מה שהגבר בתוכו מזדהה איתו בכל מקרה הוא מתקבל כמעט בטבעיות על ידי בן או בת הזוג והיחסים הולכים ומעמיקים. מענין להבחין שגם אם זה הגבר, הדמות של המאצ'ו זוכה לאהדה כי מעבר לו יש את הגבר המספר-ואנחנו יודעים שביסודו הוא פגיע ורגיש כלפי בת הזוג.

  10. אסף רפאלי 21/05/2015 בשעה 22:17

    בספרות הכל מותר, כמו בקולנוע (חוץ מחוק ה180 מעלות). בסה"כ סיפור חמוד על גבר שזוכה בכל הקופה. אשה יפה, עדינה וסקסית שהיא גם חבר טוב לבירה כדורגל ושטויות. פנטזיה גברית קלאסית. מה אגיד ומה אומר, הסיפור מרגיש לי כמו גרפס טוב. לא תמיד הכל כל כך מסובך, גם בספרות, ויסלחו הקוראים הנבונים…

  11. מירי 22/05/2015 בשעה 10:05

    תראו מה זה. סיפור קצר, כתוב בשפה בהירה, ועדיין מוליך לשני מבטים שונים לגמרי, הפוכים במהותם. אחד, נקרא לו המבט האופטימי, רואה בטרנספורמציה של הבחורה אות להתקרבות עמוקה בין בני הזוג – בכל תצורותיה היא ממלאת את כל צרכיו הרגשיים, הגופניים והנפשיים, והמבט השני, אולי פסימי, רואה בטרנספורמציה של הבחורה פתח מילוט עבור הבחור מזוגיות חונקת מדי.
    האם הסיפור מוליך ומאפשר את שני המבטים השונים, או שזה משהו שטמון בנו, הקוראים, ובעצם אנחנו בוחרים את נקודת המבט שלנו מתוך תפריט פנימי לגמרי, שלא תלוי במיומנותו של הכותב?

    עוד משהו שמעניין אותי בסיפור זו הדינמיקה החברית המתוארת בו. בין השאר, המסע לאזור, בהבטחה למקום סודי, וגם בהמשך – "הוא לוקח אותך למסעדות ומועדונים שלא הכרת אפילו בשם." אני חושבת על המקומות שגיליתי, ועל המקומות שגילו לי (הראשון שעולה לי בראש – האריה בסימטה אלמונית). מישהו/י יכול/ה להתעכב רגע על העניין הזה? מה הסיפור של גילוי מקומות חדשים שאף אחד לא מכיר? והאם התגליות האלה, הגירויים החדשים, קשורים באיזה אופן לפחד משחיקה – של זוגיות, של חברות? מהו המנגנון האנושי שעומד מאחורי הכמיהה לחדש ואיזה איום בלתי נסבל טמון בחזרה ובשעמום? נדמה לי שכאן המפתח לסיפור הזה. אולי גם לעולם.

  12. חנה 22/05/2015 בשעה 11:54

    השאלה תמיד היא אם את מצליחה למצוא בתוך עצמך את המקומות החדשים או שצריכים מישהו אחר שיגלה לנו מקומות חדשים ? או אולי אנו צריכים גם מזה וגם מזה ….

  13. עפרה 22/05/2015 בשעה 19:55

    הקלילות של הטקסט והפרודיה בדמות השמנמן גרמה לי לקרוא את הקצרצר הזה כחלום בלהות עם נגיעות קומיות, שבהחלט עלול לפקוד זוג צעיר המדמיין כיצד שניהם יהיו בעתיד. השמנמן בפי הבחורה נשמע כמו הגבר הכי דוחה שהיא יכולה להעלות בדעתה, כשהיא מדמיינת את עצמה כגבר. גם הבילוי עם השמנמן של בן הזוג לא נשמע כמו הבילוי החביב עליו כרגע. ובכל זאת… אולי השמנמן חבוי בשניהם ועתיד לצאת מהם עם בוא הכרס המשתפלת והצלוליטיס? האם הוא הסיוט שלה לגבי מי שהיא תהיה בעתיד, כשהיא מגולמת בדמות דוחה פיזית? האם הוא הסיוט שלה לגבי מי שיתבגר לצידה? התיאור שלה קשור רק לפיזיות הדוחה. אצל בן הזוג הוא כבר דמות פארודית סטריאוטיפית של ערס גס רוח – זולל סיחים/מעליב נשים/מכור לכדורגל. האם גם הוא חושש מפני מי שהיא תהיה בעתיד? מפני מי שהוא יהיה בעתיד?

  14. מירי 22/05/2015 בשעה 20:06

    טוב, אז לנוכח הערסופוביה אולי כדאי להתחיל תת-דיון מהו ערס, ולהגדיר קווים לדמותו של הערס המצוי. בעיניי השמנמן נשמע ממש נחמד ואחלה חבר, למרות הזרת המוזהבת ולמרות הכדורגל ולמרות שהוא מעיר הערות מטומטמות לחיילות שעוצרות טרמפים. ופרגית זה טעים, גם אם לא קוראים לזה ברביקיו. הזמנים השתנו. מאז שהסיפור נכתב צה"ל אסר בתכלית האיסור לעצור טרמפים, וכל עונדי הזרתות ביצעו מזמן הסבה צורנית למטרוסקסואליות חלקלקה, משאירים את שיער הגוף+צ'ק במכוני הלייזר הייעודיים. השמנמן שלנו חבר'המן. מה ערסי בו? הוא חונה את הג'יפ על מדרכות או בחנייה של נכים? שומע מוסיקה בקולי קולות? עורך מסיבות קריוקי במגדל? למה ערס? כי הוא לא בלונדיני זקור קומה עם עיניים כחולות והברה אחרונה כמו -ביץ' או -מן או -סקי בשם המשפחה? השמנמן הוא האלטר אגו בסיפור, והדעות חלוקות אם הוא האלטר-אגו שלה, השברירית הסקסית הרחומה, או האלטר-אגו שלו, החנון (בזמנו קראו לזה לפלף, סיק טרנזיט גלוריה מונדי) המבויית.
    ולמה דוחה פיזית? לא רק ערסופוביה אלא גם שמנמנופוביה? או בגלל שהוא שעיר? או בגלל שהוא נטול צוואר? יש לסינדי לאופר שיר שנקרא בנות רק רוצות לכייף. כנראה שגם בנים. מה רע.

  15. עפרה 22/05/2015 בשעה 21:47

    באמת לא דיברתי על טעמי האישי בגברים, למרות שיש מצב שהטעם שלי ושלך שונה. ערסופוביה או שמנופוביה? בואי נחזור לסיפור: הבחורה בוכה בכי מר עד שהיא מעזה לנסח את המשפט הכי ידוע של חוסר ביטחון ביחסים שמתחיל בשאלה: "האם תאהב אותי גם כש…" ואז היא מתארת את השמנמן. זה התיאור שלה. אם מי שהיה מצטייר בדימיונה היה אחלה חבר חמוד ואטרקטיבי מדוע פרצה בבכי? הדובר מרגיש "כמו רובוט" כשהשמנמן מתופף עם טבעת הזהב על ההגה. כשהוא פולט את "בדיחת העז" על החיילת, הדובר שואל את עצמו אם זה חלום, רוצה להוריד אותו מהאוטו… לא נשמע לי תיאור נלהב שלו, לא שלי. אבל אפשר להתרגל לשמנמן… אז יש לו "לפעמים מין הערות כאלה שאתה לא יודע איפה לקבור את עצמך" והוא "קצת גס, בעיקר עם נשים". הסטריאוטיפים אכן שייכים לתקופה שבה נכתב הסיפור, אבל את בהחלט מתגלה כנדיבה ביותר כשאת הופכת אותו לחברמן… לא כך בסיפור.

    • מירי 22/05/2015 בשעה 22:13

      אני לא דיברתי על הטעם האישי שלי בגברים, עפרה, אלא על חוסר הטעם בתיוגים. הבחורה בוכה כי יש לה סוד אפל, והסוד היה אפל באותה מידה אילו הייתה הופכת באמצע הלילה לאינדיאני, בורמזי או אפרואמריקאי מניו-אורלינס. הבעייה שלה היא עצם הטרנספורמציה, לא דקויות של מראה. רגע, את טוענת שהדובר מרגיש כמו רובוט כי החברה שלו הפכה לגבר מכוער? ואילו הפך לדוגמן הלבשה תחתונה זה היה עובר בשקט לא רובוטי? הלאה. הוא רוצה להוריד אותו מהאוטו כדי להימנע מהאינטימיות של החזרה המשותפת לדירה, למיטה הזוגית. שכחת/התעלמת מאמירה ברורה אחת: המספר בסיפור נהנה מהבילויים עם השמנמן. נהנה, משמע, לא סובל. ככה זה לפחות בעדה שלי.

      • עדי 23/05/2015 בשעה 15:34

        בעצם, זה חלום רטוב גברי ישראלי – בן זוג, שהוא חצי נשי במקומות הנכונים, וחצי גברי במקומות הנכונים. רק מה, לתוגת הגיבור, הפנטזיה הורכבה בחאפלאפיות ישראלית – הפוך גוטה – הגבר בלילה והאשה ביום. מזכיר לפחות פרק וחצי של סיינפלד (עם השלישיה ההפוכה) וגם את זה

        הסיפור של קרת עדיין מצחיק ושורט בקליפה הגברית. השאלה שנשאלה פתוחה בשבילי, האם סיפור משועשע כזה, פוסטמשהו, מצומצם וקליפי, עדיין יכול לשגר אותי למסלול הרהורים ומחשבות כמו סיפור עם תו תקן כבד יותר.

        • מירי 23/05/2015 בשעה 17:18

          חחח. העניין הוא שהגיבור בסיפור הוא לא מאצ'ו! זה פרט משמעותי. השמנמן הוא בו זמנית גם יותר נשי וגם יותר גברי.

        • מירי 23/05/2015 בשעה 17:21

          ובעניין ההערה על תו התקן – שאלה טובה. כבר דיברנו על כך שבתרבות שלנו יש נטייה לא לקחת טקסטים קומיים ברצינות רבה מדי, צוחקים ועוברים הלאה. וחבל.

      • עפרה 23/05/2015 בשעה 18:48

        לטרנספורמציות יש זקן כאורך ההיסטוריה של המיתולוגיה והספרות, ובדרך כלל יש בפירוש משמעות ליצור, לחי או לצמח שנהפכים אליו ולא רק לעצם פעולת ההתחלפות. אז, כן, לבחירה של קרת דווקא בדמות ספציפית זאת ולא לבורמזי/אינדיאדיאני/תכול עיניים/דוגמן יש בהחלט משמעות, מה גם שלדמות שתיאר יש גם זקן מכובד משלו בהיסטורית ההומור הישראלי. בנוסף, חיפשתי בתיאור השיטוט ביטוי אחד של הנאה אצל המספר. נאדה. שוב ושוב מוזכרת הנאת השמנמן ואילו למספר זה מוזר, חלום שעוד מעט יתעורר ממנו, ובסוף הוא לוקח את השמנמן אליו הביתה אחרי שזה עשה לו פרצוף מסכן. בעדה שלי, כשמסופר על אחד שנהנה מפורשות ולגבי השני הסופר בוחר לשים בפי המספר מילים שונות בתכלית לתיאור אותו אירוע, יש אפשרות שלא מדובר בהנאה גרידא, משמע, יש אפשרות לקריאה שונה. בכל מקרה, נדמה לי שמיצינו את הנושא ושוב נסיים בכך שנסכים שלא להסכים.

        • מירי 23/05/2015 בשעה 19:35

          הבחירה של קרת בדמות הזו דווקא נובעת מאי רצונו של המספר להיחשד/להיות מתוייג כמי שנמשך לגברים.
          ביטוי אחד של הנאה אצל המספר: "אתה והשמנמן מבלים כמו שאף פעם לא בילית. הוא לוקח אותך למסעדות ומועדונים שלא הכרת קודם אפילו בשם, ואתם רוקדים יחד על שולחנות ושוברים צלחות כאילו אין מחר (…) אבל חוץ מזה באמת כיף להיות איתו (…) אתה מרגיש כאילו ביקשת משאלה והיא התגשמה, שזו תחושה כל כך נדירה, במיוחד בשביל מישהו כמוך(…)

          לא נהנה? מזייף?

  16. oooriel 23/05/2015 בשעה 13:05

    צר לי. לא אהבתי. זה לא סיפור בעיני. מקסימום הרהור של גבר לא כל כך גברי שמפחד מקשר רגשי עמוק וגם שבעצם הוא הומו. הקלילות היא אכן מה שהורג את הכל. מזכיר טורים של דנה ספקטור שמעולם לא קראתי, אבל הרתיעה האינסטנקטיבית היא אותה רתיעה. קיצר, קרת הוא מוצץ (קמתי על צד שמאל, ויש לי סיבות טובות).

  17. oooriel 23/05/2015 בשעה 15:22

    כוונתי "הומו" בבחינת פוביה כבושה. זה מה שבבסיס ההכרה שלו.

    • מירי 23/05/2015 בשעה 17:14

      לא, נו. אין שום פן ארוטי נסתר ביחסים בינו לבין השמנמן. השמנמן הוא החבר הכי טוב שאתה רוצה שיהיה לך, בערך מכתה ב' ועד שהעבודה משתלטת על נשמתך ואין לך יותר חיים. (מקווה שצד שמאל התאזן קצת בינתיים)

      • עדי 23/05/2015 בשעה 17:36

        את קישון אי אפשר לא לקחת ברצינות

        • מירי 23/05/2015 בשעה 17:39

          בדיעבד. אבל בזמן אמיתי קישון לא הפסיק להתלונן על כך שההתקבלות שלו בארץ היא לא מספקת, והעדיף לחיות בגרמניה. הוא חשב שזה על רקע פוליטי, כמובן, אבל אני חושבת שהסיבות אחרות – הוא היה מצהיק מכדי שיקחו אותו ברצינות.

  18. oooriel 23/05/2015 בשעה 19:27

    אין שום פן ארוטי? לעניות דעתי אין שום דבר אחר מלבד זאת. הרי היא לא באמת הופכת לשמנמן שעיר, זה חלום בהקיץ שמבצבץ מתוך הוויתו והופך על פנין את כל "הרומן המסעיר והאחל'ה זיונים שאיתה". הרעיון עצמו דווקא נחמד אבל הקלות הבלתי נסבלת של קלות הכתיבה מחסלת אותו.

    • מירי 23/05/2015 בשעה 19:38

      כן, יש להניח שהיא לא באמת הופכת לשמנמן שעיר. אבל היא הופכת להיות לחבר הכי טוב שלו – לא החברה הכי טובה שלו אלא החבר, זה משהו אחר לגמרי באופן בו בנים מסתכלים על בנות, שטויות שיגועים וזה.

      הקלות הבלתי נסבלת של הכתיבה היא רק אשלייה אופטית. כל כך הרבה ניסו לחקות את הקלות הזו ונפלו. זו לא קלות, זה כישרון יחיד במינו.

  19. טל סגל 24/05/2015 בשעה 17:00

    הסיפור הזה, שהוא אחד המופלאים והמרתקים של אתגר קרת, מתחיל כסיפור על מערכת יחסים רומנטית. כמו כל מערכת יחסים רומנטית הוא מתחיל עם הרבה סקס "זיונים פיצוץ", (ככה זה לעיתים אצל גברים) "אחר כך מגיע הרגש", ויש סוד, והסוד הזה, שוב כמו שרק גברים חושבים, יכול להיות קשור רק לסקס: "זיון עם בעל חיים או קרוב משפחה או מישהו ששילם לה על זה כסף".
    ופתאם יש את הסיפור המוזר על הגבר השעיר והגוץ עם טבעת הזהב. הסטראוטיפ של הגבר הבהמי. אבל ברור לכולם שזה רק עוד מבחן שהיא מנסה לבחון אותי. זהו שלא!
    כאן מגיע הטויסט הגאוני של קרת שלוקח משהו פנטסטי נקודתי ומכניס אותו לסיפור בנון שלנטיות וע"י כך מעמיד לפנינו מראה לגבי החיים שלנו. הבחורה אשכרה הופכת לגבר השעיר, הנמוך, עם טבעת הזהב. הסטראוטיפ הגברי הבהמי המוחלט – אוהב כדורגל, מקלל, אוהב לאכול הרבה בשר ואפילו מטרידן מיני. בעצם כל מה שגבר רוצה להיות וקצת מפחד.
    "המצב החדש מטריד מאד" – למה בעצם זה מטריד? התשובה המיידית שעולה היא שוב ברמה הנמוכה ביותר – הבעייה המינית. אתה בעצם מקיים יחסי מין עם הדבר הזה, עם הגבר הנמוך והשעיר הזה. אולי אני נמצא בעצם בחלום? אבל אז – האם זה חלום הומוסקסואלי? השאלה הזו נדחקת הצידה (אוליי בגלל שהיא לא המרכז כאן). ואז אתה בעצם מכיר עוד צד שלך – הצד הגברי הבהמי הזה, הצד שתמיד ברחת ממנו, שמבלה, רוקד על שולחנות, ו"קצת גס (בעיקר עם נשים)" ושאפילו אוהב כדורגל.ההפרדה עדיין ברורה – אתה עם הגבר השעיר רק בלילה ועם הבחורה היפחה והסולחת רק ביום (לא ברור מתי אתה ישן, אבל לא ממש משנה).
    ובעצם האישה הזו גרמה לך לגלות את עצמך, את הגבר השעיר שבך. ואולי בגלל זה אתה אוהב אותה (גם אותה, כי את עצמך אתה הכי אוהב) עד כאב.
    ומה שהכי מוזר לי זה עד כמה אני, שלא סובל כדורגל ומנסה בכוח לברוח כמה שיותר המבהמיות הגברית הסטראוטיפית הזו, שלעולם לא אדמיין בכלל סיטואציה שבה אני מטריד אישה. עד כמה הסיפור הזה נגע לי, ועד כמה הרגשתי שהוא מדבר אליי ברמה הכי אישית ואינטימית, עוד לפני שבכלל התחלתי לחשוב מה המשמעות שלו לגביי.
    גאונות מזוככת. פשוט ככה.

    • מירי 24/05/2015 בשעה 23:48

      זה מאד מעניין, אבל לא הבנתי למה רק הנוכחות של הבחורה מאפשרת לו לבטא את הפן הגברי המסויים הזה, שהיה מודחק. אבל לפחות התגובה שלך סידרה לי את המחשבות בתשובה לשאלה על מה היא בעצם סולחת. ועדיין זה מוזר, שמצד אחד היא מעודדת את ההחצנה הזו, בתצורתה השעירה, ומצד שני בתצורתה הנשית היא סולחת על אותו דבר בדיוק.

      או קיי. הבנתי. הסיפור הזה הוא פשוט טבעת מוביוס ספרותית.

  20. גיא 24/05/2015 בשעה 23:04

    קראתי בעניין את הניתוחים של כולם, ואני רוצה להתייחס לנקודה אחת נוספת – בניית הזהות הגברית של המספר. נראה לי שלא רק בת הזוג עוברת טרנספורמציה אלא גם המספר עצמו עובר שינוי משמעותי, שבמסגרתו הזהות שלו כגבר נבנית מחדש.
    המפתח לחשיפת התהליך מצוי, לדעתי, בפער הזמנים בין ההתרחשות לסיפורה. הסיפור מסופר כולו ברטרוספקטיבה, כחלק משיחה שהמספר מקיים. הסגנון של המספר בעת סיפור ההתרחשויות נופל לקלישאה גברית, שבהיעדר שם טוב יותר אקרא לה קלישאת "יניר האחמ"ש" (https://www.youtube.com/watch?v=EJwsLjtuVGg): המשלב עממי ("יושב עליה כמו איזה שני טון לבנים"; "וישר אחרי זה"), תיאור היחסים שטחי וסטריאוטיפי ("אתם מתחילים לשכב, הזיונים פיצוץ, אחר כך מגיע גם הרגש"), התנהגות בת הזוג סטריאוטיפית מאוד ("היא באה אליך בוכה ואתה מחבק אותה ואומר שתירגע"; "וישר אחרי זה היא שוב פעם מתחילה לבכות"; ; "ובאמת, איך שאתה אומר לה את זה, היא נמסה"), התנהגות המספר סטריאוטיפית מאוד ("אתה אולי נראה קצת נרגש, אבל אתה לא"; "'אני זונה', הן תמיד אומרות בסוף, ואתה מחבק ואומר, 'את לא, את לא', או 'שששש…' אם הן ממשיכות לבכות") וכו'. הזהות הקלישאתית הזו מופיעה כבר בתחילת הסיפור, אך היא מייצגת את אישיותו של המספר בעת שהסיפור מסופר – כלומר, *לאחר* ההתרחשויות.
    ואכן, קריאה צמודה של הסיפור מגלה שהזהות הקלישאתית הזו נבנתה אצל המספר בהדרגה. האופן שבו מתאר המספר את ההתרחשויות אמנם מסווה את השינוי שהוא עבר, אך ישנן ראיות רבות לכך שלפני הופעת השמנמן היה המספר גבר רגיש ואולי אף ביישן, ושבאותה עת הוא טרם גיבש זהות קשוחה וכה בטוחה בעצמה. סנוניות ראשונות לכך מצויות כבר בשיחה שבה חושפת בת הזוג את הסוד. המספר מודה שהוא בכה (אם כי, כנדרש על-פי זהותו הקלישאתית, הוא מציג זאת כדבר שרירותי כמעט ומוסיף "לך תדע למה"), ואפילו לא פוסל את האפשרות שהוא היה נרגש ("אתה אולי נראה קצת נרגש, אבל אתה לא, וגם אם כן זה מהבכי שלה"). הוא מתאר באור רומנטי מאוד את חוויית ההסתכלות על בת זוגו ("ואתה נשאר ער במיטה, מסתכל על הגוף היפה שלה, על השמש ששוקעת בחוץ, על הירח שמופיע פתאום כאילו משומקום"). כל מה שהמספר מצטט מפי עצמו באותה שיחה (כלומר, מה שמופיע במרכאות ולא סתם מעובד בדיעבד) מעיד על רגישות ואמפתיה ("'אני לא אעזוב אותך', אתה אומר, 'אני לא, אני אוהב אותך'"; "'בבטן שלך זה אולי נשמע נורא,' אתה אומר לה, 'אבל זה בגלל האקוסטיקה. תראי איך בשנייה שתוציאי החוצה זה פתאום ייראה הרבה פחות.'"). בהמשך אנחנו מקבלים רמזים נוספים על אישיותו של המספר בשלב זה: אנו יודעים שלפני שהכיר המספר את השמנמן הוא "לא ממש" התעניין בכדורגל, הוא לא היה בליין מי-יודע-מה, הוא כיבד נשים ("יש לו לפעמים מין הערות כאלה שאתה לא יודע איפה לקבור את עצמך") וכו'.
    כלומר, יש מספיק רמזים לכך שהמספר לאחר ההתרחשויות שונה בתכלית מזה שלפניו: הוא קצת מחפצן (כפי שמשקף התיאור בתחילת הסיפור), הוא חובב כדורגל, הוא מבלה בכל לילה והוא לא מפספס אף הזדמנות להעצים את גבריותו – לרבות כשהוא מתאר את עצמו "הישן". מה גרם למספר להפוך ל"יניר האחמ"ש"? לדעתי יש קורלציה ברורה בין הופעת השמנמן להפיכת הקשר של המספר עם בת זוגו לרציני יותר. המספר לא הספיק להיות רווק הולל וחופשי כפי שרצה, וכבר הוא מתאהב. הופעת השמנמן מסמלת את רצונו של המספר לשמור במשהו על חירותו "להיות גבר", על היותו אדם גם במובחן מהקשר הזוגי שבו הוא נמצא. משום כך הוא לא זקוק רק ל"אישה יפה" אלא ל"אישה יפה וסולחת" – כזו שתסלח לו על הצורך המתמיד שלו לבלות ולהוכיח לעצמו שהוא "יניר האחמ"ש". דמותו של השמנמן היא סימבול מוצלח המייצג את רצונו הכפול של המספר להיות רווק ולהיות בקשר זוגי. מצד אחד, המספר הוא-הוא השמנמן: הוא כבר לא צעיר וברור שלכל היותר הוא גבר מבוגר שהתעניינותו התמידית בזיונים פתטית מאוד. מצד שני, השמנמן מייצג את בת זוגו של המספר (רובד ה"פשט" של הסיפור), או ליתר דיוק את החופש שהיא מאפשרת לו בכך שבסוף כל יום היא "עוזבת" אותו ומאפשרת לו להגשים את מה שלא היה מעולם. דווקא בגלל כך הוא אוהב אותה "עד כאב".
    בהמשך לכל זה, כדאי מאוד לשים לב לאופן שבו הסיפור נפתח ונסגר. הסיפור נפתח בהתוודות של המספר על כך שהוא הופתע. ממה הוא הופתע? מהחירות שבת זוגו נתנה לו להיות הוא! לא פלא, אם כן, שבסיום הסיפור הוא לא רק מופתע – הוא אסיר תודה.

    • מירי 25/05/2015 בשעה 0:12

      אהה. כן, מאד משכנע בעיניי האופן בו בנית את הטיעונים שלך והוכחת אותם. טוב, ובזאת אני נפרדת מהקריאה האופטימית שלי לטובת הקריאה המפוכחת, והפחות רגשנית, שלך. כל המסע הזה אל תוך התודעה הגברית מרתק לגמרי, וגם אני אסירת תודה על הצוהר שפתחתם.

  21. מירי 25/05/2015 בשעה 16:14

    בעצם יש לי עוד זווית הסתכלות אפשרית, הרבה יותר אופטימית ואפילו רומנטית:
    לפעמים בסרטים/ספרים מתאר הגיבור איך על מנת להימנע מ, נו, גמירה, הוא מעלה במוחו כל מיני דימויים לא אטרטקטיביים כדי להשקיט את הסערה הגופנית ולהאריך עוד קצת את האקט. נגיד גולדה מאיר. אני חושבת שהסיפור של קרת מתבסס על הפרוצדורה הזו, ומשחק איתה – האישה שאיתו כל כך נהדרת ומושכת אותו ומעוררת בו עניין והתלהבות וכו' – עד שהוא מוכרח, מוכרח! למתן את עומק התשוקה והרגש ולדמיין תחליף חביב ודובוני שלה. אחרת יישרף בלהט ערגתו אליה, או משהו כזה.

  22. אקי 25/05/2015 בשעה 16:57

    קראתי ודי נהניתי. אבל לא יותר.
    קראתי גם חלק מהתגובות.
    לא מצאתי הצדקה להפליג בניתוחים.
    מדובר במעשייה. כמעט תרגיל בפרוזה.
    הסופר מדגים לנו איך לוקחים מציאות תל אביבית די בנאלית (אומנם בועתית, אבל בתוך הבועה – בנאלית), עושים לה טוויסט פנטסטי, מְצַלְחְתִים יפה, ומגישים.
    נכון, שיש יומרה לקצת יותר מזה. קרת כאילו שם על השולחן, מאפיין ומאבחן את "בעיות הדור". אגב: לא בעיות המגדר! לא מצאתי שום דבר מעניין מבחינה זאת. זיונים, בירה, כדורגל ובשר – זה הכל. מי שחושב שזה כל מה שכולל הגבר, טעות בידו. אחרת, לא היו לנו כלל סופרים. רק סופרות.
    גם אתגר קרת לא חושב כך.

    אני מטיל ספק האם הוא באמת התיימר לעשות זאת, לאבחן את "בעיות הדור". הרי הבנאדם הוא לא עד כדי כך שטחי. אבל הקורא עלול להיגרר לזה, והוא הבוס.

    גדולי הז'אנר, דאגו להוריד את הקורא מהעץ הזה. גוגול ב"האף" ממש גוער בעצמו בשם הקורא. ומחזיר אותו לגירסת ה"סתם מעשייה" או "תרגיל בפרוזה".

    הטיפול לכאורה ב"בעיות הדור" בולט ביחוד בסיום, שהוא מעין אפילוג:

    "אתה מרגיש כאילו ביקשת משאלה והיא התגשמה, שזה תחושה כל כך נדירה, במיוחד בשביל מישהו כמוך, שרוב הזמן בכלל לא יודע מה הוא רוצה."

    שימו לב לטעות המכוונת בעליל, "לְזֶה" ולא "לְזוֹ" הַתִּקְנִי. זאת, כדי להעצים את הזרימה התל אביבית הקוּלית, עאלק. ואולי לא "עאלק".

    את מה שסופרי המאה התשע עשרה כתבו על מאות עמודים קרת עושה כלאחר יד, בשני עמודים.

    גאוני? די, אל תגזימו.

    ראיתי שהיה כאן מישהו שניסה לזהות איזושהי דינמיקה בדמות. אני מודה שלא הצלחתי. אולי צריך עוד לעבוד על זה.

    יש בכרל זאת איזה קטע שבו אתה פתאום מצפה לזה.

    אני מדבר על הקטע שמתחיל במילים המבטיחות: "הזמן עובר.."
    בשביל אחד כמוני זאת תרועת חצוצרות.

    אצל קפקא למשל (ב"לפני החוק") המילים האלה עושות את כל ההבדל.
    בבת אחת מכה בך הקיומיות, האוניברסליות, של הקטע החידתי.
    גם ב "אודראדק" של קפקא יש אלמנט דומה. ובכלל אודראדק מהדהד ב"השמנמן" לא פעם. אבל איפה השמנמן ואיפה אודראדק.

    גם אצל קרת "הזמן העובר" תפקידו להפוך את הקטע למשהו בעל אמירה יותר כללית על החיים.

    "..הזמן עובר ואתם עדיין יחד. הזיונים רק נהיים יותר ויותר טובים. היא כבר לא צעירה וגם אתה לא, ופתאום אתה מוצא את עצמך מתחיל לדבר על ילד."

    אבל מה הוא אומר על החיים? לא הרבה.
    יש שיגידו: אבל זה מה שיש. (בירה, פלוצים, זיונים וכדורגל). ועכשיו כשמדברים על ילד פתאום כל העולם הזה נמצא בסכנה.
    אולי הם צודקים.
    אני כבר אשאר בטעות המיושנת שלי.

    חוץ מזה:
    הטקסט כתוב טוב וזורם. באמת ברמה טובה. את זה לא ניקח ממנו.
    הטרנספורמציה? עכשיו אתה בא? התרגיל הזה כבר שחוק עד דק.
    כל השאר – כלום.

    • מירי 26/05/2015 בשעה 12:37

      הטסת אותי לחפש את אודראדק, סיפור של קפקא שמעולם לא התעכבתי עליו. זה מה שאני אוהבת בדיונים כאן, שהם מרחיבים את העין, את הלב ואת השכל. מה עוד יכולה חובבת טקסטים לבקש לעצמה. תודה אקי

  23. דני בר 25/05/2015 בשעה 18:04

    באמת מרתק לראות לאן דברים התגלגלו בזכות 2 עמודי פרוזה חביבים…. אישית, אני חוזר לתגובה הראשונה שלי שעסקה בטכניקת הכתיבה והתחבולה שקרת מצליח בה כל כך יפה –
    המעבר הקליל, הנון-שלאנטי כמעט ,שבו פנטזיה, או חלום בלהות – פתוח לפרשנויות – הופכת למציאות מוצקה ומשכנעת. זו תחבולה שנמצא בהרבה מהסיפורים של קרת והיא מרתקת בעיני כתחבולה ספרותית בפני עצמה. באשר לסיפור "הלא רציני" בעיני רבים, וזו דעה לגיטימית כמובן, דווקא עבורי זו מחמאה גדולה לקרת המפשיט את הדמויות מן המימד הפסיכולוגי העמוק והמפורט כמקובל במסורת הספרותית ועדיין מצליח ליצור רבדים שונים אצל הדמויות – המורכבות של הדיון שנערך כאן בסיפור מראה לדעתי את האמור ומראה גם את הפוטנציאל הגלום בסיפור הקצר, לא רק בסיפור הספציפי הזה אלא גם בז'אנר הסיפור הקצר כולו.

  24. נירה 26/05/2015 בשעה 1:01

    דווקא עניין הזמנים בסיפור משך את תשומת ליבי.

    כבר במשפט השני ניתן להבין שהקשר ביניהם מתנהל בשעות שבין אחר הצהריים ועד הערב "…סרט..תמיד רק יומיות".

    "ואז, יום אחד.." יום אחד. לא ערב אחד או לילה אחד. יום אחד, היא היא מגלה לו את הסוד: בלילות היא הופכת להיות גבר. בלילות שלה שהוא לא מכיר.

    אחרי גילוי הסוד ואחרי הסקס, היא לא קמה והולכת כמו תמיד, היא נשארת לישון.
    אפשר להבין שהיא נשארת לישון ללילה, אבל לא. זה זמן שקיעה.
    תוך פחות מחמש דקות היא הופכת להיות גבר, והגבר הזה קם מחייך ומבוייש והולך לסלון לראות בטלוויזיה תוכניות 'גבריות', נהיה רעב, הם נוסעים באמצע הלילה לאכול שיפודים וחוזרים לביתו של המספר בשעה שלוש בלילה. המספר הולך לישון וה'גבר' חוזר לבהות לבדו בערוץ האופנה. ערוץ אופנה? רמז?

    כך הם ממשיכים להתנהל – מהבוקר עד השקיעה היא האישה הפגיעה והנחשקת, ומהשקיעה עד הבוקר היא גבר מחוספס וכייפי שאפשר לבלות איתו ולעשות איתו מה שגברים אוהבים לעשות ביחד.

    על מה היא סולחת לו? על המצב. כדי להיות איתו, עם אותו אחד "שרוב הזמן בכלל לא יודע מה הוא רוצה" והיה איתה רק בשעות היום, היא בחרה להפוך ל'גבר' בלילות על מנת שתוכל להיות איתו בכל שעות היממה.
    יממות רבות, זמן רב, עד הגיל כבר מדבר על ילד, והרומנטיקה על אהבה גדולה.

    הסיפור מסתיים במילים: "…שגם אותה אתה אוהב עד כאב"
    נשאלת השאלה את מי עוד הוא אוהב כל כך? או את מה?
    לדעתי הוא אוהב מאוד את הזמן הגברי איתה, זמן שמעניק לו את ההרגשה " כאילו ביקשת משאלה והיא התגשמה, וזה תחושה כל כך נדירה".
    כלומר, את אותו זמן מהנה ומענג שהיא מעניקה לו, למרות שבו בעת היא לא שם כאשה.

    קראתי פה סיפור על תחבולה נשית פשוטה שיעילותה נבדקת קודם נקיטתה: "אם הייתי אומרת לך ש…. גם אז היית ממשיך לאהוב אותי?" מבוצעת באומץ ובהתמסרות, יעילה להפליא במקרה הזה, יחד עם זאת קצת מטרידה.

    • מירי 26/05/2015 בשעה 12:39

      מסכימה. כתבת שהוא אוהב את הזמן הגברי איתה, למרות שהיא לא שם כאישה. ואני מוסיפה – גם בגלל שהיא לא שם כאישה, לא רק למרות. זה מרחיב את המנעד. בעולם שמקבל היום זהויות מגדריות קצת יותר דיפוזיות, הסיפור הזה הקדים את זמנו בבירור.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: