מועדון כרייה

קריאה נינוחה בצוותא של סיפורים קצרים מהמבחר המקומי והעולמי

להפנות עצומה לאלוהי הזמן

8 חברים  נפגשים לארוחת ערב חגיגית בערב סילבסטר, על קו התפר שבין השנה שהייתה לשנה שתהיה. זמן קלאסי לחשבון נפש.

ביל מעדיף לחיות בהווה, זמן הבינתיים, בחברת בת זוג שצעירה ממנו בשנים רבות. אצל חבריו, לדעתו, זה אחרת. אצלם ההיסטוריה היא חזות הכל, אבל ביל מכיר בכוחה של ההיסטוריה לפלג ולהרוס. גם בעשור החמישי לחייו אינו שוכח את איש המפלצת המסוייט מתקופת הילדות. מדוע מבכר ביל את ההווה על פני העבר? אולי משום שההווה הוא הזמן המצומצם, והצמצום הכרחי כדי למנוע תחושת החמצה.

במהלך הקריאה לא יכולתי שלא להיזכר בנובלה/סיפור קצר "המתים" מאת ג'יימס ג'ויס. אפשר לקרוא את היצירה של ג'ויס כאן. כדאי לכם, הסיפור הזה נחשב לאחד מסיפורי המופת של הספרות העולמית.

מועדון כרייה יוני – "ציון מקסים" מאת לורי מור – פתוח. ביל, דבי, לינה, ג'ק, אלברט ועוד – וגם גבריאל קונרוי, אם תרצו.

מודעות פרסומת

5 תגובות ל-“להפנות עצומה לאלוהי הזמן

  1. טל סגל 20/06/2015 בשעה 18:45

    לפני שקראתי את הסיפור של ג׳ויס
    סיפור מדכא ביותר.
    בן אדם רייק וחלול שבעצם לא מחובר לשום דבר. מנותק מעצמו ומכל מה שסביבו.
    מנסה למצא משמעות ע״י יצירת קשר עם אישה צעירה. יש אשלייה שהחיבור המיני אוליי יתן משמעות מסויימת לקיום הסתמי. אבל לא, גם זה לא עובד.
    הדבר היחיד האמיתי שקיים הוא זיכרון ילדות רחוק. מאז בעצם אין שום חיבור לאמת כלשהיא. זה הזיכרון האמיתי האחרון. מאז כל החיים מתמצים במסכת של שקרים והעמדת פנים. שום דבר לא באמת אמיתי או מרגש.
    כמו שאמרתי – עצוב מאד.

    • מירי 21/06/2015 בשעה 0:24

      לא מסכימה. הוא לא ריק וחלול, אלא בחר בחירה אתית מודעת לחיות בהווה בלבד. האם הבחירה הזו מאיימת עלינו? כפרטים, כחברה? הוא רדוף על ידי פחדי העבר וגם על ידי פחדי העתיד (הזדקנות). אני חושבת שהבחירה לחיות בהווה מאיימת עלינו משום שהאמנה החברתית, הדבק שמדביק אותנו כחברה, מבוסס על מסורת והיסטוריה ועל הצטברויות. בהווה יש מקום רק להווה.
      בשנות התשעים היו המון דיבורים על "קץ ההיסטוריה", בהקשר של תום המאבק הבין גושי. כמה יהירות הייתה במחשבה הזו. איזה מרחב טעות. הספר נכתב מתוך התבוננות ביקורתית בתיאוריה הזו, ויש בו אינספור התייחסויות היסטוריות, שבעצם מאירות את ההיסטוריה הפרטית של כל אחד מהאנשים שם.

      • יעל חבר 23/06/2015 בשעה 19:27

        הסיפור מסופר מנקודת מבטו של ביל והוא קופץ בין העכשיו – מסיבת הגירושים של אלברט – לבין העבר של הדמויות והעבר הרחוק יותר, שמגיע עד מלחמת העולם השנייה. גם ביל, שמתיימר לחיות בהווה, חי בעבר. המסיבה כוללת 8 דמויות של חברים אקדמאיים. הם יוצרים דמות סטריאוטיפים של עצמם ושל זולתם ומתחרים ביניהם על מקומם האקדמי והאינטלקטואלי. ובאמצע יש קנאה, עקיצה, תמיכה, תחרות, מין – התמהיל שנוצר בקרב חבורה שכזו. למארג הזה מגויסת הספרות. זה מתחיל עם חשמלית ושמה תשוקה: לבלאנש היה קשר עם תלמיד בין 17 ועל כן גורשה מבית הספר והגיעה אל אחותה ובעלה, סטנלי קובלסקי. זה מהדהד את הקשר של ביל עם תלמידתו לשעבר, דבי. אבל הקשר ביניהם מעלה יצירה חשובה אחרת, המדברת על רווח גילי עצום אף יותר – לוליטה. "היא כבר לא שוכבת בבית על המיטה שלו, בין הרצאות, עם ספר מספריית הווידיאו". וכן: "אתה עם דבי בגלל שבאיזה מקום בעברררר שלך יש ילדה קטנה ויפה שהלכה ממך". זהו סיפורו של הומברט הומרט. ויש גם את הסיפור של פיטר פן עם האנשים הקופצים מחלונות. בספר הם פשוט עפים לארץ לעולם לא. כאן הם מתאבדים. בהתייחסות ליצירות אלה יש מתן חשיבות רבה למימד הזמן ולהתפוגגות האשליה. אליטרציות אלה מעצבות את השיח האקדמי של הדמויות, וגם מאירות ניואנסים במלחמה של הדמויות שלנו, ובראשן ביל, בזמן. ויש עוד מימד זמן, קצר יותר. ההתכווננות, שמלווה את הערב, לשעת חצות על נשיקת ליל ראש השנה שלה. איך נגיע לשם? עם מי נתנשק? האומנם נתנשק?

        הדמויות ויחסן לעבר:
        אלברט – גרוש בשלישית, מציג לחבריו סרטי וידיאו של גרושותיו.
        בריגיטה – ברלינאית הנושאת את אשמת גרמניה.
        סטנלי – החי על אסון הירושימה ונגסאקי.
        רוברטה – אשתו של סטנלי, סוכנת הנסיעות, שקילומטראז' נסיעות בעלה בראש מעייניה.
        לינה – סרבית הנושאת את אשמת סרביה.
        ג'ק – הרופא שהתחתן עם סרבית, אך ניסה להמיר את ילדו שנולד בסרביה ליליד דאלאס.
        ביל – עורך דין גרוש שיוצא עם בחורה צעירה ומתיימר לחיות בהווה.
        דבי, סטודנטית למשפטים חריפת שכל ועין, שרוצה "ציון מקסים", היינו, ליהנות מקסם ההווה במבט מפוכח.

        "מה מודד הזמן אם לא את עצמו? מה הוא יכול לאמוד, מלבד המשקע והרושם שהוא מותיר בדברים?" – זוהי תמצית הסיפור. ובכל אלה, החיים בין העבר להווה רוויים בגזענות, בסטריאוטיפים, במבוכות ובעלבונות בנוגע לכל אלה.

        לפעמים המעבר הלא מוסבר בין פסקאות מצניע אסוציאציה (של ביל, כמובן) למשל (עמ' 220):
        "… לפחות נדמה לו שהוא מחייך בחזרה.
        מטרת הטאבו לגבי הגיל…"
        משם מהרהר ביל בכל מה שמתרחש בחדר ואומר: "אני מאמין בזמן הווה", שפירושו: ההווה הוא כל מה שאנו חשות בהווה לגבי מה שהיה בעבר. ועל כן הוא מוסיף מייד: "אני מאמין בחנינה". שהרי בחנינה עסקינן, בסליחה שיש לנו לגבי הדברים ששפטנו בעבר. רק זה מה שמאפשר לשמור על יחסים בין א/נשים.

        דבי המפוכחת מעלה עוד יצירת ספרות, את בת הים הקטנה של אנדרסן ומציגה את ההווה כפיכחון של עבר קסום. ביל חש שבגללו היא התבגרה. ובבית מביאה אותו דבי לכמה פכחונות נוספים. לינה, שהוא מפנטז עליה, בעצם יש לה קשר ידוע עם אלברט. ושהוא עצמו, שמתיימר לחיות בהווה, אינו מאושר. "תמיד היית קשוח בציונים" אומרת לו מי שרצתה ממנו "ציון קסום". הוא מתעקש להגיד לעצמו שהוא מאושר, אך פניו, כבחתונות העבר שלו, מופנות הצדה… אל אשתו לשעבר. והסיפור מסתיים בבקשת האושר שהיתה לו בעבר, עם אשתו לשעבר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: