מועדון כרייה

קריאה נינוחה בצוותא של סיפורים קצרים מהמבחר המקומי והעולמי

ליצור סוף במקום שאין בו סוף

בסיפור "דרך צלחה" דומה שכתיבתה של רמונה אוסבל נבנית מהמתח שנוצר בין ניגודים – מצד אחד, עשרות סבתות, גווים שחוחים, גרביים – ומהעבר השני תיאורים פוטוריסטיים לעילא  של מנופים, מתכת, קורות. אי אפשר שלא להשוות בין שמיכת הצמר האפורה שמשוייכת לנינה של אליס, מול יריעות מתכת ממוסמרת, צבועות בלבן.

כדי לגשר על הפער, הסיפור נעזר באמצעים קומיים:

"חלק מהסבתות מנסות מייד לברוח. הן נכנסות לסירת ההצלה שקשורה לדופן הספינה, מתיישבות, מחזיקות את ארנקיהן בידן ומחכות בסבלנות שיורידו אותן אל הכחול המפוספס".

שמה של הגיבורה אליס. אי אפשר להימנע כמובן מההשוואה אל אליס ספרותית אחרת.

אליס לידל (הרגריבס) בזיקנתה

יש המון כלי רכב בסיפור, בעיקר ספינות. אחת מהן שטהבתוך שיר:

"הם שרים: 'מייקל בסירה חתור, הללויה' מעבר לחלון רואים אגם שבקצהו גלגל ענק"

הלוויה ויקינגית, אם כך. אפשר לקרוא את הסיפור הזה מכל כך הרבה זוויות מרתקות. אז על מה הסיפור, בעצם?

מוזמנים לחלוק רשמים. מועדון כרייה יולי – פתוח.

מודעות פרסומת

20 תגובות ל-“ליצור סוף במקום שאין בו סוף

  1. ז'אן-קלוד 29/07/2015 בשעה 6:53

    תגובתי תהיה שטחית כמו הסיפור. אם סיפור נמדד ע"פ אווירת הנכאים שהוא משרה, הרי שמדובר בסיפור מעולה. מעבר לכך מדובר ביצירה חסרת רבדים, נטולת עומק, ועוד יש לסופרת את החוצפה לקרוא לגיבורה, אליס, סביר שעל מנת להוסיף לכתיבתה את שאין בה.

  2. yaelhever 29/07/2015 בשעה 10:02

    הספינה מלאה בנשים זקנות. רק נשים. רק זקנות. רק אמריקאיות ממעמד אחד. הספינה היא הרגע שבין החיים למוות המועצם לחוויה ארוכת שעות וקולקטיבית. המסע בספינה הוא מסע בחלום, סוריאליסטי-משהו, וכמו אלה הוא משקף את התת מודע שלנו, מנקודת מבטה של אליס.
    אליס מבדלת את עצמה מהשאר, כאילו אומרת: בזקנתי אני חכמה מאוד ולא שוטה כשאר הנשים. לאליס 4 ילדים והיא מבקשת שילוו אותה בעת מותה. ואכן, ילדיה לא הותירו אותה לבדה בבית החולים וכנראה הניחו ידיהם עליה במגע חם ואוהב בעת מותה, מה שהיתה מבקשת לעצמה כל אחת. אבל אליס יודעת גם את חרדת הבדידות, המתגלמת בנשים שישבנן שומר על שקע תמידי בכורסתן ואשר הטלויזיה פתוחה לפניהן תמיד בתוכניות אוויליות. אליס חוששת מחדלון הכוח של הזקנה ומאובדן הכוח החברתי והיא משיבה לה אותם במבט על הנשים היוזמות, ההצעה לדוג ותפיסת הדג והשבתו למים. יחד עם אלה, נפרשים חייה וזכרון שני בעליה שעזבו אותה בזה אחר זה… בהפרשים של 30 שנים. החיים, מנקודת המבט של המעבר אל המוות, נראים נואלים למדי וחשובים בנואלותם זו, יחד עם זאת.
    ואליס מחליטה לקחת את גורלה בידיה בפעם האחרונה ולהוליך עצמה במודע ובכוונה אל מותה. שהרי מהשחייה הגדולה שבסוף לא תוכל לחזור אל הספינה העגמומית, שמובילה, ממילא אל המוות. וכמו הדג ששב אל חייו בים, גם אליס בוחרת בחיים החדשים שיהיו לה לאחר שתחצה את הקו שבו נפגשים המים והשמיים.
    זהו סיפור מרתק על מחשבות של אישה זקנה במעבר בין החיים למוות. אבל אין הוא רק סיפורה של אליס. הוא סיפורה של כל אחת מהנשים הזקנות באונייה. הוא סיפורה של כל אחת מהנשים הזקנות. הוא סיפורה של כל אחת. הוא סיפורי שלי. הוא גם סיפורך שלך, ז'אן קלוד.

    • מירי 29/07/2015 בשעה 11:07

      כמו הגאולה המאוחרת שגאל דוד גרוסמן את ברונו שולץ ב"עיין ערך אהבה", כשסיפח אותו ללהקת דגי סלמון, אחד הרגעים הכי יפים ומלאי חמלה בעיניי בספרות העברית. תודה על תגובה נהדרת (כרגיל), יעל. יש עוד הרבה מה לומר, למשל, המוות כלידה הפוכה (עובר ברחם, מוקף מי-שפיר). וישנו מחול המוות האיטי שלה במים, ספק כלה ספק מדוזה, אבל היא רוקדת לבד, כמתבקש. בפעם הראשונה שקראתי את הסיפור בכיתי מרוב צער, אבל הפעם הוא הרגשתי שהסיפור משרה עליי שלווה.

    • ז'אן-קלוד 29/07/2015 בשעה 18:47

      אין הוא סיפורי שלי. אני כותב טוב יותר.

  3. רותי 29/07/2015 בשעה 10:19

    כאילו חלום המתאר את מחשבותיה של אליס לקראת המוות ומה שיפה – הנסיון שלה לשנות.
    מעניין שהיא בוחרת במושג הסבתא שנראה משמעותי עבורה למרות שהיא מזכירה בעיקר את בעליה שנפרדו ממנה.

    • מירי 29/07/2015 בשעה 11:12

      כן, אווירה של הזייה, אבל לא פסיכדלית אלא הזייה קודרת. מסכימה בעניין הבחירה המעניינת במילה "סבתא", שהיא מילה רכה יותר בהשוואה ל"זקנה", ומעוררת יותר אמפתיה ותחושת קירבה.

  4. avivitmishmari 29/07/2015 בשעה 12:14

    קראתי פה השלמה והיסחפות לעבר האין של מי שאין להן כבר מה להפסיד. נשים מבוגרות הן בד"כ אלה שוויתרו על הניסיון להיראות נשיות, למצוא חן בעיני מישהו, ומעל לכל הן בעיקר עייפות כמתבקש מגילן ומשלל תפקידי האמא, הרעיה והסבתא שמילאו. רק רוצות לשבת על הספה עד שייווצר בה שקע (לזה התחברתי מאוד). בכל זאת במצב הסופני הזה הן מנסות למצוא ולמצות את הטוב והיופי הכלולים בעברן ובהווה התקוע (למשל, הומור, אהבות עבר).
    לא אהבתי את הסמליות המופגנת במצב האבסורדי של מאות סבתות על ספינה בלב ים, בטח לא בהתקשטות שלהן בוורדים ובקוצים הפוצעים (זר הקוצים של ישו?). לא הבנתי אם הנישואין המתסכלים והאגביים-כמעט אמורים להיות מאפיין של אותו דור, או של גיבורה ספציפית או של המין הנשי כולו.
    עם זאת זה מין סיפור חלומי וזה אופיו. ולמרות שהדימוי בנאלי וילדותי משהו, הבגרות של המספרת ניכרת באופן שבו היא מצליחה בכל זאת ליצור המשכיות והתפתחות בתוך הסיטואציה הסימבולית. קיצורו של דבר, אני מניחה שיש לי רגשות מעורבים כלפי הסיפור הזה.

  5. David Palma 29/07/2015 בשעה 14:22

    עולם הספינה שט כשהוא מלא ודחוס בנשים וללא אף גבר, להוציא את זה שבא רק כפלאש בק. מעלה בזיכרון את הסירה שאיתה חוצים את נהר הסטיכס אל השאול

  6. מיכל ברנע 29/07/2015 בשעה 20:09

    כשרק נשלח הסיפור …. קראתי עשר שורות ראשונות והייתי חייבת לצאת.
    כל היום הסתובבתי עם התיאור המופלא הסוראליסטי המתכתי … הסבתות המתכת והים
    יושבות בסירת ההצלה .
    סיפור מרגש בכתיבה הרזה המדויקת, רקום חוט מתכת, צבוע צבעי ים ולובן בד.
    ומתמלא לסירוגין כתמי רורשאך צבעוניים.
    היכולת, החמלה המופלאה בה מתוארת דרך הפרידה. מרגש עד מאוד.
    תודה על הסיפור ועל הקישור לאתר – מתנה גדולה

  7. אסף רפאלי 30/07/2015 בשעה 0:57

    האם אני,קורא יהודי לבן מהמידל איסט, יכול להזדהות עם סבתות אמריקניות, לבנות מהפרברים האמריקנים? למה לבנות? ככה הן נקראות לי כל הסבתות האלה, כולל אליס.
    צדק ז'אן קלוד שטען שהסיפור שטוח. למעט כפות הידיים החמות, הזכרונות משיוטים קודמים, ואיזכור תקופות הנישואין, אין דבר שנוכל לאחוז בו ולומר הסבתא הזאת עושה לי משהו, היא קרובה אלי, היא מייצגת משהו. נאדא. סתם סבתא משעממת שהיתה נשואה פעמיים וסיימה את חייה על שקע הישבן העתיק שלה שעל הספה.
    והיכן הגאולה וממה? מהחיים המשעממים עם שאר הסבתות מהפרבר המנומנם?
    לא יתמות, לא שכול, לא עצבות, לא שמחה, לא נצחונות, לא געגועים…וואללה יופי, מסע אחרון אל עולם המתות הנשכחות שחוץ מפאי לימון כוס תה ובעל שתפקד כרהיט נוסף, אין להם על מה להיזכר. לו הייתי נכדן, הייתי ממסגר את שקע הישבן כפינת זיכרון.
    הדור הזה של הסבתות חווה הרבה. מלחמה עולמית, מלחמת וויאטנם, מלחמת קוריאה, מאבק לזכויות השחורים והנשים, שנות השישים והשחרור המיני, המון. אז זה מה שנשאר מהן? שקע הישבן על הספה?

  8. yaelhever 30/07/2015 בשעה 11:37

    שקע הישבן הוא דימוי מופלא. הנה הוא תפס אותנו. כולנו שקע ישבן. אפשר בקלות להגדירנו כשקע ישבן. אבל יותר קל לנו להגדיר אחרות כשקע ישבן. כך עושה אליס. היא לא שקע ישבן. היא מגדירה כך אחרות. היא גם לא יוזמת שבודקת מה יש במיכלים. כך היא מגדירה אחרות. אבל היא כן יוזמת באשר לדיג, לקשירת סולם הקשרים ולרחצה הסופית בים. כי אנחנו כל הזמן מגדירות ומוגדרות. לאליס היו שני בעלים שעזבו אותה בזה אחר זה, בהפרש של 30 שנה. זו הגדרה מעניינת של מי שזוכרת את ריח צווארם. רוצה לומר: גם לגבי עצמנו אנו עושות הגדרות מכלילות, שצובעות את הדברים בצבע ייחודי, אבל עושות לדברים עוול בד בבד. אפשר לומר שהאדם הוא חיה מגדירה. האם יש בספינה נשים נוספות מלבד אליס? הספינה היא חלומה של אליס. הפרוייקציה שלה. ועל כן כל הנשים, ואליס בתוכן, הן פרוייקציה של אליס. כך אליס רואה את עצמה, את מהותה ואת מקומה בעולם. תחרות הילדים. שלי יוצרים ושלך עורכי דין. מי לא נמצאת בתחרות הזו? האם זה משעמם? לא. אין א/נשים משעממות. יש א/נשים שמגדירות אחרות כמשעממות. מוזגת החלב של ורמיר, היא משעממת? הרי היא כל הזמן מוזגת חלב. אבל מה היא מלמדת אותי עליה? עלי? יצירות אומנות, ספרות וקולנע רבות תיארו את נשות הפרברים (הגדרה מוצלחת). למשל סיפוריו של קרבר והסרט בעקבותיהם של רוברט אלטמן "תמונות קצרות". סיפורים כאלה, סרטים כאלה, אפשר לעשות גם עלינו, עלי, על כל אחת. הסיפור הזה, (ששמו המתורגם אינו מוצלח, כי הוא מחמיץ את המעבר בין כאן לשם) מופלא כי הוא מעביר לנו את מבטה של אליס על עולמה ברגע המעבר בין חייה למותה. הוא לוקח את הקלישאה בדבר החיים העוברים לנגד עיניה של העומדת למות ועושה לה ריאליזציה. לא שרטוט של עולמה של אליס, אלא של עולמה כפי שהיא חולמת אותו ברגע מותה. נזכרתי בסיפור הנהדר של טולסטוי "מותו של איוון איליץ'". סיפור שמתאר את הטרנספורמציה שעובר אדם בשל מחלתו וגסיסתו. כאן לא מדובר בטרנספורמציה אישיותית, אלא בשיקוף של העובר בתת הכרתה של אליס ברגעיה (או שעותיה) האחרונים. ונזכרתי בעוד ספר נפלא. "הזקן והים" של המינגווי. יום וחצי נלחם דייג זקן בדג אחד. משעמם או מרתק?

    • אסף רפאלי 01/08/2015 בשעה 18:07

      נכון, כל היום נלחם דייג זקן בדג אחד, כמו ששנים עשר סיבובים נלחם מתאגרף ביריב אחד, כמו שכל חייו נלחם קפטן אחאב בלוויתן אחד. מאוד מעניין מפני שהמטאפורה היא על המאבק של האדם בעצמו, בחרדותיו, מצוקותיו ובתקוותיו. אליס לא נאבקה בכלום, מקסימום בלמי יש נכדים יותר מוצלחים. הספינה, הדגים, הזקנות ושאר הדימויים האמריקנו פסיכודליים לא ממש מעניינים אותי. מצטער, אני לא משם. מסעודה משדרות על עשרת ילדיה, סיפור העליה שלה וחייה בעיירת פיתוח מעניינים אותי הרבה יותר.
      איזה כיף, אפשר לכתוב סיפורים כאלה ולעשות סרטים כאלה גם על עצמינו. נכון, אבל ללא תוכן ממשי על כל אחד ואחד מאיתנו, ויש תוכן כזה ולא מעט, אלה יהיו סיפורים משעממים כשקע ישבן על הספה, גם אם ימלאו את השקע הזה בתמנונים סגולים, מחבטי בייסבול (אויי האמריקנה) ודגי זהב.
      אני אוהב נשים זקנות. נשים זקנות הן אוצרות הזיכרון ומספרות הסיפורים של המשפחה והקהילה. אני אוהב גם לכתוב על נשים זקנות שזיכרונן ארוך והן אמהות הדור. כאן, לצערי, אליס והזקנות לא חשובות יותר מהים, הדגים ומחבטי הבייסבול.
      ותגובה לשוויק ידידי הוותיק. אני שמח לא להסכים אתך, מחלוקת זה דבר לא רע. כמו בהמון דברים אני לא נוטה תמיד להסכים עם טעמו של אדם (מירי במקרה זה) רק בגלל שאני מעריך את יכולותיו.
      שכחתי משהו לגבי הגסיסה..יהורם גאון סיפר בתכנית על תולדות הקולנוע (אצלנו בערוץ 1 ז"ל)
      שמנחם גולן פיטר את אברהם ארנן, מפקד סיירת מטכ"ל בדימוס, מפני שהוא ביקר את את ההוראות שגולן נתן ליהורם גאון לשחק גוסס. "גוססים לא עושים הרבה תנועות בידיים ומחוות דרמטיות" הוא אמר "הם פשוט עוצמים עיניים ומתים. זה היה בשבילך יעל.

  9. עפרה 31/07/2015 בשעה 12:17

    אהבתי מאוד את האווירה ההזייתית שלפני המוות השורה על הסיפור הזה. פחות התלהבתי מהסצנה המשפחתית בבית החולים. עבורי היא הייתה קצת קיטשית, אלא אם כן קוראים גם אותה כחלק מההזייה של אליס. לאורך הסיפור אליס מגדירה עצמה כסבתא, אם ורעייה, כלומר כינוי התלוי בקיומו של מישהו אחר, ולא עומד בפני עצמו כמו אישה, גבר. זה מפתיע לגבי מי שנישאה בגיל 17 וכך ביקרה את עצמה לחומרה בסירת ההצלה בה שטה אחרי כלולותיה בפעם הראשונה. איננו לא יודעים מהסיפור דבר על חייה, מעשיה פרט להיותה, כנראה עקרת בית שהתאלמנה ושקעה בסוף חייה מול הטלוויזיה. אני באופן אישי לא רואה רכות מובנת מאליה במילה "סבתא", או "קשיות" במילה "זקנה". ישנן נשים זקנות ונהדרות מכל מיני בחינות ללא נכדים וסבתאוּת כמו אימהוּת אינן בהכרח מעידות על… כלום בעצם. לדעתי הבחירה של הסופרת קשורה לאופן שבו אליס הגדירה את עצמה. ועוד משהו: מאוד אהבתי את המקום בסיפור, הנהר שמימיו מטלטלות את הנוסעת המשתברת להרבה נוסעות דומות לה, באיזה שהוא רוגע שמחזיר אולי למצב עוברי. עם זאת, כמו אחד המגיבים פה לא יכולתי שלא לחשוב על נהר הסטיקס. מעניין שדנטה "אשם" בכך שהשייט בו קשור לקונספט הנוצרי לגבי אחריתם של הרשעים בגיהינום. במקור, במיתולוגיה היוונית, המשמעות אומנם קשורה למוות, אבל הרבה פחות קודרת. סטיקס צידדה בזאוס ולכן זכתה להיות אלת הנהר הנושא את שמה; אמו של אכילס טבלה אותו בנהר סטיקס וכך זכה בכוחותיו המופלאים וחולשת העקב שבו אחזה האם. בכל מקרה אין למעבר בנהר הסטיקס קשר לשכר ועונש, אלא להמראה לחיים הצופנים גם חולשה ובסוף למוות, כמו מותה של אליס.
    מקווה שאצליח להדביק את התמונה…

  10. lioracohlany 05/08/2015 בשעה 9:42

    סיפור מקסים. תודה מירי. הוא שזור בטבעיות כה רבה בסוריאליזם ובאבסורד, עד שלא מתחשק כלל "לתרגם" אותו.

  11. מירי 12/08/2015 בשעה 9:36

    אני מזדהה עם מה שכתבת, ליאורה. יש סיפורים שבוראים עולם משלהם, והעולם הזה כל כך שלם שכל מה שנותר לי לעשות כקוראת הוא לשמוח על שהוזמנתי פנימה. הסיפור הזה עטף אותי ברוך ובהשלמה. אין פה הבטחה רליגיוזית לגמול בעולם הבא, רק פרידה רכה, 'התמוססות', היא כתבה, מהעולם הזה, וזה מאד יפה בעיניי. חלק משמעותי מהאפקט של הסיפור נגזר מכך שאליס לא לבד בסיפור הזה, שהחווייה שלה נכפלת עוד ועוד (אליס בארץ המראות, מילולי, כל כך הרבה אליסים). הפיצול הזה מאפשר שיחה במקום מונולוג, ובשיחה – זה בולט מאד גם בסיפור הזה – יש פתח אפשרי לנחמה. היופי מפצה במידת מה על העצב, וגם להומור יש תפקיד מאלחש בסיפור הזה. מצד שני, הסתמיות של החפצים במכולות מעידה משהו על חוסר התוחלת שיש בחומר, על הסתמיות שלו. לסיכום אני חושבת שהסיפור הזה הוא סיפור מפותח מאד מבחינה רגשית, מינורי מבחינה עלילתית, וזו כנראה הסיבה לפער הגדול בין אוהדי הסיפור לבין מי שלא נפלו ממנו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: