מועדון כרייה

קריאה נינוחה בצוותא של סיפורים קצרים מהמבחר המקומי והעולמי

להתייצב מול הג'ינג'י

ערב ראש השנה, זמן חשבון נפש, אבל במקום להתייצב מול קונו מתייצב גיבור הסיפור "פושטקים" דווקא מול הג'ינג'י, הפושטק המפוקפק מפעם. בעשרות השנים שחלפו מאז פגישתם הקודמת, הספיקה המילה "פושטקים" להיעלם מהשפה, יחד עם הפושטקים עצמם שכנראה כבר לא יושבים על הברזלים, איפה איפה הם, הפושטקים ההם? בסופרמרקט, כנראה, כי הזירה הנוכחית היא זירה צרכנית. את הסיפור שכתב ניצן ויסמן אפשר לקרוא, בין השאר, גם כהומאז' ניהליסטי לספרי הילדות עליהם גדלנו, שיצקו במוחנו תערובת משונה של גבורה ישראלית ומצדה ותנ"ך וחסמב"ה, שנראתה די הגיונית לזמנה. הסיפור מספק פרשנות מורחבת לציווי "אתה עכשיו הגבר בבית", שאין לי ספק שהושמע באזניהם של לא מעט ילדים, בנים, בנסיבות דומות לאלה המתוארות בסיפור – האב יוצא למלחמה, או לשירות מילואים, ומותיר מאחור צו/צוואה: אתה עכשיו הגבר בבית. מה זה אומר, להיות הגבר בבית? למשל, להראות -להם- "עם מי יש להם עסק". ותמיד יש למי להראות.

מועדון כריה אוגוסט פתוח לשיחה אודות הסיפור וכולם מוזמנים. ואוטוטו ערב ראש השנה.

מודעות פרסומת

45 תגובות ל-“להתייצב מול הג'ינג'י

  1. אבי 27/08/2015 בשעה 18:37

    הסיפור הזה בעיקר הרגיז אותי. אין ספק שמדובר בכותב רהוט ביותר ותענוג לראות את השליטה שלו בשפה ובקצב. וירטואוז מילים של ממש. אבל סיפור טוב, כמו יין טוב, רצוי לא לרוץ מהר ולספר לחברה כמה יפה אתה יודע לשזור מילים, צריך לחכות עד שיבשיל, עד שיהיה על מה לספר. ובסיפור שלנו התוכן הוא צפוי וקלוש.
    החנון המצליחן נזכר בילדותו אל מול בריון השחץ, קליפת העושר הדקה מאיימת לקרוס ולחשוף את היצור הממושקף שבפנים. בלה בלה בלה. עורך דין. כמובן, אישה ילדים ומשפחה. כמובן. אורחים קרואים/לא קרואים לחג ואח קרוא/לא קרוא לכל החיים. מפגש היפה והחיה. השתן שירד לראש וכפרפראות קצת יחס מהאימא.
    ברוח חודש אלול והימים הנוראים – נדוש נדוש נדוש ה' צבאות וגו,
    הסיפור עתיר קלישאות: "צואר פר" "וריד פועם" "עורק מכוער" ראש כבד" "רגליים שריריות" ו"כפכפי אצבע" כל הבליל הפירוטכני המופלא דחוס בשורה אחת. מגה-קלישאה. וזו רק שורה אחת המתארת רק דמות אחת.
    אני יודע, אפשר לשפוך תילי מילים על קולה הצלול של הישראליות העכשווית שפרץ את שממונם של שמי אלול הלוהטים. אפשר למצוא משמעויות נסתרות, פרי דמיונו הפורה של הקורא הנואש לפרגן. זה המקום וזה הפורום לחשוב, לכתוב ולהמציא את מה שלא נחשב, לא נכתב ולא הומצא.
    אשאיר את טוב הלב השופע למי שצלל לנבכי ערמת יהלומי הפלסטיק הזו ואפרוש, קפוץ תחת ומנוצח אל מאורת מירמורי סוף אוגוסט שלי.

    • מירי 27/08/2015 בשעה 18:44

      תחליט, כותב רהוט וירטואוז או שהסיפור הוא ערמת קלישאות ותו לא? כשם שיש קוראים "נואשים לפרגן", לדבריך, יש כנראה גם קוראים "נואשים לגמוז", שמתייצבים חודש אחר חודש בפתח המועדון, נרגנים, רטנוניים, עם ממחטה רטובה על המצח וקרעכצן בלב. אני מניחה שקראת את הביקורת של עמרי הרצוג, ולא הסכמת לדבריו http://www.haaretz.co.il/literature/prose/.premium-1.2697971

      • אבי 27/08/2015 בשעה 19:08

        מוכן להודות בתאוות הגמיזה שמנסיוני האישי מהנה הרבה יותר מפרגון.
        מצד שני זכורים לי סיפורים לא מעטים שששתי להתייצב ראשון בשער המועדון ולצווח את תהילתם.
        לגופו של ענין – הטענה שלי היא שסיפור טוב דורש שלשה תבלינים – כושר מילולי, תוכן מעניין ועוד תבלין אישי מיוחד שאי אפשר להגדיר שמפריד את האמן מהאומן. לעניות דעתי המתלהמת לסיפור הזה יש רק את התבלין הראשון.

      • אבי 27/08/2015 בשעה 20:20

        כרגע קראתי את מה שעמרי הרצוג כתב. תודה רבה שהפנית את תשומת לבי.

        לא יודע אם אני מסכים עם עמרי או לא כי לא קראתי את שאר הסיפורים וההערה היחידה שלו על הסיפור הזה הוא שהוא כתוב בגוף שני ולדעתו של עמרי זה מתבקש. שיהיה. מעבר להתלהבות המשונה מהגוף השני הזה לא התרשמתי שעמרי ממש התלהב מהסיפור.

        • מירי 27/08/2015 בשעה 20:23

          אני חייבת לרוץ (מטפורית…) רק אגיד בינתיים שהאיפוק, הסגפנות, הכתיבה המדודה והשליטה בכל אלה היא בחירה סגנונית לגיטימית. הכתיבה בגוף שני מאפשרת גם אינטימיות וגם ריחוק, אני אוהבת את המשחק הזה וזו בחירה מאד לא קונבנציונלית.

  2. עדי 27/08/2015 בשעה 18:49

    מאוד אהבתי. אני בטוח שכל גבר ישראלי סוחב את הג'ינג'י שלו מגיל העשרה. אני נושא עימי שניים; שניהם חיפאיים ושניהם ג'ינג'ים אמיתיים, אם הז'אנר מתיר לי גזענות מהסוג הזה. (בעצם הוא מבקש…).
    "meet cute" חוזרת שכזו, היא מכונת זמן שמכווצת אותך למי שהיית אז. (סיבה משכנעת להמנע מפגישות מחזור). יש בסיפור עדינות במשחק שבין ההתכווצות לאחור, אל הבבושקשה הקטנה שבתוכך, זאת שהיית אתה פעם, לבין קליפת המקצוע ופח המכונית והמטראג' הנדל"ני, שכמו מקבעים את גבולות הגזרה של האישיות שלך בהווה, אבל לא בוערים בך, כמו ה"ללכת מכות" של הילדות. למרות שה"אחר" לא התעטף עם השנים בקליפות זהות מתיבשות ולכאורה נראה עומד באותו מקום, הוא נראה שלם יותר ומתמזג יותר עם המציאות שמסביב.
    קונה ת'ספר בסופ"ש.

  3. avitalgc 27/08/2015 בשעה 18:51

    אהבתי את סיפור הילדות הנהדר, כל כך אותנטי ומלא רגש. הדמות בהווה בעצם מתחרה עם ה"פושטק" באותה רמה של עומק-הוא סופר את השגיו החומריים ומודד את מידת ההשפעה והכח שלו. כמו בילדותו גם עכשיו הוא מרגיש זנוח ולא אהוב, אבל איפה מקורות העצמה שאז היו לו והים נעלמו? בכל אופן, הזכרון החושי והרגשי מועבר בצורה מעוררת התפעלות, ומזה מאד נהניתי.

  4. ליאורה 27/08/2015 בשעה 18:59

    כתוב היטב, בקצב קצר נשימה, וכך גם קראתי אותו.

  5. מיטל שרון 27/08/2015 בשעה 19:06

      (מיטל, תגובה זו חולצה מתוך הספאם באיחור בן מס' שעות מרגע הפרסום, מתנצלת על כך)

    אני לא מסכימה עם אבי על הטון, ממש לא מסכימה איתו על זה, אבל דווקא כן מסכימה שיש פה סיפור שכבר קראתי. משהו בין דוד גרוסמן ואמיר גוטפרוינד ועמוס עוז. גבריות אשכנזית במעבר בין שואה לתקומה.

    כתוב יפה וגם הבלבול ההולך וגדל בין הג׳ינג׳י של פעם לג׳ינג׳י של היום עשוי יפה מאד.

    אבל בגלל שכל חודש את בוחרת סיפורים נורא יפים, כל כך יפים שאין לי מה להגיד עליהם מלבד וואו איזה יופי, מעניין אותי מה שבה את ליבך בסיפור הזה.

    • מירי 28/08/2015 בשעה 23:04

      מה שבה את לבי בסיפור הזה. טוב שאת שואלת, זה קצת מורכב ואנסה להסביר. בגדול, זה משהו שעלה מתוך הספר כולו ואת הסיפור הספציפי הזה בחרתי בשל היותו קצר באופן ניכר יחסית לסיפורים האחרים – ומתאים באורכו לפורמט של המועדון שלנו.
      ובכן,
      לדעתי הספר של ויסמן הופיע על הבמה ברגע מעניין מבחינת ההיסטוריה הסוציולוגית של הספרות: כשגרוסמן וגוטפרוינד פרסמו את הסיפור של האשכנזיות, זה היה אחרי שמלחמת לבנון (הראשונה) גרמה להסתייגות גוברת והולכת מדמות הישראלי השורשי הגיבור יפה הבלורית, וסוף סוף אפשר היה להציץ לאחור ולנער את האבק מעל ממשיכיהם של מנחם מנדל וטוביה החולב, להעניק להם קול על קו התפר תל אביב גליציה, או משהו בסגנון. אבל קרה מה שקורה תמיד בתרבות, ומה שנחשב לשולי ברבות השנים הפך למיינסטרים. עד כדי כך מיינסטרים שהארכיטיפ ההגמוני נעשה שקוף. כבר לא רואים אותו.
      הרגע ההיסטורי הנוכחי מאתגר את האשכנזיות מכיוון אחר – לא הישראלי/כור היתוך/נולד מן הים וכו', אלא מהכיוון המזרחי שהמימסד האשכנזי דפק באופן קונסיסטנטי. אם בעבר האשכנזי היה החזק והנחשק, היום זה אחרת, אשכנזים נחשבים לדכאוניים, חסרי שמחת חיים ובאופן כללי דבק בהם (כדמויות) משהו מהאנדרדוג.
      תוסיפי לזה את ההגות הפמיניסטית, שמנסה כבר עשרות שנים לתת מענה פוזיטיבי לשאלה מהי נשיות – ולא רק על דרך השליליה, כמו ההגדרה של פרויד – והמפגש בין הערעור על ההגמוניה הגברית אשכנזית מחד, לצד העיסוק האינטנסיבי בשאלה מהי נשיות, הובילו לכתיבה שעוסקת בניסיון להגדיר באופן פוזיטיבי מהו גבר אשכנזי. לא רק כארכיטיפ הגמוני ולכן לגמרי שקוף – כי את הנורמה לא צריך להגדיר, רק את מה שסוטה ממנה – אלא מתוך התבוננות עמוקה פנימה, לתוך הקרביים והדנ"א של הדבר הזה. זה מה ששבה את לבי בספר של ויסמן, ואני מקווה שמשהו מזה מצוי גם בסיפור "פושטקים".

      • מיטל 29/08/2015 בשעה 14:33

        תשובה מעניינת. לא חשבתי על זה בזמן הקריאה. אותי עדיין מכריע חוסר העניין בדמות הזאת. אולי הכוונה שונה, אבל התוצאה בעיניי דומה מדי למקור המיינסטרימי.

  6. yaelhever 27/08/2015 בשעה 19:16

    אני אוהבת את הסיפור. את המעברים המהירים באותו משפט בין עבר והווה. את השפה ואת תחושת חוסר הביטחון שהוא מעביר. חוסר ביטחון של ילד וחוסר ביטחון של איש מצליח. כי כולנו ילדים של החיים. אני הייתי ילדה (ניצן ויסמן יליד 1956. אני – 1952) באותה סביבה. וגם אני החלפתי ספרים בספריית פבזנר, שקראו לה אז ספריית רות. ליד צרכנייה שקראו לה "הצרכן" וגן אמהות עובדות שלמד בו אחי, שלא הסתדרתי איתו. וגרתי ליד רחוב בר-כוכבא (צדקיהו). מן הסתם מכיר ויסמן גם את ה"וואדי", הוא נחל שיח, שגלשנו בו בילדותנו, דרך בוסתן נטוש, מדרגות לשכונת כבביר, מנזר כרמליתי ובית הקברות הצבאי (שבו קבור אחי זה, שנהרג בתאונה בצבא ב-1976), עד לחוף הכרמל.
    אבל מלבד יכולתו להחזירני לשטף זכרונות מאז, מעסיקה אותי קביעתה של מירי בדבר היות הסיפור "גברי גברי". האם זו חוויה של בנים בלבד, הצורך להפגין למי יש מכונית מפוארת יותר, אישה מעודנת יותר, יכולת להשתין על מי שהשתין עליך? זהו סיפור על ילד שהפך לגבר. אני הייתי ילדה שהפכה לאישה. אני מנסה לחשוב איך אני הייתי מתנהגת בסיטואציה הזו. גם לי היה אבא שנעדר מהבית במלחמה ההיא ובעוד הזדמנויות. גם לי נאמר שאני הגדולה ואחי היה צעיר ממני ב-4 שנים (בסיפור הפער בשנים גדול הרבה יותר). גם אני חוויתי פחד, אבל אחר. בנים (או בנות) לא הרביצו לי. ובנים אלימים, פושטקים – שזה בא מ"פשוטים" ביידיש – לא אהבתי והתרחקתי מהם. גם אני שיוועתי לאהבת אמי, שנראה שהופנתה לאחי (כך חשבתי). אחי הבכור הסתבך כל הזמן בקטטות. ואילו אני התבקשתי להשגיח ולטפל באחותי הקטנה. כך מנווטים הורים את בנותיהם ובניהם לתפקידים מגדריים. אבל אני מכירה נשים רבות שאכפת להן מפאר המכונית או משוויצות בבן הזוג. ונקמה? האם בנות מתועלות פחות לנקמה? אני חושבת שכן. אבל לאחי הרבצתי הרבה. עד לגיל שבו הוא התחיל להחזיר ואז נעשינו חברים. האם אחי היה מתנהג כילד הזה? הוא היה ילד עדין אבל… כן. אני חושבת שכן.

    • אבי 27/08/2015 בשעה 20:37

      גם אני מאזור חיפה ונולדתי בינך לבין ניצן. גם לי יש שלל פושטקים אבא במילואים ואימא ניצולת שואה עם תסביכים פולניים מכאן ועד לירח ומעשי קונדס ילדותיים שמעניינים אולי את הספתא שלי שנשרפה אי שם על ידי כמה ימח-שממים אבל בטח שלא מעניינים את ילדי ונכדי.
      אני אומר לך באחריות שכל פושטקי ילדותי הפכו לילדים טובים ומשעממים חוץ מאחד שגדל ונהיה שודד מזוין והוא אולי היחיד שיהיה לי מעניין יום אחד לקרוא את סיפור חייו. זה לא סיפור גברי ולא סיפור נשי, אולי זה רק אני אבל התסביכים שיש לי בקשר לקליפת האוטו הכסף המשפחה והנדלן שלי הם הרבה יותר עמוקים מורכבים וקשים ושום גינגי גס שיצוץ יום אחד ויזכיר לי איזו שטות של ילדותי לא יוסיף עליהם ולא יגרע ולא ישפוך עליהם שום קמצוץ של אור חדש. זו תהיה כנראה דאחקה יפה לספר לאשתי לפני השינה. לא יותר.

  7. David Palma 27/08/2015 בשעה 20:09

    משום מה ולא באופן מאוד מהודק הוא הזכיר לי את "כינוס הבוגרים" של פרנץ ורפל

  8. אהובה 27/08/2015 בשעה 22:48

    ראשית, הסיפור כתוב נפלא. אני לא חיפאית ונולדתי עשר שנים אחרי ניצן, אבל גם אני מאד מזדהה עם אותן חוויות ילדות שהמשתתפים כאן העלו. סיפור שמושך אותי מהרגע הראשון לקריאה ומרתק אותי גם בהמשך, הוא יותר מסך חלקיו, הוא יותר מרשימת מכולת של מרכיביו. בסיפור הזה יש תבלין מיוחד מאד וזו הדרך בה הכותב ממחיש דקות של תחושות ורגשות, וזו הסיבה שהוא גם מעורר הזדהות. אוסף הרגשות של המספר בעבר ובהווה והאמביוולנטיות שקיימת בתוכו מתוארים ברגישות רבה. המחשבות והזיכרונות שמציפים אותו במהלך המתנה בסופר, מובילים לשינוי במצבו הרגשי בהווה. בתחילת הסיפור כול מה שהוא רוצה זה להיעלם, הוא לא רוצה לפגוש את אחיו ונרתע מארוחת החג המשפחתית. החוויה הפנימית שהוא עובר משחררת אותו מהמועקות הישנות ורגשות האשמה והוא מתייחס למפגש הצפוי קצת יותר בסלחנות. זהו שינוי רגשי דק שמתואר באופן חי ואנושי וזה מה שהופך אותו לסיפור מוצלח. יש בסיפור הרבה אומץ, מכיוון שהוא מציג בגלוי לגמרי תחושות, שרבים מהאנשים חווים לקראת ארוחת חג משפחתית. נהניתי מאד.

  9. מיכל 27/08/2015 בשעה 23:04

    נהניתי מהסיפור ובעקבותיו אף רכשתי את הספר הדיגיטלי מאתר "עברית". הסיפור קצבי ודחוס ומכיל בכמה רגעים של עמידה בתור בסופרמרקט רצף של זכרונות ילדות מאירוע מכונן ומשמעותי בעברו של המספר (האם אפשר לכנות את האירוע טקס חניכה? )
    כילדה בת 9 או 10 בשלהי שנות השישים הכרתי ג'ינג'י דומה מאוד לזה המתואר בסיפור ופעם אחת גם הייתי אחד מקורבנות-התעללויותיו , ומי יודע ייתכן שבסיפור קצר זה מצאתי נקמה פואטית בג'ינג'י הנשכח ההוא…

  10. דני בר 28/08/2015 בשעה 0:45

    סיפור חביב, לא יותר וחבל. זיכרונות הם נושא אישי , סובייקטיבי ואינטימי וזה יופיים. הדברים כאן פשטניים מאוד ,צפויים מאוד ועל גבול השבלוניות בהצגת הדמויות, בעבר ובהווה. בוודאי שכל זיכרון עבר של האחד מעורר זיכרונות -סיפורים וזמנים אצל הקורא, אלא שההיבט הזה אינו מספק בעיני לסיפור טוב העמד בפני עצמו. כאן החוויה שלי הסתכמה בתחושה של "קראתי, שכחתי"

  11. דני 28/08/2015 בשעה 7:12

    אתייחס אך ורק לכתיבה בגוף שני. לתחושתי האישית, יש בכתיבה כזו שתלטנות, פטרנליזם, וכמעט הייתי אומר: אלימות. כשאני קורא כתיבה כזו, אני מתקומם בשורה הראשונה: מה פתאום המחבר מתיימר לומר לי מה אני עושה, מה אני מרגיש ? קראתי את אשר כתבה מירי, על "אינטימיות וגם ריחוק" שיש בכתיבה בגוף שני. זה נכון, אבל במובן השלילי. האינטימיות היא בחדירה לפרטיות של הקורא. הריחוק הוא בהתנערות מאחריות הכותב לסיטואציה המתוארת. זו, בעיני, כמובן, המשמעות של כתיבה בגוף שני. (לא שלא חטאתי בכך בעצמי, כמובן…)

    • מירי 28/08/2015 בשעה 7:51

      אדרבא, דבריך רק מחזקים את דבריי: בעידן אלים, פולשני (מצלמות אבטחה בכל מקום, תאגידים עוקבים אחרי כל תו שאתה מקליד ברשת) הספרות לא יכולה להרשות לעצמה להישאר בטוהרה המדומה וכתיבה בגוף שני מבטאת את רוח העיוועים של הצייטגייסט. חוץ מזה, כל מי שקרא ואהב את דיוויד פוסטר וואלאס מתייחס בטבעיות לכתיבה בגוף שני.

  12. מירי 28/08/2015 בשעה 10:21

    תוך כדי ספונג'ה חשבתי על הדיון הזה ועל השאלות העקרוניות המעניינות שהציף: האם ראוי לספר רק את מה שאינו מוּכָּר לנו? האם כל מה שמוכר (ברוח הרשימה שהכין אבי באחת מתגובותיו – אמא פולניה, אבא במילואים, שואה, תקומה, מרק עוף, דירות צפופות, שכונה) בהכרח פסול?
    כמובן שלא. הדינמיקה הזו מעניינת, כי ניצן בעצם לכד כאן את מה שאוהבים לכנות בסלוגן יעיל "הסיפור של כולנו", ומתוך המוכר שמתגלגל (לכאורה…) ללא מאמץ עולה הטרוניה על כך שהוא מספר את שאנחנו כבר יודעים. כל מי שניסה אי-פעם לכתוב שורה יודע שזה לא כל כך פשוט לכתוב באופן זורם, חי, לא מתאמץ (לכאורה). אולי זה ההישג של הסיפור הזה – תביעת הבעלות עליו מצד הקוראים.

    פעם מישהו הראה לי שבכל יצירה ספרותית טובה יש רגע טיפוסי/משפט/מילה שנצרבים אצל הקורא, והם הם הלב של הסיפור, תמצית הווייתו. בסיפור של ניצן היה לי רגע כזה בתיאור האגבי של מרפסת השירות: "אמך יוצאת למרפסת הקטנה מאחורי האמבטיה ששומרים בה אצלכם את המגב והדלי וחומרי הניקוי והסולם והמברשות שאבא שלך צובע אתם את הבית לפני פסח…" – הפונקציונליות הסתמית של המקום הזה, בו אף פעם לא תדרוך רגלו של אורח, היא תמצית הבית, תמצית כל הבתים ההם, הבתים של כולנו. מרפסת קטנה. וזה בכלל לא מפתיע שמבין כל המקומות האפשריים, דווקא המרפסת הזו שימשה כאתר פעולה ברגע בו הגיבור החליט לפעול.

  13. אסף רפאלי 28/08/2015 בשעה 15:21

    כמובן שלא פסול מירי אבל התגובה של אבי לגיטימית.
    ואני רוצה, ברשותך וברשות המשתתפים, לומר כמה מילים על תגובות ועל שיטת הכיכוב.
    אבי קיבל ממני חמישה כוכבים שירדו לשלשה ע"י משתתפים אחרים מכיוון שתגובתו היתה לעומתית ומעניינת. אני יודע שאנשים, כמו בכל קבוצה סגורה, לא רוצים להתעמת עם הבחירות שלך, חוששים "להעליב" אותך, את מכירה אותי היכרות אינטרנטית לא מעט שנים ויודעת שאני בהחלט מסוגל לחטוף ביקורת וגם להחטיף. אני חושב שביקורת מנומקת שכתובה היטב, גם אם היא לא נראית חביבה בעיני אומרי ההן, חשובה לאין שיעור מכל תגובות ה"נהדר, נפלא, מזכיר לי את ילדותי בחיפה/בקיבוץ/גרעין הנח"ל/הביקור האחרון בברלין…." וכיו"ב תגובות משבחות ולא ממש מנומקות. הדבר קשה שבעתיים כשמדובר באחד משלנו, כותב נידח שאם נגיד על יצירתו מילה לא טובה אז חס וחלילה יום אחד חברי ה"כת" "יתהפכו" גם עלינו. טעמך הוא טעמך והבחירות שלך הן על דעתך ואני מכבד ומוקיר את העבודה הנהדרת שאת עושה בהתנדבות עבורנו. ובכל זאת היתי שמח לראות ולככב גם תגובות כמו של אבי בסיפור זה ותגובות כמו של ז'אן קלוד בונר (מקווה שאייתתי את שמו נכון) בסיפור הקודם.
    לגבי הסיפור "פושטקים" של ניצן, אומר שהוא עמד במבחן ה"צפל" בכך שקראתי אותו בנשימה אחת בלי להשתעמם ובלי להבחין בקלישאות שמפוזרות לרוב בין שורותיו ובתכנו. סיפור שנקרא כך, הוא סיפור טוב.

    • מירי 28/08/2015 בשעה 15:40

      ברשותך. הדיון על התגובות ועל שיטת הכיכוב לא מאד מעניינים אותי ולא אתייחס לדוגמאות שהבאת. המועדון פתוח לקריאה, להשתתפות, לתגובות כתובות כמו גם למחיאות כפיים או הסטת אגודל כלפי מטה. הדינמיקה המועדפת בעיניי היא לא לחטוף/להחטיף, כלשונך, אלא של שיחה, וצר לי לאכזב את כל מי שמגיע לכאן כדי לחטוף ולהחטיף. אני עורכת התוכן של המועדון וככזו אני זו שבוחרת את הסיפורים לפי, אבוי, טעמי האישי. לא דמוקרטי מי יודע מה, אני יודעת, ככה זה בעריכה. שמעתי שבקולחוז מסויים בדרום סין יש מועדון קריאה וירטואלי בו נערכת הצבעה שמית על כל סיפור וסיפור, וכולם מאד בסבבה עם זה. לא כל תגובה לעומתית היא מנומקת באופן שמגרה אותי להתייחס, ומעולם לא חששתי להביע דעה בכל נחלה וירטואלית בה החניתי. אם מישהו מרגיש שסותמים לו את הפה – זבשה"ו. למה שלא תפתח מועדון כרייה מקביל לפי טעמך האישי? מרבה מועדונים מרבה שמחה. אשמח לסייע בפן הטכני.

    • מירי 28/08/2015 בשעה 15:47

      בנוגע לטענת הקלישאות שחזרה פעם שניה בשירשור הזה – כשמישהו זורק את המילה 'קלישאה' אני לא נרתעת בבהלה. פעמים רבות קלישאות וסטראוטיפים משמשים כנקודת מוצא. אם יש רק סטראוטיפים וקלישאות בסיפור, מרגישים את זה – בדיוק לפני שניגשתי למחשב הייתי במטבח ובישלתי את ארוחת שישי, וברקע אחד מילדיי צפה משום מה בפרק מוקלט של סדרת מקור חדשה ודבילית שמשודרת בערוץ 10. קלישאה אחרי קלישאה אחרי קלישאה, בלי שום מורכבות, בלי שום עומק. לא זה המקרה בסיפור – דמות הילד מורכבת, הוא אמיץ ופחדן בו זמנית, מנסה לגונן על אמו בדרך הכוחנית בה לימדה אותו החברה בה הוא חי, כשהמעשה שעשה מנוגד לאופיו אבל גם מעורר בו גאווה משונה עשרות שנים אחר כך. הוא מסתייג מכל הקונספט המובן מאליו כמעט של משפחתיות, ובוזמנית מארח את המשפחה המורחבת לארוחת חג. הדמות הזאת מעניינת אותי. היא מוכרת לי, אבל לא קלישאתית בשום אופן.

  14. נעמה 28/08/2015 בשעה 15:34

    ההקדמה שלך, מירי, גרמה לי להיזכר איך נשמטה לי הלסת כשהפושטק קרא לאימא בלי בושה, "יא מזדיינת". בפריפריה שאני גדלתי בה כבוד למבוגרים היה כלל בסיסי שחל אפילו על פושטקים. או ככה לפחות חשבנו כילדים. בתחושה שלי העדר הבושה הזה עומד בלב הסיפור. תיאור המפגש המחודש עם הג'ינג'י שבה ודחה אותי כאחד על הגבריות הפיזית המודגשת מול סמלי הסטטוס הגבריים, והתיאור שמתחיל כהשוואה מלאת קנאה ופחד (הבטן השרירית, כתפי המתאגרף) וממשיך לטון לעגני (העורק המכוער הפועם לאורך צוואר הפר). היה שם משהו כל כך מופרז ומפואר (מה שאבי כינה קלישאתי – כן, אבל לגמרי מכריז על עצמו בעיניי) שלא יכולתי שלא לתהות לאיזה זיכרון אדירים כל זה מוביל, כשהציפייה הייתה לקורבנות גדולה, למשטר אימים ארוך שהג'ינג'י הטיל. ולרגע הייתה לי הפתעה מהפער בין הציפייה לאירוע הנקודתי עצמו. כי מי שהראה לפושטקים מה זה, היה אמנם קורבן לרגע אלים וטראומטי שאולי המשיך להלך עליו אימים בהמשך, אבל גם ובעיקר היה לרגע פושטק בעצמו ואפילו גיבור של אימא שבסיטואציה אחרת הייתה כמובן מורטת שערות מול ההתנהגות החוליגנית של הילד. וזה הדבר היחד אולי שעורך הדין המצליח – שכבר לא צריך לפחד מאף פושטק, וגם לא להוכיח שום דבר לאף אחד – לא יכול לחזור ולהיות שוב, אחד שלא דופק חשבון לאף אחד ועושה מה שבא לו. הוא אפילו לא יתרעם על האישה שתעקוף אותו בתור בחיוך מנצח, ולא רק מתוך פחד מבעלה. כי הוא "לא כזה". מהבחינה הזו, הריחוק שבגוף שני הכרחי לסיפור הזה ומתלבש עליו כמו כפפה. זו אחת הבחירות שאהבתי בו במיוחד.

    • מירי 28/08/2015 בשעה 15:52

      אהבתי את התגובה, שהיא בעיניי התגובה שלכדה באופן הכי מדוייק את רוח הסיפור. בנוגע לכבוד למבוגרים – לא אשכח את היום בו נח, המופרע של כתה ח', צעד לתוך חדרה של המורה יהודית (שהייתה המנהלת המיתולוגית של בית הספר) והשליך שם/עליה כיסא. המעשה הזה היה בלתי נתפס בעינינו, לגמרי מחוץ לגבולות המעשה הסביר. ואילו היום…

    • אבי 28/08/2015 בשעה 17:10

      אני לא רוצה לחלק ציונים לתגובות (אם כי גם אני חוטא כמו כולנו, אני משער, ומחלק מדי פעם כוכבים פה ושם לפי מצב רוחי – בחזקת אם כבר יש כוכבים שהשד יודע למה הם קיימים, אז למה שלא נשתמש בהם) אבל אהבתי את התגובה הזו של נעמה כי היא שונה כל כך ממה שאני הרגשתי כשקראתי את הסיפור.
      מה שנראה לה כקנאה לי נראה כסלידה מה שנראה לה רגע אלים וטראומטי לי נראה כמו איזו משובה ילדותית. מי שנראים לה בריונים אלימים המשליטים משטר אימים לי נראים כמו פרחחים שתכף אימא שלהם תקרא אותם לסדר בעזרת מחבט שטיחים שיפגוש בישבנם.
      מעניין אם תחושתי נכונה שרוב הנשים גומרות על הסיפור את ההלל ורוב הגברים מסתייגים ממנו. סיפור שהוא מבחן טיורינג למגדר.

      • מירי 28/08/2015 בשעה 17:14

        אין ולא יהיה מבחן טיורינג למגדר. אתה ואסף רפאלי זה לא "רוב הגברים"

        • נעמה 28/08/2015 בשעה 17:42

          אני לא יודעת לדבר בשם נשים אחרות, אבל מבחינתי תיאורי השרירים ושיר ההלל למכונית ההיברידית הם בדיוק מה שאמור היה להרחיק אותי מהסיפור הזה. העניין הוא שהם בונים כאן איזושהי תפאורה גדולה שנחוצה לרגע הקטן הזה של המפגש. מעבר לזה, על אף העיסוק הבלתי נמנע בגבריות, שיש לה חלק משמעותי בסיפור, יש בו בעיניי שני נושאים חוצי מגדרים: חוויית העמידה מול תוקפן (בריון אלים או פרחח בלאי, לא משנה לצורך העניין) והאופן שבו האחר שהוא מאיים ו/או בזוי, הוא במידה מסוימת גם מושך ו/או מעורר קנאה.

        • אבי 28/08/2015 בשעה 19:38

          תוך כדי נסיון למצוא תשובה הולמת לקביעתך הבלתי הססנית במקצת שלעולם לא יהיה מבחן טיורינג למגדר נתקלתי במאמר המרתק הבא
          http://www.tau.ac.il/humanities/philos/dascal/papers/turing.htm
          שטוען, בין השאר, שמבחן טיורינג המקורי היה משהו אחר לחלוטין – השאלה אם ניתן יהיה לבנות מחשב שיוכל לזהות גבר או אישה לפי קריאת תשובות שלהם לשאלות. לא יודע אם זה באמת מה שטיורינג התכוון אליו, אבל זה מענין ביותר.

          • מירי 28/08/2015 בשעה 20:42

            זו השטחה של מי שרואים את העולם בצורה בינארית. גבריות ונשיות הם רצף על ספקטרום, לא קטגוריה בינארית. מבחן טיורינג מגדרי הוא מבחן פוטוגני להפליא אבל אידיוטי במהותו.

            • אבי 28/08/2015 בשעה 21:26

              לא הבנתי למה הוא אידיוטי. ברור שהמבחן מאתגר כי, בדיוק כמו שאמרת, הצדדים האינטלקטואלים והרגשיים של גבריות ונשיות הן רצף ואפילו יש קטעים חופפים כלומר יהיו גברים שהם יותר נשיים מנשים ולהפך, אבל לאחד יהיה בולבול ולשניה פות ומבחן טיורינג אמור למצוא למי הבולבול ולמי הפות ולהתגבר על נסיונותיהם המכוונים והלא מכוונים של הנבדקים לבלבל אותו עם הרצף האינטלקטואלי והרגשי שלהם

              • מירי 28/08/2015 בשעה 21:29

                אני מציעה מבחן טיורינג שיבחין בין תימנים לבין לא תימנים.

                • אבי 29/08/2015 בשעה 8:18

                  נורות האזהרה מאותתות לי שמוטב שאפסיק להתווכח עם הג'ינג'י. אההמ. עם מירי.
                  יתכן שזה הפיתרון כלומר מבחן טיורינג מגדרי הוא תכנית מחשב המנהלת ויכוח עם הצדדים השונים ונשים הן קבוצת כל המתווכחים שהתכנה מרגישה שמוטב לה לעצור (אולי לזה התכוון טיורינג כשניסח את בעיית העצירה של מכונות טיורינג) בטרם יבולע לה.
                  תוצאת משנה של המבחן היא שהתכנה היא גבר.

  15. מירי 28/08/2015 בשעה 21:31

    ואשמח לחזור לשוחח על הסיפור, תודה

  16. ז'אן-קלוד 29/08/2015 בשעה 14:43

    המחבר שולט בקצב הנכון עד כדי וירטואוזיות, המוסיקה בסיפור אינה של אקורד אחד גם לא של שניים, אלא של חמישה, שישה אקורדים. באשר לתוכן אני חולק לחלוטין על אלה שציינו כי הסיפור רווי בקלישאות כגון "צוואר פר", "עורק פועם" וכו'. הסופר יודע כי בסיטואציה של פחד ואלימות, אתה מבחין בפרטים אלו, הם הם גורמי הפחד או היחלשותו. אם העורק מאט את פעימותיו, גם קצב פעימות הלה שלך יורד. כל התיאורים מסוג זה, רק מוסיפים ממשות ועומק לעלילה.

    כשלעצמי, אני רואה ביצירה, סיפור זן מעולה, כזה שסביר שיתקבל בברכה על ידי מנזרים בודהיסטים וישונן שם לרוב. השלב הראשון, אינו אמנם לפי תורת הזן ואמניות הלחימה (במזרח יש זהות גדולה בין הפילוסופיות לאמנויות הלחימה) הגיבור מצליח אמנם להתגבר על פחדו, אך לא על היצר, ומגיב תגובה אלימה, הגוררת תגובה אלימה ופוגענית הן פיסית והן נפשית, חזקה הרבה יותר.

    במפגש השני, הגיבור מגיב תגובה דומה לראשונה, אמנם זו אינה פעילה, אך בעצם כך, שאינו מנתק מגע עם הג'ינגי', נוטש את כל קניותיו, ונעלם מהסופר, על מנת לא לשוב אליו לעולם, יש משום התגרות ממשית בפושטק. אף כאן נשלף היאנג, החלק הגברי, הפעיל , החם והגלוי. אך במקביל עולה גם הצד של היין שבו. החלק האפל, הקר, האיטי, העמוק, הנשי והנסתר. שיחזור האירוע הטראמוטי משמש מעין סיפוק יצר ההשפלה, ויצר נקמה, אותם, נשא שנים.

    לסיכום, באה ההפתעה: כידוע, היין והיאנג אינם מודלים טהורים, כל אחד מכיל את רעהו במידה זו או אחרת, ואכן השיחזור שהינו כאמור בתחום היין, מפעיל את תחום היאנג וגורם למחשבה האם לספר לאישה השפלתו של בעלה. אגב, גם מחשבה זו, הינה של יין ויאנג השרויים בצוותא, היות וכמקודם, ההדמיה של העלאת הנושא בפני האשה, מספקת במידה מסוימת את הצורך בנקמה, אך מצד שני מעלה דרך גלויה ממשית ומסוכנת. טוב שאין פתרון של בית ספר, וההחלטה אינה מובאת בפנינו.

    ברצוני להתייחס לעוד שני דברים- איני שולל כלל את נושא הגבריות האשכנזית המובא בסיפור, ואת פגיעותו והירידה במעמדו לאורך השנים. אלא שבחרתי להתייחס לגבריות כמודל כללי, ואת המצב בו ניתן בעזרת מחשבה למלא מקום של אקט תוקפני.
    העלאת "תעלולי ג'נינגס" בסיפור ראויה לציון, מדובר בסדרת ספרים מופלאה, וכל שלא קראה, מוטב יכתת רגליו בחנויות לספרים משומשים, או באתרי אינטרנט, ויתור אחרי כל בדל ספר בסדרה.

  17. דרגון קומודו 30/08/2015 בשעה 13:24

    סביר להניח ,גבירותיי ורבותיי, שבעל משרד עורך דין (שאינו יכול להיות אלא כריש) לא יכנס
    לבעתות כשהוא פוגש, דרך מקרה, את הביריון שהטיל עליו חיתתו בנעוריו,ואם הוא גם קצת שוחר נקם, היה "מביים" מפגש מחודש ואלים עם הביריון ותובע את האמ -אמא שלו לדין ופיצוי בהתאם ובאופן הזה היה מעצב גמר חשבון רווי דם עם הצללים בנעוריו.

    סביר להניח,גבירותיי ורבותיי, שילד ששפך דלי שתן וכלור ואבקת כביסה על אויבו היה חוטף,
    בנוסף למה שחטף מהבריון, גם מאימא שלו – על התנהגות לא יאותה, ועל השחתת
    אבקת כביסה וכלור שעולים בכסף,וכסף היה מצרך נדיר למדיי אפילו במשפחות אשכנזיות
    לפני מלחמת ששת הימים.מה לבן שלי ולפושטקים של השיכון?!

    כי הבעיה אינה המפגשים האלימים שהיו לנו בשנות הילדות והנערות, אלא הזיהום שנצבר
    עם השנים ע ל ה'שריטות' האלה.הם שהופכים ילד לכריש (אבל סביר יותר להניח שדווקא
    בריון הקשקשים הוא שיהפוך – לא לעורך דין אולי, אבל כריש ? כמעט בטוח.

    (התדהמה שנתקפתי כשנסתבר לי שהבריון המופרע ביותר בטירונות שלי בה"ד 4, מחזור
    מאי, הפך להיות דוקטור לפיזיקה גרעינית. כן, הסטיריאטיפים מפרקים אותנו ואת הוודאיות
    שבעולמנו כתולעי ספרים) אה, אדון ויסמן? אבל עם שבר הקונצפציות המלוות אותנו קשה
    להתמודד, בעיקר בספרות,בעיקר בספרות שכותבים היום

    סביר להניח שבעל משרד עורך דין החוצה את העולם בלקסוס היבריד, ושעיקר התעוקה
    שהוא סובל ממנה היא משפחתו המצומצמת והמורחבת, היה מעצב יחס אינסטרומנטלי
    קר נפש כלפי הבריונים הבזים לו בהווה של חייו – אשתו וילדיו ,ואל ימי הרדיו והפושטקים
    ברחובו היה מתייחס בגעגוע אוהב ועצוב (או באירוניה).הביריון מטיל האימה נתפש לויכוח עם זוגתו הביריונית על סוג המחבת! איזה בידור! מה לזה ולויכוחים חשופי השיניים "עד העצם" שמתנהלים אצלי בבית, עם זוגתי המשפטנית יותר ממני, למרות שמעולם לא חצתה את הכניסה
    לפקולטה למשפטים ולא קראה אפילו פסק דין אחד בימי חייה ?

    והאנאלוגיה בין ג'נינגס, ילד טוב אנגליה, מעין מהדורה לא מודעת של אנטי=גיבור ילדות לבין
    העו"ד החיפאי היא קצת כמו משחק פאזל, לגו: מתלבש בקלות ונצמד במיהירות, אבל
    קצת עשוי ולא משכנע, בפרספקטיבה של לכסוס היבריד.

    ואיה האימה שמלאה את הבתים והרחובות בימי ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים?
    הייתי שם וחויתי.לא היה ממנה מנוס – חוץ מבסיפורים שכותבים היום על התקופה, כמובן.
    לעצב אווירה זה לא פשוט, מסתבר.

    עורך דין מתעמק בפראנזן ? רבותי, זו בדיחה! איפה אתם חיים, רבותיי? חסר ספרות משפטית שהוא לא הספיק לקרוא? פסקי דין? תקדימים? הספרות הכי טובה! תקדים מהפכני יותר
    טוב מרביעייה של שוברט! את המילים האלה לא המצאתי: שמעתי מפורשות ממשפטן שנגרר
    בעל כורחו לקונצרט של ה"רביעיית אלבן ברג" המפוארת.

    אין בכל זה כדי לפסול את ניצן ויסמן. הלא הוא מקפיד לכתוב את מה שיתקבל ויסתבר
    על לב קוראיו.לא היה הראשון שמטיל בו את האבן: לתשומת ליבו של המגיב היקר אבי.

    • ז'אן-קלוד 30/08/2015 בשעה 22:35

      העולם אינו מתקיים על "סביר".

      • מירי 30/08/2015 בשעה 22:44

        מה גם האמנות.
        (תגובה זו מחליפה תגובה ארוכה ומנומקת שתכננתי לכתוב, ובה התכוונתי להסביר שעורכי דין עם עבר של חננות יכולים להצליח מאד גם בלי דם על הידיים, רק באמצעות יכולת פנומנלית בדיני חוזים וצבירת אחוזים מעסקאות, אפשר לחסל יריבים באופן יותר שקט ואלגנטי אפילו בהשוואה לממפרצת)

  18. דרגון קומודו 30/08/2015 בשעה 13:28

    בשורה האחרונה צ"ל : לא א ה י ה הראשון שמטיל בו את האבן, כמובן.

  19. ניצן ויסמן 30/08/2015 בשעה 16:26

    מרתק לקרוא את שלל ההתיחסויות לספור הקטן והצנוע שיצא תחת ידי, ומרתקות שבעתיים העוצמות הרגשיות ששחרר, לפחות אצל אחדים מאלו שטרחו וקראו, ואחר כך גם ישבו ושתפו (ועל כך אני כמובן מודה להם – מי כמוני יודע להעריך זמנם של אנשים עסוקים(ובמיוחד הגברים שבהם). ולמי שאהב(ה), ולמי שתעב, למי שנזכר(ה) בילדותו (או ילדותה) ולמי שמצא רק פגמים, למי שפלה קלישאות ומעכן אחת לאחת (נותרו אגב עוד כמה) ולמי שהכל נראה לו לא סביר, שלא כך היה ושלא כך נהיה – בסופו של דבר זה רק ספור, ומה יכול כבר כותב מתחיל, שלא לדבר על נידח, לבקש לעצמו אם לא קומץ קוראים אכפתיים, גם אם חלקם קצת כעוסים.

    • lioracohlany 30/08/2015 בשעה 17:02

      איזה עידן נפלא, שבו אפשר לקבל את תגובתו של המחבר להתקבלות של יצירתו (אפילו בלי שיאמר למה התכוון המשורר)! גם אני חושבת שה"יציאה מהעור" משני עברי הסקלה היא תגובה ראויה, מספקת ומתגמלת.

    • מירי 30/08/2015 בשעה 22:46

      במיוחד הגברים שבהם. לא, כי נשים לא עסוקות אף פעם, בכלל. השעה 22:45. אם לדבר הזה שאני עושה לא קוראים עבודה, אז מה זאת עבודה? כנראה אסיים בסביבות אחת הלילה, אולי יותר. אבל מנחם לדעת שככלות הכל אני לא באמת עסוקה. אולי אעפעף מעט ואפדר את אפי כדי לא להשתעמם.

    • דרגון קומודו 31/08/2015 בשעה 12:58

      לא,לא זה לא סיפור,לא הקוראים, זה הספרות העברית,היא השלם שצריך לעלות על סך כל
      החלקים,נניח, הנזלת שהאח הצעיר מרח בחשאי על הבגדים שלך כשרק התייצב ועמד
      על דעתו וקצת על רגליו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: