הקריאה הבאה
פטל סיפורים שהיו
בעריכת אביבית משמרי ומירי שחם
תגובות אחרונות
 | שניר על לתת צורה |
 | מירי על "אל תפסיקי, אל תפסיק… |
 | שי על "אל תפסיקי, אל תפסיק… |
| מירי על "אל תפסיקי, אל תפסיק… |
 | אבי על "אל תפסיקי, אל תפסיק… |
 | עפרה בן-עמי על "אל תפסיקי, אל תפסיק… |
| מירי על "אל תפסיקי, אל תפסיק… |
לאתר שלי: סדנת כתיבה חווייתית
סדנאות כתיבה חווייתית, מירי שחם
צריכה לעכל אבל היה מאוד עצוב ושובר לב לקראת הסוף. את רוצה לעזור לה, כמו המדריכה שלה בסוף, ולא יודעת איך.
המשפט שיישאר אתי מהסיפור הזה הוא "אולי שום דבר. אולי שום דבר". קראתי את הסיפור כסדרה של דריכות אכזריות על הלב – דריכה כבדה, אנחה והמשך, דריכה כבדה, אנחה. ופתאום, בקטע יפהפה שפועל נגד הציפיות שלנו (שלי), הילדה שהיא פרח קיר והנער המקובל ביותר רוקדים יחד, ובמקום עוד דריכה ומעיכה הכל מסתחרר כמו קונפטי וחג באוויר. זה הרגע שבו משובץ המשפט הזה. רגע ההלם של הדוברת, שמנסה להתאים את עצמה ולהשתלב בלהקה האכזרית, כשהיא מבינה פתאום ולעומק שיש אנשים שלא זקוקים לאישור הזה, ואף מתעלמים ממנו, שלא עוסקים בהתאמות כפויות בלתי פוסקות (ודווקא משום כך הם מצליחים להגיע הרבה יותר רחוק ממה שהיא חולמת להגיע).
הסיפור הזכיר לי סדרות טלוויזיה אמריקאיות לגיל הנעורים. בעיני ליז מור זרקה לחלל דמויות ונושאים וטיפלה בהם בצורה צפויה ושטחית. ברברה "השמנה" כמו הדוברת "הביישנית" אוהבות לקרוא, דבר שלא יעלה על הדעת, כמובן בתיאור "המקובלות" המגלחות את רגליהן, כי זה כמובן היה הורס את הסטריאוטיפ. והנה, למרות הכל, מואיל הנער שאיננו יודעים עליו דבר מאומה פרט לחתיכיותו, לרקוד עם ברברה. מצטערת שזה לא מרשים… אני יכולה לדמיין את הסיפור הזה מבשיל בסדנת כתיבה בקולג' אמריקאי, שהוזכר במילים על המחברת, (ושלא ישתמע חלילה זלזול בסדנאות כתיבה כלשהן), עד שמשום מה נראה ראוי לדפוס. אין לי מושג מדוע מבין הקולות האמריקאים המעניינים שאינם מתורגמים לעברית דווקא סיפור זה התגלגל גם לאנתולוגיה ישראלית.
כל כך לא.
ליז מור היא בין המוערכות שבין הסופרות האמריקאיות הצעירות ובצדק (רק הבוקר, לגמרי במקרה, שמעתי ראיון עם הסופר דייויד סדאריס שמספר בהתפעלות עד כמה הכתיבה של ליז מור משובחת – היא מצחיקה אותך ומצחיקה אותך, ואתה לא מבין איך בסוף הסיפור שלה אתה הרוס לגמרי מצער, אמר). זה לא סיפור נעורים, זה סיפור שהגיבורים שלו הם בני נעורים אך קהל היעד שלו מבוגר. פעם שמעון אדף אמר שיש רק שבעה סיפורים בעולם – אני בטוחה שאחד מאותם שבעת סיפורים אליהם התכוון אדף הוא סיפור התבגרות של גילוי עצמי וחשיפת פערים. אני חושבת שהסיפור הזה כתוב ברגישות ובמגע זהב של יד כותבת צעירה אבל בוטחת. נכון, כולנו מכירים ילדות שמנות, אבל לא כל דמות של ילדה שמנה היא קלישאתית והדמות של ברברה מטופלת לדעתי היטב – נוצקת כאן דמות שאפשר לדמיין, בשום אופן לא סטריאוטיפ שטוח.
תגובתי התייחסה אך ורק לסיפור זה של מור – לא צחקתי, בקושי חייכתי, ולרגע לא נהרסתי מצער. מסכימה איתך שאחד משבעת הסיפורים בעולם הוא זה של התבגרות וגילוי עצמי. ז'אנר נפלא ואהוב. זכור לי, לדוגמה, לטובה "ילדה בקפה" שכרינו בו כאן. אצל מור הצירוף של החתיך והמקובלות והשמנה הקוראת, כולל הלקח "החינוכי" בסוף, כולו היה לקוח מבחינתי ממילון הקלישאות השלם.
מצטער שאני לא יכול להגיב, כלומר אני בטוח שאני יכול ואפילו באריכות, אבל ייתכן שכמה קוראים בודדים יחשבו שזה כמעט לא הוגן להגיב על סיפור שלא קראת. בכל אופן רק קפצתי לביקור על מנת להגיד בכל הענווה שאני מקווה שהסיפורים הבאים יחזרו למתכונת הרגילה והמיושנת ולא יאלצו אותי להרשם ולהתקין כל מיני תכנות מורכבות לקריאת ספרות באמצעים דיגיטליים (בעעע, כמה שלמדתי לתעב את המילה הזו).
חבל, שירות התמיכה של בוקסילה מאד אמפתי. שמעתי תגובות מצויינות מאנשים שכן קפצו למים וניסו.
נהניתי מאד מהסיפור, נהניתי גם משאר הסיפורים בקובץ, אבל אין ספק שזהו הסיפור הטוב מכולם. תאוריה המדוייקים של ליז מור, הביישנות הנחקרת לעומקה על כל מאפייניה. לדעתי הדמויות אינן קלישאות כלל, ולמרות שהן מוכרות, התנהגותן אינן קלישאתית. להיפך – אם ה"חתיך" היה צוחק על ברברה, משפיל אותה, או פשוט מסרב בשאט נפש – זו הייתה קלישאה. אבל התנהגותו האדיבה דווקא מפתיעה ואתה מוצא את עצמך מהרהר כיצד כל זה השפיעה על ברברה בהמשך התבגרותה. גם המספרת מפגינה מקוריות ואנושיות וקשה שלא להמשיך להרהר בדמותה גם לאחר סיום הסיפור.
רציתי גם לחזק את המגמה של חלוקת ספרים שלמים בפורמט epub. זו מתנה נפלאה ואני מאד מעריך אותה.
מסכימה לכל מילה. תודה!