מועדון כרייה

קריאה נינוחה בצוותא של סיפורים קצרים מהמבחר המקומי והעולמי

ארכיון קטגוריה: מתורגמים

להפנות עצומה לאלוהי הזמן

8 חברים  נפגשים לארוחת ערב חגיגית בערב סילבסטר, על קו התפר שבין השנה שהייתה לשנה שתהיה. זמן קלאסי לחשבון נפש.

ביל מעדיף לחיות בהווה, זמן הבינתיים, בחברת בת זוג שצעירה ממנו בשנים רבות. אצל חבריו, לדעתו, זה אחרת. אצלם ההיסטוריה היא חזות הכל, אבל ביל מכיר בכוחה של ההיסטוריה לפלג ולהרוס. גם בעשור החמישי לחייו אינו שוכח את איש המפלצת המסוייט מתקופת הילדות. מדוע מבכר ביל את ההווה על פני העבר? אולי משום שההווה הוא הזמן המצומצם, והצמצום הכרחי כדי למנוע תחושת החמצה.

במהלך הקריאה לא יכולתי שלא להיזכר בנובלה/סיפור קצר "המתים" מאת ג'יימס ג'ויס. אפשר לקרוא את היצירה של ג'ויס כאן. כדאי לכם, הסיפור הזה נחשב לאחד מסיפורי המופת של הספרות העולמית.

מועדון כרייה יוני – "ציון מקסים" מאת לורי מור – פתוח. ביל, דבי, לינה, ג'ק, אלברט ועוד – וגם גבריאל קונרוי, אם תרצו.

מודעות פרסומת

"מתי הם מתחילים לתקן?"

קו החשמל קרס וצריך לתקן, אבל הקו המנותק אינו הקלקול היחיד המוצג בסיפור. נתק מאפיין גם את מערכת היחסים בין שובה לשוקומר, ואולי הפסקות החשמל היזומות יצליחו לשקם גם את הנישואים המקרטעים של בני הזוג. ואולי לא.

"עניין זמני" מאת ג'ומפה להירי הוא סיפור על זמן ועל טקס. טקס הסיפורים מתקיים מדי ערב, דייט בחשיכה, אבל מי מהם הוא שחרזדה ומי מהם הוא המלך? ומי יינצל עד הבוקר הבא?

בהתחשב במזג האוויר השורר בחוץ, סיפור על הפסקות חשמל הוא אקטואלי מתמיד. בלילות כאלו התביעה היחידה שיש לי מהעולם היא לכוס תה, כירבולית, וסיפור חזק וטוב. מועדון כרייה פברואר פתוח. כולם מוזמנים.

תודה ליערה שחורי שהמליצה על הסיפור 'עניין זמני' מאת ג'ומפה להירי (עם עובד, סדרת הספריה לעם. עורכות הסדרה אילנה המרמן ונילי מירסקי. תרגמה מאנגלית שלומית אפל, 2001. הסיפור הופיע בקובץ הסיפורים "פרשן המחלות"). תודה לבתיה מישורי מ"עם עובד" שאישרה את הפצת הסיפור לחברי המועדון.

הנני אחד ויחיד

אולי כדאי להתחיל ביישור קו הכרחי: מיתוס המקור אודות המינוטאורוס השוכן בלבירינת בכרתים, מתוך המיתולוגיה היוונית. ממש כאן.

דמותו החידתית של אסטריון מהלכת על הקורא קסם אפל: בורחס יצר דמות מורכבת של גאון חייתי, חסר סבלנות, יהיר, ילדותי, מתבודד, הוגה, שוחר נקם ואכזר. הסיפור "ביתו של אסטריון" מעלה בפנינו רישום מהיר של עולם, ולמעשה בורחס יוצק לתוכו תמונת תשליל של המיתוס היווני המקורי – הזרקור הסיפורי אינו מתמקד בתזאוס הגיבור הנערץ אלא דווקא במפלצת – ומן הסתם לא אחדש לכם אם אקבע שאין יותר מדי סיפורים המסופרים מנקודת מבטה של המפלצת, גם אם אדם קרוב אצל עצמו ובסופו של דבר גם המפלצת תוכיח ששום דבר אנושי אינו זר לה.

על מה נסוב הסיפור, בעצם? נדמה לי שיש אינסוף תשובות מרתקות אפשריות לשאלה הזו ובעיניי זו שאלת המפתח שהופכת את הסיפור למעניין כל כך.  הסיפור נשען על מיתוס עתיק אבל מעניק לו פרשנות רעננה ועכשווית. מקובל לחשוב שהמיתוסים העתיקים מהדהדים עבורנו עד עצם היום הזה את תמונת הנפש היסודית של האדם, ושל הכוחות המניעים אותו לפעולה. האם גיבור כמו אסטריון יכול היה להופיע לפנינו לפני המאה העשרים? נדמה לי שלא. רק אחרי שקרענו לגזרים את דמות גיבור המופת, ניתן היה להעניק תוקף כלשהו לעולם הפנימי של המפלצת. להביט בה, להתעניין בגורלה. אולי כי המאה העשרים העניקה ה זירת פעולה נחשקת עבור מפלצות לא מעטות. ואולי אנחנו כבר מספיק מבוגרים כדי להבין שאין באמת דבר כזה, מפלצת. אבל אפילו המפלצתיות של הגיבור אינה המוקד של הסיפור, לדעתי. יש פה זווית אקזיסטנציאליסטית וזווית תיאולוגית וזווית פסיכולוגית ואפילו זווית ארספואטית, אם תרצו. וכמובן, היחיד החריג בתוך מסכת האינטרקציה החברתית, ונשאלות הרבה שאלות בנוגע לבדידות כמצב קיומי (האם אפשרי בכלל מצב קיומי אחר).  נסו לקרוא את הסיפור ולזהות את כל המופעים של הספרה "אחד" בתוכו. וגם את כל המופעים של המילה "בית".

יאללה, בואו.

ותודה לתמר פלג מ"הספריה החדשה" שמתייחסת תמיד באהדה לבקשות שלי לאשר הפצה של סיפור כזה או אחר, זה מאד לא מובן מאליו.

לוטים בערפל תמיד

הפעם, כפתיח לדיון, אני מעתיקה את דבריו של מתרגם הסיפור, עילי ראונר, בהתייחסותו לסיפור 'האיש היושב במסדרון' של מרגריט דיראס:

"כל קשר הוא ביסודו קשר מיני, וכל קשר מיני בנקודת השיא שלו, מעיד דווקא על הריחוק בין האוהבים: בדידות שאי אפשר להיפטר ממנה, זרות בלתי ניתנת לגישור, אהבה שלעולם לא יכולה לבוא לידי מימוש. אולי כך אפשר לנסח את הרעיון העומד במרכז היצירה הקצרה הזו של מארגריט דיראס (1914-1996). סופרת, מחזאית ובמאית קולנוע חדשנית, דיראס היא מן היוצרות החשובות בצרפת של המחצית השניה של המאה העשרים. בחייה היתה ידועה כחברת המחתרת הצרפתית בזמן הכיבוש הנאצי בפריז, חברת המפלגה הקומוניסטית לאחר המלחמה, בשנות הששים ספריה שוייכו לזרם ה"רומן החדש", נטייתה לאלכוהול הכריעה אותה מספר פעמים, עד מותה.

"האיש היושב במסדרון" יצא לאור ב-1980 כספר ובו כ-35 עמודים קטנים ובכל עמוד לא יותר מ-20 שורות קצרות, האופן שבו היצירה הזו ניתנת משנה את תנועת הקריאה; משפטים כמו "מתחת לעפעפיים היא סגורה" או "העיניים ודאי נעצמו מחדש על צבען הירוק" עשויים לבלוט כך, להשתהות בתוך הדפוס, להיוותר פשוטים ובאותה עת להכיל עיוות תחבירי שיוצר זליגה חרישית של המובן. כמו ביצירותיה החשובות האחרות "מודראטו קנטבילה", "הירושימה אהובתי" או "הכאב", כתיבתה של דיראס נדמית לעיתים מרושלת או מגושמת, אבל באופן פלא מרוכזת ומכשפת, מולידה אינטניסיביות פואטית המשנה את ההבנה שיש לנו על עצם מהותו של הטקסט הספרותי ועל מהו ספר בכלל.

בטקסט שלפנינו מורגשת הנסיינות היצירתית של דיראס: היא מבקשת להשטיח את המילה מכל מימד סמלי ולהתמקד בכתיבת מחוות הגוף בלבד. כך היא יוצרת תיאור מתמשך של מחול ארוטי בין שני גופים, איש ואישה, השרויים במעין הווה נצחי, האחת לעיני האחר ובמגע פיזי עם האחר בתוך מרחב שומם.

הטקסט בנוי כמעין סדרה של תנוחות ותנועות גופניות שתכליתן לשבור את הצורה הסדורה של הגוף ואת החיץ שהגוף כופה על האוהבים. זהו מחזור של רגעים יוקדים שעולים לפתע מתוך מצב סטאטי של תשישות ויגיעה דוממת; רצף של התעללויות מיניות פעם מצד האיש ופעם מצד האישה, בניסיון לעורר את התשוקה עד כלות, להגיע אל הצעקה של הבשר, אל המקום שבו הסבל מתמזג בעדנה, אל המוות הקטן של הפורקן המיני או אל עבר המהלומה האחרונה של המוות פשוטו כמשמעו.

מהו מרחב הדימוי שנוצר מתוך הגופניות העזה הזו? ומהו הפשר הספרותי של כתיבה שכזו? דיראס מחפשת אולי לצמצם את משך החיים לסצנה פרימיטיבית אחת של משגל מבעית, כמו אותה הזדווגות של חרקים בטבע שבמהלכה הנקבה טורפת את הזכר. אבל כאן ההזדווגות לעולם לא מגיעה לידי מיצוי, ולפיכך הגוף תמיד חוזר אל בדידותו. כל מה שנותר לו הוא לשוב ולקרוא לבואו המוחלט של האחר, לשווע להופעתו של בן הזוג כצל רפאים (כפנטזמה) שאיננו יודעים אם הוא עוד בחיים או אם הוא שב מעבר למוות. כך אנחנו נכנסים לאיזור של חוסר-הבחנה: הארוטיקה מתערבת במיסטיקה, הממשות של הגוף הופכת להיות בעיה של הרוח. והרצון "לבוא" (venir) עד קצה גבול החוויה, הופכת להיות ניסיון מתמיד להתקרב ו"לשוב" (re-venir) אליה כחיזיון או הזיה. לבסוף, איננו יודעים עוד אם מדובר במחול של גופים נושמים או במחול צללים של גופים מדומים השבים לפקוד זה את זו כדי לממש פעם ועוד פעם את מה שהוא חשוך זיכרון."

מוזמנים לקרוא ולהתייחס – לסיפור, לפרשנות של המתרגם, לכל מה שיעלה בדעתכם לומר בקשר ליצירה זו. מועדון כרייה אפריל – פתוח.

 

הם לא נחמדים

בסיפור "כל מה שעולה מתכנס" שכתבה הסופרת האמריקאית הדרומית, פלאנרי או'קונור, בולט בעיניי, מעל לכל, הגיהינום הפנים-משפחתי – דווקא האינטימיות מספקת תחמושת קטלנית בדייקנותה. לנו הקוראים קשה להזדהות עם מי מהדמויות, החולשות שלהן מוצגות בפנינו באופן מופגן מדי, אפילו מתריס: האם חיה באיזור זמן אחר, שבויה בתהילת עבר שנגוזה מזמן, אוחזת בדעות שפג תוקפן; הבן מתנשא, שכלתני, משתדל להיות נאור אבל לא כל כך מצליח לו, חי על חשבון אמו. אפילו דמות המשנה, האישה השחורה באוטובוס, אינה מעוצבת על מנת לשאת חן בעיני הקוראים. אם כך, כיצד בכל זאת מצליח הסיפור לשאוב אותנו לתוכו? מהו המנגנון שמחליף את מנגנון ההזדהות? אשמח לשמוע מכם באיזה אופן הסיפור פעל עליכם.

תודה לחיה מהוצאת כנרת-זמורה ביתן-דביר על שאפשרה לי להפיץ את הסיפור בין חברי המועדון.

מועדון כרייה מרץ – עכשיו פתוח.

על האפשרות לחיות חיים של חמלה

"וואלאס הוא מאותם סופרים שבכוחם לחולל שינוי בכִּוונון הפנימי של הקורא: להפוך אותו למעט פחות תמים וסנטימנטלי ולהוליך אותו בחיפוש אחר רגש כן ועמוק, אשר טמון, לעתים חבוי, בסיטואציות יומיומיות מנוכרות."

(מתוך אחרית דבר לספר "ילדה עם שיער מוזר" שכתבה עורכת הספר, נגה אלבלך)

אני תוהה מהו תפקידו של הסופר בסדר החברתי הנוכחי, אם בכלל עוד קיים תפקיד כזה. אולי החיבור "אלו הם מים" מספק מספר תשובות אפשריות. הכתיבה של וואלאס רבת-פנים, אבל עמוד השידרה שלה, כפי שאני תופסת אותו, הוא ציר הניכור-חמלה. זו סביבת העבודה שלו, מעבדת המחקר אם תרצו. מועדון כרייה ינואר מתרחק מעט מכתיבה סיפורית טהורה לטובת מבט קצת אחר. מקווה שאהבתם. תודה לנגה אלבלך, עורכת הספר, על שאיפשרה לי להביא אליכם את הטקסט הזה.

"אלו הם מים" פורסם גם בכלכליסט, למי שמעדיף לקרוא בפורמט מרווח יותר. תודה לגיל.

ובונוס מיוחד – נאום של הסופר אהרן אמיר בטקס הענקת תארי ד"ר לפילוסופיה ולמשפטים, באוניברסיטת תל-אביב ב2008. בשנה זו זכה אמיר בפרס ישראל לספרות. הנאום, שאורכו בערך עשר דקות, מתחיל ב-26:10. מומלץ בחום.

על הדרך

עיר אחת, שני סיפורים, שתי שפות – ובמרכזם שניים שאיבדו את הדרך. "תשכח מזה" הקצרצר של קפקא משאיר אותנו עם צחוק לעגני מהדהד, ואילו "שרלוק הולמס בנוסח פראג" של אדוארד בס מותיר אותנו מגחכים ומסופקים – המשרתת מצוא תמצא את דרכה הביתה. קפקא הוא הגיבור של פראג, העיר מנציחה אותו בכפייתיות למרות שלא יצר בשפה המקומית. גם בקצרצר הזה המפגש שלו עם מקור הסמכות הוא הרסני כתמיד. הסיפור של בס מאשר את הסדר הקיים, אבל מתחת לפני השטח קיימים גם בו תת-זרמים קרנבליים, פורעי סדר. אני מזמינה אתכם להעלות את רשמי הקריאה שלכם –  מועדון כרייה דצמבר.

"איש של הרגלים"

וייקפילד עזב את ביתו בהבטחה לשוב כעבור שלושה או ארבעה ימים, וחזר רק אחרי עשרים שנה. כולנו שמענו אגדות אורבניות על מישהו שרק ירד לקנות חפיסת סיגריות ונעלם. עשרים שנה! מופע היעלמות שכזה אינו יכול שלא להסעיר את הדמיון. על פי עדותו של המספר המופיעה מייד בהתחלה, ההשראה באה מתוך ידיעה בעיתון ישן או כתב עת, ומשם כבר הפליג הלאה בדמיונותיו. אגב – אם אני לא טועה, נדמה לי שגם "אנה קרנינה" וגם "מאדאם בובארי" נבטו מתוך ידעה קצרה בעיתון שלכדה את עינם של הסופרים וגירתה את דמיונם.

האם סיפור קצר יכול לשקף פרק זמן בן עשרים שנה? זו ללא ספק בחירה מסקרנת של פורמט. על רקע זה, הבחירות הנרטיביות של הות'ורן, ההדגשים ובעיקר ההשמטות, מעניינים מאד. במידה מסויימת, "וייקפילד" של נת'ניאל הות'ורן הוא פרודיה על כל סיפורי השיבה המאוחרת – היציאה לדרך סתמית, השיבה הביתה סתמית לא פחות, ובין לבין לא מתקיים שום מפגש הירואי עם לסטריגונים וקיקלופים; וייקפילד פוגש בקושי את עצמו.

בורחס אמר פעם על "וייקפילד" את הדברים הבאים: "במשל קצר זה – הוא נכתב בשנת 1835 – אנחנו כבר בעולמו של הרמן מלוויל, בעולמו של קפקא. עולם של עונשים חידתיים ושל אשמות שאין להן פשר. אילו כתב קפקא את הסיפור, וייקפילד לא היה שב לביתו לעולם. הותורן מתיר לו לשוב, אך שיבתו אינה פחות עגומה או פחות מאויימת מהעדרותו הממושכת".  גם היום, כשבעים שנה לאחר שבורחס נשא את נאומו, הסיפור עדיין שומר על רלוונטיות, אולי משום שהשאלות שעולות בו נותרו רלוונטיות והתשובות רק נעשו מורכבות יותר. אני מקווה שהדיון במועדון יצליח להקיף, ולו חלקית, את השפע  שהסיפור הזה מציע לקוראיו.

וייקפילד, מאת נת'ניאל הות'ורן, מתוך "הסיפור האמריקאי הקלאסי" בהוצ' עם עובד. תודה לפרופ' משה רון, המתרגם של הסיפור ועורך האנתולוגיה, על שאיפשר לי להביא את הסיפור ל"מועדון כרייה". בהזדמנות זו אני מזמינה אתכם להציץ באחד הדיונים הקודמים במועדון, שהתקיים סביב "פשטידת שחרורים" של קארבר, פרופ' רון הוסיף לשירשור מספר תגובות מאוחרות ומעניינות.

כרגיל, כולם מוזמנים להשתתף בדיון, ותיקים כחדשים. יאללה, מתחילים.

"קרה הבלתי-נמנע"

שלום חברים,

הפעם אני מגישה לכם את הסיפור כפי שהוא, בלי שום הרמה מקדימה להנחתה. אשמח לשמוע מה חשבתם אודותיו, אולי גם השערות בנוגע לשמו: למה דווקא "שלמות" ? היכן היא מסתתרת?

קיץ, חם, ים, גבר מתפרק ונער צעיר. האמנם קרה הבלתי נמנע?

דברו, אני מקשיבה. ושנה אזרחית טובה יותר לכולנו.

מירי

"סיפור שנבדה היטב"

בסיפור "שכר הסופרים הראשון שלי" הקוראים עדים לרגע הולדתו של סיפור. בטרם יובילנו המספר אל חדר הלידה נקבע הכלל: "סיפור שנבדה היטב אינו צריך להידמות לחיים הממשיים; החיים הם המשתדלים בכל כוחם להידמות לסיפור שנבדה היטב." מייד עולה השאלה, האם הכלל הזה תקף רק לגבי הסיפור הפנימי, זה שהמספר ממציא עבור ורה, או שמא יש להרחיבו ולהחיל אותו גם על סיפור המסגרת? כך או כך, הגבול בין מציאות לבדייה מתערער והקריאה נעשית חשדנית במידת-מה, בלשית, כזו שתתחקה אחר רמזים בגוף הטקסט כדי להתוות באמצעותם את גבול הבידיון בסיפור – בניסיון להבין היכן מתקיימים אותם 'חיים ממשיים' (למשל, הנטייה של המספר להכביר פרטים. האין בכך כדי להכשיל אותו במבחן האמת? פירוט-יתר הוא מסימניו המובהקים של השקר.)

בתחילת הסיפור אנו מתוודעים לבעלי הבית, ולהתנהגותם הקדחתנית המשפיעה על גיבור הסיפור. הוא אינו יכול להימנע מהשוואה מתמדת בינם לבינו, בין מה שיש להם ובין מה שאין לו. מתוך קדחת העילוסין, ה-ג'אנגל פיבר אליו נחשף בעליית הגג, כמאזין בעל-כורחו, הוא ממהר ליצור סימטריה עקומה באמצעות ורה, הזונה המקומית, מעשה גופני כנגד מעשה גופני. אבל רגע הגילוי הגופני הוא רגע של אכזבה עבורו – "אישה מגודלת, שכתפיה נפולות ובטנה מעוכה, עמדה לפני." בעקבות הגילוי מגיעה ההבנה  – "מה שונה היה  מעשה-הקדירה הזה, שכולו חולין, מאהבתם של בעלי-הבית שלי מעבר לקיר, מצוויחתם המשוכה, המתגלגלת…"

בנקודה זו יכול היה לסגת, אך אינו נסוג למרות תחושת הכישלון המרחפת בתוככי תודעתו. הוא מעדיף לייפות ולפדר את הרגע – אם לא באמצעות קדושת הרגש, כפי שנוהגים שכניו (בניגוד ל"שכולו חולין"), בוחר המספר להמריא מעל לעליבות ההווה באמצעות סיפור שהוא בודה. אם לא רגש, לפחות יצירה. יחד עם זאת, אי אפשר להתעלם מההקבלה שנוצרת בתוך הסיפור בין מעשה היצירה לבין עילוס עם זונה – הרגש, כך אנו נרמזים, הוא הוא הדבר האמיתי שאליו יש לשאוף, הוא העדות ל'חיים ממשיים' ורק אם איננו, נו טוב, נעשה את זה עם זונה, נכתוב על זה סיפור, יותר טוב מכלום. לא בכדי זועקת ורה באמפתיה – "משמע – זונה…אחותנו – כלבה…"

מועדון כרייה של נובמבר – פתוח. כולכם מוזמנים. תודה לתמר פלג מ'הספרייה החדשה' שאיפשרה להפיץ את הסיפור לחברי המועדון.