מועדון כרייה

קריאה נינוחה בצוותא של סיפורים קצרים מהמבחר המקומי והעולמי

ארכיון קטגוריה: סיפורי מקור

"אתה מרגיש כאילו ביקשת משאלה והיא התגשמה"

מטמורפוזה, טרנספורמציה או גלגול, התמה שעוסקת בשינוי צורני העניקה השראה ליצירות רבות. יש אינספור וריאציות על הנושא, במהלכן אדם הופך לבעל חיים או לצמח, לחפץ דומם או אפילו לובש את דמותו של אדם אחר. לעתים השינוי הפיך ולעתים לא, לעתים השינוי נעשה מרצון ולעתים הוא תוצר של קללה או כישוף. סיפורו של קרת, "השמנמן", מציע לנו מטמורפוזה משעשעת – ביום אישה סקסית ומכילה, בלילה גוץ שעיר ונחמד שאפשר להעביר אתו שיגעון של לילה. רגע המעבר בסיפור הוא הרגע בו מבצבצות שערות על גבה של האהובה לאורו של הירח העולה, מעבר שמהדהד באופן ברור את מיתוס אנשי הזאב. ברררר.

המעטפת המשעשעת של הסיפור עלולה להטעות, כי בעיניי זה סיפור עמוק להפליא, שעוסק בדילמה מרכזית בחיי הרגש של רבים מאיתנו – אהבה רומנטית מול חברות אמת. תוך כדי קריאה חוזרת בסיפור של קרת שאלתי את עצמי האם התנאי לאהבת אמת וחברות אמת הוא פיצול, או אולי בדיוק להפך, והתנאי הוא אינטגרציה? הסבירו, נמקו והביאו דוגמאות.

מועדון כרייה מאי פתוח, מוזמנים להשתתף.

תודה לאתגר קרת ולהוצאת זמורה-ביתן על שאפשרו לי בטובם להפיץ את הסיפור בין חברי המועדון.

מודעות פרסומת

הקיר האחרון – שמאחוריו אין מאומה

משהו זז, רוחש. משהו מבעבע מתחת לפני השטח. כמעט מהרגע הראשון מוטלת אלומת צל על הסיפור, ועולה מתוכו תחושת איום שמקורה אינו ברור. וגם הרגשה של השחתה, של דבר מגונה שמכרסם ביסודות. מצעד הטיפוסים שמאייש את הסיפור יותר גרוטסקי או יותר סליזי –  מולכו, ברוריה, נוכלי התרנגולת, בולע הביצה, הכנר הערבי שמנגן מנגינות יללניות – כולם צובעים את הסיפור בגוון אקספרסיוניסטי בולט. הכל גדול מדי, חזק מדי, נטול תואם והרמוניה, כמו רגל שלישית של תרנגולת. אפילו אמו של המספר עוברת הזרה ונדמית אחרת, מצטיירת כאשת מזימות חורשת רע. מותו של המתקרא סבא, ששוכב על הרצפה מואר באורות צבעוניים, משל היה אייקונה של קדוש נוצרי. והברז. מה הסיפור של הברז. ומהו משל החרס הנשבר. ומהו הקסם המופעל למילות הלחש: "אני אני אני"

מועדון כרייה אפריל, מבצבץ בין יום הזיכרון לשואה שכבר חלף, לבין יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה שממתין לנו בהמשך. כבר באים.

צילום אילוסטרציה.

תודה לתמר פלג מ"הספרייה החדשה" שאישרה את הפצת הסיפור לחברי המועדון, ותודה לעדי אריאל שהציע את הסיפור הזה ועזר לי להחליט.

יותר מדי מציאוּת

סיפורה של גברת דולי יעקבוס הוא סיפורה של בעלת בית. היא נעה בחללים, בחדרים, מביתה לבתים אחרים, ממשרד למשרד, כפרפר כלוא בין קירות שעובד קשה בלהיות פרפר. מחפשת – מה, ומוצאת- מה. המפגשים שלה עם אנשים אחרים מותירים טעם מר. מדוע? היא נזהרת מלהיות תכליתית, כי התכליתיות היא תכונה פלבאית מובהקת, כמו אוטובוס – "למה את מתעקשת להיות אוטובוס", יורה בה גיסתה. מי את, גברת דולי יעקבוס?

מועדון כרייה מרץ – פתוח.

נערה טובה דייה

אנחנו מכירים את התבנית: בן הכפר מגיע אל הכרך הגדול, גוו מצומרר מעונג ואימה כשהוא מעמיד את ערכיו אל מול פיתוייה ומדוחיה של העיר. האמנם עונה סיפורנו לתבנית?

אליעזר דרור, גיבור הסיפור "כל הנהרות", פוגש את טובה, "נערה" בת שלושים ושלוש, משוררת קצוצת שיר, קצוצת בוהן, משתעלת כרונית.

בכיסו, כמו קמע, טמון לבטח הבול האוסטרי.

ואי אפשר שלא לשאול – איפה איפה הם, הנהרות ההם?

מועדון כרייה חוגג 50 שנה ליציאת "ארצות התן" של עמוס עוז בקריאה משותפת של "כל הנהרות". כולם מוזמנים.

איש משונה במקצת

דודים ספרותיים אקסצנטריים מוכרים לנו למכביר: דודי שמחה של ע.הלל והדוד סיבוני של אריך קסטנר, אם למנות שניים, ואתם מוזמנים לכרות שמות נוספים מן הזיכרון ולהוסיף אותם לשירשור הדיון. כל הדודים האלו מציבים אלטרנטיבה פוחזת ולכן גם נערצת למי שהולכים בתלם (אבות, בנים). הבחירה להציב את האחיין של דוד קלמן בתפקיד המספר היא בחירה שכופה מבנה מעט מלאכותי ומוזר על הסיפור, כי האחיין יוצא ונכנס מתוך התודעה של הדוד כאילו הייתה זו תודעתו שלו.

אנחנו באים מן העתיד אל הסיפור "מגיד העתידות", שפורסם בשנת 1966. קדם לנו העורך זיסי סתווי, שגם הוא הגיע מן העתיד אל הסיפור הזה, כשבחר להדפיסו באנתולוגיה "שלושים שנה, שלושים סיפורים – מבחר הסיפור הישראלי הקצר משנות השישים עד שנות התשעים." באנתולוגיה, שיצאה לאור ב1993, מופיעים רק שלושה סיפורים קצרים כנציגיו של אותו עשור. שני האחרים נכתבו על ידי עמוס עוז ואהרן אפלפלד.  מה טעם ראה זיסי סתווי לשוב אל הסיפור הזה כמעט שלושים שנה אחרי שנכתב? ואנו, שחוזרים וקוראים בו כמעט חמישה עשורים אחרי שנכתב?

מועדון כרייה אוגוסט – פתוח.

 

לתת צורה

בפיסקת הפתיחה של הסיפור "ילדה בקפה" מופיע תיאור (כמעט תקריב קולנועי) של תוכי בכלוב. זה לא תוכי אמיתי, כך אנו למדים, אלא בובת תוכי. התוכי, שתכונתו המובהקת עבור בני האדם היא יכולת החיקוי שלו, מוצג בסיפור כחיקוי של חיקוי – בובת תוכי מופעלת באסימונים שיודעת להשמיע קולות. נדמה לי שזה לא מקרי שהתוכי מופיע בפיסקת הפתיחה, שיש בסיפור רובד שעסוק כולו בעניין הזה של חקיינות מול אותנטיות, של מציאת קול – והוא קשור, במקומות היותר עמוקים שלו, להקדשה של מזי כסופרת לעתיד, כמתבוננת דור-שני (מזי כממשיכת דרכו המובהקת של מר לוגאסי). בינתיים, הדלפק של בית הקפה הוא הכלוב שלה, ועד שלא תשתחרר משם היא לא תדע אם היא תוכי, או שיש בה את הדבר הנוסף הזה.

במהותו זהו סיפור חניכה שמתרחש תוך כדי מסע. מזי ורוחמה משוטטות בעיר, אחת רחפנית ומהורהרת, השנייה מעשית ומנוסה, קצת כמו וריאציה לוקאלית על דון קישוט וסנשו פנסה. מר לוגאסי שילח אותן למשימת ריגול מגוחכת בבתי קפה של אחרים, וכמו במיטב סיפורי החניכה, מזי היא יתומה מאם, כמו סינדרלה ושלגיה וכמעט כל מעשייה שבמרכזה דמות נשית צעירה. הדרך אל הנשיות, מסתבר, עוברת דרך רצח האם, או לפחות הרחקתה. שלא תפריע. טקס ההתבגרות של מזי, מאחורי הדלת הסגורה, לא נמסר לנו במפורש, מעבר לביטוי "היא לא זזה". אולי זו התגלמות ההכרחית, רגע לפני שהפרפר בוקע. בסצנה המסיימת של הסיפור חזרנו לכאורה לאותה נקודה, מזי ישובה מאחורי הדלפק, שם הסיפור התחיל. אבל עכשיו למזי יש סוד, והיא עסוקה כל כולה בצורך לתת לו צורה.

מועדון כרייה יוני פתוח, כולם מוזמנים.

הבשר הפנימי

הסיפור שכתבה יהודית הנדל, "הסעודה החגיגית של ידידתי ב.", הוא סיפור מוסיקאלי: רוחש קולות, צפצופים, חריקות, שריקות, גמיעות מרק, המולת שיחה. ולא רק צלילים עולים מתוכו, גם פרטנות של צבעים וטקסטורות. הסיפור מפעיל את החושים, עולה על גדותיו ממש מרוב חיוניות על סף מוות, חיות על סף מוות, חייתיות על סף מוות; כולנו יושבים על קצה הסרקופג. במהלך הארוחה, מול עינינו, גיבורת הסיפור ב. עוברת מטמורפוזה, מאישה לחיה, מחיה לחומר דומם, אלמוגי. הסיפור מצד אחד מעיק מאד, חשוף כל כך שאין לאן להימלט – מצד שני טבועה בו איזו השלמה, תפיסת המוות בסיפור היא של התאחדות עם הטבע. אני חושבת, בלי הגזמה, שזה אחד הסיפורים הקצרים הכי טובים שהזדמן לי לקרוא בחיי. אשמח לשמוע על חוויית הקריאה שלכם.

תודה לתמר פלג מ"הספרייה החדשה" על שאיפשרה לי להפיץ את הסיפור,

ו…חג שמח

מירי

אה, רגע – שכחתי – באווירת תיקון ליל שבועות של עיון פומבי בטקסטים ושיחה, אני רוצה להוסיף טקסט סיפורי קצרצר של ישעיהו קורן בשם "הוספיס", שמתאר גם הוא פרידה מחבר שעומד למות. מעניין לקרוא ולהשוות בין הסגפנות של קורן לבין החושניות הכועסת של הנדל. הסיפור של קורן מופיע בבלוג של דרור בורשטיין ומייד בסיומו ישנה קריאה מפורטת של בורשטיין בסיפור, שגם מופיעה בספרו שיצא לאחרונה, "שאלות בספרות" (מומלץ לקריאה).

כמו כן, למי שמתעניין בזהותה של אותה ב. מסתורית עליה נכתב הסיפור, יוכל לקרוא על תולדותיה ברשימה מרתקת של מרדכי נאור.

 

"חיילת, אין לך כלום בפנים"

אני זוכרת את דוכני העיתונים העמוסים של פעם –  עיתונים ביידיש, רוסית, צרפתית, רומנית, הונגרית ועוד התנודדו זה לצד זה על חבל דק מתוח, מוחזקים לבטח במקומם באמצעות אטבי כביסה. הסיפור "ברוש חלול" של איתן גלס מזכיר לי את הימים ההם, כשהגלות עלתה ארצה ונתנה פייט תרבותי (זמני) לצ'יזבטים ולהורה ההיא עם החאקי ושביל הנחש.  וודקה לצד נקניקים בשום, הומור לצד דמעות, ופתגמים ביידיש שזורים בטבעיות בתוך סיפורי חיים כאובים המסופרים כבדרך אגב.  הסיפור של איתן גלס הוא סיפור מעורבב, מקומי וזר בעת ובעונה אחת, ובו גיבורים לא גיבורים משוטטים במסדרונות בשעת לילה מאוחרת, לא מוצאים מנוחה. מעבר לכך,  יש בו בסיפור סודות וחללים נסתרים בשפע, המשמשים כמקומות מסתור לאנשים ולבקבוקים ולחתולים של פיזיקה תיאורטית. אפילו הברוש, סמל זקוף של ישראליות –  בסיפור של גלס הוא ברוש חלול, והחיילת, עוד סמל – היא חיילת "שאין לה כלום בפנים", חלולה. ובתוך החללים הללו, בעדינות אוהבת,  מתוארת הוויה של אאוטסיידרים, שכמהים לכסות את העבר בשכבת צבע לבנה ובוהקת, בעוד הסיפורים איכשהו שבים ופולשים  פנימה דרך סדקים, מוקמים לתחייה.

מועדון כרייה פברואר, "ברוש חלול" מאת איתן גלס, שהודפס בכתב העת "מסמרים" (גיליון 1, 2006). תודה לאיתן גלס על שאיפשר לי להביא את הסיפור למועדון. כולם מוזמנים לחלוק מחשבות, אסוציאציות, ושאר חוויות קריאה וירקות.

(כן, אני יודעת שהשיר בפולנית, אבל התוכן יהודי)

ספינת האם

הסיפור "הסתלקות" של יעקב שבתאי הוא סיפור יפה ומשונה. הנכד מספר על סבתו בפרטי-פרטים, אבל בוחר למסור את סיפורה מעמדה של עד לא מעורב. לאורך הסיפור כולו הוא מקפיד לשמור על נימה תיאורית-אובייקטיבית ככל האפשר, ודומה שישנה הימנעות מכוונת מתיאור אינטרקציה ישירה בין הנכד לסבתא. יחד עם זאת, ולמרות הנימה המאופקת, הסיפור כתוב מתוך אינטימיות רבה. האם תיתכן אינטימיות ללא קירבה?

לצד הקירבה, הסיפור גם עומד בסימן של התרחקות. המהלך הגדול של הסיפור הוא מהלך של הגירה – הדימוי המרכזי הוא של ספינה מתרחקת מיבשת. פייד אאוט כהלך רוח – אנשים נודדים, חפצים נודדים, עולמות מתפוגגים אל האין.

מועדון כרייה ינואר פתוח. מוזמנים.

איימוס, העכבר והאנדרדוג

מועדון הכרייה של חודש ינואר – פתוח