מועדון כרייה

קריאה נינוחה בצוותא של סיפורים קצרים מהמבחר המקומי והעולמי

ארכיון קטגוריה: סיפורי מקור

יותר מדי מציאוּת

סיפורה של גברת דולי יעקבוס הוא סיפורה של בעלת בית. היא נעה בחללים, בחדרים, מביתה לבתים אחרים, ממשרד למשרד, כפרפר כלוא בין קירות שעובד קשה בלהיות פרפר. מחפשת – מה, ומוצאת- מה. המפגשים שלה עם אנשים אחרים מותירים טעם מר. מדוע? היא נזהרת מלהיות תכליתית, כי התכליתיות היא תכונה פלבאית מובהקת, כמו אוטובוס – "למה את מתעקשת להיות אוטובוס", יורה בה גיסתה. מי את, גברת דולי יעקבוס?

מועדון כרייה מרץ – פתוח.

נערה טובה דייה

אנחנו מכירים את התבנית: בן הכפר מגיע אל הכרך הגדול, גוו מצומרר מעונג ואימה כשהוא מעמיד את ערכיו אל מול פיתוייה ומדוחיה של העיר. האמנם עונה סיפורנו לתבנית?

אליעזר דרור, גיבור הסיפור "כל הנהרות", פוגש את טובה, "נערה" בת שלושים ושלוש, משוררת קצוצת שיר, קצוצת בוהן, משתעלת כרונית.

בכיסו, כמו קמע, טמון לבטח הבול האוסטרי.

ואי אפשר שלא לשאול – איפה איפה הם, הנהרות ההם?

מועדון כרייה חוגג 50 שנה ליציאת "ארצות התן" של עמוס עוז בקריאה משותפת של "כל הנהרות". כולם מוזמנים.

איש משונה במקצת

דודים ספרותיים אקסצנטריים מוכרים לנו למכביר: דודי שמחה של ע.הלל והדוד סיבוני של אריך קסטנר, אם למנות שניים, ואתם מוזמנים לכרות שמות נוספים מן הזיכרון ולהוסיף אותם לשירשור הדיון. כל הדודים האלו מציבים אלטרנטיבה פוחזת ולכן גם נערצת למי שהולכים בתלם (אבות, בנים). הבחירה להציב את האחיין של דוד קלמן בתפקיד המספר היא בחירה שכופה מבנה מעט מלאכותי ומוזר על הסיפור, כי האחיין יוצא ונכנס מתוך התודעה של הדוד כאילו הייתה זו תודעתו שלו.

אנחנו באים מן העתיד אל הסיפור "מגיד העתידות", שפורסם בשנת 1966. קדם לנו העורך זיסי סתווי, שגם הוא הגיע מן העתיד אל הסיפור הזה, כשבחר להדפיסו באנתולוגיה "שלושים שנה, שלושים סיפורים – מבחר הסיפור הישראלי הקצר משנות השישים עד שנות התשעים." באנתולוגיה, שיצאה לאור ב1993, מופיעים רק שלושה סיפורים קצרים כנציגיו של אותו עשור. שני האחרים נכתבו על ידי עמוס עוז ואהרן אפלפלד.  מה טעם ראה זיסי סתווי לשוב אל הסיפור הזה כמעט שלושים שנה אחרי שנכתב? ואנו, שחוזרים וקוראים בו כמעט חמישה עשורים אחרי שנכתב?

מועדון כרייה אוגוסט – פתוח.

 

לתת צורה

בפיסקת הפתיחה של הסיפור "ילדה בקפה" מופיע תיאור (כמעט תקריב קולנועי) של תוכי בכלוב. זה לא תוכי אמיתי, כך אנו למדים, אלא בובת תוכי. התוכי, שתכונתו המובהקת עבור בני האדם היא יכולת החיקוי שלו, מוצג בסיפור כחיקוי של חיקוי – בובת תוכי מופעלת באסימונים שיודעת להשמיע קולות. נדמה לי שזה לא מקרי שהתוכי מופיע בפיסקת הפתיחה, שיש בסיפור רובד שעסוק כולו בעניין הזה של חקיינות מול אותנטיות, של מציאת קול – והוא קשור, במקומות היותר עמוקים שלו, להקדשה של מזי כסופרת לעתיד, כמתבוננת דור-שני (מזי כממשיכת דרכו המובהקת של מר לוגאסי). בינתיים, הדלפק של בית הקפה הוא הכלוב שלה, ועד שלא תשתחרר משם היא לא תדע אם היא תוכי, או שיש בה את הדבר הנוסף הזה.

במהותו זהו סיפור חניכה שמתרחש תוך כדי מסע. מזי ורוחמה משוטטות בעיר, אחת רחפנית ומהורהרת, השנייה מעשית ומנוסה, קצת כמו וריאציה לוקאלית על דון קישוט וסנשו פנסה. מר לוגאסי שילח אותן למשימת ריגול מגוחכת בבתי קפה של אחרים, וכמו במיטב סיפורי החניכה, מזי היא יתומה מאם, כמו סינדרלה ושלגיה וכמעט כל מעשייה שבמרכזה דמות נשית צעירה. הדרך אל הנשיות, מסתבר, עוברת דרך רצח האם, או לפחות הרחקתה. שלא תפריע. טקס ההתבגרות של מזי, מאחורי הדלת הסגורה, לא נמסר לנו במפורש, מעבר לביטוי "היא לא זזה". אולי זו התגלמות ההכרחית, רגע לפני שהפרפר בוקע. בסצנה המסיימת של הסיפור חזרנו לכאורה לאותה נקודה, מזי ישובה מאחורי הדלפק, שם הסיפור התחיל. אבל עכשיו למזי יש סוד, והיא עסוקה כל כולה בצורך לתת לו צורה.

מועדון כרייה יוני פתוח, כולם מוזמנים.

הבשר הפנימי

הסיפור שכתבה יהודית הנדל, "הסעודה החגיגית של ידידתי ב.", הוא סיפור מוסיקאלי: רוחש קולות, צפצופים, חריקות, שריקות, גמיעות מרק, המולת שיחה. ולא רק צלילים עולים מתוכו, גם פרטנות של צבעים וטקסטורות. הסיפור מפעיל את החושים, עולה על גדותיו ממש מרוב חיוניות על סף מוות, חיות על סף מוות, חייתיות על סף מוות; כולנו יושבים על קצה הסרקופג. במהלך הארוחה, מול עינינו, גיבורת הסיפור ב. עוברת מטמורפוזה, מאישה לחיה, מחיה לחומר דומם, אלמוגי. הסיפור מצד אחד מעיק מאד, חשוף כל כך שאין לאן להימלט – מצד שני טבועה בו איזו השלמה, תפיסת המוות בסיפור היא של התאחדות עם הטבע. אני חושבת, בלי הגזמה, שזה אחד הסיפורים הקצרים הכי טובים שהזדמן לי לקרוא בחיי. אשמח לשמוע על חוויית הקריאה שלכם.

תודה לתמר פלג מ"הספרייה החדשה" על שאיפשרה לי להפיץ את הסיפור,

ו…חג שמח

מירי

אה, רגע – שכחתי – באווירת תיקון ליל שבועות של עיון פומבי בטקסטים ושיחה, אני רוצה להוסיף טקסט סיפורי קצרצר של ישעיהו קורן בשם "הוספיס", שמתאר גם הוא פרידה מחבר שעומד למות. מעניין לקרוא ולהשוות בין הסגפנות של קורן לבין החושניות הכועסת של הנדל. הסיפור של קורן מופיע בבלוג של דרור בורשטיין ומייד בסיומו ישנה קריאה מפורטת של בורשטיין בסיפור, שגם מופיעה בספרו שיצא לאחרונה, "שאלות בספרות" (מומלץ לקריאה).

כמו כן, למי שמתעניין בזהותה של אותה ב. מסתורית עליה נכתב הסיפור, יוכל לקרוא על תולדותיה ברשימה מרתקת של מרדכי נאור.

 

"חיילת, אין לך כלום בפנים"

אני זוכרת את דוכני העיתונים העמוסים של פעם –  עיתונים ביידיש, רוסית, צרפתית, רומנית, הונגרית ועוד התנודדו זה לצד זה על חבל דק מתוח, מוחזקים לבטח במקומם באמצעות אטבי כביסה. הסיפור "ברוש חלול" של איתן גלס מזכיר לי את הימים ההם, כשהגלות עלתה ארצה ונתנה פייט תרבותי (זמני) לצ'יזבטים ולהורה ההיא עם החאקי ושביל הנחש.  וודקה לצד נקניקים בשום, הומור לצד דמעות, ופתגמים ביידיש שזורים בטבעיות בתוך סיפורי חיים כאובים המסופרים כבדרך אגב.  הסיפור של איתן גלס הוא סיפור מעורבב, מקומי וזר בעת ובעונה אחת, ובו גיבורים לא גיבורים משוטטים במסדרונות בשעת לילה מאוחרת, לא מוצאים מנוחה. מעבר לכך,  יש בו בסיפור סודות וחללים נסתרים בשפע, המשמשים כמקומות מסתור לאנשים ולבקבוקים ולחתולים של פיזיקה תיאורטית. אפילו הברוש, סמל זקוף של ישראליות –  בסיפור של גלס הוא ברוש חלול, והחיילת, עוד סמל – היא חיילת "שאין לה כלום בפנים", חלולה. ובתוך החללים הללו, בעדינות אוהבת,  מתוארת הוויה של אאוטסיידרים, שכמהים לכסות את העבר בשכבת צבע לבנה ובוהקת, בעוד הסיפורים איכשהו שבים ופולשים  פנימה דרך סדקים, מוקמים לתחייה.

מועדון כרייה פברואר, "ברוש חלול" מאת איתן גלס, שהודפס בכתב העת "מסמרים" (גיליון 1, 2006). תודה לאיתן גלס על שאיפשר לי להביא את הסיפור למועדון. כולם מוזמנים לחלוק מחשבות, אסוציאציות, ושאר חוויות קריאה וירקות.

(כן, אני יודעת שהשיר בפולנית, אבל התוכן יהודי)

ספינת האם

הסיפור "הסתלקות" של יעקב שבתאי הוא סיפור יפה ומשונה. הנכד מספר על סבתו בפרטי-פרטים, אבל בוחר למסור את סיפורה מעמדה של עד לא מעורב. לאורך הסיפור כולו הוא מקפיד לשמור על נימה תיאורית-אובייקטיבית ככל האפשר, ודומה שישנה הימנעות מכוונת מתיאור אינטרקציה ישירה בין הנכד לסבתא. יחד עם זאת, ולמרות הנימה המאופקת, הסיפור כתוב מתוך אינטימיות רבה. האם תיתכן אינטימיות ללא קירבה?

לצד הקירבה, הסיפור גם עומד בסימן של התרחקות. המהלך הגדול של הסיפור הוא מהלך של הגירה – הדימוי המרכזי הוא של ספינה מתרחקת מיבשת. פייד אאוט כהלך רוח – אנשים נודדים, חפצים נודדים, עולמות מתפוגגים אל האין.

מועדון כרייה ינואר פתוח. מוזמנים.

איימוס, העכבר והאנדרדוג

מועדון הכרייה של חודש ינואר – פתוח

"עברתי בתוכה כמו טנק מורג. אם היה שם דבר חי, הוא התנפץ"

(מאת מירי)

 הסיפור "אשה קטנה" הוא סיפור מאד ויזואלי, אני מוצאת את דרך ההגשה שלו פלסטית ממש. בחרתי לקרוא את הסיפור באמצעות שני פסלים של הפסל ג'קומטי, מהתקופה הסוריאליסטית שלו:

הפסל הראשון משנת 1931 מכונה 'אובייקט לא נעים' וצורתו צורת פאלוס מתכתי עם שיניים.

הפסל השני הוא משנת 1932 ושמו "פסל האישה השחוטה"  – נראית בו נקבת גמל שלמה שרועה על הקרקע, מובסת, כמעט מבותרת לחלקיה. מה שנקרא, פרוקה פרוקה.

במרכז הסיפור של אורפז מתוארת התמודדותו של הגיבור עם ארכיטיפ האישה הזוללת/מסרסת/ממיתה. המפגש של גומר עם  ה'פאם פאטאל' הזרה והמסתורית, לבושת השחורים, עומד בצל חששו להיבלע בה. אורפז אינו הראשון ליצור הקבלה בין האישה הקטלנית לבין נקבת פרוקי רגליים – הדימוי הזה הוא דימוי נשי מרכזי בתנועה הסוריאליסטית, אורפז רק דאג לצבוע אותו בצבעים מקומיים עזים ולהאיר אותו באור מיתי. התיאור הגופני של ענת תומך גם הוא בתיזת  המאנטיס, נענועי הראש התכופים שמאפיינים אותה מזכירים את החרק שנחשב כמתפלל בשל נוהגו לנענע את ראשו. מי שרוצה להרחיב את ידיעותיו בנושא מוזמן לעיין במאמר הזה, המרתק לטעמי (גם למי שלא ניחן בסבלנות הנדרשת על מנת לקרוא הכל, אני ממליצה לעיין לכל הפחות במבחר ההפניות לציורים ולפסלים הקשורים לנושא האישה המסרסת והמשובצים לאורכו בסוגריים מרובעים קטנים. פשוט מרתק)

נתקלתי במאמר הזה כבר לפני שנתיים והכתוב בו הותיר עליי רושם בל-ימחה, במיוחד הפסל המרוטש של "האישה השחוטה", ואף כתבתי בעקבותיו רשימה קצרה. מששבתי וקראתי בימים האחרונים את הסיפור של אורפז מובן שנזכרתי מייד במאמר ההוא. אעלה לכאן את עיקרי הדברים בהקשרם הרלוונטי ליצירה שלפנינו:

בהזדווגות בין זוג גמלי שלמה, מין ומוות כרוכים זה בזה לבלי הפרד. במהלך ההזדווגות נקבת הגמל שלמה (מאנטיס) מולקת את ראשו של הזכר ואוכלת אותו (אוכלת אותו!). יש חוקרים הטוענים שקירטועיו של הגוף הזכרי (מה שנותר ממנו) משפרים את סיכויי ההצלחה של הליך ההפרייה (אה). חוקרים אחרים מציינים את התזונה המשופרת של הנקבה בתור הגורם הישיר להשגת הפרייה מוצלחת. כך או כך, המאנטיס מייצגת את מחזוריות החיים, והיא סמל לקניבליזם, סירוס ומוות.

חברי התנועה הסוריאליסטית אימצו בשתי ידיים את המאנטיס כאייקון. האמנים אנדרה ברטון ופול אלואר נהגו לגדל בביתם את החרקים הללו ואף הזמינו אורחים לצפות בריקוד ההזדווגות המחריד. כפי שנכתב במאמר, אני מצטטת, "אלואר סבר, שדרך ההזדווגות אצל המאנטיס משקפים ב"שלמות" את היחסים בין המינים, כלומר בזמן האקט המיני הנקבה מעצימה את כוחותיה,  והזכר נשאר חלש. בצורה זו הנקבה משתמשת  בעיליונותה הרגעית ומנצלת אותה כדי לטרוף את הזכר ולהורגו". בסיפור של אורפז התיאור הזה מקבל ביטוי  ויזואלי באמצעות גדילתה הניכרת של ענת מול התכווצותו המתמשכת של גומר. המיניות הגברית מכוונת לשיא גרנדיוזי, בעוד המיניות הנשית מבוססת על ריבוי. ההבדל הזה הוא אחד היסודות לפחד הקמאי של הגבר בזמן ההזדווגות עם אישה, ולתופעה הידועה כPOST COITUS (המלנכוליה שלאחר משגל).

מוטיב אופייני נוסף התופס נפח משמעותי בסיפור ומעצים ביתר שאת את המימד הסוריאליסטי הוא עניין המטמורפוזה – שינוי צורה – מעברים בין חי לחי, לצומח, לדומם – הגבר המתאבן, האישה המתגלגלת לחרק. אורפז לא מסתפק בחרק אחד, ענת היא בו זמנית גם מלכת דבורים וגם טרמיט וגם פרפר וגם נקבת גמל שלמה. חרדונים ולטאות  סרים למרותה. ענת היא האם הגדולה, אם כל חי, אם כל החרקים כולם.

הסיפור כולו גופני ואלים, רצוף מחוות כוחניות של לעיסה ומין לופת, נטול עידון. הצד הגופני האלים של הסיפור מקבל ביטוי דרך המוטיב הבולט השלישי, הוא מופע השיניים – גומר שב ומתאר בהתפעלות מודגשת את שיניה החזקות והבריאות של ענת. הקשר המאיים בין מין לשיניים גם הוא אינו חדש, מופיע בתרבויות רבות – באמצעות סימבול הואגינה דנטטה, דהיינו האיום הטמון בואגינה משוננת, אשר מנסה ללכוד את הגבר ולסרסו. כאן אני חוזרת ומזכירה את הפאלוס המשונן בפסל של ג'קומטי, שכמו הכריז (באמצעות פסלו) על בחירתו להחזיר מלחמה לכל הנשים המסרסות, באותם אמצעים בדיוק "עברתי בתוכה כמו טנק מורג. אם היה שם דבר חי, הוא התנפץ"

מעניינת הבחירה בטנק כייצוג של הכוחנות הגברית האולטימטיבית (הסיפור נכתב בתחילת שנות השבעים, בשנים ההן הטנק נהנה מיוקרה רבה). הטנק המתקדם בשדה המערכה, עם הקנה הזקוף המכוון קדימה, נכון לירוק אש – אז מה, הגבר שבטנק ינצח? לא, לא במקרה שלנו. עד עצם היום הזה, טנקים טרם הוכיחו את עליונותם בשדה קרב בו מעורב נשק לא קונבנציונלי …

מפגש מס' 1: אשה קטנה מאת יצחק אוורבוך אורפז

שלום לכולם,

אם שמעתם צליל ניפוץ זכוכית עולה מתוך דממת-הספריות ששורה כאן, סימן שמועדון הכרייה הושק ויצא לדרך. מזל טוב!

כפי שכבר הסברתי, אני מציעה שני מתווי פעילות למשתתפי המועדון –

המתווה הראשון מיועד למשתתפים המעוניינים להגיב לסיפור באמצעות תגובות קצרות, הערות נקודתיות וכיו"ב – ניתן לשרשר כאלו כאן, מתחת להודעה זו. משתתפים שמעוניינים לכתוב תגובות בלבד אינם חייבים להירשם למע' וורדפרס.

מתווה ההשתתפות השני מיועד למשתמשים המעוניינים לפרסם רשימה מושקעת יותר בנוגע לסיפור שעל הפרק. רשימה זו תועלה לאתר כהודעה ראשית/פוסט – תחתיה יוכלו משתתפים אחרים לשרשר התייחסויות ולנהל דיון. כל מי שמעוניין לפרסם רשימה מהסוג הזה צריך למלא אחר התנאים הבאים:

א. להירשם לוורדפרס (ההרשמה מהירה וחינמית)

ב. לפנות אליי (באמצעות כתובת הדוא"ל שלכם דרכה נרשמתם לוורדפרס) ולבקש להירשם כמשתמש בעל הרשאת כתיבה באתר. כתבו אל lizadolittle1@gmail.com

אם יש שאלות – אני לרשותכם. אשתדל להעלות את הרשימה שלי אודות הסיפור כבר הערב. הדיון בסיפור "אשה קטנה" יימשך כל עוד המשתתפים ימצאו בו עניין. הסיפור הבא יישלח למנויים בתחילת החודש הבא.

תהנו, ושוב – ברוכים הבאים

מירי