מועדון כרייה

קריאה נינוחה בצוותא של סיפורים קצרים מהמבחר המקומי והעולמי

הנני אחד ויחיד

אולי כדאי להתחיל ביישור קו הכרחי: מיתוס המקור אודות המינוטאורוס השוכן בלבירינת בכרתים, מתוך המיתולוגיה היוונית. ממש כאן.

דמותו החידתית של אסטריון מהלכת על הקורא קסם אפל: בורחס יצר דמות מורכבת של גאון חייתי, חסר סבלנות, יהיר, ילדותי, מתבודד, הוגה, שוחר נקם ואכזר. הסיפור "ביתו של אסטריון" מעלה בפנינו רישום מהיר של עולם, ולמעשה בורחס יוצק לתוכו תמונת תשליל של המיתוס היווני המקורי – הזרקור הסיפורי אינו מתמקד בתזאוס הגיבור הנערץ אלא דווקא במפלצת – ומן הסתם לא אחדש לכם אם אקבע שאין יותר מדי סיפורים המסופרים מנקודת מבטה של המפלצת, גם אם אדם קרוב אצל עצמו ובסופו של דבר גם המפלצת תוכיח ששום דבר אנושי אינו זר לה.

על מה נסוב הסיפור, בעצם? נדמה לי שיש אינסוף תשובות מרתקות אפשריות לשאלה הזו ובעיניי זו שאלת המפתח שהופכת את הסיפור למעניין כל כך.  הסיפור נשען על מיתוס עתיק אבל מעניק לו פרשנות רעננה ועכשווית. מקובל לחשוב שהמיתוסים העתיקים מהדהדים עבורנו עד עצם היום הזה את תמונת הנפש היסודית של האדם, ושל הכוחות המניעים אותו לפעולה. האם גיבור כמו אסטריון יכול היה להופיע לפנינו לפני המאה העשרים? נדמה לי שלא. רק אחרי שקרענו לגזרים את דמות גיבור המופת, ניתן היה להעניק תוקף כלשהו לעולם הפנימי של המפלצת. להביט בה, להתעניין בגורלה. אולי כי המאה העשרים העניקה ה זירת פעולה נחשקת עבור מפלצות לא מעטות. ואולי אנחנו כבר מספיק מבוגרים כדי להבין שאין באמת דבר כזה, מפלצת. אבל אפילו המפלצתיות של הגיבור אינה המוקד של הסיפור, לדעתי. יש פה זווית אקזיסטנציאליסטית וזווית תיאולוגית וזווית פסיכולוגית ואפילו זווית ארספואטית, אם תרצו. וכמובן, היחיד החריג בתוך מסכת האינטרקציה החברתית, ונשאלות הרבה שאלות בנוגע לבדידות כמצב קיומי (האם אפשרי בכלל מצב קיומי אחר).  נסו לקרוא את הסיפור ולזהות את כל המופעים של הספרה "אחד" בתוכו. וגם את כל המופעים של המילה "בית".

יאללה, בואו.

ותודה לתמר פלג מ"הספריה החדשה" שמתייחסת תמיד באהדה לבקשות שלי לאשר הפצה של סיפור כזה או אחר, זה מאד לא מובן מאליו.

מודעות פרסומת

לתת צורה

בפיסקת הפתיחה של הסיפור "ילדה בקפה" מופיע תיאור (כמעט תקריב קולנועי) של תוכי בכלוב. זה לא תוכי אמיתי, כך אנו למדים, אלא בובת תוכי. התוכי, שתכונתו המובהקת עבור בני האדם היא יכולת החיקוי שלו, מוצג בסיפור כחיקוי של חיקוי – בובת תוכי מופעלת באסימונים שיודעת להשמיע קולות. נדמה לי שזה לא מקרי שהתוכי מופיע בפיסקת הפתיחה, שיש בסיפור רובד שעסוק כולו בעניין הזה של חקיינות מול אותנטיות, של מציאת קול – והוא קשור, במקומות היותר עמוקים שלו, להקדשה של מזי כסופרת לעתיד, כמתבוננת דור-שני (מזי כממשיכת דרכו המובהקת של מר לוגאסי). בינתיים, הדלפק של בית הקפה הוא הכלוב שלה, ועד שלא תשתחרר משם היא לא תדע אם היא תוכי, או שיש בה את הדבר הנוסף הזה.

במהותו זהו סיפור חניכה שמתרחש תוך כדי מסע. מזי ורוחמה משוטטות בעיר, אחת רחפנית ומהורהרת, השנייה מעשית ומנוסה, קצת כמו וריאציה לוקאלית על דון קישוט וסנשו פנסה. מר לוגאסי שילח אותן למשימת ריגול מגוחכת בבתי קפה של אחרים, וכמו במיטב סיפורי החניכה, מזי היא יתומה מאם, כמו סינדרלה ושלגיה וכמעט כל מעשייה שבמרכזה דמות נשית צעירה. הדרך אל הנשיות, מסתבר, עוברת דרך רצח האם, או לפחות הרחקתה. שלא תפריע. טקס ההתבגרות של מזי, מאחורי הדלת הסגורה, לא נמסר לנו במפורש, מעבר לביטוי "היא לא זזה". אולי זו התגלמות ההכרחית, רגע לפני שהפרפר בוקע. בסצנה המסיימת של הסיפור חזרנו לכאורה לאותה נקודה, מזי ישובה מאחורי הדלפק, שם הסיפור התחיל. אבל עכשיו למזי יש סוד, והיא עסוקה כל כולה בצורך לתת לו צורה.

מועדון כרייה יוני פתוח, כולם מוזמנים.

הבשר הפנימי

הסיפור שכתבה יהודית הנדל, "הסעודה החגיגית של ידידתי ב.", הוא סיפור מוסיקאלי: רוחש קולות, צפצופים, חריקות, שריקות, גמיעות מרק, המולת שיחה. ולא רק צלילים עולים מתוכו, גם פרטנות של צבעים וטקסטורות. הסיפור מפעיל את החושים, עולה על גדותיו ממש מרוב חיוניות על סף מוות, חיות על סף מוות, חייתיות על סף מוות; כולנו יושבים על קצה הסרקופג. במהלך הארוחה, מול עינינו, גיבורת הסיפור ב. עוברת מטמורפוזה, מאישה לחיה, מחיה לחומר דומם, אלמוגי. הסיפור מצד אחד מעיק מאד, חשוף כל כך שאין לאן להימלט – מצד שני טבועה בו איזו השלמה, תפיסת המוות בסיפור היא של התאחדות עם הטבע. אני חושבת, בלי הגזמה, שזה אחד הסיפורים הקצרים הכי טובים שהזדמן לי לקרוא בחיי. אשמח לשמוע על חוויית הקריאה שלכם.

תודה לתמר פלג מ"הספרייה החדשה" על שאיפשרה לי להפיץ את הסיפור,

ו…חג שמח

מירי

אה, רגע – שכחתי – באווירת תיקון ליל שבועות של עיון פומבי בטקסטים ושיחה, אני רוצה להוסיף טקסט סיפורי קצרצר של ישעיהו קורן בשם "הוספיס", שמתאר גם הוא פרידה מחבר שעומד למות. מעניין לקרוא ולהשוות בין הסגפנות של קורן לבין החושניות הכועסת של הנדל. הסיפור של קורן מופיע בבלוג של דרור בורשטיין ומייד בסיומו ישנה קריאה מפורטת של בורשטיין בסיפור, שגם מופיעה בספרו שיצא לאחרונה, "שאלות בספרות" (מומלץ לקריאה).

כמו כן, למי שמתעניין בזהותה של אותה ב. מסתורית עליה נכתב הסיפור, יוכל לקרוא על תולדותיה ברשימה מרתקת של מרדכי נאור.

 

לוטים בערפל תמיד

הפעם, כפתיח לדיון, אני מעתיקה את דבריו של מתרגם הסיפור, עילי ראונר, בהתייחסותו לסיפור 'האיש היושב במסדרון' של מרגריט דיראס:

"כל קשר הוא ביסודו קשר מיני, וכל קשר מיני בנקודת השיא שלו, מעיד דווקא על הריחוק בין האוהבים: בדידות שאי אפשר להיפטר ממנה, זרות בלתי ניתנת לגישור, אהבה שלעולם לא יכולה לבוא לידי מימוש. אולי כך אפשר לנסח את הרעיון העומד במרכז היצירה הקצרה הזו של מארגריט דיראס (1914-1996). סופרת, מחזאית ובמאית קולנוע חדשנית, דיראס היא מן היוצרות החשובות בצרפת של המחצית השניה של המאה העשרים. בחייה היתה ידועה כחברת המחתרת הצרפתית בזמן הכיבוש הנאצי בפריז, חברת המפלגה הקומוניסטית לאחר המלחמה, בשנות הששים ספריה שוייכו לזרם ה"רומן החדש", נטייתה לאלכוהול הכריעה אותה מספר פעמים, עד מותה.

"האיש היושב במסדרון" יצא לאור ב-1980 כספר ובו כ-35 עמודים קטנים ובכל עמוד לא יותר מ-20 שורות קצרות, האופן שבו היצירה הזו ניתנת משנה את תנועת הקריאה; משפטים כמו "מתחת לעפעפיים היא סגורה" או "העיניים ודאי נעצמו מחדש על צבען הירוק" עשויים לבלוט כך, להשתהות בתוך הדפוס, להיוותר פשוטים ובאותה עת להכיל עיוות תחבירי שיוצר זליגה חרישית של המובן. כמו ביצירותיה החשובות האחרות "מודראטו קנטבילה", "הירושימה אהובתי" או "הכאב", כתיבתה של דיראס נדמית לעיתים מרושלת או מגושמת, אבל באופן פלא מרוכזת ומכשפת, מולידה אינטניסיביות פואטית המשנה את ההבנה שיש לנו על עצם מהותו של הטקסט הספרותי ועל מהו ספר בכלל.

בטקסט שלפנינו מורגשת הנסיינות היצירתית של דיראס: היא מבקשת להשטיח את המילה מכל מימד סמלי ולהתמקד בכתיבת מחוות הגוף בלבד. כך היא יוצרת תיאור מתמשך של מחול ארוטי בין שני גופים, איש ואישה, השרויים במעין הווה נצחי, האחת לעיני האחר ובמגע פיזי עם האחר בתוך מרחב שומם.

הטקסט בנוי כמעין סדרה של תנוחות ותנועות גופניות שתכליתן לשבור את הצורה הסדורה של הגוף ואת החיץ שהגוף כופה על האוהבים. זהו מחזור של רגעים יוקדים שעולים לפתע מתוך מצב סטאטי של תשישות ויגיעה דוממת; רצף של התעללויות מיניות פעם מצד האיש ופעם מצד האישה, בניסיון לעורר את התשוקה עד כלות, להגיע אל הצעקה של הבשר, אל המקום שבו הסבל מתמזג בעדנה, אל המוות הקטן של הפורקן המיני או אל עבר המהלומה האחרונה של המוות פשוטו כמשמעו.

מהו מרחב הדימוי שנוצר מתוך הגופניות העזה הזו? ומהו הפשר הספרותי של כתיבה שכזו? דיראס מחפשת אולי לצמצם את משך החיים לסצנה פרימיטיבית אחת של משגל מבעית, כמו אותה הזדווגות של חרקים בטבע שבמהלכה הנקבה טורפת את הזכר. אבל כאן ההזדווגות לעולם לא מגיעה לידי מיצוי, ולפיכך הגוף תמיד חוזר אל בדידותו. כל מה שנותר לו הוא לשוב ולקרוא לבואו המוחלט של האחר, לשווע להופעתו של בן הזוג כצל רפאים (כפנטזמה) שאיננו יודעים אם הוא עוד בחיים או אם הוא שב מעבר למוות. כך אנחנו נכנסים לאיזור של חוסר-הבחנה: הארוטיקה מתערבת במיסטיקה, הממשות של הגוף הופכת להיות בעיה של הרוח. והרצון "לבוא" (venir) עד קצה גבול החוויה, הופכת להיות ניסיון מתמיד להתקרב ו"לשוב" (re-venir) אליה כחיזיון או הזיה. לבסוף, איננו יודעים עוד אם מדובר במחול של גופים נושמים או במחול צללים של גופים מדומים השבים לפקוד זה את זו כדי לממש פעם ועוד פעם את מה שהוא חשוך זיכרון."

מוזמנים לקרוא ולהתייחס – לסיפור, לפרשנות של המתרגם, לכל מה שיעלה בדעתכם לומר בקשר ליצירה זו. מועדון כרייה אפריל – פתוח.

 

הם לא נחמדים

בסיפור "כל מה שעולה מתכנס" שכתבה הסופרת האמריקאית הדרומית, פלאנרי או'קונור, בולט בעיניי, מעל לכל, הגיהינום הפנים-משפחתי – דווקא האינטימיות מספקת תחמושת קטלנית בדייקנותה. לנו הקוראים קשה להזדהות עם מי מהדמויות, החולשות שלהן מוצגות בפנינו באופן מופגן מדי, אפילו מתריס: האם חיה באיזור זמן אחר, שבויה בתהילת עבר שנגוזה מזמן, אוחזת בדעות שפג תוקפן; הבן מתנשא, שכלתני, משתדל להיות נאור אבל לא כל כך מצליח לו, חי על חשבון אמו. אפילו דמות המשנה, האישה השחורה באוטובוס, אינה מעוצבת על מנת לשאת חן בעיני הקוראים. אם כך, כיצד בכל זאת מצליח הסיפור לשאוב אותנו לתוכו? מהו המנגנון שמחליף את מנגנון ההזדהות? אשמח לשמוע מכם באיזה אופן הסיפור פעל עליכם.

תודה לחיה מהוצאת כנרת-זמורה ביתן-דביר על שאפשרה לי להפיץ את הסיפור בין חברי המועדון.

מועדון כרייה מרץ – עכשיו פתוח.

"חיילת, אין לך כלום בפנים"

אני זוכרת את דוכני העיתונים העמוסים של פעם –  עיתונים ביידיש, רוסית, צרפתית, רומנית, הונגרית ועוד התנודדו זה לצד זה על חבל דק מתוח, מוחזקים לבטח במקומם באמצעות אטבי כביסה. הסיפור "ברוש חלול" של איתן גלס מזכיר לי את הימים ההם, כשהגלות עלתה ארצה ונתנה פייט תרבותי (זמני) לצ'יזבטים ולהורה ההיא עם החאקי ושביל הנחש.  וודקה לצד נקניקים בשום, הומור לצד דמעות, ופתגמים ביידיש שזורים בטבעיות בתוך סיפורי חיים כאובים המסופרים כבדרך אגב.  הסיפור של איתן גלס הוא סיפור מעורבב, מקומי וזר בעת ובעונה אחת, ובו גיבורים לא גיבורים משוטטים במסדרונות בשעת לילה מאוחרת, לא מוצאים מנוחה. מעבר לכך,  יש בו בסיפור סודות וחללים נסתרים בשפע, המשמשים כמקומות מסתור לאנשים ולבקבוקים ולחתולים של פיזיקה תיאורטית. אפילו הברוש, סמל זקוף של ישראליות –  בסיפור של גלס הוא ברוש חלול, והחיילת, עוד סמל – היא חיילת "שאין לה כלום בפנים", חלולה. ובתוך החללים הללו, בעדינות אוהבת,  מתוארת הוויה של אאוטסיידרים, שכמהים לכסות את העבר בשכבת צבע לבנה ובוהקת, בעוד הסיפורים איכשהו שבים ופולשים  פנימה דרך סדקים, מוקמים לתחייה.

מועדון כרייה פברואר, "ברוש חלול" מאת איתן גלס, שהודפס בכתב העת "מסמרים" (גיליון 1, 2006). תודה לאיתן גלס על שאיפשר לי להביא את הסיפור למועדון. כולם מוזמנים לחלוק מחשבות, אסוציאציות, ושאר חוויות קריאה וירקות.

(כן, אני יודעת שהשיר בפולנית, אבל התוכן יהודי)

על האפשרות לחיות חיים של חמלה

"וואלאס הוא מאותם סופרים שבכוחם לחולל שינוי בכִּוונון הפנימי של הקורא: להפוך אותו למעט פחות תמים וסנטימנטלי ולהוליך אותו בחיפוש אחר רגש כן ועמוק, אשר טמון, לעתים חבוי, בסיטואציות יומיומיות מנוכרות."

(מתוך אחרית דבר לספר "ילדה עם שיער מוזר" שכתבה עורכת הספר, נגה אלבלך)

אני תוהה מהו תפקידו של הסופר בסדר החברתי הנוכחי, אם בכלל עוד קיים תפקיד כזה. אולי החיבור "אלו הם מים" מספק מספר תשובות אפשריות. הכתיבה של וואלאס רבת-פנים, אבל עמוד השידרה שלה, כפי שאני תופסת אותו, הוא ציר הניכור-חמלה. זו סביבת העבודה שלו, מעבדת המחקר אם תרצו. מועדון כרייה ינואר מתרחק מעט מכתיבה סיפורית טהורה לטובת מבט קצת אחר. מקווה שאהבתם. תודה לנגה אלבלך, עורכת הספר, על שאיפשרה לי להביא אליכם את הטקסט הזה.

"אלו הם מים" פורסם גם בכלכליסט, למי שמעדיף לקרוא בפורמט מרווח יותר. תודה לגיל.

ובונוס מיוחד – נאום של הסופר אהרן אמיר בטקס הענקת תארי ד"ר לפילוסופיה ולמשפטים, באוניברסיטת תל-אביב ב2008. בשנה זו זכה אמיר בפרס ישראל לספרות. הנאום, שאורכו בערך עשר דקות, מתחיל ב-26:10. מומלץ בחום.

על הדרך

עיר אחת, שני סיפורים, שתי שפות – ובמרכזם שניים שאיבדו את הדרך. "תשכח מזה" הקצרצר של קפקא משאיר אותנו עם צחוק לעגני מהדהד, ואילו "שרלוק הולמס בנוסח פראג" של אדוארד בס מותיר אותנו מגחכים ומסופקים – המשרתת מצוא תמצא את דרכה הביתה. קפקא הוא הגיבור של פראג, העיר מנציחה אותו בכפייתיות למרות שלא יצר בשפה המקומית. גם בקצרצר הזה המפגש שלו עם מקור הסמכות הוא הרסני כתמיד. הסיפור של בס מאשר את הסדר הקיים, אבל מתחת לפני השטח קיימים גם בו תת-זרמים קרנבליים, פורעי סדר. אני מזמינה אתכם להעלות את רשמי הקריאה שלכם –  מועדון כרייה דצמבר.

"איש של הרגלים"

וייקפילד עזב את ביתו בהבטחה לשוב כעבור שלושה או ארבעה ימים, וחזר רק אחרי עשרים שנה. כולנו שמענו אגדות אורבניות על מישהו שרק ירד לקנות חפיסת סיגריות ונעלם. עשרים שנה! מופע היעלמות שכזה אינו יכול שלא להסעיר את הדמיון. על פי עדותו של המספר המופיעה מייד בהתחלה, ההשראה באה מתוך ידיעה בעיתון ישן או כתב עת, ומשם כבר הפליג הלאה בדמיונותיו. אגב – אם אני לא טועה, נדמה לי שגם "אנה קרנינה" וגם "מאדאם בובארי" נבטו מתוך ידעה קצרה בעיתון שלכדה את עינם של הסופרים וגירתה את דמיונם.

האם סיפור קצר יכול לשקף פרק זמן בן עשרים שנה? זו ללא ספק בחירה מסקרנת של פורמט. על רקע זה, הבחירות הנרטיביות של הות'ורן, ההדגשים ובעיקר ההשמטות, מעניינים מאד. במידה מסויימת, "וייקפילד" של נת'ניאל הות'ורן הוא פרודיה על כל סיפורי השיבה המאוחרת – היציאה לדרך סתמית, השיבה הביתה סתמית לא פחות, ובין לבין לא מתקיים שום מפגש הירואי עם לסטריגונים וקיקלופים; וייקפילד פוגש בקושי את עצמו.

בורחס אמר פעם על "וייקפילד" את הדברים הבאים: "במשל קצר זה – הוא נכתב בשנת 1835 – אנחנו כבר בעולמו של הרמן מלוויל, בעולמו של קפקא. עולם של עונשים חידתיים ושל אשמות שאין להן פשר. אילו כתב קפקא את הסיפור, וייקפילד לא היה שב לביתו לעולם. הותורן מתיר לו לשוב, אך שיבתו אינה פחות עגומה או פחות מאויימת מהעדרותו הממושכת".  גם היום, כשבעים שנה לאחר שבורחס נשא את נאומו, הסיפור עדיין שומר על רלוונטיות, אולי משום שהשאלות שעולות בו נותרו רלוונטיות והתשובות רק נעשו מורכבות יותר. אני מקווה שהדיון במועדון יצליח להקיף, ולו חלקית, את השפע  שהסיפור הזה מציע לקוראיו.

וייקפילד, מאת נת'ניאל הות'ורן, מתוך "הסיפור האמריקאי הקלאסי" בהוצ' עם עובד. תודה לפרופ' משה רון, המתרגם של הסיפור ועורך האנתולוגיה, על שאיפשר לי להביא את הסיפור ל"מועדון כרייה". בהזדמנות זו אני מזמינה אתכם להציץ באחד הדיונים הקודמים במועדון, שהתקיים סביב "פשטידת שחרורים" של קארבר, פרופ' רון הוסיף לשירשור מספר תגובות מאוחרות ומעניינות.

כרגיל, כולם מוזמנים להשתתף בדיון, ותיקים כחדשים. יאללה, מתחילים.

ספינת האם

הסיפור "הסתלקות" של יעקב שבתאי הוא סיפור יפה ומשונה. הנכד מספר על סבתו בפרטי-פרטים, אבל בוחר למסור את סיפורה מעמדה של עד לא מעורב. לאורך הסיפור כולו הוא מקפיד לשמור על נימה תיאורית-אובייקטיבית ככל האפשר, ודומה שישנה הימנעות מכוונת מתיאור אינטרקציה ישירה בין הנכד לסבתא. יחד עם זאת, ולמרות הנימה המאופקת, הסיפור כתוב מתוך אינטימיות רבה. האם תיתכן אינטימיות ללא קירבה?

לצד הקירבה, הסיפור גם עומד בסימן של התרחקות. המהלך הגדול של הסיפור הוא מהלך של הגירה – הדימוי המרכזי הוא של ספינה מתרחקת מיבשת. פייד אאוט כהלך רוח – אנשים נודדים, חפצים נודדים, עולמות מתפוגגים אל האין.

מועדון כרייה ינואר פתוח. מוזמנים.