מועדון כרייה

קריאה נינוחה בצוותא של סיפורים קצרים מהמבחר המקומי והעולמי

ארכיון תג: יצחק אורפז

"עברתי בתוכה כמו טנק מורג. אם היה שם דבר חי, הוא התנפץ"

(מאת מירי)

 הסיפור "אשה קטנה" הוא סיפור מאד ויזואלי, אני מוצאת את דרך ההגשה שלו פלסטית ממש. בחרתי לקרוא את הסיפור באמצעות שני פסלים של הפסל ג'קומטי, מהתקופה הסוריאליסטית שלו:

הפסל הראשון משנת 1931 מכונה 'אובייקט לא נעים' וצורתו צורת פאלוס מתכתי עם שיניים.

הפסל השני הוא משנת 1932 ושמו "פסל האישה השחוטה"  – נראית בו נקבת גמל שלמה שרועה על הקרקע, מובסת, כמעט מבותרת לחלקיה. מה שנקרא, פרוקה פרוקה.

במרכז הסיפור של אורפז מתוארת התמודדותו של הגיבור עם ארכיטיפ האישה הזוללת/מסרסת/ממיתה. המפגש של גומר עם  ה'פאם פאטאל' הזרה והמסתורית, לבושת השחורים, עומד בצל חששו להיבלע בה. אורפז אינו הראשון ליצור הקבלה בין האישה הקטלנית לבין נקבת פרוקי רגליים – הדימוי הזה הוא דימוי נשי מרכזי בתנועה הסוריאליסטית, אורפז רק דאג לצבוע אותו בצבעים מקומיים עזים ולהאיר אותו באור מיתי. התיאור הגופני של ענת תומך גם הוא בתיזת  המאנטיס, נענועי הראש התכופים שמאפיינים אותה מזכירים את החרק שנחשב כמתפלל בשל נוהגו לנענע את ראשו. מי שרוצה להרחיב את ידיעותיו בנושא מוזמן לעיין במאמר הזה, המרתק לטעמי (גם למי שלא ניחן בסבלנות הנדרשת על מנת לקרוא הכל, אני ממליצה לעיין לכל הפחות במבחר ההפניות לציורים ולפסלים הקשורים לנושא האישה המסרסת והמשובצים לאורכו בסוגריים מרובעים קטנים. פשוט מרתק)

נתקלתי במאמר הזה כבר לפני שנתיים והכתוב בו הותיר עליי רושם בל-ימחה, במיוחד הפסל המרוטש של "האישה השחוטה", ואף כתבתי בעקבותיו רשימה קצרה. מששבתי וקראתי בימים האחרונים את הסיפור של אורפז מובן שנזכרתי מייד במאמר ההוא. אעלה לכאן את עיקרי הדברים בהקשרם הרלוונטי ליצירה שלפנינו:

בהזדווגות בין זוג גמלי שלמה, מין ומוות כרוכים זה בזה לבלי הפרד. במהלך ההזדווגות נקבת הגמל שלמה (מאנטיס) מולקת את ראשו של הזכר ואוכלת אותו (אוכלת אותו!). יש חוקרים הטוענים שקירטועיו של הגוף הזכרי (מה שנותר ממנו) משפרים את סיכויי ההצלחה של הליך ההפרייה (אה). חוקרים אחרים מציינים את התזונה המשופרת של הנקבה בתור הגורם הישיר להשגת הפרייה מוצלחת. כך או כך, המאנטיס מייצגת את מחזוריות החיים, והיא סמל לקניבליזם, סירוס ומוות.

חברי התנועה הסוריאליסטית אימצו בשתי ידיים את המאנטיס כאייקון. האמנים אנדרה ברטון ופול אלואר נהגו לגדל בביתם את החרקים הללו ואף הזמינו אורחים לצפות בריקוד ההזדווגות המחריד. כפי שנכתב במאמר, אני מצטטת, "אלואר סבר, שדרך ההזדווגות אצל המאנטיס משקפים ב"שלמות" את היחסים בין המינים, כלומר בזמן האקט המיני הנקבה מעצימה את כוחותיה,  והזכר נשאר חלש. בצורה זו הנקבה משתמשת  בעיליונותה הרגעית ומנצלת אותה כדי לטרוף את הזכר ולהורגו". בסיפור של אורפז התיאור הזה מקבל ביטוי  ויזואלי באמצעות גדילתה הניכרת של ענת מול התכווצותו המתמשכת של גומר. המיניות הגברית מכוונת לשיא גרנדיוזי, בעוד המיניות הנשית מבוססת על ריבוי. ההבדל הזה הוא אחד היסודות לפחד הקמאי של הגבר בזמן ההזדווגות עם אישה, ולתופעה הידועה כPOST COITUS (המלנכוליה שלאחר משגל).

מוטיב אופייני נוסף התופס נפח משמעותי בסיפור ומעצים ביתר שאת את המימד הסוריאליסטי הוא עניין המטמורפוזה – שינוי צורה – מעברים בין חי לחי, לצומח, לדומם – הגבר המתאבן, האישה המתגלגלת לחרק. אורפז לא מסתפק בחרק אחד, ענת היא בו זמנית גם מלכת דבורים וגם טרמיט וגם פרפר וגם נקבת גמל שלמה. חרדונים ולטאות  סרים למרותה. ענת היא האם הגדולה, אם כל חי, אם כל החרקים כולם.

הסיפור כולו גופני ואלים, רצוף מחוות כוחניות של לעיסה ומין לופת, נטול עידון. הצד הגופני האלים של הסיפור מקבל ביטוי דרך המוטיב הבולט השלישי, הוא מופע השיניים – גומר שב ומתאר בהתפעלות מודגשת את שיניה החזקות והבריאות של ענת. הקשר המאיים בין מין לשיניים גם הוא אינו חדש, מופיע בתרבויות רבות – באמצעות סימבול הואגינה דנטטה, דהיינו האיום הטמון בואגינה משוננת, אשר מנסה ללכוד את הגבר ולסרסו. כאן אני חוזרת ומזכירה את הפאלוס המשונן בפסל של ג'קומטי, שכמו הכריז (באמצעות פסלו) על בחירתו להחזיר מלחמה לכל הנשים המסרסות, באותם אמצעים בדיוק "עברתי בתוכה כמו טנק מורג. אם היה שם דבר חי, הוא התנפץ"

מעניינת הבחירה בטנק כייצוג של הכוחנות הגברית האולטימטיבית (הסיפור נכתב בתחילת שנות השבעים, בשנים ההן הטנק נהנה מיוקרה רבה). הטנק המתקדם בשדה המערכה, עם הקנה הזקוף המכוון קדימה, נכון לירוק אש – אז מה, הגבר שבטנק ינצח? לא, לא במקרה שלנו. עד עצם היום הזה, טנקים טרם הוכיחו את עליונותם בשדה קרב בו מעורב נשק לא קונבנציונלי …