מועדון כרייה

קריאה נינוחה בצוותא של סיפורים קצרים מהמבחר המקומי והעולמי

ארכיון תג: מרגריט דיראס

לוטים בערפל תמיד

הפעם, כפתיח לדיון, אני מעתיקה את דבריו של מתרגם הסיפור, עילי ראונר, בהתייחסותו לסיפור 'האיש היושב במסדרון' של מרגריט דיראס:

"כל קשר הוא ביסודו קשר מיני, וכל קשר מיני בנקודת השיא שלו, מעיד דווקא על הריחוק בין האוהבים: בדידות שאי אפשר להיפטר ממנה, זרות בלתי ניתנת לגישור, אהבה שלעולם לא יכולה לבוא לידי מימוש. אולי כך אפשר לנסח את הרעיון העומד במרכז היצירה הקצרה הזו של מארגריט דיראס (1914-1996). סופרת, מחזאית ובמאית קולנוע חדשנית, דיראס היא מן היוצרות החשובות בצרפת של המחצית השניה של המאה העשרים. בחייה היתה ידועה כחברת המחתרת הצרפתית בזמן הכיבוש הנאצי בפריז, חברת המפלגה הקומוניסטית לאחר המלחמה, בשנות הששים ספריה שוייכו לזרם ה"רומן החדש", נטייתה לאלכוהול הכריעה אותה מספר פעמים, עד מותה.

"האיש היושב במסדרון" יצא לאור ב-1980 כספר ובו כ-35 עמודים קטנים ובכל עמוד לא יותר מ-20 שורות קצרות, האופן שבו היצירה הזו ניתנת משנה את תנועת הקריאה; משפטים כמו "מתחת לעפעפיים היא סגורה" או "העיניים ודאי נעצמו מחדש על צבען הירוק" עשויים לבלוט כך, להשתהות בתוך הדפוס, להיוותר פשוטים ובאותה עת להכיל עיוות תחבירי שיוצר זליגה חרישית של המובן. כמו ביצירותיה החשובות האחרות "מודראטו קנטבילה", "הירושימה אהובתי" או "הכאב", כתיבתה של דיראס נדמית לעיתים מרושלת או מגושמת, אבל באופן פלא מרוכזת ומכשפת, מולידה אינטניסיביות פואטית המשנה את ההבנה שיש לנו על עצם מהותו של הטקסט הספרותי ועל מהו ספר בכלל.

בטקסט שלפנינו מורגשת הנסיינות היצירתית של דיראס: היא מבקשת להשטיח את המילה מכל מימד סמלי ולהתמקד בכתיבת מחוות הגוף בלבד. כך היא יוצרת תיאור מתמשך של מחול ארוטי בין שני גופים, איש ואישה, השרויים במעין הווה נצחי, האחת לעיני האחר ובמגע פיזי עם האחר בתוך מרחב שומם.

הטקסט בנוי כמעין סדרה של תנוחות ותנועות גופניות שתכליתן לשבור את הצורה הסדורה של הגוף ואת החיץ שהגוף כופה על האוהבים. זהו מחזור של רגעים יוקדים שעולים לפתע מתוך מצב סטאטי של תשישות ויגיעה דוממת; רצף של התעללויות מיניות פעם מצד האיש ופעם מצד האישה, בניסיון לעורר את התשוקה עד כלות, להגיע אל הצעקה של הבשר, אל המקום שבו הסבל מתמזג בעדנה, אל המוות הקטן של הפורקן המיני או אל עבר המהלומה האחרונה של המוות פשוטו כמשמעו.

מהו מרחב הדימוי שנוצר מתוך הגופניות העזה הזו? ומהו הפשר הספרותי של כתיבה שכזו? דיראס מחפשת אולי לצמצם את משך החיים לסצנה פרימיטיבית אחת של משגל מבעית, כמו אותה הזדווגות של חרקים בטבע שבמהלכה הנקבה טורפת את הזכר. אבל כאן ההזדווגות לעולם לא מגיעה לידי מיצוי, ולפיכך הגוף תמיד חוזר אל בדידותו. כל מה שנותר לו הוא לשוב ולקרוא לבואו המוחלט של האחר, לשווע להופעתו של בן הזוג כצל רפאים (כפנטזמה) שאיננו יודעים אם הוא עוד בחיים או אם הוא שב מעבר למוות. כך אנחנו נכנסים לאיזור של חוסר-הבחנה: הארוטיקה מתערבת במיסטיקה, הממשות של הגוף הופכת להיות בעיה של הרוח. והרצון "לבוא" (venir) עד קצה גבול החוויה, הופכת להיות ניסיון מתמיד להתקרב ו"לשוב" (re-venir) אליה כחיזיון או הזיה. לבסוף, איננו יודעים עוד אם מדובר במחול של גופים נושמים או במחול צללים של גופים מדומים השבים לפקוד זה את זו כדי לממש פעם ועוד פעם את מה שהוא חשוך זיכרון."

מוזמנים לקרוא ולהתייחס – לסיפור, לפרשנות של המתרגם, לכל מה שיעלה בדעתכם לומר בקשר ליצירה זו. מועדון כרייה אפריל – פתוח.

 

מודעות פרסומת