מועדון כרייה

קריאה נינוחה בצוותא של סיפורים קצרים מהמבחר המקומי והעולמי

ארכיון תג: שכר הסופרים הראשון שלי

"סיפור שנבדה היטב"

בסיפור "שכר הסופרים הראשון שלי" הקוראים עדים לרגע הולדתו של סיפור. בטרם יובילנו המספר אל חדר הלידה נקבע הכלל: "סיפור שנבדה היטב אינו צריך להידמות לחיים הממשיים; החיים הם המשתדלים בכל כוחם להידמות לסיפור שנבדה היטב." מייד עולה השאלה, האם הכלל הזה תקף רק לגבי הסיפור הפנימי, זה שהמספר ממציא עבור ורה, או שמא יש להרחיבו ולהחיל אותו גם על סיפור המסגרת? כך או כך, הגבול בין מציאות לבדייה מתערער והקריאה נעשית חשדנית במידת-מה, בלשית, כזו שתתחקה אחר רמזים בגוף הטקסט כדי להתוות באמצעותם את גבול הבידיון בסיפור – בניסיון להבין היכן מתקיימים אותם 'חיים ממשיים' (למשל, הנטייה של המספר להכביר פרטים. האין בכך כדי להכשיל אותו במבחן האמת? פירוט-יתר הוא מסימניו המובהקים של השקר.)

בתחילת הסיפור אנו מתוודעים לבעלי הבית, ולהתנהגותם הקדחתנית המשפיעה על גיבור הסיפור. הוא אינו יכול להימנע מהשוואה מתמדת בינם לבינו, בין מה שיש להם ובין מה שאין לו. מתוך קדחת העילוסין, ה-ג'אנגל פיבר אליו נחשף בעליית הגג, כמאזין בעל-כורחו, הוא ממהר ליצור סימטריה עקומה באמצעות ורה, הזונה המקומית, מעשה גופני כנגד מעשה גופני. אבל רגע הגילוי הגופני הוא רגע של אכזבה עבורו – "אישה מגודלת, שכתפיה נפולות ובטנה מעוכה, עמדה לפני." בעקבות הגילוי מגיעה ההבנה  – "מה שונה היה  מעשה-הקדירה הזה, שכולו חולין, מאהבתם של בעלי-הבית שלי מעבר לקיר, מצוויחתם המשוכה, המתגלגלת…"

בנקודה זו יכול היה לסגת, אך אינו נסוג למרות תחושת הכישלון המרחפת בתוככי תודעתו. הוא מעדיף לייפות ולפדר את הרגע – אם לא באמצעות קדושת הרגש, כפי שנוהגים שכניו (בניגוד ל"שכולו חולין"), בוחר המספר להמריא מעל לעליבות ההווה באמצעות סיפור שהוא בודה. אם לא רגש, לפחות יצירה. יחד עם זאת, אי אפשר להתעלם מההקבלה שנוצרת בתוך הסיפור בין מעשה היצירה לבין עילוס עם זונה – הרגש, כך אנו נרמזים, הוא הוא הדבר האמיתי שאליו יש לשאוף, הוא העדות ל'חיים ממשיים' ורק אם איננו, נו טוב, נעשה את זה עם זונה, נכתוב על זה סיפור, יותר טוב מכלום. לא בכדי זועקת ורה באמפתיה – "משמע – זונה…אחותנו – כלבה…"

מועדון כרייה של נובמבר – פתוח. כולכם מוזמנים. תודה לתמר פלג מ'הספרייה החדשה' שאיפשרה להפיץ את הסיפור לחברי המועדון.